יוסף אלרון, שופט בית המשפט העליון (בדימוס)Justice (Ret.) Yosef Elron, The Supreme Court

התקבל ערעור מדינה על קולת העונש שנגזר על המערער בגין הרשעתו בעבירה של תקיפת חסר ישע

המערער והמשיב בערעור שכנגד הורשע בעבירה של תקיפת חסר ישע שגרמה לחבלה חמורה על ידי אחראי לפי סעיף 368ב(ב) סיפה לחוק העונשין, התשל"ז 1977. ערעור המערער נדחה וערעור המדינה נתקבל והוחמר עונשו. הקורבן מטופל סיעודי המרותק לכיסא גלגלים וניזקק למטפל לעשות את צרכיו. המשיב נטל מסיר שומנים ריסס על מטלית הניקוי ושפשף את פלג גופו וחלציו של הקורבן.

השופט אלרון ציין כי נדרשת מגמת החמרה בענישה בגין עבירות דומות ומי שמנצל את כוחו ושליטתו על חסר הישע עונשו יהיה חמור בהתאם וכי לאחרונה אנו נחשפים יותר ויותר להתנהלות אלימה כלפי חסרי ישע וכי מדובר בתופעה בזויה, מחרידה ומזעזעת. 

ערעור על חומרת העונש שנגזר על המערער

הערעור על חומרת העונש נדחה בביקורת קשה של השופט אלרון על העונש המקל אשר מימלא נגזר על המערערת. האירוע התרחש במרכז יום טיפולי – סיעודי לאנשים בעלי מוגבלות שכלית-תפקודית. השופט אלרון קבע כי:

״תקלה נפלה תחת ידיו של בית המשפט המחוזי. מן הראוי היה כי המערערת וחברתה תרצנה עונש של מספר שנות מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח."

הסוגיה שעמדה לדיון ואשר טרם הוכרעה בפסיקת בית המשפט העליון, היתה תקופת האישפוז אשר ניתן לקצוב לנאשם חולה-נפש בגין אישומו בעבירת הרצח הבסיסית (סעיף 300 (א) לחוק העונשין התשל"ז-1977) ולפי חוק טיפול בחולי נפש התשנ"א-1991, האם 20 כשיטת המשיב או 25 שנים כשיטת המדינה.

השופט אלרון על דעת השופטים פוגלמן וכבוב קבע בפתח הדברים כי האישפוז הכפוי אינו עונש, הוא נועד להעניק טיפול רפואי מיטבי לנאשם חולה-נפש אשר נדרש לאשפזו בכפיה בעקבות מעורבות בפלילים על מנת להשיב את מסוגלותו להתנהל בחברה כבן חורין.

השופט אלרון בניגוד לדעתם של השופטים כשר ורונן סבר שיש לדחות את הערעור על העונש וכי שיקומו של קורבן העבירה גובר על "תחילת הליך שיקומי" של המערער, בקובעו כי מעשיו של המערער מפליגים בחומרתם והם מגלמים אכזריות וערלות לב. עוד ציין:

״אני מהלך מזה עשרות שנים במשעול הצר של שיקולי ענישה שונים של בגירים וקטינים כאחד. הדילמה העונשית היא קשה בכל תיק ותיק ונסיבותיו. אודה כי תמיד ניצב לפני הקורבן נפגע העבירה או נפגעת העבירה בין אם הוא נוכח באולם בית המשפט ובין אם במחשבותיי הנודדות אליו באשר הוא נמצא באותה עת… באופן חריג תהום פעורה בין מסקנתי למסקנת חבריי, מעשיו של המערער קשים, איומים ומחרידים״.

השופט אלרון בניגוד לדעתם של השופטים כבוב וגרוסקופף, סבר שיש להותיר את הרשעת המערער על כנה תוך שקבע:

״כל ראיה נסיבתית בפני עצמה אולי ניתנת להסבר, גם אם הסבר דחוק, אולם בחינת הראיות במשולב מובילה למסקנה מרשיעה חד משמעית. יוצא אפוא , כי הוכחו ראיות נסיבתיות משמעותיות: מניע, הבאת המנוח לזירת העבירה, הזדמנות לבצע את המעשה בעצמו, שקרים מהותיים והתנהגות מפלילה שלאחר מעשה; מנגד מוצגת גרסת חפות של "מזדמן אקראי" שלא עומדת במבחני ההיגיון״.

השופט אלרון קבע כי בנסיבות החריגות של הבקשה על מכלול היבטיה של בקשת הערעור, תוך שעמד על זכות הגישה לערכאות, יש לקבלה וליתן למערערות ארכת מועד להישפט באופן שיש לראותן כמי שהגישו בזמן הודעה לפי סעיף 8 (ג) לחוק העבירות המינהליות שעניינן יובא פעם נוספת לפני בית המשפט לעניינים מקומיים. עוד ציין השופט אלרון כי מדובר בחווה טיפולית (בכלל זה לניצולי הנובה ומלחמת חרבות ברזל), המספקת שירות ציבורי נדרש בוודאי בתקופה הנוכחית גם לבני נוער בעלי מוגבלויות והסובלים מבעיות נפשיות, גופניות וקוגנטיביות וכי פעילות זו היא חשובה מאין כמותה, בפרט בימים אלה.

נדחתה עתירה המבקשת לבטל את ההחלטה על גריעת מבנה המכונה ״בית המכס הצפוני״ בנמל יפו מרשימת המבנים המוגנים לשימוש, באופן המאפשר את הריסתו

השופט אלרון בהסכמת השופט גרוסקופף ובניגוד לדעתו החולקת של השופט פוגלמן, דחה את הטענה כי אין לגרוע את מבנה "בית המכס הצפוני" בנמל יפו מרשימת המבנים המוגנים לשימור בטענה שההחלטה לוקה בחוסר סבירות קיצוני וכי נפלו פגמים משמעותיים בהליך קבלתה.

השופט אלרון קבע בהסכמת הנשיאה חיות והשופט שטיין כי לא נפל פגם בהליך אישור תכנית מתאר כוללנית לעיר תל אביב בטענה שמוסדות התכנון לא לקחו בחשבון את השפעותיה השליליות של התכנית על העיר בת-ים ותושביה.

במסגרת דיון בתכניות מחויבים מוסדות התכנון לשקול לא רק שיקולים תכנוניים מובהקים הנוגעים לשימושי הקרקע, אלא גם שיקולים כלכליים, חברתיים וסביבתיים רחבים וכוללים; ביהמ"ש ייטה שלא להתערב בהחלטות מוסדות התכנון, אלא אם הוכחה אחת מן העילות המצדיקות התערבות, בהן חריגה מסמכות, חוסר תום-לב או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות. במקרה הנדון לא נמצאה הצדקה להתערבות.

נדחתה עתירת המערערת נגד ועדת המכרזים

צוין כי נקודת המוצא לערעור המופנה כלפי תוצאת המכרז היא כי בית המשפט העליון אינו מהווה ועדת מכרזים עליונה ואינו מחליף את שיקול דעתה של ועדת המכרזים בשיקול דעתו שלו.

העתירה עסקה בשימוש המשטרה במכת"ז ובנוזל "בואש" לפיזור התקהלויות.

השופט אלרון סבר כי אם יש אמת בתיאורים על פגיעת המכתז בעוברי אורח ״יש בכך כדי לעורר תהיות קשות באשר לשאלה אם המשטרה אכן מקפידה על נהליה – ובפרט, אם הופעל שיקול דעת מספק באשר לאופן השימוש במכת"ז.

העותר הגיש תלונה לנציב על כך שהנילון הגיש באיחור של כ-4 חודשים את תשובת אגף השיקום לערעורו בעניין תביעתו להכרה בו כנכה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשט"ו-1959.

השופט אלרון עמד על כך ש:

״נדרשת רגישות רבה מצד בתי המשפט ועורכי הדין המייצגים את הצדדים כדי להבטיח כי הדיון המשפטית יתנהל באופן ענייני….אין מדובר בבקשה לסעד משפטי בלבד, כי אם להכרה מצד מוסדות המדינה במחיר הבריאותי הכבד שנגבה ממנו במהלך תקופת שירותו בכוחות הבטחון …על אגף השיקום ומייצגיו לעשות כל מאמץ להשלים את הטיפול בפניות אלה במהירות הנדרשת."

נדחתה עתירה שמטרתה למנוע ״ביקורים מבישים״ של בכירים זרים במוזיאון יד ושם

בעתירה נטען כי ביקורם במוזיאון "יד ושם" של אישים שונים אשר על פי הנטען השתתפו בביצוע פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה משמש "תחנה לצרכי תעמולה",פוגע בזכרון השואה ובמסר שמבקש מוסד יד ושם להנחיל.

השופט אלרון הביע את עמדתו כי בביקורים אלה טמון דווקא ערך חינוכי ומסר חד שמעבירה מדינת ישראל לאישי מדינות העולם הבאים בשעריה.

נדחה ערעור תוך שהתקבל באופן חלקי ערעור שכנגד, הנסוב סביב הוראות נוהל להגשת בקשות לתמיכה מתקציב המדינה

בפסק דינו עמד השופט אלרון על הצורך שבפישוט והנגשת התנאים שבהם נדרשים מוסדות ציבור לעמוד לשם קבלת תמיכות מתקציב המדינה. לגישת השופט אלרון הגורמים האמונים על חלוקת כספי תמיכות למוסדות ציבור להבטיח כי כספים אלו ישרתו את המטרות שלשמן הם הוקצו ולפעול מתוך תחושת שליחות ושרירותיות שתאפשר למוסדות הציבור לממש את התמיכות המגיעות להם.

חוקרי משטרה ביצעו חיפוש שלא כדין במכשיר טלפון נייד חכם של נחקר. הסוגיה להכרעה היתה האם ובאיזה מידה יש לשקול זאת במסגרת בקשה למתן צו לחיפוש נוסף במכשירו?

השופט אלרון החליט על קבלת בקשת רשות הערעור באופן חלקי במובן זה שהבקשות למתן צווי החיפוש תידונה בשנית בפני בית משפט השלום לשם בירור הזיקה בין המידע שהושג בחיפוש והלא חוקי לבין ראיות לכאורה לנחיצות הצווים.

נדחה הערעור על דעת השופטים אלרון וגרוסקופף נגד דעתה החולקת של השופטת ברק ארז.

השופט אלרון קבע כי משהחליטה מועצת העיר הנבחרת על חבריה היהודים והערבים כאחד, כי יש לממש את זכות תלמידי העיר הערבים לחינוך, תוך מתן אפשרות להירשם לבתי הספר הממלכתיים בנצרת אשר שפת ההוראה בהם היא ערבית, פיתוח תוכניות חדשות וייחודיות אשר יאפשרו לממש זכות זו גם בבתי הספר הממלכתיים בנוף הגליל. במסגרת זו הדגיש כי:

"אל לנו להיכנס בנעליה ולבטל את החלטתה ודאי כי אין זה מתפקידנו להורות על הקמת בית ספר חדש מיד בשנת הלימודים, בלי לבחון כנדרש את השלכותיו של הסעד האמור״.

ערעור בעניין השאלה האם מלגה המשולמת לפרופסורים בנסיבות המקרה נכללת בבסיס חבות המס

השאלה שעמדה במוקד הערעורים היא האם מלגה המשולמת לפרופסורים ישראלים ממכון מחקר אוניברסיטאי בחו"ל נכללת בבסיס המס, במובן זה שיש לה "מקור" על פי סעיף 2 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן הפקודה), ועל כן יש למסותה כהכנסה חייבת. השופט אלרון בניגוד לדעת השופטים הנדל וקרא סבר כי בהיעדר "מקור" בפקודה לא ניתן לקבוע כלל גורף וכל מקרה ייבחן לגופו על פי נסיבותיו.

הסוגיה במוקד הערעור, האם ובאילו נסיבות עלול הסכם בוררות לחסום את גישת הצדדים לערכאות, אף שכבר לא ניתן יהיה להפנות את הסכסוך לבורר על פי הוראות הסכם הבוררות.

השופט אלרון בהסכמת השופטות ברק ארז וברון קבע כי דין הערעור להתקבל והחלטת בית המשפט המחוזי בוטלה והתיק הושב לבית המשפט המחוזי על מנת שידון בתביעה לגופה.

הסוגיה המרכזית שעמדה לדיון היא האם יש ליתן למערער הפטר מחוב מזונות אותו הוא חב למוסד לביטוח לאומי בהתחשב בנסיבותיו.

השופט אלרון בהסכמת השופטים מלצר וקרא סקר את המסגרת הנורמטיבית באשר להכללת חוב מזונות בצווי הפטר ודן בשאלה האם יש לשנות את ההלכה הנוהגת לפיה חוב מזונות נותר חוב בר תביעה אף אם לא הוגשה תביעת חוב בגינו בהליך פשיטת הרגל וקבע שלא נתקיימו בעיניינו נסיבות חריגות להכללת המזונות בצו ההפטר שניתן לפושט רגל.   

עניינו של הערעור בקביעת בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לימאות בעקבות פסק דין גרמני חלוט, המוכר בישראל כי לא עומד למערערת כל שעבוד ימי על האוניה נשוא ההליך ולפיכך אינה יכולה לתבוע בישראל את מימוש השעבוד על האוניה.

חוות הדעת העיקרית נכתבה על ידי השופט הנדל אליו הצטרף השופט סולברג.

השופט אלרון בניגוד לדעתם של השופטים הנדל וסולברג סבר כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי בנסיבות העניין קם נגד המערערת השתק עילה וכי נכון היה לדחות את תובענת המערערת על הסף דווקא בשל קיומו של השתק פלוגתא.   

הערעור נסב על דחיית תביעת המערער לחייב את המשיבות לשלם לו פיצוי בגין התנהלותן ביחס להנפקת רישיון חציבה תוך שנטען לאכיפה בררנית ולקיומה של הבטחה שלטונית. השופט אלרון על דעת השופטים הנדל ושוהם דחה את הערעור.

במוקד הערעור עמדה שאלת חבותם של ערבים בפרעון החוב של החייב העיקרי וזאת מתוקף ערבותם לסילוק כל חובותיו לנושה.

השופט אלרון על דעת הנשיאה חיות והמשנה לנשיאה מלצר, קבע כי יש לדחות את הערעור ולקבוע כי המערערים חייבים בתשלום החוב ביחד ולחוד עד לגובה הסכום בו נתחייבו במסגרת כתבי הערבות עליהם חתמו.

הערעור נסב על חידוש " אוטומטי" של פוליסות ביטוח שהוגדרו כתקפות לתקופה של שנה מבלי שנתקבלה מהמבוטחים הסכמה מפורשת.

חוות הדעת העיקרית נכתבה על ידי השופטת ברק ארז אליה הצטרף השופט גרוסקופף. השופט אלרון אומנם הצטרף לתוצאה ואולם סבר כי בשים לב לשלב המקדמי של ההליך אין לקבוע מסמרות באשר לפרשנות הראויה שיש להעניק לסעיף 9 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א 1981 וליישום פרשנות זו על המקרה דנן.

בפסק דין זה נדונה השאלה האם פיצויים להם זכאי ניזוק פושט רגל בגין נזקי גוף שנגרמו לו מוקנים לנאמן כך שניתן לעשות בהם שימוש לטובת נושיו או שמא דינם של פיצויים אלה כדין "זכות אישית" של פושט רגל והם נותרים מחוץ לקופת הכינוס.

חוות הדעת העיקרית נכתבה על ידי השופטת וילנר והשופט סולברג הצטרף למסקנתה. השופט אלרון הצטרף אומנם למסקנתה של השופטת וילנר כי כושר ההשתכרות של פושט הרגל הניזוק מהווה " נכס" כאמור בסעיף 21(1)לפקודת הנזיקין ואולם סבר כי פרשנות תכליתית מחייבת להותיר בידי פושט הרגל את הזכות להגיש ולנהל את התביעה הנזיקית בגין עוולה שגרמה הן לנזק ממון לנכסיו והן לנזק אישי,  עבורו להבדיל מן הזכות להנות מפירותיה של תביעה בגין הפסד כושר השתכרות אשר אותה יש להקנות לנאמן. זאת, לשיטתו כדי למנוע פגיעה בפרטיותו של פושט הרגל וכדי למנוע ניגוד אינטרסים בין פושט הרגל מזה לנאמן והנושים מזה בכל הנוגע לאופן ניהול התיק הנזיקי.  

השופט אלרון בדעת מיעוט נגד דעתם של השופטים ברק ארז ומינץ סבר כי אין בנמצא מקור נורמטיבי המחייב קבלת אישור מליאת מועצה מקומית בכל מקרה בו ראש המועצה המקומית והגזבר שלה חתמו בשמה על חוזה הכולל התחייבות כלפי חברה יזמית לתמוך בתכנית הקשורה לתחום התכנון והבנייה .

נדחה ערעור המערער על הכרזתו כבר הסגרה לארצות הברית לשם העמדתו לדין בעבירה של קשירת קשר להלבנת הון ברשת האפלה ״דארקנט״.

בפסק הדין נדונו סוגיות שונות בחוק ההסגרה ולגופו של עניין נקבע כי נתמלאו התנאים הדרושים להכרזה על המערער כבר הסגרה, בכלל זה לעניין דרישת הפליליות הכפולה, ונדחו טענותיו לאי הסגרתו מתוקף סיכון כפול או תקנת הציבור.

נדחה ערעור המערער על הכרזתו כבר הסגרה למדינת ארצות הברית

נגד המערער הוגדש כתב אישום בפלורידה, ארצות הברית, שייחס לו ביצוע עבירת רצח מדרגה ראשונה. המערער, מתגורר בישראל ונושא אזרחות ישראלית אמריקאית. נקבע שמתקיימות כל הדרישות הפרוצדורליות והמהותיות בחוק ההסגרה; המעשה המיוחס לו עונה על דרישת הפליליות הכפולה; הראיות לכאורה שהוצגו בבקשת ההסגרה עונות על דרישת האחיזה לאישום ושיקולי תקנת הציבור אינם מונעים את הסגרתו.

בקשת הסגרה של ממשלת גרמניה לאחר שהמערער ברח לישראל.

חוות הדעת העיקרית נכתבה על ידי המשנה לנשיא ח׳ מלצר. השופט אלרון הסכים לחוות דעתו של השופט מלצר והוסיף שהסגרת נאשמים למדינה שבה קיימות מירב הזיקות לנאשמים ולעבירות המיוחסות להם, נחוצה לצורך שיתוף פעולה בין לאומי למיגור הפשיעה ולשם העמדתם של פושעים לדין בפורום הראוי לשפיטתם. עוד צוין כי הימנעות מהסגרתם עלולה להפוך את ישראל עיר מקלט לעבריינים, ובכך להביא לסיכון שלום הציבור בישראל וביטחונו ולנזק תדמיתי רב.

המערער בעל אזרחות ישראלית וצרפתית, נמלט לישראל במהלך חופשה ממאסרו, לאחר שהורשע בשורה של עבירות כלכליות ונדון ל-30 חודשי מאסר בפועל ובעבירת ניסיון למרמה ונדון ל-12 חודשי מאסר בפועל.

במהלך חופשה ולאחר שריצה 16 חודשים נמלט המערער לישראל. נקבע כי סעיף 2(א) לחוק ההסגרה קובע שני תנאים מצטברים לצורך הכרזה על אדם כבר הסגרה: (א) קיומו של הסכם הסגרה בין ישראל למדינה המבקשת; (ב) על המבקש להיות ״חייב בדין״ או בגדר ״נאשם״ במדינה המבקשת. כמו כן, נדחתה טענת המערער ולפיה מתקיים סייג להסגרתו מאחר ״שהיענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור או באינטרס חיוני של מדינת ישראל״. נטען כי עצם החזקתו בבידוד לשם הגנה על חייו עלולה לפגוע בתקנת הציבור.

נדחה ערעור על הכרזתו של המערער כבר הסגרה

כתב האישום שהוגש נגד העותר ייחס לו עבירות הונאה שונות. נקבע כי בעניינו מתקיימות הדרישות הפרוצדורליות, כמו גם המהותיות הנחוצות כדי להסגירו לארצות הברית לפי חוק ההסגרה, עבירות המיוחסות לו לא התיישנו, שיקולי תקנת הציבור אינם מונעים את הסגרתו, והוכח במידה הנדרשת להליך ההסגרה כי הומצא עותק נאמן למקור של צו המעצר שהוצא נגדו.

נדחה ערעור המערער על בקשתו להתייצב בפני ועדת שחרורים בפרק הזמן הקבוע בדין הגרמני.

המערער הורשע ברצח רעייתו בפרו בשנת 1997, נידון למאסר עולם בגרמניה, ובשנת 2002 וריצה את יתרת עונשו לבקשתו למין שנת 2007 בישראל. עונשו נקצב בישראל ל-30 שנות מאסר והוא ביקש להתייצב בפני ועדת שחרורים בחלוף 15 שנים כקבוע בדין הגרמני. בקשתו נדחתה תוך שאומצה גישת הדין הבינלאומי וביה״ד האירופאי לזכויות אדם כי דיני השחרור הם מעניינה של המדינה שבה מתבצע העונש.

