בבואנו לבחון טענות המתבקשות לשלב בין ענפי המשפט השונים יש לנהוג בזהירות ולהכיר בכך שכל אחד מענפי המשפט קיימת מערכת איזונים ייחודית, הדורשת מבית המשפט לנווט באמצעות מצפן המכוון לעשיית צדק.

בהליך פלילי נשמעות פעמים רבות טענות המשקפות "נדידה" של דוקטרינות שמקורן במשפט המנהלי, דוגמת "סבירות", לתוככי המשפט הכללי. מגמה זו מצריכה דיון זהיר ומאוזן בשני פנים: מחד גיסא, יש להכיר בכך שפעמים רבות אל תוך המשפט הציבורי משתלבים יחדיו ללא קושי, באופן שבו יש בכך כדי "להעשיר" את האחר ולשני, או שמא אף להקל על מלאכת הבירור. ואולם, לעיתים יש בפעולה שכזו כדי לגרום למחלוקת בין המשפט המנהלי למשפט הכללי. זאת כאשר אימוץ של דוקטרינות וטענות מסוג זה עלול להקהות את האיזון הערכי הקבוע בו. כנקודת פתיחה יש לפנות לדברי רותם, שבו דן לאחרונה בית המשפט העליון בהרכב מורחב, בדוקטרינה שזכתה לכינוי ‘דוקטרינת הביקורת המנהלית בפלילים’. באותו מקרה נדון עניינו של רפי רותם, אשר נקבע כי הטרדה של שוטרים, פקידים ברשות המסים ופרקליטים, לעיתים עשה זאת פנים אל מול פנים, ופעמים אחרות בשיחות טלפון, מסרונים או באמצעות מכשיר הפקסימיליה.

בחלק מהמקרים שלב המתלוננים כשני משפחתם נמצאים בסמוך להם. מעשיו חזרו ונשנו פעמים רבות במשך תקופה של ממש שנים. חרף צווי ההרחקה שהוצאו נגדו, חלק מהמתלוננים לא חדלו ממעשיו. דיון נוסף בספירת השבתה הרחבה בהליך הפלילי הוא המקרה שבו על הנאשם להעלות את טענותיו נגד הגשת כתב האישום נגדו עוד בסמיכות. כך בפסקי הדין העוסקים בין היתר בדוקטרינת ההגנה מן הצדק. ההתאמה לדין טענות הנאשם, נגד החלטת התביעה להגיש נגדו כתב אישום, היא טענת הגנה מן הצדק. בהקשר זה, אף על פי שהמשפט העברי שותף לרעיון טענת הגנה מן הצדק, במחלקות בדין נוסף נתנה אפוא, ביחס לטענות מסוג זה, אי־סבירות או חוסר סבירות, בין היתר גם בהקשר של הגשת כתב האישום נגדו. במקרים אחרים, האם יש מקום ‘להציב גבולות’ לעילות אלו שמקורן במשפט המנהלי למשפט הפלילי?

לקריאת המאמר המלא