מבוא
תיקון 113 לחוק העונשין חולל מהפכה בכל הקשור למלאכת הענישה במשפט הישראלי. התיקון מתווה את האופן שבו יש לגזור את דינם של נאשמים שהורשעו בדין באמצעות יצירת מודל סדור המנחה את השופט. אולם, בחלוף הזמן התברר כי הסדרים חוקיים קודמים ומאוחרים לתיקון, לא תמיד מתיישבים באופן מלא עם המודל שחוקק בו – מי יותר, מי פחות. משכך, ב מספר תיקים התגלגלו לפתחו של בית המשפט העליון, נדרש בית המשפט לפסוע בנתיבים פרשניים לשם יישוב המתח שבין ההסדרים. אחת מהן – רשות ערעור פלילי בעניין גרין , גילתה מתח זה כמעט במלוא עוזו, וכן עוררה סוגיות יסוד בכל הקשור לממשק שבין המשפט הפלילי למשפט המינהלי.

במאמר זה אעמוד על מקרים שבהם תיקון 113 לא עלה בקנה אחד עם הסדרים ענישתיים אחרים, באופן שדרש נקיטה בהכרעה פרשנית מצד בית המשפט העליון. לדידי, הגם ש אפשר היה למצוא פתרונות פרשניים באותם תיקים פליליים, מוטב היה לו היה ניתן להם פתרון חקיקתי מראש. דרך הילוכי תהא כדלקמן: תחילה, אסקור את תיקון 113 ואת הרקע לחקיקתו ; משם אפנה למקרים בהם התעורר המתח האמור – הסדרים הקשורים לרפורמה בעבירות ההמתה, 3 הסדרי ענישת מינימום, ופסק הדין בעניין גרין ; לבסוף אסכם.

לקריאת המאמר המלא