נדחתה בקשה לעיון חוזר בהחלטה על מעצר עד למתן החלטה בעתירה, להכריז על המערער כבר הסגרה ולהורות על מעצרו בפיקוח.

בית המשפט העליון קבע כי הבקשה אינה באה בגדרי סעיף 52(א) לחוק המעצרים – חלוף זמן קצר ממתן ההחלטה; עוד נקבע כי קיימות נסיבות מיוחדות לחומרה בעניינו של המבקש.

נתבקשה הסגרת המשיב לארצות הברית לשם העמדתו לדין בגין עבירות של הלבנת הון וקשירת קשר לביצוע פשע (הפעלת אתר אינטרנט לפרסום שירותי זנות).

הסוגיות להכרעה: תרגום בקשת ההסגרה; זכות עיון בתוצרי החקירה הישראלית; אם יש להורות על העברת חומרי חקירה נוספים. נקבע כי לעניין התרגום קיימת חובה כללית לתרגום, אולם כל מקרה ומקרה ייבחן לפי נסיבותיו הייחודיות. לעניין חומרי החקירה שנאספו על ידי הרשויות בישראל, נקבע שיש לבחון אם החומר המבוקש עשוי לשמש מפני בקשת ההסגרה ואינו אמור לשמש להכנת הגנתו מפני האישומים גופם. בנוסף נדונה טענה להגנה מן הצדק ונקבע כבר כי היא חלה אף בהליכי הסגרה ואולם כרוכה באיזון בין שיקולים שונים. כמו כן, השופט אלרון עמד על הצורך לניהול הליך ההסגרה באופן יעיל ומהיר ככל שניתן ולמניעת הימשכות ההליכים שלא לצורך.

המשיב הוכרז כבר הסגרה להונגריה לאחר שהורשע בעבירות שוחד ונגזרו עליו 7 שנות מאסר בפועל.

בתחילה נכח המערער בדיונים בעניינו ולאחר מכן עזב את הונגריה והגיע לישראל. חוות הדעת העיקרית נכתבה על ידי השופט נ׳ הנדל. השופט אלרון סבר שלא נפל פגם מצד הרשויות בהונגריה בצירוף תצהירים של שני עדים שעדותם נגבתה במיוחד עובר לבקשת ההסגרה וכן, את כתב האישום כתשתית ראייתית לכאורה להסגרת המערער. בנוסף, נקבע כי בבקשת ההסגרה נדרש בית המשפט לבחון האם יש בחומר הראיות הלכאורי כדי להצדיק את המשך קיומו של ההליך המתנהל במדינה בשלב בו הוא מצוי, בשעה שהמדינה המבקשת מגישה את בקשת ההסגרה ולא אם היו ראיות מספיקות לשם העמדתו לדין בעת הגשת כתב האישום. יתרה מכך, בחוות דעתו של השופט אלרון הייתה גם התייחסות לפרשנות ״עבירת פנים״ ו״עבירת חוץ״.

על פי הנטען המערערים ביצעו עבירות מרמה כלפי חברה בהונגריה. נקבע כי השגה על החלטה בעניין חומרי חוקריה בהליך הסגרה היא באמצעות ערר ולא במסגרת הערעור. הליך הסגרה אינו בא במקומו של ההליך הפלילי במדינה המבקשת או כתחליפו; אין חובה לצרף את מלוא החומר הראייתי ודי בהצגה של תשתית ראייתית לכאורית. עוד נדונו תנאי הסף להכרזה כבר-הסגרה בתנאי סעיף 2(א) לחוק ההסגרה. אין למנוע הליך הסגרה רק בשל העובדה שהחקירה טרם הבשילה לכדי אישום – די במסמך מהמדינה המבקשת המונה את האשמות נגד המערערים וחתום על ידי תובעת לשם הכרזה על כל אחד מהם כעל בר הסגרה. כן נקבע כי קימה של חקירה פלילית בישראל אין בה כדי למנוע את הסגרתם; למדינה המבקשת ״מרב הזיקות״ בפרט בשים לב שנפגעי העבירה נמצאים שם; תנאי ההדדיות על אף נורבגיה אינה נוהגת להסגיר את אזרחיה ותחת זאת מעמידה אותם לדין בתחומה; די ב״אחיזה לאישום״ המצדיקה את המשך בירור אשמתו של המבוקש במדינה המבקשת להסגירו אליה (עניין למפל; עניין גרוס). בנוסף, נקבע כי אין  להידרש למשקל הראיות, מהימנותן וקבילותן, וכי כל אלו יתבררו בהליך העיקרי. עוד קבע השופט אלרון כי:

״ישראל אינה מקום מפלט לעבריינים, במקרים שבהם עולה בידי המשיב להראות כי מתקיימים בעניינו של אדם התנאים להכריז כי הוא בר הסגרה, בית המשפט לא יהסס לעשות כן״.

בליבת הערעור ניצבה השאלה האם יש לראות בחלק מן התקופה בה ריצה המשיב עונש מאסר בפועל בגין עבירות שביצע בישראל כתקופה בה היה נתון במעצר לצורכי הסגרה בגין עבירות שהורשע בביצוען בהולנד.

חוות הדעת העיקרית נכתבה על ידי השופט ד׳ מינץ. השופט אלרון סבר כי התשתית הנורמטיבית לעניין ניכוי תקופת מעצר בשל הסגרה מתוך תקופת המאסר, שירצה המשיב בהולנד, אינה הדין הישראלי אלא הדין החל בהולנד. כמו כן, נקבע כי לא ניתן לראות בדיעבד חלק מהתקופה בה ריצה המשיב מאסר כתקופת מעצר לצורכי הסגרה, רק בשל כך שתנאי המאסר היו הלכה למעשה זהים כמעט לתנאי מעצר. עוד נקבע כי המסגרת הדיונית המתאימה לדיון היא זו של דיני המעצרים, להבדיל מהמסגרת הדיונית של דיני ההסגרה.

הערר התקבל באופן חלקי, כך שהושב הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שייבחן חלופת מעצר לאחר קבלת תסקיר בעניינו של העורר.

העורר במקרה זה נידון בפינלנד ל-4 שנות מאסר בגין עבירות הונאה והחליט שלא לערער על ההחלטה על הסגרתו. נקבע כי חרף ההכרזה על העורר כבר הסגרה וקיומו של חשש מובנה להיטותו מהדין עדיין יש לבחון אפשרות לשחרורו לחלופת מעצר – אין לפגוע בזכותו לחירות של מי שהוכרז כבר הסגרה באופן שאינו נדרש לשם הגשת התכלית העומדת בבסיס עילת המעצר בעניינו. עוד נקבע כי מצבו הכלכלי של העורר אינו יכול כשלעצמו להצדיק את הותרתו במעצר.

במקרה זה נדחה הערעור להכריז על המשיב כבר הסגרה ונקבע כי ירצה את עונש המאסר של 12 שנות מאסר בפועל בישראל.

חוות הדעת העיקרית נכתבה על ידי השופט ד׳ מינץ, אליו הצטרפו השופטים נ׳ סולברג ו-י׳ אלרון.
בחוות דעתו של השופט אלרון נקבע כי המערער (היועץ המשפטי לממשלה) לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי נתקיימו התנאים הקבועים בחוק לצורך הסגרתו של המשיב לצ׳כיה וריצוי עונשו שם. בין הסיבות לקביעה זו, נכלל בין היתר, הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות בשנת 2001, חלוף הזמן במועד הגשת הבקשה להסגרתו והתייחסותן של הרשויות בצ׳כיה לעניין הקושי המתעורר להסגרתו בשל תושבות הישראלית, לפיה אין להם התנגדות שירצה את עונשו בישראל. עוד צוין כי המבחן הקבוע בחוק ההסגרה לשם הסגרתו של אדם, הוא מבחן משולב המתבסס על שילובם של שני תתי מבחנים: מבחן ״אובייקטיבי״ ומבחן ״סובייקטיבי״.

לבסוף, הדגיש השופט אלרון כי:

״מדינת ישראל אינה מקום מפלט לעבריינים״

הערר נדחה חלקית, בוטלה יציאתו של המערער לתפילות יום שבת, אך הותרו על כנן תנאי המעצר בפיקוח אלקטרוני.

בערר נדונו השיקולים המנחים את בית המשפט בבואו לצוות על החזקתו של מבוקש שהוכרז בר הסגרה במשמורת והשוני בין הליך המעצר הרגיל לבין מעצר בהליכי הסגרה.
נקבע כי השוני טמון בשניים: החשש המובנה הקיים בהליכי הסגרה כי המבוקש יחמוק מן הדין; וקיומן של התחייבויות החלות על מדינת ישראל לפי הדין הבינלאומי להסגיר מבוקש לידי המדינה המבקשת. זאת, שכן לאחר שהוכרז אדם כבר הסגרה, משתנה נקודת האיזון, מאחר שככל שלכאורה קרב יום ההסגרה, כך ייגבר הדחף להימלטות. עוד צוין כי חזקת החפות ולצידה החשש מפני פגיעה בלתי מידתית בחירותו של אדם – עודנה שרירה וקיימת אף לאחר שהוכרז כבר הסגרה. לבסוף, נדחתה עמדת העורר לפיה הכרזתו כבר הסגרה, יש בה כדי שינוי נקודת האיזון.

בקשת הסגרה בגין עבירות מרמה בהיקף נרחב כחלק מקבוצה עבריינית כלפי משקיעים בגרמניה ובמדינות אחרות, במטרה לקבל מהם כספים שלא כדין. נקבע כי אין לשקול לזכות המשיב את טענותיו על-אודות מגבלות הפיקוח של מפקחיו והקושי מבחינתם לשאת בעול זה. עוד נקבע כי אחריות לאיתור מפקחים מתאימים מוטלת על שכם המשיב, וכי ראוי שהליך ינוהל באופן יעיל ומהיר בשים לב לחזקת החפות העומדת למבוקש.

בקשת המדינה להארכת המעצר של העורר נתקבלה, ועררו נדחה.

הערר דן בבקשה להארכת מעצר 11 לפחי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ״ב-1996. כתב האישום ייחס לעורר עבירת ניסיון רצח, תוך שימוש באלימות קשה, ״התעללות ואכזריות מיוחדת״, ביצוע פעולות לשיבוש הליכי משפט והעלמת ראיות. העורר נמלט לישראל, יחד עם אחר, והושב בסיום הליך ההסגרה. הערר נדחה תוך שנקבע שמסוכנותו של העורר היא גבוהה ורבה, אותה ניתן להסיק מהעבירה של ניסיון לרצח המיוחסת לו, נסיבותיה ועברו הפלילי. תסקיר שירות המבחן מלמד על שינוי ראשוני בלבד, כאשר מכלול הנסיבות של העורר, ובכלל זה הימלטותו לאחר מעשה, מלמדות על מידת הספק המתעורר באשר לאמון שניתן ליתן בו.

ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין שניתן בעניינו של המערער, אשר הורשע בעבירת רצח בכוונה תחילה (כנוסחה טרם הרפורמה) ובעבירה של השמדת ראיה.

בית המשפט העליון דחה את הערעור. המערער הורשע ברצח אדם על רקע סכסוך קודם. הוא תכנן את המעשה, הצטייד ברכב גנוב וירה במנוח למוות במאפייה. נקבע כי הצטברה מסכת ראיות משמעותית לחובת המערער, המלמדת על מעורבותו ברצח המנוח ועל זיהויו כרוצח. כמו כן, הרשעת המערער נסמכת על אדנים מוצקים ואיתנים גם ללא בחינת הטענות בדבר פגמים שנפלו בהפעלת המדובב, והשפעתם על תוצרי הדיבוב. מכל מקום, נקבע כי אף לא מתקיים קשר סיבתי בין תוצרי הדיבוב לבין הפגמים בהפעלת המדובב. אשר לרפורמה בעבירות ההמתה, נקבע כי זו אינה מהווה דין מקל עימו.

ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מהימים 2.6.2022 ו,23.4.2023- בהתאמה, במסגרת ת"פ 20737-05-20 שניתנו על ידי השופטת חנה מרים לומפ

בית המשפט העליון דחה ברוב קולות את ערעור המערערת שהורשעה בסיוע להתאבדות לאחר שסייעה למנוח לצאת במרמה ממחלקה פסיכיאטרית סגורה ולהגיע לגג בניין ממנו קפץ. השופטים אלרון וגרוסקופף קבעו כי פעולותיה המכוונות והאקטיביות, חרף מצבה הנפשי המורכב, מגבשות את יסודות העבירה והיסוד הנפשי הנדרש. מנגד, השופטת כנפי-שטייניץ סברה בדעת מיעוט שיש לזכותה בשל ספק סביר לגבי המטרה לסייע ברגע הקפיצה. העונש של שישה חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות אושר.

ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין בעניינו של המערער אשר הורשע ברצח באדישות בעקבות סכסוך חניה

בית המשפט העליון דחה את הערעור. במהלך ויכוח על מקום חניה, הפיל המנוח את רעייתו של המערער ארצה. לאחר שראה זאת המערער, הוא ירה בירכו של המנוח ובהמשך גם בפלג גופו העליון, מה שהוביל למותו. במסגרת זו, בין היתר, נדחו טענות המערער לעניין זיכויו מאשמה או הרשעתו בעבירת המתה בנסיבות של אחריות מופחתת, לנוכח "הגנה עצמית מדומה" או "התגרות", בהתאמה, משלא התקיימו התנאים הדרושים לכך על פי דין. כמו כן, אף בעונשו של המערער לא נמצאה עילה להתערבות, תוך שצוין כי היה מקום לקבוע מתחם צר יותר לעונשו של המערער, באופן שהיה מעניק לעקרון קדושת החיים את מקומו הראוי.

ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין בעניינה של המערערת אשר הורשעה בעבירת רצח (בנוסחה טרם הרפורמה) של בן זוגה.

בית המשפט העליון דחה את הערעור. המערערת דקרה את בן זוגה 65 פעמים, לאחר ששלחה את בניה מהבית. נקבע כי מעשי המערערת בוצעו מתוך תכנון ושקילה ומשכך לאחר הרפורמה עולים לכדי עבירת הרצח בנסיבות מחמירות; תוך הסתייגות מקביעת בית המשפט המחוזי לפיה מעשי המערערת נכנסים גם בגדרי הנסיבה בדבר ״אכזריות מיוחדת״. כמו כן, נדחו הטענות לעניין אפשרות השימוש ב״פתח המילוט״, בין היתר לנוכח אי-קיומה של חלופה לפיה המעשה בוצע לאחר התעללות חמורה מצד המנוח, וזאת בעיקר משדובר במערכת יחסים פוגענית הדדית שלא התקיימה בה אלימות פיזית משמעותית. במסגרת זו צוין כי ״אין בכך, בשום אופן, כדי לזלזל בחומרת הדברים. ילדי בני הזוג תיארו כולם את המציאות הקשה מנשוא שבה גדלו, תוך חיכוכים רבים בין המערערת למנוח. אלא שיש לשוב ולזכור – המערערת בחרה ליטול את חייו של המנוח ב-65 דקירות סכין. העובדה כי בני הזוג נהגו לריב ולאמלל האחד את השנייה אינה מצדיקה תיוג או עונש אחר לכך מלבד זה שנקבע לעבירת הרצח״.

ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין בעניינו של המערער אשר הורשע בעבירה של רצח ביסוד נפשי של כוונה

בית המשפט העליון דחה את הערעור, והותיר את העונש של 24 שנות מאסר שנגזר על המערער על כנו. המערער דקר את המנוח בחזהו, באזור הלב, במהלך ויכוח פוליטי. נקבע כי אין מקום לסטות מקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, ולפיכך נקבע כי אין מקום לקבל את גרסתו לפיה דקר את המנוח רק לאחר שנדחף על ידו בחוזקה, ביצע תנועה סיבובית לאחור ודקר את המנוח מבלי לכוון לאזור ספציפי בגופו. בהתאם לכך, נדחתה האפשרות להכיר במעשה ההמתה ביסוד נפשי של קלות דעת או בגדרי אחת מהחלופות בעבירת המתה בנסיבות של אחריות מופחתת. בנוסף, נקבע כי המערער התכוון לגרום למותו של המנוח, ועל-כן הרשעתו בעבירת הרצח הבסיסית (בנוסחה טרם הרפורמה) ביסוד נפשי של כוונה בדין יסודה. אשר לעונשו, נקבע כי הוא מקל עימו וממילא אין הצדקה להתערבות בו.

ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין בעניינו של המערער אשר הורשע בעבירה של רצח באדישות.

בית המשפט העליון דחה את הערעור על שני חלקיו, והותיר את העונש של 21 שנות מאסר שנגזרו על המערער, על כנו. המערער דקר את המנוח בליבו מספר ימים לאחר שהתקיים ביניהם עימות מילולי. נקבע כי קיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי, בין הדקירה למותו של המנוח. עוד נקבע באשר להשגות המערער ביחס ליסוד הנפשי שבו הורשע, כי נסיבות האירוע מלמדות באופן נחרץ על אדישותו כלפי התוצאה הקטלנית. כן נדחתה טענת המערער לפיה יש להרשיעו בעבירת ההמתה בנסיבות של אחריות מופחתת. לבסוף, אף ביחס לעונש שנגזר עליו אין הצדקה להתערבות.

ערעור על הרשעת המערער וגזר דינו בעבירה של המתה בנסיבות של אחריות מופחתת

בית המשפט העליון דחה את הערעור. המערער ירה חמש יריות בגיסו לאחר שיח על סכסוך כספי ששרר ביניהם. נקבע כי הפער המהותי בין הסכנה המינימלית שנשקפה למערער, אם בכלל, לאחר שהשתלט על האקדח, לבין מעשיו – המשך ירי של מספר כדורים אשר כל אחד מהם פגע במנוח במדויק – מוציא את מעשיו מגדרי תחולת סייג ההגנה העצמית. עוד נקבע כי עונשו הולם את נסיבות המקרה, בכללן עובדת הרשעתו גם בעבירות של השמדת ראיה ונשיאת נשק.

ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בעניינו של המערער שהורשע בעבירת רצח בנסיבות מחמירות ועבירות נוספות.

בית המשפט העליון דחה את הערעור. המערער פרץ לדירת המנוח דרך החלון והכה אותו כדי לחלץ את קוד הכספת, ולבסוף גרם למותו. נקבע כי התגבשה מסכת ראייתית משמעותית לחובת המערער, הכוללת מקבץ עדויות וראיות מוחשיות, כך שהרשעתו בעבירת הרצח בנסיבות מחמירות בדין יסודה. עוד נקבע כי עונשו – מאסר עולם חובה – הולם את מעשיו המגלמים "חוסר מעצורים מוסרי", משהמערער היה מוכן להקריב את חיי המנוח לצורך הגשמת תכנית השוד.

ערעור על חומרת העונש שהוטל על המערער, קטין, שהורשע בעבירת רצח בנסיבות מחמירות

בית המשפט העליון דחה את הערעור. המערער, קטין מתחת לגיל 14 בעת המעשה, דקר שוטר מג"ב במחסום בכוונה להמיתו כמעשה טרור. נקבע כי מן הצד האחד, ניצבים בעניינו של המערער מעשים שחומרתם קשה ביותר. מן הצד השני, את אשמו של המערער יש לבחון בשים לב לגילו הצעיר למדי – פחות מ-14 שנים במועד ביצוע העבירה. נקודה זו נזקפה לזכותו של המערער בגזר דינו, והמשקל שניתן לה ממצא את המשקל שניתן לתת לכך. משכך, ומאחר שכלל השיקולים הרלוונטיים שוקללו כראוי בגזר דינו, אין הצדקה להתערבות בעונשו.

ערעור על הכרעת דינו ופסק דינו של המערער אשר הורשע בעבירה של רצח באדישות

בית המשפט העליון דחה את הערעור. המערער דקר את המנוח בצווארו במהלך ויכוח ספונטני בחניון. נקבע כי מדובר בדקירה שכוונה לאזור רגיש ביותר, ושעוצמתה, כמו גם ההחלטיות שנלוותה לביצועה, הובילו לחדירה עמוקה לתוך צוואר המנוח, וזו אינה יכולה ללמד על "קלות דעת" המניחה תקווה למניעת התוצאה. נקבע כי התיוג כ"רצח" הולם את חומרת המעשה של המערער וכי עונש של 22 שנות מאסר שנגזרו עליו, אינו חורג ממדיניות הענישה המקובלת באופן שמצדיק התערבות.

ערעור על חומרת עונשו של המערער בגין הרשעתו בעבירת רצח באדישות, החזקת סכין ושיבוש מהלכי משפט.

