יוסף אלרון, שופט בית המשפט העליון (בדימוס)Justice (Ret.) Yosef Elron, The Supreme Court

קבוצות מוחלשות

השופט אלרון זיהה קשיים ייחודיים של אוכלוסיות מוחלשות קשות יום, ונתן להם משקל בדיון המשפטי. דוגמה אחת לכך היא סוגיית הזכאות של "בנים ממשיכים" להתגורר בדירת הדיור הציבורי של הוריהם הזכאים שהלכו לעולמם. באחד מפסקי דינו בסוגיה הדגיש השופט אלרון:

ניסיון החיים למדני כי "דירת עמידר" אינה קורת גג בלבד. היא משמשת עבור מי שידם אינה משגת כתשתית לבניית עתידם. סביבה מצויים חבריו, שכניו ומכריו של אדם. טול מידיהם את הדירה – ובכך תשמוט את הקרקע תחת רגליהם, פשוטו כמשמעו. כך גם במקרה שלפנינו, שבו ההשלכות של פינוי המערער מדירתו עלולות להיות הרות אסון. איני יכול אפוא להשלים עם עקירת המערער מסביבתו המוכרת והתומכת על בסיס דוחות "ביקורי מעגל" דלים בפרטים, אשר כאמור ניתן לתהות על מידת דיוקם. … אכן, דיור ציבורי הוא משאב מוגבל ויקר ערך, אולם אסור כי הדבר יבוא על חשבונם של החלשים שבחלשים שבחברה הישראלית. לא על הכתפיים הצנומות של המערער ודומיו יש לפתור את מצוקתם של אחרים.
(עע"ם 2150/22 אסיס נ' משרד הבינוי והשיכון (27.3.2023))

בפרשייה נוספת ציין:

בענייננו, המערערים סובלים מבעיות בריאותיות חמורות, אינם מסוגלים לכלכל את עצמם ומתקיימים מקצבת ביטוח לאומי. הדירה היוותה עבורם בית ומחסה אשר הקנה להם בטחון אישי לנוכח נסיבותיהם הקשות במשך כמעט כל חייהם; עשרות שנים התגוררו בה, תחילה עם הוריהם, ולאחר מכן זה לצד זה. נטילת הדירה מהם בשלב זה של חייהם עשויה להופכם לחסרי בית. לא בכדי במעמד הדיון הארכנו בדברינו במטרה למצוא פתרון מעשי אשר לצד שורת הדין, יעשה חסד עמם.
(עע"ם 8956/23 פלוני נ' מדינת ישראל (28.7.2025))

במקרה נוסף עמד השופט אלרון על כך שקיים קושי משמעותי בקביעת תקנה ולפיה מעשה של קיבוץ נדבות במקומות הקדושים – וברחבת הכותל המערבי בפרט – עשוי להיות, כשלעצמו, עבירה פלילית:

הרחקתם של בני אוכלוסיות עניות וקשות יום מהמקומות הקדושים, אך בשל העובדה כי הם מבקשים לקבץ בהם נדבות למחייתם, מגבילה את חופש הגישה לאותם מקומות ומעוררת התלבטויות מוסריות משמעותיות.
(רע"פ 8182/18 מושיא נ' מדינת ישראל (18.2.2020)

קבוצה מוחלשת אחרת שהשופט אלרון דן בעניינה היא ילדים עם צרכים מיוחדים. למשל, המדינה מממנת הסעות לילדים עם צרכים מיוחדים שלומדים בחינוך המיוחד. האם עליה לממן הסעות גם לילדים עם צרכים מיוחדים שמשולבים במוסדות חינוך "רגילים"? השופט אלרון השיב על כך בחיוב:

התנהלותם היום-יומית של הורים לילדים עם מוגבלויות ראויה להערכה רבה. יש לשאוף להעניק להם כל תמיכה וסעד אפשרי, ואף לעודד ולברך בחירתם של הורים לשלב את ילדיהם עם המוגבלויות במערכת החינוך הכללית, מקום שהדבר מתאפשר ונכון עבורם. מבחירה זו נתרמים התלמידים המשולבים עצמם, אך לא פחות מכך, חבריהם לספסל הלימודים.
(בג"ץ 191/15 פלונית נ' עיריית בני ברק (18.4.2019))

