יוסף אלרון, שופט בית המשפט העליון (בדימוס)Justice (Ret.) Yosef Elron, The Supreme Court

הסמכתו של אלרון כעורך דין היוותה שלב חשוב בהתפתחותו המקצועית. עם כניסתו למקצוע עריכת דין, אלרון פעל בסביבה משפטית תובענית, שאפשרה לו להיחשף לעבודת בתי המשפט, למערכת היחסים שבין סנגוריה, תביעה ושיפוט.

ניסיונו כעורך דין תרם לגיבוש תפיסת עולמו המשפטית המעשית, המשלבת הקפדה על כללי הדין לצד הבנה עמוקה של ההשלכות האנושיות והחברתיות של ההליך המשפטי. שלב זה בקריירה שלו שימש תשתית חשובה למעברו העתידי למערכת השיפוט, תחילה כשופט בערכאות נמוכות ובהמשך כסגן וכנשיא בית משפט מחוזי בחיפה, ולבסוף כשופט בבית המשפט העליון. לאורך דרכו ניכרת ההשפעה של שנותיו הראשונות כעורך דין על גישתו הדיונית והמהותית למשפט

בכהונתו בערכאה זו נדרש להתמודד עם מגוון רחב של תיקים, ובהם עבירות פליליות, סכסוכים אזרחיים והליכים דיוניים אחרים, המאפיינים את פעילותו האינטנסיבית של בית משפט השלום. בפרק זמן זה התחדדה תפיסתו השיפוטית ויכולתו לנהל הליכים ביעילות, תוך הקפדה על זכויות בעלי הדין ושמירה על איזון בין צורכי המערכת לבין עשיית צדק פרטנית. ההתנסות האמורה תרמה לגיבוש תפיסתו השיפוטית של אלרון, שהתאפיינה בגישה עניינית, יסודית ומאוזנת. תקופה זו שימשה עבורו תשתית מקצועית חשובה לקידומו לערכאות גבוהות יותר, ובהמשך למינויו כשופט בבית המשפט המחוזי ולבסוף לבית המשפט העליון.

בתמצית יצוין, כי בליבת המסד הראייתי הלכאורי שהונח בפני השופט אלרון, הייתה חוות דעתו של הפתולוג, ד"ר חן קוגל (במועד כתיבת שורות אלה מנהל המכון הפתולוגי באבו כביר וחתן פרס ישראל) שאף העיד לעניין פרק הזמן של החבלה ומיקומה, כמו גם לעניין אבחנה לצורתו האפשרית של הכלי הרפואי שכתוצאה ממנו נגרמה החבלה; וכן עדויותיהן של רופאת הילדים, ד"ר גבשטיין והאחות האחראית בחדר המיון, הגב' אברג'יל, אשר תיארו את קליטתה של הילדה בחדר המיון ללא חבלה כלשהיא.

על בסיס מסד ראייתי לכאורי זה, החליט השופט אלרון להורות על הגשת צו אישום בהתאם לסעיף 32 לחוק חקירת סיבות מוות, נגד הרופאים כתב אישום בגין גרימת מוות ברשלנות (ראה: חס"ם 18/99, החלטה מיום 14.9.1999 וכן החלטות משלימות: החלטה מיום 31.10.2001 | החלטה מיום 7.7.2003).
לאחר שהדיונים בתיק נדחו במשך מספר שנים מבלי שהתקיימה אף לא ישיבת הוכחות אחת, ומבלי שהעדים אשר העידו במהלך ההליך לחקירת סיבות המוות נקראו להעיד. אולם, למרבה התדהמה, הרופאים זוכו בסופו של דבר בהכרעת דין שניתנה בבית משפט השלום בנצרת (סגנית הנשיא ל' יונג-גפר) ב-ת"פ (נצ') 2979-07 מיום 2.2.2011 (ת"פ (נצרת) 2979-07 מדינת ישראל נ' שושני ואח' (2.2.2011)).