בית המשפט העליון דחה את הערעור והותיר את העונש של 21 שנות מאסר בפועל שנגזרו על המערער, על כנו. המערער דקר למוות אדם בבית החזה העליון, באמצעות אולר לאחר שהמנוח, בעודו שיכור, פנה אליו ולחבריו. נקבע כי מעשי המערער שבוצעו אך בשל סכסוך סתמי מבטאת זלזול עמוק בעקרון קדושת החיים וכי אין בסיס להתערבות במתחם העונש ההולם שנקבע למעשיו. עוד נקבע כי נסיבותיו האישיות, קיבלו ביטוי הולם בקביעת העונש בערכאה הדיונית, ומשכך אין הצדקה להתערבות בעונשו.

ערעור על חומרת העונש שנגזר על המערער, בגין הרשעתו בעבירה של רצח באדישות

בית המשפט העליון דחה את הערעור. המערער, שנהג בשכרות, פרץ מחסום משטרתי במהירות מופרזת ודרס למוות את המנוח – מתנדב במשטרת ישראל. נקבע כי למרות שהרצח בוצע באמצעות רכב, חומרת מעשיו והפגיעה בשוטרים נוספים המבטאת זלזול בחוק והתרסה כלפי שמירתו, מצדיק את מתחם העונש ההולם שנקבע בעניינו. כמו כן, נקבע כי בעת מיקום עונשו קרוב מאוד לתחתית המתחם, ניתן ביטוי ממשי ואף מפליג במשקלן של נסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה.

ערעור על הרשעת המערער שדקר למוות את רעייתו, בעבירה של רצח בנסיבות מחמירות, לצד ערעור על גזר דינו

בית המשפט העליון דחה את הערעור. המערער דקר למוות את רעייתו. נקבע כי עניינו של המערער אינו נכנס לגדרי עבירת ההמתה באחריות מופחתת. בהמשך, נקבע גם כי המעשה בוצע ב"אכזריות מיוחדת" בשל נוכחות הילדים ומאבקו הפיזי של הבן הקטין באביו. על כן, הרשעתו בעבירת הרצח בנסיבות מחמירות – בדין יסודה. העונש בגינה אחד הוא – מאסר עולם חובה.

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים שהכריז על המערער כבר-הסגרה למדינת מקסיקו בגין עבירות אונס מכוח הסכם "אד-הוק".

בית המשפט קבע כי אמות המידה החלות ביישום הסגרה הנעשית מכוח הסכם אד-הוק – זהות לאלו החלות להסגרה הנעשית מכוח אמנה או הסכם דו-צדדי – כך ככלל, וכך בפרט ביחס להקפדה על זכויות היסוד של המבוקש וקיומו של משפט הוגן, וכך גם ביחס לרף הראייתי הדרוש במסגרת בחינת הבקשה; כן הודגש כי תפיסת היסוד של חוק ההסגרה הינה כי ישראל לא תשמש מקלט לעבריינים אך בשל יהדותם.

במוקד בקשת רשות הערעור, שאלת היחס הראוי בין סעיף 14 לחוק העבירות המינהליות, התשמ"ו-1985, לבין תיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, באשר לגובה הקנס המנהלי המינימלי שניתן להשית על נאשם בגין ביצוע עבירה לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, ואשר ביקש להישפט על העבירה והורשע בביצועה.

בהתאם לדעת הרוב, נקבע כי כי יש לאמץ פרשנות שלפיה ההסדר שבסעיף 14 לחוק העבירות המינהליות קובע למעשה עונש מינימום לגבי עבירות לפי חוק התכנון והבניה, שאכיפתן החלה במסלול המינהלי. השופט, בדעת מיעוט, סבר כי עונשו של נקנס שביקש להישפט והורשע בדין, ייגזר בהתאם להוראות תיקון 113 כלשונן. נסיבות ביצוע העבירה, כמו גם נסיבותיו האישיות של הנקנס – תובאנה כולן בחשבון. יחד עם זאת, ציין כי גזירת העונש לא תיעשה ב"חלל ריק" אלא תוך מתן משקל לעמדת המחוקק הבאה לידי בתיקון 116 לחוק התכנון והבנייה, בדבר הצורך בהחמרת הענישה; וכי ניתן לאחוז בתכליות שני ההסדרים גם יחד, תוך יצירת איזון זהיר ועדין ביניהן בכינון המתווה המעשי שיונהג בפועל.

המערערים הורשעו בעבירת רצח באדישות. בגין האמור, נגזר על כל אחד מהם עונש של 17 שנות מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית. המערערים ערערו הן על הכרעת הדין, הן על גזר הדין. המשיבה ערערה על קולת העונש.

במוקד הערעור 3 סוגיות: הקשר הסיבתי בין המכות לבין מות המנוח; היסוד הנפשי שבו פעלו המערערים (אדישות או קלות דעת); והעונש הראוי בנסיבות העניין. נקבע, כי תקיפת המערערים את המנוח היא שגרמה לו לקרע בטחול, אשר הביא למותו; וכי התנהגותם האלימה היא "הסיבה בלעדיה אין". בהתאם, נקבע כי מתקיים קשר סיבתי בין מעשיהם למות המנוח. כן נקבע, כי היסוד הנפשי שבהם פעלו הוא רחוק עד מאוד מ"קלות דעת", שכן ממעשיהם לא נשקפה כל תקווה למניעת מות המנוח. לנוכח האמור, הערעור על הכרעת הדין נדחה. באשר לגזר הדין, ערעור המשיבה התקבל, כך שעונשם של המערערים הוחמר והועמד על 20 שנות מאסר בפועל (חלף  17 שנות מאסר שנגזרו עליהם בבית המשפט המחוזי).

התקבלה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בו נדחו ערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום, בגדרו המערער הורשע בריבוי עבירות של פעילות במטרה להביא לכך שאדם אחר יתחמק מתשלום מס בנסיבות מחמירות. התיק הועבר להרכב תלתא, ביחס לסוגיה אחת - התקיימות הנסיבה המחמירה לפי סעיף 117(ב2)(3) לחוק מס ערך מוסף בעבירות שבהן הורשע המערער.

השופט קבע, כי עמדת המדינה מוליכה לכך שנאשמים שביצעו עבירות מס בדרך של הוצאת חשבוניות פיקטיביות יורשעו במספר עבירות העולה על מספר העבירות שיסודותיהן התגבשו, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם עקרונות יסוד בדיני העונשין. בהתאם, נקבע כי מספר עבירות המע"מ שבהן יש להרשיע את המערער יקבע לפי מספר הפעמים שבהן התרחשה התוצאה האסורה (התחמקות מתשלום מס בנסיבות מחמירות), ולא לפי מספר החשבוניות הפיקטיביות שהוצאו. יחד עם זאת, נקבע כי אין להתערב בעונש שנגזר על המערער.

ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין בעניינו של המערער אשר הורשע בעבירה של רצח באדישות

בית המשפט העליון דחה את הערעור. המערער הכה למוות במוט ברזל אדם שדרש ממנו סמים. במסגרת זו נקבע כי מעשי המערער אינם נכנסים בגדרי עבירת ההמתה באחריות מופחתת, משלא מדובר במקרה בו חרג במידה מועטה מתחולת סייג ההגנה העצמית. זאת בעיקר מאחר שהמערער המשיך להכות את המנוח באכזריות גם לאחר שהלה שכב חסר אונים על הרצפה. עוד נדחתה האפשרות להכיר במעשיו במסגרת עבירה זו בשל התגרות מצד המנוח, משלא נעשו לאחר אובדן שליטה. אשר לעונשו, נקבע כי אין בו כדי להצדיק התערבות, משאינו חמור יתר על המידה.

ערעור מדינה על זיכוי המשיבה - אזרחית ישראל שעלתה מאיראן שניהלה קשר אינטרנטי עם גורם איראני במסגרתו העבירה לו מידע שונה לרבות מידע בעל אופן ביטחוני - מעבירה של מסירת ידיעה העלולה להיות לתועלת האויב.

בית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה והרשיע את המשיבה בעבירת מסירת ידיעה העלולה להיות לתועלת האויב. נקבע כי מכלול נסיבות ההתרחשויות וקשריו של הגורם איראני עם הנאשמים בפרשה, אשר נתמך בחוות דעת מומחה מטעם השב"כ שלא נסתרה ושיש לתת לה משקל משמעותי, מלמדים מעבר לספק סביר על זהותו כ"אויב"; וכי התרחישים החלופיים שהוצגו דחוקים ונעדרי אחיזה כנה במסכת הראיות.

ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין בעניינו של המערער שהורשע ברצח בנסיבות מחמירות של רעייתו, בגינו נגזר עליו עונש של מאסר עולם

בית המשפט העליון דחה את הערעור. המערער פרץ לבית רעייתו, ריסס אותה ואת בתם בגז מדמיע, ודקר את רעייתו למוות לאוזניי בני משפחתה והשכנים בבניין. בית המשפט העליון קבע כי התקיים הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית, שכן המערער הצטייד מראש בסכין והמתין לשעת כושר במונית מחוץ לבית. משכך המערער הורשע כדין בעבירת הרצח בנסיבות מחמירות. מלבד זאת, באשר לנסיבה בדבר אכזריות מעשה הרצח, נקבע כי בשים לב לאופן ההמתה ונסיבותיה כפי שהם השפיעו על מידת הסבל של הקורבן, מעשיו של המערער אכן אכזריים, אך אינם אכזריים במיוחד באופן שמכניסם לנסיבה מחמירה זו.

פרשת היעלמותו של הנער ניסים שטרית. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים. הדיון נסוב על שאלת ההתיישנות בעבירת הרצח, במיוחד לגבי סיווג פעולות איתור נעדרים כ"פעולות חקירה" המקוטעות את מרוץ ההתיישנות.

בית המשפט קיבל את ערעור המדינה. נקבע, כי פעולות לאיתור נעדרים, לרבות איסוף דגימות DNA ובדיקות, מהוות "פעולות חקירה" הקוטעות את מרוץ ההתיישנות לפי סעיף 9(ג) לחסד"פ. נקבע, כי מאחר שפעילות המשטרה לאיתור וזיהוי נעדרים נגזרת מסמכות המשטרה המוסדרת בחקיקה ראשית, יוצא כי פעולות המבוצעות לתכלית זו הן פעולות "על פי חיקוק" לצרכי הסדר ההתיישנות. בהתאם, נקבע כי עבירת הרצח המיוחסת למשיב לא התיישנה עד למועד הגשת כתב האישום ולא היה מקום לבטל את האישום נגד המשיב מתוקף סעיף 150 לחסד"פ. הערעור התקבל כך שההליך הפלילי ימשיך להתברר בבית המשפט המחוזי.

ערעור על הרשעת המערער בעבירה של רצח בכוונה תחילה (לפי הדין הישן)

בית המשפט העליון דחה את הערעור. המערער ירה למוות במנוח מטווח קצר בעודו ברכבו, כנקמה על סירובו להופיע בחתונה משפחתית. נקבע על בסיס מארג הראיות בהליך כי הוכח מעבר לספק סביר שהמערער הוא שרצח את המנוח. עוד נקבע כי המעשה מגבש רצח בנסיבות מחמירות (תכנון מוקדם), ולכן הרפורמה אינה מהווה דין מקל עבור המערער.

ערעורים על חומרת העונש של שני מערערים, אחד מהם הורשע ברצח באדישות ופציעות בנסיבות מחמירות, והשני בחבלה בכוונה מחמירה ופציעה בנסיבות מחמירות

בית המשפט העליון דחה את הערעורים. לאחר תגרה אלימה שאותה ביצעו המערערים, אחד מהם דקר את המנוח והביא למותו. במסגרת זו תחילה הודגשה החומרה שבשימוש בכלי נשק, ובענייננו לום ברזל וסכין, עבור פתרון סכסוכים סתמיים. בהמשך, נקבע כי הרפורמה בעבירות ההמתה מחמירה עם הממית באדישות, וכי הנסיבות האישיות של המערערים נשקלו כראוי בערכאה הדיונית ואינן מצדיקות הקלה נוספת בעונש שנגזר על כל אחד מהם.

ערעור על חומרת עונשו של המערער שהורשע בעבירת רצח באדישות שבוצע במהלך נהיגה פראית ברכב גנוב.

בית המשפט העליון קיבל באופן חלקי את הערעור והפחית את עונשו של המערער ל-18 שנות מאסר (חלף 20 שנות מאסר בפועל). המערער דרס למוות רוכב קטנוע תוך ניסיון להימלט מהמשטרה ברכב גנוב. נקבע כי חרף חומרתם הרבה של מעשי המערער ומידת אשמתו הגבוהה אשר מצדיקים את תיוגו כ"רוצח" – אין עניינו מצדיק ענישה כשל המקרים החמורים ביותר של רצח ביסוד נפשי של אדישות. במעשיו של המערער אין רכיב טבוע של אלימות כבמרבית מעשי הרצח באדישות. במוטיבציה הראשונית שהניעה את מעשיו לא מגולם רובד אלים, כי אם נכונות לפגוע בערך מוגן הגנה על הרכוש.

ערעור על הרשעת המערער בעבירת רצח בכוונה תחילה (כנוסחו לפני הרפורמה), ניסיון רצח וגרימת חבלה בכוונה מחמירה, לצד ערעור על גזר דינו

בית המשפט העליון דחה את הערעור על שני חלקיו. המערער ירה למוות במנוח – רותם הרוש – בתום מסיבת יום הולדתו ופצע את אימו וחברו בסמטה סמוכה לביתם. נקבע כי מארג הראיות הקיים בתיק מגבש את אשמת המערער בעבירת הרצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק, כנוסחה קודם הרפורמה. אשר לרפורמה בעבירות ההמתה, נקבע כי זו אינה מהווה דין מקל עם המערער מאחר שגם לאחריה, מעשיו עולים בגדרי עבירת הרצח בנסיבות מחמירות, שעונשה מאסר עולם חובה.

עתירות שעניינן בחוק לתיקון פקודת המשטרה (מס' 37), התשפ"ג-2022, אשר מקנה לשר לביטחון לאומי שורה של סמכויות בכל הנוגע לעבודת משטרת ישראל. פרט, התיקון מקנה לשר סמכות להתוות את מדיניות המשטרה ואת העקרונות הכלליים לפעילותה, וכן להתוות מדיניות כללית בתחום החקירות.

לעמדת השופט אלרון הנחת יסוד שלאורה יש לבחון את כלל העתירות דנן, היא כי חוקתיות חוק מסוים אינה נבחנת למול זהותו ודמותו של שר ספציפי, אשר תיקון החקיקה נועד להקנות לו סמכויות. בהמשך ישיר לכך – פעולה של שר החורגת מגבולות סמכותו, אין משמעותה בטלות החוק הקובע את סמכותו; וממילא, המשפט החוקתי אינו בגדר סנקציה או אמצעי ענישה, שיש לעשות בו שימוש כלפי שר אשר נטען כי מפר את הדין. התיקון לא שינה באופן מהותי, אם בכלל, את המצב המשפטי שקדם לו, המבוסס על ההבחנה (המעוררת קושי אינהרנטי) בין החלטות אסטרטגיות כלליות או החלטות מדיניות – המצויות בסמכות השר – להתערבות בלתי קבילה בפרטי ביצוע אופרטיבי. מכך שניתן היה לחוקק חוק מקיף יותר, "טוב" יותר או ברור יותר, לא נובעת המסקנה כי החוק שחוקק אינו חוקתי; בין דבר חקיקה רצוי או מיטבי לדבר חקיקה בלתי חוקתי קיים מרחק רב

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שבו הורשע הנאשם באונס בעקבות אירוע של קיום יחסי מין בינו לבין שתי מתלוננות במלון באילת

בית המשפט הורה על זיכוי המערער. הוטל ספק מהותי במהימנות עדויות המתלוננות (שנוצרו בשחזור משותף), ובחומרת הפגיעה בזכותו של הנאשם להליך הוגן עקב אי-חשיפת ראיות (תוצאות בדיקת סם אונס) לפני תום פרשת התביעה. השלכות הפרה זו של זכות המערער להליך הוגן מובילות בהתאם לדוקטרינת ההגנה מן הצדק לביטול האישום נגדו

ערעורים על חומרת עונשם של המערערים שהורשעו בעבירות רצח באדישות ועבירות נוספות, ובכללן עבירות נשק

בית המשפט העליון דחה את הערעורים. המערערים תקפו קורבן ובהמשך יצאו לקראתו כשהוא מלווה באחרים (כולל המנוח) כשהם חמושים באקדח. אחד מהם, ירה לעבר החבורה והרג את המנוח. נקבע כי החמרת הענישה בעבירת הרצח באדישות אינה מבוססת רק על היבטים גמוליים-ערכיים, אלא גם על צורך חברתי ממשי בהתחשב באלימות הגואה. מעשי המערערים ממחישים את הצטברותן של תופעות אלה, כמו גם את הצורך במענה עונשי הולם ומוחשי בגינן.

ערעור על חומרת עונשו של המערער אשר הורשע בעבירת רצח בכוונה (לפי הדין החדש).

בית המשפט העליון קיבל את הערעור. המערער דקר למוות את המנוח 12 פעמים בעקבות תגרה שפרצה ביניהם בגינה ציבורית. נקבע כי יש מקום להתערב בעונש שנגזר על המערער, בין היתר, מתוך התחשבות במערכת היחסים המורכבת שבינו לבין למנוח, אשר לא זכתה למשקל מתאים במסגרת בחינת אשמו של המערער. עוד נקבע כי, העימות הפיזי שהתחולל בין השניים ברגעים שקדמו לרצח, תומך אף הוא בהתערבות בעונש שנגזר על המערער. על בסיס האמור ובשים לב למדיניות הענישה הנוהגת, נקבע כי עונשו של המערער יעמוד על 24 שנות מאסר בפועל, חלף 27 שנות מאסר בפועל שנגזרו עליו בבית המשפט המחוזי.

ערעור על עונש של 28 שנות מאסר שנגזר על המערער בגין רצח בכוונה של איהאב סעדי

בית המשפט העליון דחה את הערעור. המערער ירה במנוח לפחות עשר יריות מטווח קצר לאחר עימות פיזי עם אחיו של המנוח. בתוך כך נדחתה טענת המערער לפיה יש להקל באופן משמעותי בעונשו מאחר שמעשה הרצח לא תוכנן. זאת, מאחר שבסמוך לאחר האירוע האלים הראשוני המערער הצטייד באקדח אשר בו עשה שימוש זמן קצר לאחר שפגש במנוח. עובדות כתב האישום המתוקן – בהן הודה המערער והן אלו אשר לפיהן יש לקבוע את עונשו, אינן מלמדות על מעשה רצח הקרוב לרצח ספונטני לחלוטין. כן נקבע כי אין מקום להתערב בעונש שנגזר על המערער.

8 ערעורים (וערעור מטעם המדינה) על הכרעות הדין וגזרי הדין של בית המשפט המחוזי ב"פרשת 512", שעניינה בפעילות בין-לאומית של ארגון הפשיעה שהתנהל על ידי יצחק אברג'יל.

ביחס לאברג'יל נקבע, בפרט, כי בשים לב למאפיינים שהוכחו, צורת ההתארגנות, הקשרים בין המערערים, ומעורבותם בפעילות המאורגנת, מדובר בבירור ב"ארגון פשיעה" על פי ההגדרה שבחוק המאבק, והוכחת קיומו של הארגון מבוססת היטב בחומר הראיות. אברג'יל עמד בראש הארגון המתואר, ולפיכך אין מקום להתערב בהרשעתו בעבירה לפי סעיף 2(א) לחוק המאבק, ויש להותירה על כנה. כן נקבע בעניינו, כי גם מעורבותו של בניסיון ההתנקשות ברוזנשטיין ("אירוע כיכר פלומר"), בגינה הורשע בניסיון לרצח, הוכחה כדבעי. כמו כן, נקבע כי התקיימו היסודות להרשעתו בעבירת הרצח בנסיבות מחמירות ביחס לאירוע פיצוץ המטען ברחוב יהודה הלוי (ניסיונו להתנקש בזאב רוזנשטיין). באשר לעבירות המס בהן הורשע , נקבע כי קיימת חבות במס אף כאשר מקור ההכנסה נבע מפעילות בלתי חוקית. יחד עם זאת, נקבע כי יש לזכות את אברג'יל מהרשעתו באישום שעניינו "עסקאות הסמים ביפן", זאת מאחר שלא נמצא בעניינו הסיוע הנדרש לעדות עד המדינה. באשר לערעור אבי רוחן, נקבע כי הקביעות ביחס לניהול ארגון הפשיעה על-ידי אברג'יל יפות בעיקרן גם לגביו; שכן, הלה היה שותף מלא בהכוונת פעילות הארגון, כמו גם בהעברת כספים לצורך פעילותו וקידומו. יחד עם זאת, נדחו ערעורים של רוחן ושל המדינה ביחס להרשעתו בסיוע לרצח בגין מעורבותו בפיצוץ ברחוב יהודה הלוי. באשר למערער פטריק סעמוס, נקבע כי יש לזכותו מהעבירות שיוחסו לו לו בקשר לניסיון ההתנקשות בזאב רוזנשטיין ב"אירוע כיכר פלומר". עוד נקבע, כי יש לסכות מחמת הספק את המערער יעקב בן שטרית מהרשעתו בעסקת הסמים שכונתה "עסקת השולחן השני". כמו כן, כי יש לזכות את המערער אהרון סוסן מהרשעתו באישום בגין עבירות המס. יתרה מכך, נדחה ערעור המדינה על זיכויו של אבי רוחן מעבירת הרצח; ואילו, ערעורה על קולת העונש שנגזר על עופר בוהדנה התקבל חלקית, כך שהלה ירצה שני מאסרי עולם באופן מצטבר.