סעיף 4 לחוק לימוד חובה, התש"ט–1949, מחייב הורים להבטיח שילדיהם ילמדו בבית ספר. הורים לילדה עם צרכים מיוחדים נמנעו מלשלוח אותה לבית ספר. לטענתם, יש לשלב אותה במסגרת אחרת שתענה על צרכיה. נגזר עליהם יחד בסך הכול 10,000 ש"ח קנס (או מאסר אם לא ישולמו) ו-20,000 ש"ח התחייבות כספית להימנע מעבירה על חוק לימוד חובה, לצד מאסר על תנאי. השופט אלרון ציין את חומרת התנהלותם. עם זאת, הוא הקל בעונשם. שני ההורים גידלו ארבעה ילדים בעלי צרכים מיוחדים ולא עבדו לפרנסתם. העונשים – ובעיקר האפשרות שיופעל עונש מאסר – עלולים בסופו של דבר לפגוע באותם ילדים. כדי למנוע תוצאה זו, עונשי המאסר המותנה בוטלו והעונשים הכספיים הופחתו במידה ניכרת (רע"פ 8471/20 פלוני נ' עיריית נס ציונה (1.2.2021)).

סוגיה שלישית משלבת ילדים ומצבי חיים מיוחדים, לרוב בקשר לעוני. גורמי הרווחה מטפלים במקרים של ילדים במצבי סיכון בבתיהם. כאשר ניסיונות ההתערבות הראשוניים אינם מצליחים, מתכנסת "ועדה לתכנון, טיפול והערכה". הוועדה מוסמכת, בין השאר, להחליט להוציא ילד מחזקת הוריו. ההורים מופיעים בוועדה. משרד הרווחה לא הרשה להם להיות מיוצגים בידי עורך דין. השופט אלרון קבע כי מדיניות זו נוגעה בפגם של חוסר סמכות, ולכן היא בטלה. עוד ציין כי התמונה העובדתית שנשקפה מבעד לטענות הצדדים מדאיגה למדי, ומעלה חשש כבד לעוולות שנגרמות להורים כעניין שבשגרה. השופט אלרון הדגיש שהדיון בוועדה הוא צומת מכריע עבור ההורים וילדיהם:

העתירה שלפנינו חשפה את מצבן של משפחות המצויות בנקודה הרגישה ביותר בחייהן. פעמים רבות, ועדות תכנון, טיפול והערכה מכריעות בפועל כיצד ייראה מהלך החיים של הקטין ושל המשפחה בכללותה – אִם הקטין יוותר בחיק משפחתו, אִם יוצא מחוץ לביתו למשפחת אומנה, ועוד כהנה וכהנה אפשרויות התערבות חודרניות יותר או פחות. מובן כי ההשלכות הן לא פחות מדרמטיות. הן נוגעות בנימיהם האינטימיים והאישיים של הקטין ושל המשפחה, באוטונומיה הבסיסית ביותר שלהם. ראוי שהחלטות כאלה תינתנה רק לאחר שטענות ההורים תישמענה מ-א' ועד ת' על ידי מי שבידו היכולת להשמיען באופן מיטבי; לא רק שכך ראוי, כך הדין מחייב.
(בג"ץ 8647/22 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד הרווחה והביטחון החברתי (18.9.2025))

סוגיות היסטוריות

פרשיות היסטוריות משפיעות בדרכים שונות על החברה. לעיתים יש להן גם השלכה משפטית, כגון בתביעת נזיקין על פיצויים בגינן. השופט אלרון דן בשני מקרים כאלו.
משפחות מקרב עולי תימן טענו שרשויות המדינה גרמו להן לנזקים נפשיים קשים בעקבות היעלמות ילדיהן ואחיהן מבתי התינוקות עם עלייתם ארצה, במה שכונה לימים – "פרשת ילדי תימן". בני משפחה של 11 תינוקות תבעו יחדיו את המדינה בתביעת נזיקין. המדינה טענה שהתביעה של כל משפחה מבוססת על עובדות שונות, ולכן אי אפשר לדון בתובענות יחדיו. השופט אלרון קיבל את ערעור המשפחות, וקבע כי:

