בתי-המשפט נדרשים, לא אחת, להכריע בין חוות-דעת פסיכיאטריות מנוגדות המונחות לפניהם. זאת, בבואם להכריע, בין היתר, בסוגיית כשירותו של נאשם לעמוד לדין או בסוגיית אחריותו הפלילית. סוגיות אלה סבוכות הן, והן עוסקות באחד הנושאים המורכבים והקשים לפיצוח – נפש האדם. ההכרעה בהן יש בה כדי להכריע בשאלת המשך ניהולו של ההליך הפלילי ולעתים – לחרוץ את גורלו של הנאשם העומד לדין.

העמדת עבריינים לדין, ובעיקר כאשר מדובר בביצוע עבירות חמורות )כמו רצח,( הינה אינטרס ציבורי מובהק. עם מספרם ההולך וגדל של מעשי הרצח, דומה שהציפייה הציבורית למיצוי ההליך הפלילי אינה באה תמיד על סיפוקה שעה שההליכים הפלילים בעניינו של מבצעם מופסקים בשל מצבו הנפשי – ומשאין הליך פלילי בעניינו, לא הושלם מיצוי הדין.

האינטרס הציבורי של העמדת העבריין לדין והבאתו על עונשו הינם אחד ממושכלות היסוד מקדמת דנא. עם זאת, לא ניתן להתעלם ממצבו הנפשי של הנאשם. לכך נדרש המחוקק בחקיקה רלוונטית ובתי-המשפט נדרשים לפרשנותה.

יודגש כי, לעתים, הנאשם העומד לדין אינו חולק על ביצוע המעשים המיוחסים לו, אלא טוען טענת הגנה בדבר היעדר אחריות פלילית מהטעם של אי-שפיות בעת ביצוע המעשים או היעדר כשירות לעמוד לדין לאחר מעשה.

לא אחת, עומדות סוגיות אלה לדיון בעניינו של מי שמואשם בעבירת רצח ואשר בשל מחלת הנפש, שממנה הוא סובל, הוגבלה במידה ניכרת יכולתו להבין את אשר עשה או להימנע מעשיית המעשה. במקרים אלה מתבקש בית-המשפט להסתפק

בעונש הנופל בחומרתו מעונש החובה הקבוע לצידה של עבירת הרצח – קרי, מאסר

עולם3.

לפני הערכאה הדיונית מוגשות לא אחת חוות-דעת פסיכיאטריות מנוגדות ונדרשת הכרעה שיפוטית בין חוות-דעתם של המומחים השונים המעידים בבית- המשפט. אלה אוחזים בדעה האחת ומגינים עליה ואלה אוחזים אחיזה עיקשת ובוטחת בדעה המנוגדת.

לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בע"פ :549/06

“הפסיכיאטריה, כמו הרפואה בכלל, אינה מדע ‘מדויק,’ אינה מתמטיקה ואינה באה בגדר פלט מחשב. נבכי נפש האדם בחלקם הניכר עודם תורת הנסתר. כדי לסבר את האוזן: בתיק (נצרת) 2/99 הנזכר (י.א: בו קטל פלוני את רעייתו בטענה כי נדמתה לו כשטן בדמות חזיר שיש להרגו) ]…[ היו חמש חוות-דעת פסיכיאטריות, שכולן סברו כי הנאשם יכול לעמוד לדין, אך נחלקו בדבר אחריותו: שתיים סברו שלא היתה אחריות, שתיים לא יכלו לקבוע דעה ואחת סברה שהיתה אחריות4.”