א.מבוא
אופן ניהולו של ההליך המשפטי מתחילתו ועד לסיומו נקבע בחקיקה הראשית ובחקיקה המשנית, אשר נועדו להסדיר את מכלול הנושאים שיש בהם כדי לקיים ולקדם את ניהולו התקין והסדיר של ההליך המשפטי המתקיים בין בעלי הדין בבית המשפט. ככלל יוצא מן האמור לעיל, מצא המחוקק לנכון לעגן בחקיקה את האופן, את הדרך ואת העיתוי להגשת ראיות לבית המשפט על-ידי הצדדים להליכים.

הגשת ראיות כמצוותם המחוקקים היא נדבך חשוב לא רק ביכולתם להניח את עניינם לפני בית המשפט, אלא גם ביכולתו של בית המשפט, לאחר ניתוח הראיות, ליתן פסק דין מנומק, המבוסס על מכלול הראיות שהוצגו לו. ככלל, שמיעת הראיות נעשית על-פי הקבוע בסדרי הדין הרלוונטיים (סדרי הדין האזרחי וסדר הדין הפלילי), אולם, לא אחת, מצא עצמו היושב בדין נדרש, לבקשת אחד הצדדים, אשר מסיבה כלשהי לא הביא ראיה במועד הדיוני אשר יועד לכך, להתיר הבאת ראיות שלא על פי סדרי הדין.

בקשה לקבלת ראיה, שלא בשלב הדיוני שיועד לצורך כך, קרי – לאחר שבעל דין סיים את פרק הבאת ראיותיו או לאחר שהגיש את סיכומיו, הינה בקשה הדורשת את הכרעת בית המשפט לאתר, בין אם לקבלה ובין אם לדחותה. מטבע הדברים, על בעל דין, המבקש להגיש ראיה שלא על פי סדרי הדין שנקבעו לכך, לנמק את הבקשה ולהשתית המאוחרות של ראיה זו ולשכנע את בית המשפט בחיוניות קבלתה בשלב המאוחר של הדיון.

סוגיה זו של הבאת ראיות על ידי בעלי הדין, שלא על פי סדר, מעסיקה לא אחת את בתי המשפט. זאת, משום אופייה של שיטת המשפט הנהוגה בישראל, שהיא אדוורסרית, קרי, בעיקרו של דבר, בעלי הדין הם אלה הנושאים בנטל הבאת הראיות לפני בית המשפט. זאת, בניגוד לשיטה האינקוויזיטורית, שלפיה בית המשפט הוא זה הנושא, במהלך הדיון המשפטי, בנטל לחקור ולדרוש בעובדות ובראיות.

השמירה על הסדר הדיוני שנקבע לניהול ההליך המשפטי, מחד גיסא, והצורך לנהוג בגמישות, מאידך גיסא, ולו בלבד משום החשש שאימוץ קו נוקשה של הקפדה על סדרי דין יביא, בסופו של דבר, לעיוות דין, הביאה לקביעת הלכה בסוגיה זו אם להתיר קבלת ראיה שלא במסגרתה הדיונית.

ברשימה זו ייבחנו חשיבותה של המסגרת הדיונית שנקבעה להבאת ראיות ומשמעותה, לצד החשיבות להתיר הבאת ראיות, שלא על פי סדר, תוך התמקדות בהליך הפלילי.

לקריאת המאמר המלא