ערעורי הגנה ומדינה על גזר דינו של המערער שהורשע בעבירה של רצח בכוונה וניסיון לרצח

בית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה והחמיר את עונשו של המערער למאסר עולם ו-7 שנים במצטבר. המערער ירה למוות באדם ורדף אחרי בנו עם אקדח. בית המשפט העליון עמד על עברו הפלילי החריג של המערער, הכולל הרשעה קודמת בעבירות המתה וניסיון לרצח. על בסיס האמור, נקבע כי קשיות העורף שהפגין המערער והזלזול הניכר והבוטה כלפי ערך חיי אדם, מצדיקים הפעם הזו כי ייגזר עליו עונש בקצהו העליון של מתחם העונש ההולם שנקבע בעניינו – עונש מאסר עולם בלתי קצוב. עוד נקבע כי עונש של 7 שנות מאסר שהוטל על המערער בגין עבירת ניסיון לרצח הולם את חומרת מעשיו ומתחשב במכלול נסיבות העניין.

ערעורים על הרשעות ברצח בכוונה תחילה ובסיוע לרצח

בית המשפט העליון דחה את הערעורים. המערערים הגיעו רכובים על אופנוע למסעדה בחוף הים, שם כהנא ירה למוות במנוח. נקבע כי לחובת המערערים ניצבת מסכת ראיות איכותית, הכוללת עדויות, וכן ראיות נסיבתיות כתיעוד מצלמות, דגימות דנ"א וניתוח מחקר תקשורת. בעוד שמנגד, גרסאות המערערים מופרכות, נעדרות אחיזה בראיות ואף ניצבות בסתירה לחלקן. על בסיס האמור, ומשנקבע כי הרשעתם בעבירות – בדין יסודה, נדחה ערעורם ברוב דעות.

ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, שבמסגרתו הורשעה המערערת בהמתה בנסיבות של אחריות מופחתת בשל הספק שנותר ביחס למצבה הנפשי בעת מעשה ההמתה

נדחה ערעור על חומרת העונש בגין המתה בנסיבות של אחריות מופחתת, שנקבע קרוב לרף הענישה העליון לעבירה זו; נקבע, כי על מנת להיכנס לגדרי עבירת ההמתה בנסיבות של אחריות מופחתת הנאשם נדרש לעורר ספק סביר להתקיימות הנסיבות המקימות את האחריות המופחתת, אולם כדי להתחשב פעם נוספת במצבו הנפשי של הנאשם כנסיבה מקלה לקביעת העונש, יש לעמוד ברף מחמיר יותר – "מאזן הסתברויות"; וכי מצבו הנפשי של הנאשם אינו מאיין את יתר שיקולי הענישה והנסיבות הרלבנטיות.

ערעור על חומרת העונש בעבירת רצח בכוונה

המערער דקר למוות אדם בעימות שהתפתח עימו לאחר מעקב ברכב. בית המשפט העליון דחה את הערעור והותיר את העונש של 30 שנות המאסר בפועל על כנו. נקבע כי מתחם העונש ההולם שנקבע למעשיי המערער הולם את חומרת מעשיו ואת מדיניות הענישה הנוהגת, וכי אין יסוד להתערבות בעונש שנגזר עליו בגדרו לאור עברו הפלילי המכביד. כן נדחו טענות המערער לאכיפה בררנית.

המערער הורשע בעבירת הרצח לאחר כניסת תיקון 137 לתוקף. הערעור הוגש הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. באשר להכרעת הדין, נטען כי ניתן היה להרשיעו בעבירת המתה בנסיבות של אחריות מופחתת; וכן כי בית משפט קמא שגה כאשר לא הכריע מהו היסוד החפצי בו ביצע המערער את מעשיו (בכוונה או באדישות).

בית המשפט דחה את הערעור. צוין, כי בית המשפט המחוזי שגה עת לא הכריע בדבר היסוד החפצי שבו פעל המערער במעשה הרצח (כוונה או אדישות). על בסיס הראיות הקיימות, נקבע כי המערער ביצע את מעשה הרצח ביסוד חפצי של כוונה. כמו כן, נקבע כי לא התקיימו התנאים שבגינם ניתן להרשיע את המערער בעבירת המתה בנסיבות של אחריות מופחתת. הערעור שהוגש על גזר הדין – נדחה אף הוא.

ערעור על חומרת העונש של קטין שהורשע ברצח באדישות ובעבירות בנשק

בית המשפט העליון דחה את הערעור. המערער, קטין בן 15.5, ירה למוות בשכנו באמצעות תת-מקלע מאולתר ללא כל התגרות קודמת. נקבע כי המשקל המיוחד שניתן לסיכויי שיקום בגזירת עונשם של קטינים, מותנה בכך שמחוות דעותיהם של גורמי המקצוע הרלוונטיים אכן תצטייר תמונה של אפשרות שיקומית בעלת תימוכין בעובדות. אלא שבעניינו של המערער לא כך הדבר. כן נקבע כי שיקולי גמול והלימה מלמדים שלא זו בלבד שמדובר בעבירה חמורה שבחמורות, אלא שגם בנסיבות ביצועה מגולמת חומרה יתרה.

ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של המערער אשר הורשע בניסיון רצח ושיבוש מהלכי משפט

בית המשפט העליון דחה את הערעור על הכרעת הדין וקיבל את הערעור על גזר דינו. המערער תקף את המנוחה, עמה ניהל רומן ממושך, בביתה באמצעות חבטות עזות בראשה וביים שוד של רכבה וניידה. נקבע כי בהצטרפם של המאורעות בתוך דירתה של ל' הכוללים חבטות עוצמתיות חוזרות ונשנות בראשה, בשתי "פעימות" – האחרונה לאחר שנוכח לראות כי היא עודנה בחיים; התנהגות המערער לפני הגעתו אליה ולאחר יציאתו ממנה; והגרסה שמסר לאירועים במשטרה ובבית המשפט – לא נותר ולו ספק סביר כי המערער אכן התכוון להמית את ל'. לצד זאת, נקבע כי הגם שבחומרתם של מעשיו הנפשעים של המערער קשה להפריז, ואין למצוא בנסיבותיו ולו ראשית הצדקה להם – עניינו מצדיק הקלה מדודה בעונש שנגזר עליו כמצוותו של תיקון 113.

ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי, בגדרו נגזר על המערער עונש של 18 חודשי מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית. זאת, בגין הרשעתו בעבירת רצח (ביסוד נפשי של "כוונה").

בית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה, תוך שהחמיר את עונשו של המערער כך שירצה עונש של 22 שנות מאסר בפועל (חלף 18 שנות מאסר בפועל שנגזרו עליו בבית המשפט המחוזי). במסגרת זו, נקבע בין היתר, כי מתחם העונש ההולם שנקבע בעניינו של המערער הוא מקל עימו לאור חומרת מעשיו. בנוסף, נקבע כי לא היה מקום לחרוג ממתחם העונש ההולם בעניינו, בשל מצבו הרפואי המורכב. הודגש, כי לאחר כניסתה לתוקף של הרפורמה בעבירות ההמתה – חריגה לקולה ממתחם העונש ההולם, בין מכוח שיקולי שיקום ובין מכוח שיקולי צדק, שמורה למקרים חריגים ביותר. ואילו המקרה דנן אינו נמנה על מקרים חריגים אלו.

ערעור על הכרעת דין בגין עבירות מין, התוקף את ממצאי המהימנות והאמינות של המתלוננת.

גרעין גרסת המתלוננת איתן ומהימן, וסדקים וסתירות בשולי גרסתה אינם מערערים את יציבות עיקרי הגרסה, ומספיקים להרשעה מעבר לספק סביר.

בית משפט השלון זיכה את המבקש מעבירות סמים שיוחסו לו, תוך שפסל ראיות שהושגו על ידי חיפוש בלתי חוקי. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה כך שהמבקש הורשע בעבירות שיוחסו לו. בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי המבקש התקבלה, והלה זוכה מעבירות שיוחסו לו.

עניינה של בקשת רשות הערעור בחוקיות החיפוש שנערך בחצריו של המערער, על בסיס תצלום אוויר של אתר קרוואנים בו התגורר ואשר התייחס לשכנו של המערער שהתגורר אף הוא באותו אתר. נקבע, כי כאשר ניתן צו חיפוש אצל מחזיק ספציפי על בסיס תשתית ראייתית קונקרטית שהתגבשה ביחס למחזיק זה, חיפוש אשר התבצע אצל מחזיק אחר אשר בדיעבד מתברר כי אף הוא מתגורר באזור – הוא פגום. בהתאם, זולת אם נכתב אחרת באופן מפורש, כאשר ניתן צו חיפוש בסיוע תצלום אוויר לא ניתן ללמוד שבית המשפט היה מודע לכך שקיימים צדדים שלישיים באותו תא שטח; כי בית המשפט שקלל את הפגיעה האפשרית בהם; וכי למרות זאת העניק צו חיפוש גורף עבור תא שטח זה. לנוכח האמור, נקבע כי יש לפסול את הסמים שנתפסו במסגרת החיפוש הלא חוקי מלשמש כראיה – על בסיס הלכת יששכרוב.

על המערער נגזר עונש מאסר עולם בגין הרשעתו בשני מעשי רצח, של גיסו ואחיינו, לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין. הערעור הוגש כנגד חומרת העונש. במרכזו, נדונה האפשרות ליתן משקל להתגרות ולקרבה לסייג פלילי בגזירת עונשו של אדם שהורשע בעבירת הרצח הבסיסית.

נקבע, כי ניתן להתחשב בנסיבות ההתגרות והקרבה לסייג גם כאשר גוזרים את דינו של נאשם שהורשע בעבירת הרצח הבסיסית. זאת, במקרים שבהם יש במצבו הנפשי של הנאשם או בהתגרותו של נפגע העבירה כדי לְמַתֵּן את אשמת הנאשם, גם אם לא בעוצמה שמצדיקה את הרשעתו בעבירה של המתה בנסיבות של אחריות מופחתת. בצד האמור, ההתחשבות תיעשה בצורה מדודה, באופן שנותן את המשקל הראוי לעיקרון ההלימה ולערך קדושת החיים. במקרה דנן, בית המשפט דחה את הערעור, תוך שקבע כי מצבו הנפשי של המערער אינו מקיים בעניינו את נסיבת הקרבה לסייג. כמו כן, כי המערער לא זכאי להקלה בעונשו בגין נסיבת ההתגרות.

ערעור על חומרת העונש של 27 שנות מאסר שהושת על המערער בגין רצח אחותו

בית המשפט העליון דחה את הערעור. המערער דקר את אחותו פעמים רבות למוות. נקבע כי אין הצדקה להתערבות בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה המערער לא הוכיח כי ביצע את הרצח מתוך מצב של הפרעה נפשית חמורה שפגעה בבוחן המציאות שלו ובכושר שיפוטו בעת ביצוע המעשה והגבילה את יכולתו להבין את המעשה או להימנע ממנו בצורה ניכרת. כמו כן נקבע כי מתחם העונש ההולם שנקבע למעשיו משקף נכונה את מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות רצח בכוונה ובמקרים בהם מדובר בעבירות אלימות בתוך המשפחה.

ערעור על הרשעה ברצח בנסיבות מחמירות

בית המשפט העליון דחה את הערעור. המערער זימן את המנוח, רופא שיניים שעבד בסמוך אליו, למפגש לאחר ויכוח מילולי ודקר אותו בליבו באמצעות סכין שהביא עמו. נקבע כי קיימות די ראיות על מנת לקבוע כי המערער רצח את המנוח, לכל הפחות, לאחר תכנון. כן נדחו בין היתר, טענותיו לעניין פגמים של ממש שנפלו בחקירתו.

ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של המערער אשר הורשע במעשי אינוס ורצח בנסיבות חריגות בחומרתן של הנערה אורי אנסבכר ז"ל בהיותה כבת 19 שנים, מתנדבת בשירות לאומי.

בית המשפט העליון דחה את הערעור. המערער רצח ואנס צעירה ביער בירושלים ממניע לאומני. נקבע כי הן המומחים מטעם המשיבה, הן עורכי חוות הדעת והן אלה אשר בדקו את המערער בדיקות שגרתיות רבות במסגרת שירות בתי הסוהר, הציבו תשתית יסודית, יציבה ואיתנה לכך שהמערער אכן כשיר לעמוד לדין ואינו חולה במחלת נפש. בנוסף, אשר לרפורמה בעבירות ההמתה נקבע כי היא אינה בגדר דין מקל עמו, מאחר שמעשיו נכללים בבירור בשתיים מבין הנסיבות המחמירות הקבועות בסעיף 301א(א) לחוק.

בית המשפט המחוזי הרשיע את המשיב בעבירת רצח, ביסוד נפשי של "כוונה". בגין האמור, נגזר על המשיב עונש של 22 שנות מאסר בפועל. המערערת הגישה ערעור על קולת העונש.מנגד, המשיב ערער הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין.

השופט אלרון, בהסכמת השופטים שטיין וכבוב, דחה את ערעור המדינה וקיבל בחלקו את ערעור המשיב. נקבע, כי שרשרת ההתרחשויות אשר הובילו לתוצאה הקטלנית אינה מעלה, מעבר לספק סביר, כי ניתן לייחס למשיב יסוד נפשי של כוונה. כמו כן, כי די לנאשם לעורר ספק סביר בראיות המקימות את החזקה, באמצעות ראיות אחרות או אף על ידי הסבריו שלו, על מנת להפריך את חזקת הכוונה. לנוכח האמור, נקבע כי המשיב רצח את רעייתו ביסוד נפשי של "אדישות". בהתאם, נקבע כי המשיב ירצה עונש של 20 שנות מאסר בפועל (חלף 22 שנים).

ערעור מדינה על קולת עונש של קטין שהורשע על פי הודאתו בעבירות רצח, חבלה במזיד והיזק בזדון.

בית המשפט העליון קיבל את הערעור והחמיר את עונשו של המערער ל-16 שנות מאסר. המערער דקר למוות עובר אורח תמים. נקבע כי מדיניות ההחמרה בענישה בגין עבירות של רצח ביסוד נפשי של אדישות היא ברורה ונחרצת. אמנם אין להשוות בין רף הענישה בעניינו של בגיר לרף הענישה בעניינו של קטין; אולם, משהרפורמה בעבירות ההמתה מורה על החמרה בענישה, הרי שהוראה זו משליכה על רף הענישה בכללותו – וזאת גם על רף הענישה בעניינם של קטינים, גם אם במידה פחותה לנוכח המשקל שיש להעניק בעניינם לשיקולי שיקום.

עתירות שהוגשו נגד תיקון מס' 12 לחוק-יסוד: הממשלה ששינה את ההסדר בחוק היסוד בכל הנוגע לנבצרותו של ראש הממשלה.

אין מקום להחלת דוקטרינות, אשר מבקשות להקנות לבית משפט זה סמכות לערוך ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד ואף להורות על ביטולם, תיקונם או שינויים. אף אם קיימת סמכות מעין זו, הרי שהיא שמורה, למקרים חריגים וקיצוניים שבהם יש פגיעה בזכויות הפרט וכמוצא אחרון בלבד; בנוסף, השופט אלרון קבע כי אף לפי שיטת התומכים בדוקטרינות אלו, תכלית התיקון היא אינה פרסונלית באופן מובהק – כך שממילא אין מקום ליישמן בנסיבות המקרה. זאת, בין היתר, מאחר שהסדר ניגוד העניינים שחל על ראש הממשלה, על השלכותיו המשפטיות, ממשיך לחול במלוא עוזו; מכיוון שהתיקון לא שינה באופן רטרוספקטיבי את תוצאתם של הליכים משפטיים שהיו תלויים ועומדים נגד ראש הממשלה עובר לכינונו; וכן לנוכח ההבחנה שיש לבצע בין תכלית משפטית לבין מניע

7 עתירות נגד תיקון מס'3 לחוק יסוד: השפיטה, השולל את הביקורת השיפוטית על סבירות החלטות הממשלה, ראש הממשלה והשרים

המנדט הנתון לבג"ץ לבחון את ההצדקה שבבסיס החלטות חברי הכנסת מוגבל: וכי בהעדר נורמה מפורשת המגבילה את סמכות הכנסת לחוקק חוקי-יסוד או קובעת כיצד יש להפעילה, הרי שבהמשך פיתוח דוקטרינות המקנות לביהמ"ש סמכות לעצב את גבולות כינון החוקה יש משום היפוך היוצרות. בנוסף נקבע כי גם אם היה נכון לאמץ חריג צר שיאפשר התערבות בחוקי היסוד במקרים קיצוניים של פגיעה בזכויות היסוד של הפרט וכמוצא אחרון בלבד, הרי שביחס ל״עילת הסבירות״, אם הצמצום שנעשה במסגרת תיקון מס' 3 עומד במבחן שנקבע להתערבות בחקיקת יסוד, הפתח שנפער להתערבותו של בימ"ש זה אינו צר כלל וכלל. כמו כן, הודגש כי ממילא הטענות בעניין תיקון מס' 3 אינן בשלות להכרעה שכן טרם נוצקה פרשנות לתיקון וטרם התבררו גבולותיו ומשכך לא ניתן להניח כי השלכותיו תהיינה חמורות כפי שנטען.

ערעור על חומרת העונש של המערער שהורשע בעבירת רצח באדישות

בית המשפט העליון דחה את הערעור. המערער דקר את המנוח שש פעמים, בחזהו בצד השמאלי ובחלקים שונים בגופו, לאחר ויכוח בכניסה למסעדה. במסגרת זו נקבע כי רצח המנוח על ידי המערער נושא חומרה יתרה במיוחד מאחר שמדובר בוויכוח סתמי על דבר של מה בכך שהוביל למותו של המנוח, שכל 'חטאו' היה בכך שהגיע למסעדה באותו הערב, השיב לשאלת אחר כי אינו מכירו ועל כן לא בירכו לשלום. משכך, על בסיס חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, כמו גם היעדר האפשרות להשוואת עונשו של המערער לאחר שהיה מעורב בעבירה, נדחה הערעור.

עניינו של הערעור בסוגיית תקופת האשפוז המרבית אשר ניתן לקצוב עבור נאשם חולה-נפש בגין אישומו בעבירת הרצח הבסיסית לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין, לפי חוק טיפול בחולי נפש; האם 20 שנים – כשיטת המשיב, או 25 שנים – כשיטת המדינה?

במסגרת הערעור נדונה, בין היתר, סוגיית הממשק שבין סעיף 15(ד1)(2)(ג) לחוק טיפול בחולי נפש לבין סעיף 311א לחוק העונשין – לאחר כניסתו לתוקף של תיקון 137 לחוק. נקבע, כי תקופת האשפוז המירבית שניתן לקצוב עבור נאשם חולה נפש, בגין עבירת הרצח הבסיסית, עומדת על 25 שנים (ולא 20 שנים). בית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה. נקבע כי תקופת האשפוז המרבית לנאשם חולה נפש בגין עבירת רצח בסיסית היא 25 שנים, ולא 20 שנים. זאת בין היתר, מאחר שהעמדה הפרשנית שלפיה תקופת האשפוז המרבית תהא 20 שנים אינה צולחת את שני השלבים הראשונים של סעיף 34כא לחוק. במסגרת זו הודגש, כי אין מקום להקיש או להשוות בין עבירת ההמתה בנסיבות של אחריות מופחתת, אשר בה נמצא כי הנאשם אחראי למעשיו אך במידה פחותה, לבין עבירת רצח בסיסית שבה נקבע כי הנאשם אינו אחראי למעשיו או אינו כשיר לעמוד לדין – לצורך קציבת תקופת האשפוז.

מחיקת ערעור על הרשעה ברצח, עבירות שוד, נשק וירי במקום מגורים

המערער הורשע בעבירת רצח, ב-14 עבירות שוד, 7 עבירות נשק ו-7 עבירות של ירי במקום מגורים, ונידון למאסר עולם ו-18 שנות מאסר בפועל. לאחר שהוגשה הודעת המערער בה ביקש למשוך את הערעור שהגיש (וזאת לאחר שבמהלך הדיון בפני בית המשפט העליון הוא הביע מספר פעמים רצון לחזור בו מהערעור), נמחק הערעור. זאת, תוך שצוין כי אין עילה להתערב בהכרעת הדין או בגזר הדין בעניינו ממילא.