כך, בחלוף שנים, התבקשה שופטת השלום, בהסכמת הפרקליטות שהתנגדה מלכתחילה למתן צו האישום, ובא-כוח הנאשמים (הרופאים), ליתן פסק דין "שאין להשיב לאשמה" וזוכו בהליך שאין לו אח ורע במשפט הישראלי, וזאת מבלי מבלי שנשמעו עדים כלל.

ברבות השנים, בהגישו מענה להסתייגויות למועמדותו לכהונת נשיא בית המשפט העליון, ציין השופט אלרון כי:

״אז כהיום, אני משוכנע שבדין ניתן צו האישום בעניינם של שני הרופאים שניתחו את המנוחה, אשר רק לחלק הראייתי הלכאורי התייחסתי לעיל, וניתן להוסיף ראיות לכאוריות נוספות והמפורטות כאמור על ידי בהחלטותיי, שניתנו במהלך חקירת סיבת המוות אותה ניהלתי"

בהקשר זה יש לציין את האמור במכתב שנשלח לשופט אלרון על ידי הנשיא קיטאי (מכתב מיום 28.9.1999) בו נכתבו הדברים הבאים:

"הנדון חס"מ – בית חולים רמב"ם.

מלוא הערכתי לדיון שניהלת בתיק הנ"ל, כאשר טיפלת בתיק הרגיש בצורה נבונה, יעילה ומהירה – יחד עם זאת, ביצעת עבודה יסודית ביותר. האמור לעיל הוא למרות הלחצים הסמויים והגלויים בהם עמדת באומץ ובכבוד. עלה והצלח" (כן ראו מכתב קודמו של קיטאי, הנשיא רם סביר, מיום 24.3.2002).

דברים ברוח דומה עולים מהודעת דואר-אלקטרוני שנשלחה לשופט אלרון על-ידי ד"ר קוגל, המדבר אף הוא בעד עצמו, על הדרך בה זוכו השניים מבלי שנתבקשה עדותו (הודעת מייל מיום 7.2.2011):

"קראתי את הכרעת הדין של בית משפט השלום בנצרת ששלחת אליי קודם לכן, ומאז איני יודע את נפשי.
הדברים כה חמורים, שלא הצלחתי להתרכז ולכתוב תגובה הולמת מייד לאחר הקריאה. גם עכשיו תגובתי פחות שכלתנית ממה שרציתי ומה שראוי שתהיה, אך אינני יודע מתי ארגע, ואוכל להגיב באיפוק, אם בכלל […]".

על תשעת חבריה של הוועדה באותם ימים נמנו, בין היתר, שופטי בית המשפט המחוזי, אבי אליקים ז"ל ויחיאל ליפשיץ; מטעם השירות הציבורי, פרקליטים מפרקליטות המדינה באותם ימים – עו"ד שירלי אנגלרד (פרקליטת מחוז מרכז (מנהלי)), וכן עו"ד אבי וסטרמן (באותה עת מהמחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה) ועו"ד מיכל הירשפלד (מהמחלקה האזרחית בפרקליטות), כיום שופטי בית משפט השלום ראשון לציון וירושלים. נוסף על כך, היו חברים בוועדה נציגים מהמגזר הפרטי: עו"ד דורון תמיר ממשרד ארנון, עו"ד עזריאל (זילי) רוטמן ממשרד נשיץ ומטעם האקדמיה פרופ' גבריאל הלוי ופרופ' רביע עאסי. בנוסף נטלו חלק בדיוני הוועדה: עו"ד גלעד וקסלר מנהל מקצועי – מערך ההתמחות ועו"ד דנה בלום מנהלת מערך התמחות וההסמכה.

הוועדה בראשות השופט אלרון אימצה שינויים משמעותיים, שלמעשה כוננו רפורמה של ממש במתכונת הבחינה. בתוך כך, בוטל המבחן בעל-פה; הוכנסה השאלה הפתוחה ("מטלת הניסוח") וכן התווסף פרק שאלות בדין המהותי (ראה מכתב מהשופט אלרון לשרה שקד).