היעלמותם המוחלטת של הילדים מבלי להותיר כל עקבות, מעוררים כולם לכאורה חשדות מטרידים באשר לדפוס פעולה אחד מצד המשיבות, אשר עשוי להקים את זכותם של המערערים לסעד בסופו של ההליך …
פיצול התביעות מעלה חשש ממשי לסגירת שערי בית המשפט בפני המערערים …
עניינם של המערערים מדגים היטב כיצד חוט דק של צער נמתח בין כל המשפחות האומללות – אף שאומללות הן כל אחת על פי דרכה. כל אחת ממשפחות המערערים נושאת עמה משא כבד של צער וכאב על אבדן ילדהּ, ואף חלוף הזמן אין בו כדי להוות מרפא. לצער זה יש שֵם ופנים, והוא נחווה באופן ייחודי ואישי בכל אחת מהמשפחות. לצד זאת, נדמה כי יש גם היבט משותף המאחד בין סיפוריהן האישיים של כל המשפחות. בחלוף שבעה עשורים מהתרחשות האירועים, היבט זה מצדיק, מבחינה עובדתית ומשפטית, דיון מאוחד בפרשה היסטורית סבוכה וכואבת זו.
(ע"א 2392/19 עוזרי נ' מדינת ישראל (24.12.2019))

בפסק הדין הודגש כי יש לאפשר למשפחות להגיש את תביעותיהן יחד, בין היתר, כדי להקל עליהן לממש את זכות הגישה לערכאות.

יהודים שחיו במרוקו בתקופת השואה ושחוו פשעים שונים מידי השלטונות בהנחיית הנאצים, טענו שהם זכאים לפיצוי מגרמניה מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז–1957. הטענה נדחתה, אולם השופט אלרון ציין:

שלילת זכאותם של המבקשים לפיצוי על פי החוק הישראלי והגרמני, אינה שוללת הכרה היסטורית בהיותם קורבנות הפשעים שחוללה גרמניה הנאצית.
זיכרון הקשיים שחוו המבקשים על בשרם כמיעוט נרדף אינו מרפה מהם. על אף חלוף השנים מדובר בזיכרון כואב. בקשתם להיכלל בגדר קבוצת הזכאים לפיצויים בערוב ימיהם אינה נובעת רק משיקולים כלכליים, אלא נלווית אליה גם בקשה להכיר בסבלם בתקופת המלחמה. לא בלב קל אנו דוחים אפוא את בקשתם.
זאת, כפי שאין בדחיית תביעת יהודי עיראק לפיצויים לפי חוק נכי רדיפת הנאצים בעניין עפרוני כדי לשלול את הכאב והסבל שאין חולק כי נגרמו כתוצאה מאירועי הפרהוד – במהלכם נרצחו מאות יהודים, ונבזז רכושם של אלפים רבים אחרים. אירועים אלו התרחשו בתקופת המשטר הנאצי והושפעו ממנו באופן ישיר, בין היתר בתיווכו של המופתי הירושלמי חאג' אמין אל-חוסייני, אשר שהה בעיראק בתקופה שקדמה לאירועי הפרהוד, היה גורם מרכזי בהתססה ובהסתה נגד יהודי עיראק, ועמד בקשר עם המשטר הנאצי עצמו. סיפורי הזוועות הקשים העוברים מדור לדור, נחרטו ונצרבו בזיכרון הקולקטיבי של יהודי עיראק. אין בקביעה כי אירועים אלו לא מזכים בפיצוי לפי חוק רדיפת הנאצים כדי לגרוע מכך.
(רע"א 8073/19 אבגיל נ' הרשות לזכויות ניצולי שואה במשרד האוצר (26.8.2021))

שילוב קבוצות בחברה הישראלית

החברה בישראל מורכבת מקבוצות שונות. השופט אלרון עמד בפסיקתו על הצורך לשלבן במארג החיים המשותפים.

