הנגשת פסקי־הדין של בתי־הדין השרעיים – חשיבותה ומעלותיה
כדת וקאדין גליון 2 (2025)
מבוא
מאמר זה בוחן את ה חשיבות של הנגשת פסקי־דין נבחרים של בתי־הדין השרעיים לציבור הרחב, בעיקר למשפטנים ומשפטניות דוברי השפה העברית. זאת, בין היתר, כדי לקדם את יצירתם של מנגנוני ביקורת נוספים על פסיקות בתי־הדין, וכן את עקרון פומביות הדיון, חופש המידע ושקיפותה של מערכת המשפט, אשר יתרמו יחדיו, בסופו של יום, לאיכותם של פסקי־הדין ושל הנימוקים הניצבים בבסיסם, לפיתוח ההליכים שבמסגרתם התביעות מתבררות, ומעל לכל – לאמון הציבור ברשות השופטת. לצד זאת תובא התייחסות לחשיבות של הנגשת פסקי־הדין השרעיים ברובד העשייה היומיומית של בתי־המשפט בערכאות השונות, בין היתר ברקע הדברים תצוין השקתו של לנוכח הנתון ש כחמישית מתושבי ישראל נזקקים לדין זה. העוסק בהנגשת פסקי־דין שרעיים נבחרים בדיני משפחה וכן כתב־העת החדש כדת וקאדין, בשיח אקדמי ומשפטי על הדין השרעי והמשפט המוסלמי בישראל.
א. מנגנוני ביקורת וחשיבותם
למונח "ביקורת" יש מקום מרכזי באקטיביזם השיפוטי בישראל. בהליכים רבים בתי־המשפט משמשים גוף המעביר ביקורת – החל בהחלת ביקורת שיפוטית על מעשי חקיקה, המשך בביקורת על החלטות מנהליות כאלה ואחרות, וכלה בבחינה ביקורתית של הליך קבלת ההחלטות על־ידי נושאי משרה ב חברה. הביקורת היא במידה רבה לחם־חוקו של בית־המשפט ושל השופט היושב בדין, ביתר שאת בערכאות הערעור, ובעיקר בבית־המשפט העליון.
בד בבד, בתי־המשפט עצמם שואבים לגיטימציה מעצם קיומם של מנגנוני ביקורת המופעלים עליהם – הן מנגנוני ביקורת שניתן לכנותם "פנימיים", הן כאלה שניתן לכנותם "חיצוניים". כך, ידיעתו של בעל־ דין הניצב מול בית־המשפט כי ההחלטה השיפוטית בעניינו אינה ניצבת "בחלל ריק", אלא חשופה למנגנוני ביקורת שונים, מסייעת לו להבין את ההחלטה שתתקבל, וברמת הפשטה גבוהה יותר אף מעניקה לגיטימציה לאותה החלטה ומקדמת את אמון הציבור במערכת המשפט.
באומרי מנגנוני ביקורת "פנימיים" כוונתי למגוון הדרכים המוב נות במערכת המשפט עצמה להעברת ביקורת על החלטות שיפוטיות. המנגנון המובהק ביותר הוא כמובן הליכי לצד זאת הערעור למיניהם, בין ש מדובר בערעור בזכות ובין שמדובר בערעור ברשות. קיימים אפיקים דוגמת בקשות לפסילת שופט, המשמשים גם הם, הלכה למעשה, הליך נוסף על אלה פתוחה כמובן האפשרות של ביקורתי שביכולתו לטייב את ההליך השיפוטי. הגשת עתירה לבית־המשפט העליון בשבתו כבית־משפט גבוה לצדק, שמוסמך להעניק סעד מן הצדק, כך שבנסיבות מסוימות העתירה יכולה להוות מעין הליך ביקורתי.
לצד מנגנונים אלו עומדים כאמור המנגנונים ה"חיצוניים". ביניהם ניתן למנות את גופי התקשורת השונים, אשר מסקרים את פסיקות בתי־המשפט – לעיתים באופן תיאורי ולעיתים באופן ביקורתי. האקדמיה משמשת אף היא גורם בוחן ומבקר – באמצעות ספרים ומאמרים המתפרסמים בכתבי־עת, כמו־גם על־ידי דיון אקדמי וביקורתי במהלכם של כנסים ומושבים אקדמיים, תזות ודיסרטציות.
נוסף על התקשורת והאקדמיה יש למנות במסגרת ה מנגנונים ה "חיצוניים" את נציבות תלונות הציבור על שופטים, שפועלת מכוח חוק נציב תלונות הציבור על שופטים, התשס"ב – 2002. תפקידה של הנציבות לברר, בהתאם להוראות החוק, תלונות על התנהלות שופטים במסגרת מילוי תפקידם, לרבות בדרך ניהול המשפט, והעברת ביקורת היא עניין בלתי־נפרד המובנה בפעילותה. סמכות הנציב חולשת על שופטים, רשמים ודיינים בבתי־המשפט ובבתי־הדין, והכל כמוגדר בחוק נציב תלונות הציבור על שופטים. לבסוף, והלכה למעשה החשוב מכל, עינו הפקוחה של הציבור. כפי שיורחב בהמשך, האמון שהציבור נותן במערכת המשפט הוא המקור המעשי המרכזי לתוקף פסיקותיהן של הערכאות השונות.
הקדמתי בתיאור האמור כדי להצביע על חסר שקיים לשיטתי במנגנוני הביקורת בכל הנוגע בפסיקותיהם של בתי־הדין השרעיים. חסר זה נעוץ בפערי הנגשה, בעיקר לדוברי השפה העברית, וכן בהבדלי שפה ותרבות.
לקריאת המאמר המלא