ערעורים מצד ההגנה והמדינה על גזרי הדין של הנאשמים שהורשעו בעבירות של רצח באדישות וסיוע לרצח

בית המשפט העליון קיבל חלקית את ערעור המדינה והחמיר את עונשו של המבצע העיקרי ל-22 שנות מאסר. המערערים ירו לעבר המנוח ואחר שישבו ברכב, מה שהוביל למות המנוח. בית המשפט העליון הדגיש כי רצח המנוח ממחיש היטב את הצורך המיידי בהתמודדות מרתיעה ומיטבית עם האלימות הגואה כיום, ובפרט בחברה הערבית. זאת כאשר המקרה דנן מלמד עד היכן מגעת פגיעתו הרעה של השימוש באלימות לצורך פתרון סכסוכים, כאשר גם הפעם אזרח מן השורה נקלע שלא בטובתו בתווך שבין סכסוך אלים.

ערעור על חומרת העונש בגין עבירת רצח באדישות

המערער דקר את המנוח בליבו לאחר מריבה, ולאחר מכן הטמין את הסכין בשק אורז בחדרו. ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקובעו כי עונשו אינו חמור, הולם את מעשיו ואינו סוטה לחומרה ממדינית הענישה הנוהגת, ואף למעשה ממוקם על הצד המקל.

עניינה של בקשת רשות הערעור בפרשנות סעיף 219 לחוק התכנון הובניה, המאפשר ליתן צו מינהלי להפסקת "שימוש אסור" (במקרה זה - שימוש אסור בבית מגורים). התקבלה בקשת רשות הערעור.

סעיף 219 לחוק התכנון והבניה קובע כי ניתן ליתן צו מינהלי להפסקת "שימוש אסור", בין היתר, כאשר במועד הגשת התצהיר לביסוס הצו "לא חלפו יותר משישה חודשים מהיום שהחל השימוש האסור באותו מקום, ולעניין שימוש אסור בבית מגורים – לא חלפו יותר מ-30 ימים מהיום שבו החל השימוש האסור". בין הצדדים, נסובה מחלוקת ביחס לפרשנות המילים "שימוש אסור בבית מגורים". לשיטת המבקשת, מגבלה זו מקנה הגנה מסוימת למי שהמבנה משמש לו קורת גג (ועל כן, מקום בו מדובר בשימוש אסור שאינו למגורים – מגבלה זו לא תחול). אילו, לשיטת המשיב, סעיף זה מקנה הגנה על שימוש שנעשה במבנה שהוא "בית מגורים" על פי ייעודו, גם אם אותו בית המגורים אינו משמש לצרכי מגורים (אלא לצרכי נופש). נקבע, כי פרשנות המבקשת היא המגגשימה את תכליות החוק ומשכך יש לאמצה. הודגש, כי אין טעם הגיוני בקביעה שלפיה מקום בו נעשה שימוש אסור בין כתליו של בית מגורים, אותו שימוש אסור, יהא אשר יהא, יזכה להגנה מסוימת על פני שימושים אסורים במבנים אחרים.

ערעור על חומרת עונשו של המערער שהורשע בעבירה של רצח בכוונה של אחותו

בית המשפט העליון דחה את הערעור. המערער חנק למוות את אחותו בחדרה לעיני אחיהם הקטין, ולאחר מכן קבר את גופתה ביער. נקבע כי מתחם העונש ההולם שנקבע בעניינו של המערער, מוצדק והולם את חומרת מעשיו. במסגרת זו, נדחתה הטענה לפיה ראוי להקל בעונשו של המערער מאחר שמעשיו נבעו מתפיסה "מסורתית" כזו או אחרת. זאת מאחר שטענה זו מכתימה שלא בצדק ציבור רחב מאוד אשר אין בינו לבין תפיסות אלו דבר וחצי דבר. בהמשך, עמד בית המשפט העליון על מדיניות הענישה המחמירה בגין עבירות אלימות במשפחה, שככל ומדובר בעבירת הרצח, על בית המשפט להדהד מסר עונשי בלתי מתפשר שלפיו במקרים מסוג זה העונש הצפוי לרוצח אינו רחוק מעונש של מאסר עולם, אם לא עונש של מאסר עולם – העונש המרבי על פי דין.

ערעור על הכרעת דין וגזר דין בעבירות של רצח תוך כדי ביצוע עבירה אחרת בנוסחו עובר לרפורמה בעבירות ההמתה, חבלה בכוונה מחמירה ושיבוש מהלכי משפט

בית המשפט העליון דחה את הערעור. המערער רכב על קטנוע וירה לעבר מאפייה במטרה לפגוע ביריבו, אך פגע בליבו של אדם תמים שטייל עם נכדתו והביא למותו. נקבע כי גם לפי הרפורמה מדובר ברצח בנסיבות מחמירות בשל יצירת סכנה ממשית לחיי אדם אחרים באופן שנכנס לשערי הנסיבה המחמירה בסעיף 301א(א)(9).

ערעור על חומרת העונש בגין הרשעה בהמתה בנסיבות של אחריות מופחתת

בית המשפט העליון דחה את הערעור. המערער דקר למוות את שותפו לדירה לאחר מאבק, כאשר שניהם היו תחת השפעת אלכוהול והמערער במצב של שכרות. נקבע כי אין מקום להסתמך על סעיף עבירה אחר מזה שהורשע בו המערער בהתאם להסדר הטיעון, וכן נקבע כי אין מקום להתערבות בעונש שנגזר עליו.

המערער זוכה מאחריות פלילית לניסיון רצח קרוביו, משנקבע כי היה שרוי במצב פסיכוטי חריף. בית המשפט המחוזי הורה על מתן צו אשפוז עבור המשיב לתקופה מרבית של שנה אחת. במוקד הערעור - בחינת התקופה המרבית לאשפוזו הכפוי של המשיב במסלול הפלילי.

בית המשפט דן בכלל הקבוע בסעיף 15(ד1)(2) לחוק טיפול בחולי נפש, המורה כי תקופת האשפוז המרבית תהיה כתקופת המאסר המרבית; וכן בתחולת החריג לכללל זה, הקבוע בסעיף 15(ד1)(2א) לחוק, המורה כי תחת תקופת המאסר המרבית ייקבע משך אשפוז מרבי קצר מתקופה זו כאשר בית המשפט שוכנע כי מעשה העבירה בוצע בנסיבות מקלות במיוחד. נקבע, כי החריג לכלל זה יחול במקרים מצומצמים ביותר, וכי ברוב המקרים יחול הכלל לפיו בית המשפט יקבע באופן גורף וטכני את תקופת האשפוז המרבית כתקופת המאסר המרבית. במקרה דנן, נקבע כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר החיל את החריג הקבוע בסעיף 15(ד1)(2א) לחוק, וכן כי יש להפעיל את הכלל שלפיו תקופת האשפוז תהיה כתקופת המאסר המרבית – 20 שנים.

השלכות תיקון 137 לחוק העונשין. המערער הורשע בעבירת רצח (בכוונה תחילה) עובר לכניסת תיקון 137 לתוקף. הערעור הוגש הן על הכרעת הדין הן על גזר הדין. במוקד הערעור, סוגיית פרשנות גדריה ומאפייניה של הנסיבה המחמירה הקבועה בסעיף 301א(א)(1) לחוק שלפיה "המעשה נעשה לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית".

בית המשפט העליון קבע כי מאחר שרצח המנוח בא בגדרי העבירה של רצח בנסיבות מחמירות לפי סעיף 301א(א)(1) לחוק, גם הרפורמה בעבירות ההמתה אינה מהווה דין מקל עם המערער ואין ליישמה בעניינו. בית המשפט העליון הגדיר את הנסיבה המחמירה הקבועה בסעיף 301א(א)(1) לחוק העונשין, ובכלל זה הבחין בין שתי תתי-החלופות הקבועות בה: תכנון או הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית.

ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של המערער בעבירות של ניסיון לרצח רעייתו שירה איסקוב, מספר עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, ועבירה של התעללות בקטין

בית המשפט העליון דחה את הערעור. המערער תקף את אשתו, שירה איסקוב, במערוך ובסכין ודקר אותה עשרות פעמים לעיני בנם הפעוט. במסגרת זו צוין כי חילופי הדברים בין בני הזוג הסלימו בין רגע עת שהמערער תקף באכזריות בל-תתואר את המתלוננת. חומר הראיות, ובמיוחד התיעוד הקולי המצמרר של האירוע, מלמד כי מדובר בתקיפה ממושכת, חריגה בעוצמתה, במהלכה המתלוננת התחננה שוב ושוב על חייה. כך שעונשו של המערער הולם את חומרת מעשיו והוא ראוי לכל שנת מאסר שנגזרה עליו.

ערעור על הרשעת המערער ברצח בנסיבות מחמירות של רעייתו ושיבוש מהלכי משפט

בית המשפט העליון דחה את הערעור. המערער חנק למוות את רעייתו באמצעות חבל, הסתיר את גופתה בחורשה ודיווח בכזב על היעדרותה. במסגרת זו, נדחו השגות המערער ביחס לקבילות חלק מהראיות וביחס למשקל שניתן להן, כך שלא הייתה כל עילה להתערב במסקנותיו המשפטיות של בית המשפט המחוזי, שהתבססו על המסכת העובדתית שהובאה בפניו, שבסופו של יום מבססת את הרשעתו בעבירת רצח בכוונה תחילה. אשר לרפורמה בעבירות ההמתה, נקבע כי חלה לפחות אחת מבין הנסיבות המחמירות הקבועות בסעיף 301א(א) לחוק, כך שהיא אינה מהווה דין מקל עם המערער.

ערעור על הרשעת המערער ברצח בכוונה תחילה של בתו הקטינה, בהתאם לדין עובר לרפורמה בעבירות ההמתה

בית המשפט העליון דחה את הערעור. המערער דקר למוות את בתו הנרייט בצווארה לאחר שנודע לו על כוונתה להתאסלם בהיותה בקשר זוגי עם בחיר ליבה. נקבע כי חומר הראיות מבסס כנדרש כי מי שרצח אותה הוא לא אחר מאביה מולידה, המערער, אשר רדף אותה, נהג באלימות כלפיה ואיים עליה. אשר לרפורמה בעבירות ההמתה, נקבע כי מתקיימת הנסיבה המחמירה ברצח בדבר היות הקורבן ״קטין״ כך שלו הייתה חלה הרפורמה בעניינו של המערער, היה הוא מורשע בעבירת הרצח בנסיבות מחמירות ועונשו מאסר עולם חובה.

ערעור על חומרת עונשו של המערער שהורשע בעבירת הרצח ״הבסיסית״ של אחיו.

בית המשפט העליון דחה את הערעור. המערער דקר למוות את אחיו בלבו בעודו ישן, לאחר מריבות חוזרות ונשנות. ביהמ"ש קבע כי מדובר במקרה חמור, באופן שעובדותיו קרובות יותר לקו הגבול שבין עבירת הרצח בנסיבות מחמירות לעבירת הרצח הבסיסית, מאשר לקו הגבול שבין עבירת רצח בכוונה לעבירת הרצח הבסיסית ביסוד נפשי של אדישות. משכך, נקבע שכדין הועמד גבולו העליון של מתחם העונש ההולם למעשיו על עונש של מאסר עולם. בהמשך, נקבע כי משעונשו על הצד המקל, אין מקום להקל בעונשו עוד יותר על בסיס דברי אם המערער שביקשה להקל בעונשו.

ערעור על הרשעת המערער בעבירות של רצח (לפי הדין הישן), ניסיון שוד בנסיבות מחמירות וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות

בית המשפט העליון דחה את הערעור. במסגרת זו, נקבע שאף כי המערער הוא לא זה שביצע את הדקירה הממיתה בגבו של המנוח הוא היה מודע בכוח ובפועל לאפשרות התרחשות עבירת הרצח במהלך ניסיון השוד, באופן המוביל לאחריותו בעבירת הרצח כמבצע בצוותא.

עתירה כנגד הוראת רשות ניירות ערך המחייבת מנהל קרן נאמנות, בנסיבות מסוימות, וכנגזר מהשקעה באגרות חוב של חברות נטולות זיקה לישראל, להוסיף סימן קריאה (!) לשם הקרן

נדחתה העתירה תוך שנקבע כי בחירת רשות ניירות ערך להחיל את ההוראה באופן גורף בעניינן של חברות נטולות זיקה לישראל, ולא לעשות כן במסגרת בחינה קונקרטית של כל חברה וחברה, מצויה בליבת שיקול הדעת הרגולטורי שלה. היא מערבת היבטים מובהקים של מומחיות, כמו גם שיקולי עלות-תועלת. אל לביהמ"ש להיכנס לנעלי הרשות ולערוך במקומה איזון זה. די בכך שהחלטת הרשות אינה בלתי-מידתית, כשם שהיא אינה בלתי-סבירה באופן קיצוני. הרשות פעלה בהתאם לסמכותה; לא הוצג פגם בשיקול דעתה, לא כל שכן פגם המצדיק התערבות; ולא נמצא פגם אחר בהוראה או בהליך פרסומה.

ערעור על הרשעה ברצח בכוונה תחילה של רעייתו ההרה של המערער, וכן בעבירות של שיבוש מהלכי משפט וידיעות כוזבות.

בית המשפט העליון דחה את הערעור. המערער חנק את המנוחה למוות בצימר בו שהו והעלים את גופתה, כל זאת מאחר שרצתה לעזבו. נקבע כי הרשעת המערער ברצח המנוחה בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק, בנוסחו קודם הרפורמה בעבירות ההמתה – בדין יסודה. עוד נקבע כי אין ממש בטענת המערער כי קונטר עובר למעשה הרצח. אף לאחר הרפורמה, עניינו של המערער בא בשערי עבירת הרצח בנסיבות מחמירות, לאור מסכת הראיות לחובתו המלמדת כי רצח המנוחה לא בוצע באופן ספונטאני, כי אם לאחר תכנון ובעקבות הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית.

ערעור על הרשעת המערער בעבירת רצח בנסיבות מחמירות בגין רצח רעייתו

המערער דקר למוות את רעייתו בצווארה בעודה במיטה, בשל חשדו כי היא מנהלת קשר עם אחר. ביהמ"ש העליון דחה את גרסת ההתאבדות שהציג המערער משזו נעדרת אחיזה במציאות ואינה מהימנה לנוכח הסתירות הרבות בגרסתו. עוד נקבע כי מתקיימות בעניינו הנסיבה המחמירה לעבירת הרצח בחוק שעניינה כי ״המעשה נעשה לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית".

ערעור על דחיית בקשה להכרה כ"דייר ממשיך" בדירת דיור ציבורי של האב המנוח.

בהכרעה בשאלה האם אדם עומד בזכאותו להיחשב כ״דייר ממשיך״ לצרכי החוק, אין לתת עדיפות מכרעת לדוחות ביקורי המעגל של חברת עמידר. דוחות אלו אמנם נכתבים בזמן אמת ובעלי משקל ראייתי משמעותי, אך אין לתת להם משקל מכריע לנוכח המציאות שבה נאספים.

ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין בעניינו של המערער אשר הורשע בעבירות של רצח בכוונה תחילה, ניסיון לרצח ועבירת שוד

בית המשפט העליון דחה ברובו את הערעור של המערער בגין מעשה הרצח של המנוח שנעשה כדי לשדוד את כספו וכספי בת זוגתו. בתוך כך, נקבע כי בעניינו של המערער מתקיימות הנסיבה המחמירה שלפיה הרצח בוצע לאחר הליך של תכנון (סעיף 301א(א)(1) לחוק), וגם הנסיבה המחמירה המורה כי הרצח נעשה במטרה לאפשר או להקל ביצוע עבירה אחרת (סעיף 301א(א)(2) לחוק). די בהרשעת המערער בכל אחת מנסיבות מחמירות אלו כדי לחייב גזירת עונש מאסר עולם חובה עליו. לצד זאת, נקבע כי משנותר ספק מסוים באשר להזדמנות שעמדה למערער להתגונן מפני אישומו בעבירת הניסיון לרצח, הוא יורשע במקומה בעבירת חבלה בכוונה מחמירה. לבסוף, נדחה הערעור המופנה כלפי גזר דינו של המערער.

השלכות תיקון 137 לחוק העונשין. המערער הורשע בעבירת רצח בכוונה תחילה (ערב כניסתו לתוקף של התיקון), ובהתאם - נגזר עליו עונש מאסר עולם. ערעור שהוגש על הכרעת הדין עסק בסוגיית השלכות הרפורמה בעבירות ההמתה על עניינו של המערער, ובפרט, אם מעשה ההמתה נעשה "לאחר תכנון או הליך ממשי של שקילה" - כקבוע בחלופה הראשונה בעבירת הרצח בנסיבות מחמירות.

נקבע, כי מעשיו של המערער אינם מקיימים את הנסיבות המחמירות הקבועות בסעיפים 301א(א)(1), 301א(א)(5) ו-301א(א)(7) לחוק העונשין. בהתאם, נקבע כי יש להרשיע את המערער בעבירה הרצח בנוסחה החדש. באשר לגזר הדין, נקבע כי מאחר שהעונש הקבוע בצד הרצח הבסיסית הוא עונש מאסר בפועל כעונש מרבי – יש להשיב את הדיון לבית המשפט המחוזי לצורך גזירת דינו של המערער.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע ב-עפ"ג 64320-12-21 מיום 23.2.2022, שדחה ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום באילת ב-ת"פ 44747-07-21 מיום 14.11.2021

בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור והותיר על כנו את העונש, כולל מאסר בפועל, בגין שהייה בלתי חוקית בישראל. הפסיקה התחשבה בעברו הפלילי של המערער בעבירות דומות ואי-תחולת הלכת אלהרוש על מקרים חוזרים.

ערעור המופנה בעיקרו נגד חומרת עונשו של המערער שהורשע בשלוש עבירות של רצח באדישות ושלוש עבירות של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות

בית המשפט העליון דחה את הערעור. המערער תכנן להגיע לבית הקפה של יריבו מצויד בחומר דליק, יחד עם שניים נוספים, ובהגיעו למקום שפך את החומר הדליק והניף סכין לעבר חלק מהשוהים במקום בתנועה מאיימת. כתוצאה ממעשי המערער האש שפרצה אחזה בגופם של מ"ב, ש"א ו-א"ל – ובכך מצאו את מותם. לצדם, נגרמו ל-ל"ס, ע"ב ו-עא"ק כוויות נרחבות על גופם. בגין גרימת מותם של שלושת המנוחים, כמו גם הכוויות המשמעותיות שנגרמו ל-ל"ס, ע"ב ו-עא"ק, נגזר על המערער עונש של 27 שנות מאסר בפועל. על רקע האמור, נקבע כי ניכר שתוצאה עונשית זו אינה מקימה כל עילה המצדיקה התערבות בעונשו. להפך, על פניה, היא מקלה עד מאוד עם המערער.

ערעור על הרשעת המערער בעבירת רצח בכוונה תחילה לפי סעיפים 300(א)(2) ו-301 לחוק העונשין בנוסחו טרם הרפורמה בעבירות ההמתה

ביהמ״ש העליון השיב את הדיון בעונשו של המערער לבית המשפט המחוזי, לאחר שמצא כי הרפורמה מהווה דין מקל עם המערער שכן מעשיו עולים לכדי עבירת הרצח ״הבסיסית״ בה עונש מאסר עולם הוא העונש המרבי

המשיב רצח את החייל רון יצחק קוקיה ז"ל וחטף את נשקו. בגין האמור, הורשע בעבירה של רצח בכוונה תחילה שהינו מעשה טרור ובפעולה בנשק למטרות טרור, החזקת סכין שהינה מעשה טרור, הכנה לביצוע מעשה טרור שהינו רצח וקשירת קשר לביצוע פשע שהוא מעשה טרור. ערעור המדינה הוגש על זיכויו של המשיב מעבירות ניסיון לרצח.

בית המשפט דחה את ערעור המדינה והותיר על כנו את זיכוי המשיב מעבירות ניסיון לרצח. נקבע, כי סיורים רכובים ותצפיות שערך המשיב יחד עם אחיו, לרבות באזור בסיס צבאי, לצורך איתור קורבן למימוש פיגוע, אינם חוצים משלב פעולות ההכנה לשלב הניסיון. משכך, נקבע כי יש לזכות את המשיב מעבירות אלו ולוּ מחמת הספק.

עתירות שעניינן מינוי חבר הכנסת אריה דרעי, יו"ר תנועת ש"ס, לתפקיד שר הפנים ולתפקיד שר הבריאות.

השופט אלרון, בדעת יחיד, סבר כי יש לדחות את העתירות באופן שבו מינוי השר דרעי יוותר על כנו, ולצד זאת יש להורות לראש הממשלה לפנות ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת, שיקבע האם אין בהרשעותיו האחרונות משום קלון. לדעת השופט אלרון מאחר שהדין שחל בעת הרלוונטית חייב את ראש הממשלה לפנות ליו"ר ועדת הבחירות, יש להורות על תיקון הפגם שנפל באמצעות הנחייתו לעשות כן.