שינויים אלה אומצו, בין היתר, בתקופת כהונתה של שרת המשפטים דאז, איילת שקד, שהיא וגורמים מטעמה נטלו חלק פעיל בקידומם; ובתקופת כהונתו של עו"ד אפי נווה, כיו"ר לשכת עורכי הדין בישראל. עוד יצוין כי המהלכים האמורים נעשו בליווי "המרכז הארצי לבחינות והערכה".
שינוי נוסף וחשוב שהונהג בתקופת כהונתו של השופט אלרון היה הרחבת מעגל כותבי השאלות, וכן הקפדה על היעדר חזרתיות בשאלות עצמן, כמו גם על ניסוח מדוד ומדויק ככל הניתן (ראה מכתב מהשופט אלרון המזמין מרצים ומרצות לכתיבת שאלות וכן הנחיית השופט אלרון לכותבי השאלות). מלבד זאת יזם השופט אלרון את עריכתה של סדנת הכשרה לכתיבת שאלות לבחינת ההסמכה.

כן ראוי לציין את הצעת השופט אלרון להקמת מרכז לימודי לשם הסמכה לעריכת דין (ראה מסמך ההצעה), הצעה שאומצה על ידי הוועדה בראשות נשיא בית המשפט המחוזי בדימוס דוד חשין. ועדה זו הוקמה בשנת 2019 על מנת לבחון שינויים בבחינות ההסמכה, ומסקנותיה הוגשו לשר המשפטים, דאז גדעון סער, עם תום עבודתה.

מינויו של אלרון לבית המשפט המחוזי היווה אבן דרך בעשייתו המקצועית, הן בהיקף הסמכויות והן במורכבות ההליכים שנדרש לנהל. במהלך כהונתו בערכאה זו עסק במגוון רחב בכלל התיקים הנדונים בבית המשפט המחוזי וישב בערעורים פליליים, הרכבים אזרחיים ובראש הרכבי תיקי פשע חמור במאות תיקים במקביל. כהונתו בבית המשפט המחוזי התאפיינה בהתמודדות עם ראיות רבות, ריבוי נאשמים וסוגיות עקרוניות, לצד שמירה על איזון בין יעילות דיונית לבין הקפדה על זכויות בעלי הדין.

בנוסף, השופט אלרון בכהונתו כנשיא בית המשפט המחוזי בחיפה נתן ביטוי לא אחת בדבר היותו משרת ציבור וחשיבות אמון הציבור במערכת בתי המשפט.

במהלך תקופה זו ביסס אלרון את מעמדו כשופט יסודי ומנוסה, בעל תפיסה מערכתית רחבה ויכולת הכרעה בסוגיות מורכבות. ב-2012 מונה לסגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, ובשנת 2013 – לנשיאו.

בשנים 2016–2017 היה חבר בפורום נשיאת בית המשפט העליון. נוסף על כך, עמד בראש צוות יישום יעדים ומדידה כחלק מהתוכנית האסטרטגית של בתי המשפט, והיה חבר בוועדת האינטגרציה של הוועדות השונות בתוכנית. ב-2018 עמד בראש צוות הבדיקה לבחינת ההיבטים המערכתיים של ממשק העבודה בין השופטים בבקשות לפני הגשת כתב אישום לבין גורמי התביעה. עמד גם בראש ועדות איתור לבחירת נשיאי בתי משפט מחוזיים ובתי משפט השלום.

אלרון זכה לתמיכה מגורמים נוספים במערכת המשפט, ובראשם לשכת עורכי הדין, שרת המשפטים איילת שקד ושר האוצר משה כחלון נציג הממשלה בועדה, אשר הדגישו את ניסיונו, עצמאותו המקצועית ותרומתו רבת השנים למערכת השיפוטית.