ערעור המדינה על זיכוי המשיב מעבירות של ניסיון לרצח

בית המשפט העליון דחה את הערעור. נקבע כי מעשי המערער שכללו תצפיות לצורך איתור קורבן לביצוע פיגוע, לא חצו את הרף שבין "הכנה" ל"ניסיון". כך שיש להותיר על כנו את זיכוי המערער מעבירה זו.

ערעור על הרשעה ברצח בכוונה תחילה

ביהמ"ש העליון דחה את הערעור והותיר על כנה את הרשעת המערער ברצח המנוח יצחק שוורץ, לאחר שהלה חנק את המנוח למוות באמצעות חוטי חשמל על רקע מאבק על שליטה בסחר בסמים. במסגרת זו נקבע כי הרשעת המערער נסמכה על מארג ראייתי איכותי, מוצק ומבוסס היטב. משכך, תשתית הראייתית בעניינו מצביעה, מעבר לכל ספק סביר, על אשמת המערער בביצוע רצח המנוח. עוד צוין כי הוכח שביצוע המעשה נעשה לאחר תכנון ולאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית.

ערעור המדינה על קולת העונש בגין הרשעה בעבירת רצח באדישות

הערעור התקבל ועונשו של הנאשם הוחמר מ-18 ל-22 שנות מאסר בפועל. הנאשם תקף באכזריות דר רחוב ששהה במבואת בניינו, בעט בראשו ובפניו שוב ושוב בעוצמה רבה, והותירו שרוע חבול וחסר אונים מבלי להושיט לו עזרה. ביהמ"ש העליון קבע כי הרפורמה בעבירות ההמתה מחייבת החמרה עונשית במקרי רצח באדישות, המבטאים זלזול מובהק לערך חיי אדם. בנוסף, צוין כי חומרה יתרה אף נודעת לכך שמעשי הנאשם הופנו כלפי דר רחוב.

עתירה בעניין זכות ערר על החלטה שלא להעמיד לדין חשוד אחד, כאשר חשוד אחר באותה פרשה הועמד לדין.

מעת שהוגש נגד אחד מבין החשודים באותה פרשה כתב אישום, אין מדובר ב"החלטה שלא לחקור או שלא להעמיד לדין", ולכן לא קמה זכות ערר על החלטה זו; עם זאת, אין במסקנה זו כדי לשלול קיומה של ביקורת על החלטת רשויות התביעה שלא להעמיד לדין חשוד פלוני, אף אם הוחלט להעמיד חשוד אחר לדין באותה פרשה.

ערעור על הרשעה ברצח בנסיבות מחמירות (בנוסחו טרם הרפורמה בעבירות ההמתה)

בית המשפט העליון דחה את ערעורו של המערער על הרשעתו ברצח הנערה יארה איוב. המערער, יחד עם אחר, שיסף את גרון המנוחה במאפייה שבבעלותו והשליכה לפח לאחר שמאס המערער בסיועו הכספי לה. ביהמ"ש העליון קבע כי הן לאחר הרפורמה מעשי המערער עולים לכדי עבירת הרצח בנסיבות מחמירות, על יסוד הנסיבה לפיה "המעשה נעשה לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית".

ערעור המדינה על קולת העונש בגין הרשעה ברצח באדישות

הערעור התקבל ועונשו של המערער הוחמר ל-14 שנות מאסר, חלף 10 שנות מאסר שגזר עליו בית המשפט המחוזי. הנאשם הנחית מכת קרש עוצמתית על ראשו של המנוח לנגד עיני משפחתו במהלך קטטה, בעודו קרבן אקראי אשר נקלע לאזור. ביהמ"ש העליון קבע כי הרפורמה בעבירות ההמתה מחייבת החמרה בענישתם של הרוצחים באדישות. זאת לנוכח הזלזול הניכר בקדושת חיי אדם, והתקיפה השרירותית שביצע הנאשם באזרח תמים

ערעור על הרשעת המערערים ברצח בכוונה תחילה בצוותא ועבירה נוספת

בית המשפט העליון דחה את הערעורים. בתוך כך, נקבע כי הרשעת המערערים התבססה על עדות עד מדינה מהימנה וראיות נסיבתיות. בנוסף, נקבע כי המערערים פעלו כמבצעים בצוותא תחת תכנון מוקדם וכי עניינם אינו עולה בגדרי ״פתח המילוט״, ולכן הרפורמה בעבירות ההמתה אינה מהווה עבורם דין מקל.

הערעור מופנה נגד החלטת בית המשפט המחוזי, אשר הורתה על ביטול צו תפיסה שהוצא בעניינה של המשיבה בד בבד עם הגשת כתב אישום נגדה. מכוחו, נתפסו כ-2.2 מיליון ש"ח מכספיה המוחזקים בקופות גמל ובקרן השתלמות על שמה. במוקד הערעור נדונו שתי סוגיות מרכזיות: האם לצורך מתן צו זמני להבטחת חילוט עתידי, לפי סעיף 36ו(א) לפקודת הסמים המסוכנים, על המדינה להוכיח חשש שלא יהיה ניתן לממש את החילוט היה והנאשם יורשע בדין; ומה המשמעות שיש ליתן למעמדו של נאשם כעובד שכיר בתאגיד שנגדו הוגש כתב האישום.

באשר לסוגיה הראשונה, צוין כי יש להבחין אם מתן צו החילוט מתבקש לפני הגשת כתב האישום או אלחר הגשת כתב האישום. בהקשר זה נקבע, כי משהוגש כתב אישום, ובהתחשב בכך שאין מדובר עוד בחשוד, אלא בנאשם; בעובדה שהתגבשו, לשיטת התביעה, די ראיות על מנת להעמידו לדין; ובשים לב לטיב העבירות שלגביהן ניתן להפעיל את כלי החילוט – המשמעות היא כי התגבשה תשתית ראייתית המאפשרת את מתן הצו, בכפוף לשיקול דעתו של בית המשפט. משכך, בשונה ממצב שבו הצו הזמני מתבקש טרם הגשת כתב אישום, לא נדרש להראות תשתית ראייתית קונקרטית המלמדת על חשש לסיכול אפשרות החילוט. לנוכח האמור, נקבע כי לא היה מקום לדרוש מהמדינה גם בשלב שלאחר הגשת כתב האישום מסד ראייתי נוסף, אשר המחוקק ראה בו צורך רק בשלב שלפני הגשת כתב האישום; ובהתאם, כי לא היה מקום לבטל את הצו הזמני.

ערעור על חומרת העונש בהרשעה ברצח, הצתה, שיבוש מהלכי משפט ונשיאת נשק

לאחר שהמערערים חזרו בהם מהערעור על הכרעת הדין, ומשנמצא כי יש לקבל חלקית את הערעור על גזר הדין, הורה בית המשפט העליון כי העונש של שש שנות מאסר שנגזר עליהם בגין העבירות הנלוות ירוצה בחופף באופן מלא למאסר העולם. זאת, לנוכח הכשלים שנפלו בהליך החקירה ומשום שנטלו אחריות על מעשיהם.

עתירה נגד צו תפיסת מקרקעין, לפיו יתפסו לצרכים צבאיים 21.55 דונם מאדמות הכפר יטא

בג"ץ דחה את העתירה תוך שנקבע כי תכלית מתן צו התפיסה היא הקמת תשתית הנדסית מבצעית – ציר פטרול, לצרכים ביטחוניים. מדובר בהחלטה מקצועית-צבאית אשר הוכחו הטעמים הביטחוניים שהובילה לקבלתה והפגיעה שתיגרם לתושבי האזור היא מידתית.

ערעור על הרשעה וגזר דין בגין רצח פרודתו בכוונה תחילה

ביהמ"ש העליון הותיר את הרשעת המערער ועונשו בגין רצח פרודתו על כנם. המערער ארב למנוחה בחדר המדרגות ודקר אותה כ-50 פעמים באכזריות. ביהמ"ש דחה את הטענה כי לא המערער הוא שביצע את הדקירה הממיתה וכן נקבע על אף שלא עלתה טענה ביחס לכך מצד המערער, כי בחינת המעשה לאחר הרפורמה מגלה כי הוא נכלל בגדרי הנסיבה המחמירה בדבר היות ״המעשה נעשה לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית".

ערעור המערער על הרשעתו ברצח אמו (באדישות) ועל חומרת עונשו; ערעור המשיבה על קולת העונש.

בית המשפט דחה את ערעור המערער וקיבל את ערעור המשיבה, תוך שהותיר את הרשעת המערער על כנה והחמיר את עונשו מ-18 ל-22 שנות מאסר בפועל. נקבע, כי אין להתערב במסקנה לפיה שקריו של המערער ועדויותיו הכבושות מהוות חיזוק משמעותי ואף סיוע ליתר הראיות הנזקפות לחובתו. כמו כן, נדחו טענות המערער ביחס לתחולת "סייג השכרות". באשר לגזר הדין, הודגש כי הרפורמה בעבירות ההמתה מחייבת נקיטת מדיניות ענישה מחמירה ומוחשית ביחס למי שהורשע בעבירת רצח הנעשית ביסוד נפשי של אדישות.

השלכות תיקון 137 לחוק העונשין. המערער הורשע ברצח אחותו לפי סעיף 300(א)(2) (ערב כניסת התיקון לתוקף), וכן בעבירות של חטיפה לשם רצח, הצתה וחבלה בכוונה מחמירה. בגין האמור, נגזר עליו עונש של מאסר עולם בתוספת שש וחצי שנות מאסר בפועל, אשר ירוצו במצטבר. הערעור הוגש הן על הכרעת הדין, הן על גזר הדין.

הערעור נדחה על שני חלקיו. נקבע, כי הרפורמה בעבירות ההמתה אינה חלה על עניינו של המערער, שכן אינה מקלה עמו, וכי לו הייתה חלה – הלה היה מורשע בעבירת רצח בנסיבות מחמירות, שבצידה עונש מאסר עולם חובה. כן נקבע, כי נסיבות המקרה רחוקות עד מאוד מלהיכנס ל"פתח המילוט" שבסעיף 301א(ב) לחוק העונשין. הודגש, כי מעשי רצח שנעשים על רקע "כבוד המשפחה" נכללים ברשימת המקרים החמורים ביותר, אשר העונש הקבוע בצדם הוא עונש מאסר עולם חובה. משכך, נקבע כי אין להתערב בעונש שנגזר על המערער.

ערעור על הרשעת המערער בעבירות רצח (כנוסחה לפני הרפורמה), נשק, איומים ועבירות נוספות; ולחילופין מופנה ערעורו נגד גזר הדין

בית המשפט העליון דחה את הערעור על שני חלקיו. המערער ירה במנוח וביצע במועד מסוים לפני כן, ירי קודם לעבר משאית אביו. ההרשעה התבססה על עדות סוכן משטרתי, שיחות מוקלטות בין המערער לסוכן וראיות נוספות. על בסיסן נקבע אפוא כי ישנו מארג ראייתי מוצק להרשעתו, תוך שנדחה גם ערעורו המופנה כלפי הקלה בעונשו.

ערעור על הרשעת המערער בשלוש עבירות של רצח, שתי עבירות של ניסיון רצח, שתי עבירות הצתה, ועבירה של קשירת קשר לביצוע פשע ממניע גזעני בפרשה שכונתה לימים ״הפיגוע בדומא״

ביהמ"ש העליון דחה את הערעור. הדיון המשפטי התמקד בקבילות הודאותיו שניתנו לאחר הפעלת "אמצעים מיוחדים" בחקירותיו, ובסופו נקבע כי המערער מסר, מספר פעמים, הודאה מפורטת ורוויית פרטים מוכמנים; שחזר את פרטי הודאתו בשטח; ולאחר שחזר בו מהודאתו, לא היה בידיו לספק הסבר של ממש לידיעתו פרטים אלו. משכך, נקבע כי הוכח ברף הנדרש בדין הפלילי כי המערער הוא שהצית באותו לילה חשוך את ביתם של בני משפחת דוואבשה, בהשליכו בקבוק תבערה דרך חלון הבית.

ערעור על הרשעה בשלושה מעשי רצח בכפר "דומא"

הוכח שהמערער הוא שהצית את בית משפחת דוואבשה בכפר דומא, בהשליכו בקבוק תבערה דרך החלון. נפסק כי הודאות שהושגו בחקירות צורך תוך שימוש ב"אמצעים מיוחדים" (לחץ פיזי) אינן קבילות, אך מספר הודאות, שנקבע כי נותק הקשר הסיבתי ביניהן לבין "האמצעים המיוחדים", קבילות, ואין מקום להתערב במשקל שנתן להן בימ"ש קמא, שעל בסיסן הורשע המערער; עוד נפסק שהתקיים היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעת המערער ברצח וכי לא נפל פגם בזכות ההיוועצות שלו.

ערעור המערער, שוטר במועד הרלוונטי, על הרשעתו ברצח רעייתו וערעור המדינה על קולת העונש

בית המשפט העליון דחה את ערעור המערער וקיבל את ערעור המדינה על קולת העונש, כך שעונשו של המערער הוחמר למאסר עולם. המערער, שוטר במקצועו, ירה בראשה של רעייתו למוות במהלך ויכוח ביניהם. ביהמ"ש קבע כי התקיימה "החלטה להמית" על סמך חזקת הכוונה והשימוש בנשק חם מטווח קצר. עוד צוין כי יש לקבוע בעניינו עונש מחמיר המדגיש את הצורך במיצוי הדין בעבירות רצח נשים ושימוש לרעה בנשק שניתן לבעל תפקיד למען הגנה על הציבור.

ערעור על הרשעת המערער בעבירת ניסיון לרצח, וכן ערעור על גזר דינו

בית המשפט העליון דחה את הערעור על שני חלקיו. המערער, מאבטח, ירה בראשו של אלירז אזולאי מטווח קצר לאחר ויכוח על רעש. ביהמ"ש דחה את "הגנת השכרות" בקובעו כי המערער היה מודע למעשיו, שכן דרך את הנשק, הסווה אותו ופעל באופן מחושב. כן נקבע כי יסודות עבירת הניסיון לרצח מתקיימים כנדרש. בנוסף, נקבע כי עונשו הולם את חומרת מעשיו ואף מקל עימו.

ערעור על גזר דיו בגין הרשעה בעבירת הרצח ״הבסיסית״ (בנוסחה טרם הרפורמה), ועבירות של פציעה בנסיבות מחמירות ונהיגה בזמן פסילה

בית המשפט העליון דחה את מרבית הערעור. בתוך כך, לא נמצאה הצדקה להתערבות בעונש המאסר בפועל שנגזר על המערער, שהועמד על 20 שנה, לצד זאת, מצא בית המשפט כי ישנו מקום לקצר את תקופת פסילת רישיון הנהיגה. המערער דרס למוות את גיסו ופצע את דודתו כשנסע עם רכבו לתוך קטטה המונית. ביהמ"ש קבע כי מעשי המערער וסיווגם תחת עבירת הרצח ולא תחת עבירה ההריגה, מלמדים כי הרפורמה משיגה את מטרתה, משעלה בידה להתאים בין מידת אשמתו של המערער וחומרת המעשים שביצע לבין העבירה בה הורשע והעונש אשר נגזר עליו בגינה.

ערעור על הרשעה ברצח בכוונה תחילה, שוד בנסיבות מחמירות, הצתה ושיבוש מהלכי משפט, תוך בחינת יסוד התכנון המוקדם.

המערער ירה למוות במנוח בחניון ביתו כדי לשדוד את תכשיטיו ויהלומיו. בית המשפט העליון דחה את הערעור, תוך שנקבע כי אין מדובר באירוע ספונטני, לאור ניתוק מצלמות האבטחה והכנת תכנית בריחה לחו"ל, המעידים על תכנון והליך של שקילה. בנוסף, נקבע כי הרפורמה אינה מקלה עם המערער, כך שאין מקום אף מטעם זה לשנות את הרשעתו. לצד זאת, נדחה גם ערעורו על גזר דינו.

המערער הורשע בעבירת הרצח הבסיסית (ערב כניסת תיקון 137 לחוק העונשין לתוקף), משהמית את גרושתו. בגין האמור, נגזר עליו עונש של מאסר עולם. במסגרת הערעור, נטען כי בשל התעללות גרושתו בבנותיהם מתקיימות נסיבות מיוחדות שבשלהן המעשה אינו מבטא דרגת אשמה חמורה במיוחד, המצדיקות את החלת סעיף 301א(ב) לחוק העונשין - המכונה "פתח המילוט". עניינו של הערעור - בפרשנות סעיף 301א(ב).

בית המשפט קבע, כי המערער חנק את גרושתו למוות באמצעות חוט ניילון למשך כ-10 דקות וקבר אותה בחצר הבית בבור שהוכן מבעוד מועד. כמו כן, כי לאחר הרצח פעל לטשטוש עקבותיו במוסרו עדות כוזבת במשטרה, ואף נטע בלב בנותיו תקוות שווא כי אימם עודנה בחיים. משכך, נקבע כי מדובר במעשה רצח מתוכנן ואכזרי, שנסיבותיו אינן מגלמות מידת אשמה פחותה – אלא אשמה התואמת לעבירת הרצח בנסיבות מחמירות. לנוכח כל האמור, נקבע כי עניינו של המערער רחוק עד מאוד מלהיכנס לגדרי סעיף 301א(ב) לחוק, ומשכך אף אין להקל בעונשו. באשר ל"פתח המילוט", הודגש כי כי יש להבחין בין שיקולים חיצוניים לנסיבות המעשה לבין נסיבות המתייחסות למידת האשמה אשר במעשה, היכולות להיכנס לגדרי סעיף 301א(ב) לחוק. נקבע, כי סוג הנסיבות שבכוחן להוות "נסיבות מיוחדות שבשלהן המעשה אינו מבטא דרגת אשמה חמורה במיוחד" – הן נסיבות הקשורות למעשה בלבד.

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר זיכה את המשיבים מעבירת גרימת חבלה בכוונה מחמירה

נדחה ערעור על פסק דין במסגרתו זוכו המשיבים מעבירת גרימת חבלה בכוונה מחמירה נוכח מעשיהם שבוצעו בעיצומו של פיגוע טרור. נפסק כי בעת שבוצעו המעשים, סברו הכל כי המנוח הוא המחבל, כי המשיבים פעלו מתוך תחושה מוטעית כי נשקפת מן המנוח סכנה מוחשית ומיידית, וכי הם הצליחו לעורר ספק סביר בדבר כנות טעותם ובאשר להתקיימות סייג ההגנה העצמית המדומה.

ערעור על הרשעה ברצח בכוונה תחילה של בת זוגו לשעבר, תוך דחיית טענות המערער לקנטור

המערער דקר את המנוחה 8 פעמים במסעדה לאחר שניתק את מצלמות האבטחה במקום. בית המשפט העליון דחה את טענת הקנטור שהעלה המערער, משאינה מתיישבת עם ממצאי העובדה שנקבעו בהכרעת הדין, אשר על פיהם הוכח עובדתית שהמערער החליט להמית את המנוחה זמן רב לפני האירוע; הוכחו עובדתית מעשי ההכנה של המערער לקראת גרימת מותה של המנוחה; והגורמים שהובילו לכאורה לקנטורו של המערער לא הוכחו עובדתית. לבסוף, נקבע כי המעשה בוצע לאחר הליך שקילה ותכנון, ולכן כדין הורשע המערער ברצח בנסיבות מחמירות ונידון למאסר עולם.

ערעור על הרשעת המערער בעבירות של ניסיון רצח, נשיאת נשק וגניבה, לצד ערעור על עונש המאסר בפועל בן 14 שנים, שהוטל עליו בגין עבירות אלו

המערער, בן דודו של המתלוננת, ירה בפניה לאחר שסירבה לקיים עימו יחסי מין. בית המשפט העליון קבע כי ניתן היה להרשיע את המערער על סמך עדות המתלוננת שזיהתה אותו כמי שירה בה, ולצד זאת ביסס מסקנה זו על המסכת הראייתית המוצקה שהוצגה בהליך. עוד נקבע כי עונש של 14 שנות מאסר בפועל שנגזר על המערער, רחוק מלהחמיר איתו ביחס למדיניות הענישה הנוהגת, אלא אף מקל עימו.

ערעור על הרשעה ברצח בנסיבות מחמירות, חטיפה לשם רצח או סחיטה, וכניסה או ישיבה בישראל שלא כחוק

המערער צעד עם המנוח לשטח פתוח, דקר אותו 21 פעמים, קבר אותו ותלה מכתב לקבלת כופר אותו הניח על שמשת רכב שחנה בסמוך לבית המנוח. בית המשפט העליון דחה את הטענה שהעלה המערער לפיה התכוון רק לחטוף את הקטין, בקובעו כי הטמנת המעדר בזירה מראש ופעולות נוספות שביצע מעידות על תכנון מוקדם לביצוע הרצח. משכך, מתקיימת הנסיבה החמירה בדבר כך ש״המעשה נעשה לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית״, ועל כן עונשו מאסר עולם חובה.