לאחר אישור המינוי, נכנס אלרון לכהונתו כשופט בית המשפט העליון ב־30 באוקטובר 2017. עם תחילת כהונתו השתלב בעבודת ההרכבים השונים, ונטל חלק בדיונים ובהכרעות בסוגיות משפטיות מרכזיות, תוך שהוא ממשיך להשפיע על עיצוב הפסיקה הישראלית בערכאה הגבוהה ביותר. לצפייה בטקס ההשבעה

בחודש מרץ 2018 התבקש השופט אלרון על ידי הנשיאה דאז א׳ חיות לעמוד בראש צוות הבדיקה הבכיר לבחינת ההיבטים המערכתיים של ממשק העבודה בין השופטים הדנים בבקשות לפני הגשת כתב האישום לבין גורמי התביעה, ובעקבות ההמלצות שניתנו הוצע נוהל נשיאה לעניין זה.

כמו כן, שימש השופט אלרון יו״ר הוועדה לאישור עורכי דין הרשאים לייצג בבתי הדין הצבאיים (ועדה לאישור סנגורים).

השופט אלרון סיים את כהונתו בבית המשפט העליון, עם הגעתו לגיל פרישה כדין.

בחודש אוקטובר 2024, הגיש השופט אלרון מסמך נרחב בו פירט מענה להסתייגויות שהוגשו כלפי מועמדותו (מסמך המענה להסתייגות). בכלל זה עמד על החשיבות שבבחירת מועמד בעל

"כישורים ניהוליים ומנהיגותיים, ניסיון חיים מגוון ובשלות אישית, לצד יכולותיו כשופט מקצועי"

כן ציין כי לתפיסתו, סניוריטי הוא אומנם בגדר שיקול במינויו של נשיא, אך הוא אינו שיקול בלעדי ומכריע – כבאנגליה ובארה"ב.

לבסוף, ביום 26.1.2025 בחרה הוועדה לבחירת שופטים, בהעדרם של שר המשפטים לוין, השרה אורית סטרוק וחבר הכנסת יצחק קרויזר, ביצחק עמית כנשיא בית המשפט העליון.

במהלך הטקס הקריא השופט אלרון את פסק דינו האחרון (בג"ץ 8647-22 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד הרווחה והביטחון החברתי (נבו 18.9.2025)):

במוקד העתירה, ניצבה ועדה המכונה "ועדה לתכנון, טיפול והערכה", אשר מתכנסת, בין היתר, כאשר ניסיונות ההתערבות הראשוניים של גורמי הרווחה בעניינם של ילדים במצבי סיכון אינם צולחים. מטרת הוועדה היא גיבוש תוכנית טיפולית לילד ולמשפחה. תוכנית זו כוללת לעתים שימוש באמצעים מרחיקי לכת דוגמת השמה חוץ-ביתית של הילד, והיא הופכת לישימה בהסכמת ההורים והקטין, או, בהיעדר הסכמה, לאחר אימוץ התוכנית על ידי בית המשפט.

בהתאם למצב שחל בעת הגשת העתירה, ההנחיות המסדירות את פעילות הוועדה מנעו מההורים ייצוג על ידי עורך דין בגדרי הדיונים המתנהלים במסגרתה. מפאת חשיבות הסוגיה ניתן על ידינו צו על-תנאי, שלפיו נדרשנו להכריע אם שלילת זכות הייצוג עומדת באמות המידה שהדין דורש. לכך השבתי, יחד עם חבריי למותב השופט אלכס שטיין והשופטת גילה כנפי-שטייניץ – בשלילה מוחלטת.

העתירה פתחה עבורנו צוהר לעולמן של משפחות אשר גורלן לא שפר עליהן. משפחות שנדרשו באחת להתדיינות באשר לעתיד ילדיהן. הדיון בעתירה, חשף את מצבן הקשה של אותן משפחות שילדיהן מצויים במצבי סיכון, ועתה נדרשים גורמי הרווחה להכריע, הכרעה קשה מנשוא, אם יוצאו מחיק משפחתם.

בחוות הדעת העיקרית שנכתבה על ידי ציינתי כי שלילת זכות ההורים לייצוג נעשית בחוסר סמכות, פשוטו כמשמעו. הוראות התקנון לעבודה סוציאלית, בהיותן הנחיות מינהליות, אינן מקיימות את דרישת ההסמכה, שהיא מהדרישות היסודיות בשיטת המשפט הישראלית. הדברים מקבלים משנה תוקף בראי החשיבות האדירה שיש למתן ייצוג משפטי להורים שעניין ילדיהם נדון בוועדות – הורים שפעמים רבות נמנים על השכבות החלשות ביותר בחברה הישראלית.

התמונה העובדתית שנשקפה לעינינו מבעד לטענות הצדדים, אותה פרסתי בפסק הדין בהרחבה, גובתה בתשתית ראייתית מוצקה. ציינתי כי מדובר בתמונה מדאיגה למדי, המעלה חשש כבד לעוולות שנגרמים להורים כעניין שבשגרה – כך שהמצב הנוכחי שנהג ערב העתירה אינו יכול להיוותר על כנו.

לא אאריך בתיאור הניתוח המשפטי הנרחב שמפורט בפסק הדין. אציין בתמצית כי פסק הדין עמד על חשיבותו ומרכזיותו של עיקרון חוקיות המינהל; על יסודותיה של הזכות להליך הוגן ושל זכות הייצוג הנגזרת ממנה, אשר מעוגנת גם בסעיף 22 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961; על משמעותה של מתן הסכמה מדעת; וכן על החשיבות שבהפעלת סמכות מינהלית רק לאחר שגובשה תשתית עובדתית מספקת. בחינה נרחבת של היבטים אלו ואחרים, הוליכה למסקנה חד-משמעית כי דין העתירה להתקבל.

כפי שציינתי בפסק הדין:

"העתירה שלפנינו חשפה את מצבן של משפחות המצויות בנקודה הרגישה ביותר בחייהן. פעמים רבות, ועדות תכנון, טיפול והערכה מכריעות בפועל כיצד ייראה מהלך החיים של הקטין ושל המשפחה בכללותה – אִם הקטין יוותר בחיק משפחתו, אִם יוצא מחוץ לביתו למשפחת אומנה, ועוד כהנה וכהנה אפשרויות התערבות חודרניות יותר או פחות. מובן כי ההשלכות הן לא פחות מדרמטיות. הן נוגעות בנימיהם האינטימיים והאישיים של הקטין ושל המשפחה, באוטונומיה הבסיסית ביותר שלהם. ראוי שהחלטות כאלה תינתנה רק לאחר שטענות ההורים תישמענה מ-א' ועד ת' על ידי מי שבידו היכולת להשמיען באופן מיטבי; לא רק שכך ראוי, כך הדין מחייב."

פסק דין זה חתם עבורי עשייה שיפוטית ארוכת שנים. כאשר ניצב אנוכי כעת בסיום הישורת האחרונה של דרך ארוכה זו, אני יכול להעיד כי הסוגיות החברתיות שעוררה העתירה, נמנות על אלה שנגעו בליבי יותר מכול. השפעת המשפט על החברה, ורתימתו לשם הגנה על האוכלוסיות המוחלשות ביותר בה, היו עבורי מצפן שיפוטי כל אימת שישבתי בדין. פסקי דין דוגמת פסק דיננו בעתירה זו, מגשימים את התפקיד המרכזי שנועד לבג"ץ בחקיקת היסוד של מדינת ישראל – מתן סעד למען הצדק, ובעיקר למען הגנה על זכויות הפרט.

לבסוף, אקריא מסיומת פסק הדין:

"העשייה השיפוטית מזמנת לו לשופט מפגש עם מציאות בה מעבר לדפי כתבי הטענות, נשמעת לה זעקת עשוק; לעיתים זו זעקה של ממש, שאינה מטאפורה, זעקה שכל-כולה תקווה שלא תפגוש חלילה אוזן ערלה.
תקווה זו נשמעת מבעד לדפי העתירה שלפנינו לאורכה ולרוחבה; ולכך אשיב – יש קול, יש עונה ויש קָשֶׁב."

לאחר-מכן, נשא השופט אלרון דברים אישיים על דרכו המקצועית ועל מורשתו השיפוטית.