שני ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, כאשר המערער משיג על חומרת העונש והמדינה מערערת על קולתו, בגין הרשעה בעבירת רצח (בכוונה) ונשיאת נשק.

בית המשפט העליון קבע כי הדרך בה ראוי לנהוג בעת גזירת עונשו של נאשם בגין עבירת הרצח "הבסיסית" – לגביה נקבע ברפורמה בעבירות ההמתה יהא עונש מאסר העולם עונש מרבי – היא באמצעות קביעת מתחם ענישה הולם מצומצם. כך, יישמר מעמדו של עקרון ההלימה נוכח ערך קדושת החיים וחומרת מעשה הרצח, יישמרו עקרונות הרפורמה להבניית שיקול הדעת בענישה, ויילקחו בחשבון נסיבותיו האישיות של מבצע העבירה.

המשיב הורשע בעבירות מין ואלימות בקטינה בת 10 שנים, שביצע עת ישנה במיטה, ובעבירות נוספות. בגין האמור, נגזר עליו עונש של 17 שנות מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית. המדינה ערערה על קולת העונש, ואילו המשיב ערער על חומרתו.

בית המשפט דחה את ערעור המשיב וקיבל את ערעור המדינה, תוך שהחמיר את עונשו מ-17 ל-20 שנות מאסר בפועל. השופט עמד על החומרה הרבה הגלומה בעבירות מין בכלל ובקטינים בפרט, וציין כי בעבירות אלו יש לנקוט במדיניות ענישה מחמירה. נקבע, כי מעשיו של המשיב מצדיקים ענישה המתקרבת עד מאוד לרף הענישה הגבוה ביותר הקבוע בחוק.

ערעור על הרשעת המערערת בעבירת מעשה טרור של ניסיון לרצח ועבירה של החזקת סכין, לצד ערעור להקלה בעונש שנגזר עליה

המערערת גמלה בליבה החלטה להרוג חיילי צה״ל, ולשם הגשמתה הגיעה לעיר העתיקה כשבתוך תיקה סכין, אלא שכשהתקרבה לאחד מהחיילים שבמקום ולאחר שהוציאה את הסכין מהתיק – נעצרה על ידם. בית המשפט קבע כי התקיימו בעניינה של המערערת תנאי היסוד העובדתי והנפשי עבור הרשעה בעבירת ניסיון לרצח. מלבד זאת, נדחה ערעורה המופנה כלפי העונש שנגזר עליה, תוך שצוין כי יש צורך לתת ביטוי לחומרה הרבה שיש בניסיון לפגוע באנשי כוחות הביטחון, באמצעות ענישה מחמירה ומרתיעה.

ערעור המערער על הרשעתו ברצח אשתו הראשונה - אורית ז״ל וברצח אשתו השלישית ג׳ני ז״ל

המערער הורשע ברצח שתיים מנשותיו. השופט אלרון בדעת מיעוט, קבע כי הרשעת המערער בעבירת הרצח בעניינה של אשתו ג׳ני בדין יסודה ונתמכת במארג הראייתי הקיים בהליך. לצד זאת, קבע כי הרשעת המערער ברצח אשתו אורית נסמכה על ראיות נסיבתיות, שאינן מספקות עבור ביסוס הרשעתו. זאת, תוך שציין כי לא די בחשדות וסברות לשם ביסוס מסקנה בדבר אשמת המערער בעבירת הרצח מעבר לספק סביר כנדרש בדין הפלילי.

עתירות נגד החלטת הממשלה לאשר את פרויקט הרכבל בירושלים כתשתית לאומית.

בג"ץ דחה עתירות כנגד תכנית תשתית לאומית – "רכבל לעיר העתיקה בירושלים". בג"ץ דחה את הטענה כי הוועדה הארצית לתכנון ובנייה של תשתיות לאומיות נעדרת סמכות לדון בתכנית, פסק כי לא נפל פגם בהיקף וטיב התשתית העובדתית שהונחה לפני הוועדה ולא נפל פגם בתקינות ההליך בפני הוועדה; עוד נפסק כי הפגיעה בכבוד המת נוכח מעבר תוואי הרכבל מעל לבית עלמין של העדה הקראית נעשית מכוח חוק, מטרת התוכנית ראויה והולמת את ערכי המדינה, ומתקיימים מבחני המידתיות.

בקשת רשות ערעור בנוגע לקבילות מידע מהאזנת סתר לעבירות פשע, כראיה לעבירות עוון.

תוצרי האזנת סתר שבוצעה כדין יהיו קבילים כראיה בהליך פלילי להוכחת כל עבירה, ולא רק להוכחת עבירות פשע, בהתאם לפרשנות סעיף החוק הרלוונטי. מלבד זאת, נקבע כי במקרים בהם מתבקש "צו הרחבה" שנדרש במקרים בהם רשויות האכיפה מבקשות לעשות שימוש בתוצרי האזנת הסתר תוך חריגה מהותית מהעבירות שפורטו ב'צו המתיר' האזנת סתר – יש לשוב ולפנות לבית המשפט לצורך קבלתו

עניינה של בקשת רשות הערעור בשאלה כיצד יש למנות תקופת עונש מאסר על תנאי שהוטל לפי סעיף 52 לחוק העונשין, אשר הושת לצד עונש מאסר בפועל שירוצה בדרך של עבודות שירות (האם התקופה תחל ביום מתן גזר הדין או ביום השחרור מהמאסר).

בית המשפט נתן רשות ערעור, בהסכמת הצדדים, קיים דיון בבקשה כבערעור. עיקר הדיון נסב על סוגיית ההבחנה בין נידון שנגזר עליו עונש מאסר על תנאי לצד עונש מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות, לבין נידון שנגזר עליו עונש מאסר על תנאי לצד עונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. זאת, בשל הצורך להכריע בתחולת הלכת נעים על מי שנגזר עליו עונש מאסר על תנאי לצד עונש של מאסר בפועל לריצוי במסגרת עבודות שירות. השופט, בהסכמת השופטים ברון וקרא, קבע כי אין הצדקה להבחין בין מאסר בפועל המרוצה בדרך של עבודות שירות לבין מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. משכך, כי בשני המקרים תקופת התנאי תחל להימנות החל מיום שחרורו של הנידון מן המאסר – בין אם מבין כותלי בית הסוהר ובין אם בתום ביצוען של עבודות השירות (ולא מיום מתן גזר הדין).

ערעור על הרשעה ברצח בכוונה תחילה

המערער ארב למנוח בחצרו ודקר אותו למוות בסכין בשר. דעת הרוב בבית המשפט העליון מפי כבוד השופט יוסף אלרון, דחתה תרחיש דמיוני שלפיו אדם אחר השלים את מלאכת הדקירה, לנוכח הודאת המערער והראיות בהליך. עוד נקבע כי מדובר ברצח בנסיבות מחמירות של תכנון מוקדם, כך שגם לפי הדין החדש, לאחר הרפורמה בעבירות ההמתה, עונשו מאסר עולם חובה

דיונים נוספים על הליכים קודמים בנוגע לבקשות לצווי חיפוש במחשבים וטלפונים חכמים, ושאלת קיום דיון במעמד צד אחד או במעמד שני הצדדים וכיצד להתמודד עם חיפוש בלתי חוקי.

בדעת מיעוט השופט אלרון סבר כי בשל הפגיעה החמורה בפרטיותו של אדם במסגרת ביצוע חיפוש במחשבו ובטלפון הנייד שברשותו, יש להקפיד כי החיפוש ייעשה באופן שימנע פגיעה בפרטיותו מעבר לנדרש. על מנת להבטיח תקינות הליך זה, וכדי לאפשר לאדם לממש את זכות הטיעון בטרם יפגעו זכויותיו – יש להקפיד כי דיון בבקשה למתן צו חיפוש ייערך ברוב המקרים במעמד הצדדים הנוגעים בדבר, כאשר חריג לכלל זה יחול במקרים בהם קיים יסוד סביר לחשש שהדבר יביא לסיכול החיפוש או לשיבוש החקירה, המעוגן היטב בפרטי אותו מקרה שמובא לפני בית המשפט.

ערעור על הרשעת המערער ברצח רעייתו

המערער רצח את אשתו בשיסוף גרונה לעיני בתה הקטינה. בית המשפט העליון קבע כי המעשה מגבש את הנסיבה המחמירה בעבירת הרצח של "אכזריות מיוחדת", שכן ביצוע הרצח בנוכחות ביתה של המנוחה בת ה-17 גורם לסבל נפשי חריג לנרצחת ולטראומה קשה. נקבע כי הרפורמה אינה מקלה עמו ועונש מאסר העולם שנגזר עליו הושאר על כנו.

עניינו של הערעור בשאלה האם יש לאפשר את "תפיסתם" של נכסי חברות בע"מ לצורך הבטחת מימושו של חילוט עתידי לו יורשע בעל השליטה בחברות אלו (המערער), בעבירות בהן הואשם, מקום בו החברות אינן מעורבות כלל בביצוע העבירות מושא כתב האישום, ונכסים אלו לא הושגו כתוצאה מהפעילות העבריינית המתוארת בכתב האישום. בהקשר זה, נדון המונח "רכושו של הנידון" הקבוע בחוק איסור הלבנת הון.

נקבע, כי ניתן לאפשר "תפיסת" נכסי חברות בע"מ לצורך הבטחת מימוש חילוט עתידי לו יורשע בעל השליטה בחברות אלו, בעבירות בהן הואשם, אף כשהחברות אינן מעורבות בביצוע העבירות מושא כתב האישום ונכסים אלו לא הושגו כתוצאה מהפעילות העבריינית. בהקשר זה, נקבע כי יש לבחון האם מידת "השליטה של הנדון" בחברה היא כזו שקיים חשש כי נעשה שימוש בה כדי להרחיק את נכסי הנידון ממנו. בית המשפט דחה את הערעור ואישר את תפיסת כספי החברות. בנסיבות העניין, נקבע, בין היתר, כי יש לראות בנכסי החברות כנכסים "בשליטתו" של המערער, ולפיכך במישור הסמכות אין מניעה לחלטם.

דיון נוסף בשאלה אם בית המשפט רשאי לבקר את שיקול דעת רשויות התביעה בהחלטה להגיש כתב אישום, במיוחד בעילות הסבירות והמידתיות.

נקבע כי ניתן לטעון במסגרת ההליך הפלילי לפגמים של חוסר סבירות או העדר מידתיות בהחלטה להעמיד אדם לדין, וזאת כחלק מדוקטרינת ההגנה מן הצדק; כי טענה זו תדון על ידי בית המשפט הדן בהליך הפלילי; וכי לגופו של עניין, הרשעת המבקש ועונשו – כפי שנקבעו בפסק הדין מושא הדיון הנוסף – יעמדו על כנם.

במסגרת הערעור, נדונה סוגיית הרשעתו של ניסו שחם בעבירה של מרמה והפרת אמונים של עובד ציבור, בשל דפוס התנהגות חוזר זנהג בו, אף אם כל מעשה ומעשה שביצע אינו מגבש כשלעצמו עבירה פלילית.

בדעת הרוב (השופטים הנדל ווילנר), נקבע כי יש להותיר את הרשעת שחם בעבירה של מרמה והפרת אמונים על כנה. זאת, משהצטברות המעשים ונסיבותיהם מביאות לכך שהמכלול חוצה את הרף הפלילי. השופט, בדעת מיעוט, סבר כי אין לקבל גישה לפיה הצטברות מעשים, שכל אחד כשלעצמו אינו עולה כדי עבירה פלילית, תביא להפללת המעשים בדיעבד בעבירה של מרמה והפרת אמונים. זאת, בין היתר, משגישה כאמור עומדת בסתירה חזיתית לעקרון החוקיות. כמו כן, כי גישה זו עלולה להותיר את הרושם המוטעה לפיו די להסתפק בבחינת "דפוס התנהגות כולל" תוך ויתור על בחינת התקיימות היסוד העובדתי והיסוד הנפשי בכל אחד מהמעשים המיוחסים לנאשם עובד הציבור. לדעת השופט, יש לזכות את המבקש מעבירת המרמה והפרת אמונים, ולהקל בעונש המאסר בפועל שנגזר עליו, כך שיעמוד על 6 חודשי מאסר שירוצו במסגרת של עבודות שירות.

דיון נוסף בעניין תורת המקור בדיני מס הכנסה, וסיווג מלגות כמקור הכנסה חייב במס.

המלגות שקיבלו המבקשים הן מחוץ לבסיס המס, ולא ניתן להטיל בגינן חבות במס הן לפי סעיף 2(1) לפקודה, הן לפי סעיף 2(10) לפקודה. נקבע כי לצורך הטלת חבות במס על הכנסה שנתקבלה "מעסק או ממשלח יד" יש להצביע על מערכת יחסים משפטית של "משלח יד" בין הנישום לבין מקבל השירות, המשלם לנישום עבור אותו שירות. לענין זה, לא ניתן להסתפק בתיאור כללי של "שירות כלשהו", שאינו ספציפי. שירות זה נדרש להיות קשור למשלח ידו של הנישום, והוא ניתן כנגד תמורה שנתן מקבל השירות. אין די אפוא בקביעת פקיד השומה כי המימון ניתן לנישום במסגרת משלח ידו "ותוך מתן שירות כלשהו.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בו נדחה ערעור המבקש על הרשעתו בעבירה של יבוא סם מסוכן, וכן על גזר דינו. עניינה של הבקשה בחוקיות החיפוש שנערך על גופו ובכליו של המבקש, בהיעדר חשד סביר כי נשא עמו סם מסוכן. התיק הועבר להרכב תלתא.

השופט אלרון, בהסכמת השופטת ברון ובניגוד לדעתו החולקת של השופט מינץ, קבע כי החיפוש על גופו של המערער נעשה ללא חשד סביר כי הוא נשא עימו סם מסוכן. החיפוש נועד לאתר סמים מסוכנים ולא נטען כי הייתה הצדקה לביצוע חיפוש זה לצורך "שמירה על בטחון הציבור", לפי סעיף 9(א) לחוק הטיס. כמו כן, כי פקודת הסמים אף היא אינה כוללת הסמכה מספקת לחיפוש שבוצע בכליו של המערער. לאור האמור, נקבע כי באיזון בין חומרת הפגיעה בזכויות המערער כתוצאה מביצוע החיפוש שלא כדין לבין חומרת העבירה, הכף נוטה לטובת פסילת הראיות שנמצאו בחיפוש, ויש להורות על זיכוי המערער מהעבירה שיוחסה לו.

עתירה בעניין תכנית חומש המאפשרת מסלולי לימוד נפרדים לגברים ולנשים מטעמי דת במוסדות להשכלה גבוהה.

לעמדת השופט אלרון יש לדחות את העתירות ולא להתערב בשיקול דעתה של המל"ג בקביעת תכנית החומש. הטעם העיקרי לכך הוא האינטרס הציבורי רב המשקל בפתיחת שערי ההשכלה הגבוהה עבור האוכלוסיה החרדית, באופן שיאפשר לה להשתלב בחברה ובשוק התעסוקה. התשתית העובדתית שפרשו בפנינו הצדדים מלמדת כי אינטרס זה הוא צורך השעה; כי ככלות הכל תכנית החומש שומרת על האיזון העדין בין אינטרס זה לבין פגיעה אפשרית בזכויות ובאינטרסים נוספים; ומעל הכל, כי בשל העובדה שהתכנית נותנת מענה לצורך ממשי של ציבור רחב מחד גיסא, וההצטרפות אליה היא וולנטרית מאידך גיסא, אין מקום להתערב בשיקול דעת המל"ג ולבטלה.

עתירות לבטלות חוק-יסוד: הכנסת (תיקון מס'50 - הוראת שעה) ובמסגרתו בוצעו שני תיקונים חוקתיים: האחד, דחיית המועד האחרון הקבוע בחוק-יסוד: הכנסת להעברת חוק תקציב שנתי, בהתייחס לשנת הכספים 2020. השני, תיקון עקיף לחוק-יסוד: משק המדינה, שעניינו הגדלת תקרת "התקציב ההמשכי"

השופט אלרון קבע כי יש לדחות את העתירות על הסף. לדידו, העתירות מבקשות להביא את בית המשפט אל תוך "המגרש הפוליטי", לגרום לו להתערב בניהול משברים קואליציוניים ובפשרות הנרקמות אגב כך, ולצורך כך אף להתחקות אחר מניעיהם של חברי הכנסת – וכל זאת, ללא תשתית ברורה לכך בחוק, בחוק-יסוד או בעקרונות שיטת המשפט הישראלית; ובנקודת הזמן הנוכחית, אף ללא הצדקה מעשית לכך. נקבע כי לא ראוי להחיל בשלב זה את דוקטרינת ה"שימוש לרעה" במשפט הישראלי – ועל כן אני סבור כי יש להורות על דחיית העתירות לגופן בהיעדר עילה להתערבות.

השלכות תיקון 137 לחוק העונשין. המערער הורשע, בין היתר, בעבירת רצח בכוונה תחילה (ערב כניסת התיקון לתוקף), ונגזר עליו עונש של מאסר עולם לצד ענישה נלווית. ערעור הוגש הן על הכרעת הדין, הן על גזר הדין. במרכזו, טענת המערער לפיה יש להרשיעו בעבירת הרצח הבסיסית בנוסחה החדש, שבצידה נקבע עונש מאסר עולם כעונש מרבי (ולא כעונש חובה).

נקבע, כי המערער המית את המנוח "לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית", ומשכך מעשיו נכללים בעבירת הרצח בנסיבות מחמירות כאמור בסעיף 301א(א)(1) לחוק העונשין. עוד נקבע, כי לא התקיימו נסיבות מיוחדות שבגינן מעשה ההמתה אינו מבטא דרגת אשמה חמורה במיוחד, המצדיקות את החלת "פתח המילוט" הקבוע בסעיף 301א(ב) לחוק העונשין – כך שאין להרשיע את המערער בעבירת הרצח הבסיסית. לנוכח כל האמור, נקבע כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות השתת עונש קל מעונש של מאסר עולם.

ערעור על הרשעת המערער על חלקו בהיערכות לפיגוע טרור רצחני שבוצע במתחם הר הבית וגזר דינו; לצד ערעור מדינה על קולת העונש

המערער סייע במספר מישורים, לשלושה מפגעים, אזרחים ישראליים, שביצעו פיגוע שהוביל למותם של שני שוטרי משטרת ישראל וחבלות של ממש לשוטרים נוספים ונפגעי חרדה ששהו במקום. בית המשפט העליון דחה את טענת המערער לפיה לא הוכח מעבר לספק סביר התקיימות היסוד הנפשי הדרוש להרשעתו בעבירות הסיוע ביחס לאימוני הירי בהרים וכי הירי בוצע למטרות תמימות, תוך שנקבע כי מדובר היה באימון לקראת הפיגוע. לבסוף, עונשו הוחמר מ-16 ל-18 שנות מאסר בפועל, בשל מידת האשם הגבוהה שבמעשיו, סיועו למפגעים באופן מתמשך ומשמעותי וראייתו בעיני המפגעים ובפני עצמו כחבר הרביעי בחוליית הטרור.

המבקשים, הורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים, הורשעו בעבירה על חוק לימוד חובה. בגין האמור, נגזרו עליהם עונשי מאסר על תנאי, קנס בסף 5,000 ש"ח לכלכ אחד (או 40 ימי מאסר תמורתו) והתחייבות להימנע מעבירה בסך של 10,000 ש"ח לכל אחד. בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשים, ומכאן בקשת רשות הערעור.

השופט נעתר לבקשה למתן רשות ערעור בסוגיית העונש שנגזר על המבקשים. נקבע, כי תשלום הקנסות על ידי המבקשים עלול לגרוע מיכולתם לטפל בילדיהם. כמו גם ההתחייבויות שהוטלו על המבקשים ועונשי המאסר המותנים, שעלולים להוביל למאסרם (אם יתעקשו שלא לשלוח את בתם הקטנה למסגרת חינוכית כדין). הודגש, כי העונשים שנגזרו על המבקשים עלולים להחטיא את תכליות הוראות חוק לימוד חובה, ובראשן הבטחת טובת הקטין. לנוכח האמור, נקבע כי הקנס שהוטל על המבקשים יופחת לסכום של 500 ש"ח (לכל אחד); ההתחייבויות תופחתנה לסכום של 1,000 ש"ח (לכל אחד); ועונשי המאסר המותנה יבוטלו.

ערעור על אופן החלתה למפרע של עבירת ההמתה בנסיבות של אחריות מופחתת

המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בעבירת הרצח, כנוסחה לפני הרפורמה בעבירות ההמתה, ונידון ל-25 שנות מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית, לאחר שנגזר עליו ״עונש מופחת״ לפי סעיף החוק עובר לרפורמה. לאחר שנכנסה הרפורמה לתוקף, נגזר דינו של המערער ל-20 שנות מאסר בפועל, על בסיס המרת הרשעתו לעבירה ב״המתה בנסיבות של אחריות מופחתת״. ערעורו לבית המשפט העליון לקיצור תקופת מאסרו ל-15 שנות מאסר, נדחה, משלא מתקיימת עילה להפחתה בעונשו.

השלכות תיקון 137 לחוק העונשין. המערער הורשע בעבירת רצח (בכוונה תחילה) ערב כניסתו לתוקף של תיקון 137, ונגזר עליו עונש מאסר עולם. הערעור הוגש הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין.

הערעור נדחה על כל חלקיו. נקבע, כי אין בתיקון 137 כדי להקל עם המערער. ביחס להכרעת הדין, נקבע כי מעשי המנוחה (אשתו) לא עולים כדי "קנטור", ומשכך אין להרשיע את המערער בעבירת המתה בנסיבות של אחריות מופחתת. עוד נקבע, כי מעשי המערער מקיימים את הנסיבה המחמירה הקבועה בסעיף 301א(א)(7), ובהתאם – אף אין להקל בעונשו.

ערעור על הרשעה ברצח בכוונה תחילה שבוצע במהלך שוד

המערער הכה למוות אדם במבנה נטוש באמצעות אבן כדי לשדוד את כספו ולמנוע את זיהויו לאחר ששותפו החל בתקיפה. בית המשפט העליון דחה את הערעור והותיר את עונש מאסר העולם שנגזר עליו על כנו. במסגרת זו, נקבע כי התגבשה בעניינו של המערער "החלטה להמית" וכי השימוש החוזר באבן קטלנית מעיד על יסוד "ההכנה" הנדרש להתגבשות העבירה.

ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה בגדרו נקבע כי אין להטיל אחריות על בעל שליטה אשר מכר את החברה שבשליטתו לקבוצת משקיעים שהובילה לקריסת החברה

השופט אלרון קבע כי על בעל שליטה בחברה המוכר את שליטתו אין חובה להידרש לכישוריו העסקיים של הרוכש, וזאת אף אם מתעורר בעיניו ספק בעניין. לגישתו, במקרים שבהם הרוכש בזז את נכסי החברה, בעל השליטה המקורי לא יחוב בגין כך בהפרת חובת ההגינות שלו כלפי החברה, אלא אם הרוכש התכוון לעשות כן כבר במועד ביצוע העסקה. במקרים שבהם בעל השליטה המקורי היה מודע לכוונות אלו והפיק רווח כתוצאה מבזיזת נכסי החברה, קיימת הצדקה לחייבו בגין נזקיה על מנת להרתיעו מלקחת חלק במזימה.

ערעורים על הרשעותיהם של המערערים בעבירות של רצח תוך כדי ביצוע עבירה והריגה (בנוסחן טרם הרפורמה) שעסקו בפרשיית המתת דוד בר קפרא ז״ל

המערערים תקפו באכזריות את דוד בר קפרא ז"ל, הותירו אותו פצוע בלא עזרה ונמלטו מהזירה. בית המשפט העליון דחה את הערעורים על הרשעתם, תוך שנקבע כי מדובר בביצוע בצוותא המבטא את היסוד הנפשי הנדרש לעבירות, שכן נטישת המנוח כשהוא חבול ופיו חסום מעידה על מודעות לאפשרות מותו. למצער, נקבע כי כל אחד מהמערערים גילה אדישות להתרחשות התוצאה הקטלנית.

החלטה לגבי פסילת המועמדת ורשימת "משפט צדק, לרפורמה במערכת המשפט ולשחרור יגאל עמיר" לבחירות לכנסת

השופט אלרון קבע כי יש לאשר את פסיל ח"כ יזבק ויש לקבל את הערעור על פסילת הרשימה. בהתבטאויותיה ובמעשיה תמכה ח"כ יזבק במאבק מזוין של ארגון טרור במדינת ישראל, ואני סבור כי היא לא רק "התקרבה עד מאד לקו האסור", אלא חצתה אותו. משכך, ובהתאם להוראות סעיף 7א(א)(3) לחוק-יסוד: הכנסת, אין לאפשר לה לפעול למימוש שאיפתה לתמוך במאבק המזוין נגד ישראל מתוך שורות הכנסת.

המבקשים הורשעו בפשיטת יד ברחבת הכותל המערבי, והושתו עליהם קנסות וחתימה על התחייבות.בקשת רשות הערעור הופנתה, בין היתר, לתוקף התקנה האוסרת על קיבוץ נדבות במקומות הקדושים ולשאלת דין התקנת התקנות. כמו כן, לחוקיות פעולות האכיפה שנעשו.

בדעת הרוב, נקבע כי התקנות האוסרות על פשיטת יד בכותל המערבי, אשר נקבעו בתקנות השמירה על המקומות הקדושים ליהודים, התשמ"א-1981, הותקנו בסמכות, וכי אין מקום להתערב בעונשים שהושתו על המבקשים. השופט אלרון, בדעת מיעוט, קבע כי התקנה אינה חוקית, משלא אושרה בוועדה מוועדות הכנסת, כנדרש לפי סעיף 2(ב) לחוק העונשין. כמו כן, הביע ספק אם קיימת בחוק הסמכה מפורשת דיה למחוקק המשנה לקבוע בתקנות כי מעשה פשיטת היד באותם מקומות הוא עבירה פלילית, וציין כי בהיעדר הסמכה מתאימה לקבוע עבירה זו בתקנות – היא בטלה ואינה בתוקף. משכך, לשיטתו, דין הערעור להתקבל. באשר לעונשים שנגזרו על המערערים, השופט סבר כי אף אם יש להותיר את ההרשעה על כנה, יש מקום להקלה בעונשם כך שיבוטלו ההתחייבויות הכספיות.

ערעור על מחיקת תביעה על הסף של משפחות נעדרים ב"פרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן".

היעלמות תינוקות, פעוטות וילדים שעקבותיהם אבדו לבלי שוב במסגרת פרשת "ילדי תימן, המזרח והבלקן" מהווה "מעשה אחד" או "סדרה אחת של מעשים" המעוררים "שאלה משותפת, משפטית או עובדתית", כלשון תקנה 21 לתקנות סדר הדין האזרחי. לפיכך, על בימ"ש המחוזי לדון בפרשה האמורה במסגרת תובענה אחת, תוך צירוף תביעותיהם של כל בני משפחותיהם של הילדים הטוענים לזכות סעד.

המערער הודה בעובדות כתב האישום המתוקן והורשע ב-4 עבירות של לקיחת שוחד, 2 עבירות של בקשת שוחד ו-3 עבירות של הלבנת הון, ונגזרו עליו 7 שנות מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית. הערעור הוגש הן על הכרעת הדין, הן על גזר הדין. עיקר הערעור על הכרעת הדין נסוב על שאלת אפשרות המערער לחזור בו מהודאתו בשל אי-מסירת מלוא חומר החקירה לסניגוריה.

בדעת הרוב (השופטים הנדל וסולברג), נקבע כי אין להתיר למערער, אשר שימש כמנהל אגף הארגון של מפלגת ישראל ביתנו והורשע בעבירות שוחד והלבנת הון, לחזור בו מהודאתו בעבירות שיוחסו לו. השופט, בדעת מיעוט, סבר כי יש להחזיר את הדיון לבית משפט קמא על מנת שהצדדים יציגו את טיעוניהם ביחס לשאלה כיצד השפיעה אי-מסירת החומר על החלטת המערער להודות במיוחס לו ולחתום על הסדר הטיעון, והאם יש בכך בכדי לאפשר לו לחזור בו מהודייתו. באשר לגזר הדין, דעת הרוב קבעה כי יש להקל בעונשו של המערער, כך שירצה 6 שנות מאסר בפועל (חלף 7). השופט, סבר כי יש להעמיד את עונשו של המערער על 5 שנות מאסר בפועל.

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בגדרו זוכו המשיבים מעבירות שונות, ובכלל זה מעבירות של מרמה והפרת אמונים.

בית המשפט העליון הרשיע את אלון חסן, אשר כיהן כיושב ראש ועד העובדים של נמל אשדוד, בעבירה של מרמה והפרת אמונים בידי עובד ציבור ובעבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד בפרשת "חברות דנה". כמו כן, הלה הורשע, בדעת רוב, בעבירה של מרמה והפרת אמונים בידי עובד ציבור ובעבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד בשל מעורבותו בפרשת "יצואני הגרוטאות" (בניגוד לדעתו החולקת של השופט).

ערעור על הרשעת המערער בעבירה של רצח בכוונה תחילה ודחיית הגנת המערער לקיומה של "שכרות החלקית"

המערער ירה שמונה כדורים במנוח ברחבת ריקודים במהלך חתונה. בית המשפט דחה את טענת ״השכרות החלקית״ שנטענה על ידי המערער, בקובעו כי המערער תפקד באופן מודע, כפי שנראה בסרטונים המתעדים את האירוע, ואף שלח מסרונים המאשרים את הירי. בנוסף, נקבע כי מתקיימת בעניינו נסיבה מחמירה לפיה ״המעשה בוצע תוך יצירת סכנה ממשית לחייו של אדם אחר נוסף על הקורבן״ ועל כן אף לאחר כניסת הרפורמה לעבירות ההמתה לתוקף, אין מקום להתערב בעונש מאסר עולם שנגזר עליו.

בקשה רביעית וחמישית להארכת מעצרים של המשיבים, לפי סעיף 62 לחסד"פ.

השופט אלרון קבע כי מכלול נסיבות העניין מצדיק את הארכת מעצרם של המשיבים. לנוכח טיב העבירות ונסיבות ביצוען, מסוכנותם של המשיבים גבוהה מאוד. כל המשיבים נאשמים בביצוע עבירות רצח, או ניסיון לרצח, או קשירת קשר לרצח, המקימות עילת מעצר סטטוטורית. יחד עם זאת, השופט עמד על התמשכות ההליכים המקדמיים. בהקשר זה, קבע כי האחריות לניהול יעיל של ההליך המשפטי ולניצול נכון של הזמן השיפוטי מוטלת על בימ"ש שדן בתיק, ועליו לפעול לתכנון מיטבי של ההליך כבר מראשיתו, ובכלל זה עליו להביא בחשבון את מעצרם הממושך של המשיבים, הן מבחינת המועד המאוחר שנקבע לתחילת שמיעת הראיות והן מבחינת סד הזמנים עצמו, שאינו "צפוף" דיו.

ערעור על הרשעת המערער בעבירה של רצח בכוונה תחילה, במרכזו השאלה האם יש להחיל בעניינו של המערער את סייג אי שפיות הדעת הקבוע בדין

המערער דקר למוות את המנוח (הרב המקובל אלעזר אבוחצירא זצ״ל) במהלך קבלת קהל לאחר שלא היה שבע רצון מעצתו. בית המשפט דחה את טענת אי-שפיות הדעת, בקובעו כי המערער היה מודע למעשיו; עוד נקבע לנוכח בחירת הסכין באמצעותה ביצע המערער את מעשיו כי המערער התכוון להמית את המנוח, וכי לא מתקיימת בהתאם לדין הצדקה להשית עליו עונש מופחת. לפיכך, נקבע בהתאם כי אין מקום להתערב בעונש מאסר עולם שנגזר על המערער.

המערער הורשע בעבירה של רצח בכוונה תחילה (ערב כניסת תיקון 137) של הרב אלעזר אבוחצירא, ונגזר עליו עונש מאסר עולם. הערעור הוגש הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. עניינו של הערעור, בהחלת סייג אי-שפיות הדעת הקבוע בסעיף 34ח לחוק העונשין על עניינו של המערער.

נקבע, כי שלושת התנאים להחלת סייג אי-שפיות לא מתקיימים בעניינו של המערער (קיומה של מחלה שפגעה ברוחו; עצמת הפגיעה של המחלה גרמה לו לחוסר יכולת של ממש להבין את מעשיו או את הפסול במעשיו; וקיומו של קשר סיבתי בין שני התנאים הראשונים). כן נקבע, כי המערער יכול היה לצפות שמעשהו יוביל למות המנוח וכי הוכחה חזקת הכוונה. באשר לגזר הדין, השופט קבע, בהסכמת השופט קרא ובניגוד לדעתו החולקת של המשנה לנשיאה מלצר, כי ענייינו של המערער לא נמנה על המקרים המצדיקים ענישה מופחתת לפי סעיף 300א(א) לחוק, ומשכך אין להתערב בעונשו.

עתירה בנושא אי-תרגום חלקים מבחינת הבגרות המתוקשבת בגיאוגרפיה לערבית בבחינת בגרות.

בג"ץ דחה את העתירה בהתחשב בלוחות הזמנים הרלוונטיים ובהודעות מטעם המשיבים, תוך שהודגש כי ראוי להפיק לקחים מעתירה זו כך שמערכי הבחינות בשפה הערבית לא ייפלו במאומה מאלה בשפה העברית, תוך מתן מלוא המשקל למעמדה של השפה הערבית במדינת ישראל ולרווחתם של התלמידים שעברית אינה שפת עמם.

עתירה בעניין זכאות תלמידים עם צרכים מיוחדים המשולבים במוסדות חינוך "רגילים" לשירותי הסעה.

בג"ץ קבע כי החלטת משרד החינוך לפצל את קבוצת התלמידים עם המוגבלויות בשאלת הזכאות להסעות והתנאים לה לשתי קבוצות שוויון נפרדות – אלו הלומדים במסגרות חינוך רגילות ואלו הלומדים במסגרות חינוך מיוחד – אינה עולה בקנה אחד עם עקרון השוויון ומהווה הבחנה פסולה.

ערעור בעניין תביעות כספיות נגד ישראל פרי והארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי שהתקבלו בחלקן

יש להשקיף על הקשר המשפטי בין הצדדים במשקפי דיני הנזיקין, וכי יש להשיב את הדיון לבימ"ש המחוזי לשם אומדן היקף הנזק הכספי שנגרם למערערים מתוך סך פרמיות הביטוח שנגבו מהם, וזאת לכל אורך התקופה בה נגבו מהמערערים פרמיות הביטוח

ערעור על הרשעת המערער ברצח רעייתו בכוונה תחילה בגינו הוטל עליו עונש מאסר עולם

בית המשפט העליון קבע כי הרשעתו של המערער ברצח רעייתו, על רקע סכסכוך כלכלי, בדין יסודה. בתוך כך, נקבע כי הוכחה כוונת תחילה במעשיו לצורך ההרשעה בעבירה. בהמשך, נדחה גם ערעור המערער על חומרת עונשו, ובמסגרת זו עמד בית המשפט על החומרה הגלומה בתופעת האלימות נגד נשים בתא המשפחתי.

עתירה כנגד החלטת היועמ"ש שלא לפתוח בחקירה פלילית נגד חוקרי שב"כ

בג"ץ לא מצא מקום להתערב בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה לאשר את החלטת הממונה על המחלקה לבירור תלונות נחקרי שב"כ, שלא לפתוח בחקירה פלילית נגד חוקריו של העותר, שנעצר בחשד לפעילות בארגון חמאס, ולסגור את תיק הבדיקה בעניין תלונתו נגד האמצעים שהפעילו חוקריו במהלך חקירותיו. נפסק כי, ההחלטה לפיה העותר לא עונהּ בחקירתו ולפיה לחוקריו עומד "סייג הצורך" הפוטר אותם מאחריות פלילית בשל הפעלת "אמצעי חקירה מיוחדים" בחקירתו אינה חורגת ממתחם הסבירות; כן נדחתה העתירה לביטול הנחיות בשב"כ, המאפשרות התייעצות של חוקרים עם דרגים בכירים מהם באשר להפעלת "אמצעים מיוחדים" במהלך החקירות, בהעדר סתירה של הדין.

ערעור מדינה על קולת העונש וערעור נאשם על חומרת העונש בגין ניסיון רצח חייל על רקע לאומני

המערער, ששהה בישראל שלא כדין, דקר חייל בראשו ובגבו באמצעות מברג לאחר שתכנן מראש לפגוע דווקא בחייל יהודי של צבא ההגנה לישראל, שהיה עבורו סמל של לאומיות יהודית. בית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה והחמיר את העונש ל-14 שנות מאסר, לנוכח המניע הלאומני, פוטנציאל הנזק הקטלני שבמעשיי המערער והצורך בענישה מרתיעה בעבירות טרור הגוברת על נסיבותיו האישיות של העבריין.

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי לפיה הוכרז המערער כבר-הסגרה לצרפת בגין "תקיפה אלימה בחבורה, תוך החזקת כלי נשק קר, שגרמה למוות לא מכוון".

המערער, בעל אזרחות ישראלית וצרפתית, תושב צרפת, נמלט במהלך משפטו בצרפת עת עמד לדין בשל ביצוע תקיפה אלימה שגרמה למוות לא מכוון, ונדון בהיעדרו ל-9 שנות מאסר בפועל. בדחיית הערעור נקבע כי הרף הראייתי הנדרש לצורך הכרזה על מבוקש כבר הסגרה, כולל ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה בישראל ; די בקיומה של ״אחיזה לאישום״, היינו ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים למבוקש. נדחתה טענת המערער לחוסר הדדיות ביחסי הסגרה עם צרפת ונקבע כי עיקרון זה מתגשם משצרפת מעמידה את אזרחיה לדין בתחומה – ״הסגרה או שפיטה״. כמו כן, נדחתה טענה בדבר קיומן של נסיבות ייחודיות המצדיקות אי-הסגרה וכי העמדתו לדין בישראל סותרת את תכליות דיני ההסגרה. בנוסף, נקבע כי המערער אינו עומד בנטל המוטל עליו להוכיח חשש ממשי להליך הוגן, או כי נשקפת סכנה לחייו, ומכאן שאין עומד להגנתו סייג תקנת הציבור.

ערעור על תנאי שחרור מוקדם של אסיר שהועבר מגרמניה לישראל לאחר שהורשע ברצח רעייתו בפרו.

ביהמ״ש העליון קבע כי הדין הישראלי הוא שיחול על אסיר גרמני המרצה בישראל את ייתרת העונש שהוטל עליו במדינה אחרת, לעניין הליכי השחרור המוקדם ממאסר, ולרבות ביחס למועד שלאחריו ניתן יהיה לשחררו.

ערעור על הרשעת המערער בעבירה של ניסיון רצח, תוך התמקדות בסייג אי-שפיות הדעת ויסוד ה"החלטה להמית".

המערער שיסף את גרונו של מנהלו לשעבר כנקמה על פיטוריו והורשע בעבירות של ניסיון לרצח, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, החזקת סכין שלא כדין, כניסה והתפרצות בנסיבות מחמירות, ושיבוש מהלכי משפט. בגין זאת, נגזר עליו עונש של 8.5 שנות מאסר בפועל, לצד רכיבי ענישה נוספים. בית המשפט העליון, דחה את טענת אי-שפיות הדעת שהעלה המערער, בהסתמך על בדיקה פסיכיאטרית שנערכה בסמוך לאירוע ועל התנהגותו המאורגנת של המערער שכללה טשטוש טביעות אצבע. כך גם, נקבע כי התקיים יסוד ההחלטה להמית.

ערעור על חומרת עונש מאסר (17 שנים) ופיצויים שהושתו על המערער בגין הרשעתו בעבירת ניסיון רצח והחזקת סכין כפועל יוצא של החלטתו לבצע ״פיגוע טרור רצחני״

המערער עשה את דרכו לירושלים על מנת לתור אחר קורבן יהודי פוטנציאלי, עד שלבסוף דקר חייל צעיר. בית המשפט דחה את הערעור, תוך הדגשת החומרה שבמניע האידיאולוגי ובתכנון המוקדם, שכלל למידה באינטרנט כיצד לדקור במיקום קטלני. נקבע כי עונש של 17 שנות מאסר בפועל שנגזר על המערער, הולם את חומרת המעשים האלימים והאכזריים שביצע והצורך בהרתעה מפני ביצוע מעשים דומים.

ערעור בשאלה האם העתקת קטעים מהרצאות בעל פה ופרסומים בכתובים מהווה הפרת זכויות יוצרים

העתקת קטעים מהרצאות בעל פה ופרסומם בכתובים מהווה הפרת זכויות יוצרים בכפוף לדרישת המקוריות והקיבוע וזאת הן עפ"י הדין הקודם והן עפ"י הדין החדש – חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007. ביהמ"ש מוסיף וקובע, כי בבחינת השאלה האם נתמלאה דרישת הקיבוע, בנסיבות שבהן היצירה לא הועלתה על הכתב, על ביהמ"ש לבחון האם מבחינה מהותית די בראיות שהוגשו כדי לשקף את תוכן היצירה בצורה מהימנה. בבחינה זו יש ליתן דגש לטיב ואיכות הראיות, ולא רק לכמותן.