מקרה אחד עסק בשתי קבוצות באוכלוסייה (שיש ביניהן חפיפה מסוימת): הציבור החרדי ונשים. המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג) אישרה להקים מסלולי לימוד אקדמיים נפרדים לגברים ולנשים, כדי לשלב את האוכלוסייה החרדית באקדמיה. הוגשה עתירה בטענה שהמסלולים הנפרדים לא חוקיים. השופט אלרון קבע שאין לפסול את האפשרות לקיים מסלולים מעין אלו ולקדמם. הוא ציין, מצד אחד, את האינטרס הציבורי הרב שבפתיחת שערי ההשכלה הגבוהה עבור האוכלוסייה החרדית, כדי שתשתלב בחברה ובשוק התעסוקה. מצד שני, הוא מנה את האיזונים הרבים הקיימים בתוכנית, שנועדו לצמצם את הפגיעה בזכויות הכרוכה בעצם קיומם של מסלולי לימוד בהפרדה בין נשים לגברים. השופט אלרון הדגיש שעל המל"ג לפעול באופן מעשי למניעת הפלייתן של מרצות, ולהציב דרישה ברורה וחד-משמעית לקבל נשים למשרות הוראה גם במסלולים הנפרדים המיועדים לגברים. עוד הוסיף:

החברה הישראלית רבת פנים היא. כחברה, עלינו לעשות ככל הניתן לאיחוד בין הקהילות השונות, ולא לפילוגן זו מזו. עלינו להביא למעורבות רבה יותר של כל חלקי החברה בחיים האזרחיים במדינה, להשתתפות ולמתן ייצוג בשיח הציבורי והאקדמי, ולשותפות מירבית בשוק התעסוקה הישראלי. וגם אם ארוכה ורבה הדרך להשגת תכליות אלו – נעבור בה יחדיו. במסע זה, אין לצפות כי נשנה את תפיסות עולמו ואורח חייו של האחר, אלא יש לייחל ליצירת אמון ושיח בין הקהילות, מתוך תקווה כי מעשה ידינו לטובה ולברכה, ומהווים פתיחת שער, ולא סגירת שער. הכל מודעים לחשיבותה של רכישת ההשכלה, ומשמעותה לפרט ולחברה – בעיקר בחברה הישראלית, אשר למרבה הצער, מרובת מחלוקות, שסעים וקוטביות בין חלקיה. ניסיון העבר מלמד, כי השגת תכליות דומות לאלו העומדות בבסיס תכנית החומש של המל"ג, נעשה בעבר בדרך של יצירת פתרונות מעשיים, ויישומם צעד אחר צעד, מתוך כבוד הדדי, ותוך הקשבה לצרכים הייחודיים של פרטים ושל קהילות. כך אפוא יש לעשות גם בסוגיה רבת החשיבות של פתיחת שערי ההשכלה הגבוהה בפני האוכלוסיה החרדית.
(בג"ץ 8010/16 ברזון נ' מדינת ישראל (12.7.2021))

קבוצה אחרת היא הקבוצה הערבית. בעתירה אחת התבקש לתרגם אחת מבחינות הבגרות לערבית במלואה, לאחר שהתברר כי רק חלקים ממנה תורגמו לערבית. השופט אלרון הדגיש כי על משרד החינוך להבטיח "שמערכי הבחינות בשפה הערבית לא יפלו במאומה מאלה אשר בשפה העברית" (בג"ץ 4069/19 סאלח נ' מנכ"ל משרד החינוך (18.6.2019)).

בהקשר אחר הדגיש את החשיבות שבמתן אפשרות לבני האוכלוסייה הערבית ללמוד בשפתם, ואף קבע כי על הרשויות המקומית לפעול לבחינת הביקוש לחינוך מעין זה בקרב תושביהן. עם זאת, ציין כי אם אין ביקוש בפועל למסגרות חינוך מעין אלו, אין לכפות על הרשות המקומית להקימן. במקום זאת יש לאפשר לתושבים לפעול עם הנהגת הרשות לקידום הסוגיה (בג"ץ 7058/19 סלום נ' עיריית נוף הגליל (נצרת עילית) (20.4.2021)).

החקירה

השופט אלרון היה היחיד בהרכב מורחב של תשעה שופטים, שסבר כי דיון בבקשת צו חיפוש בטלפון חכם חייב להיערך בנוכחות הנחקר, למעט כשיש יסוד סביר לחשש שהדבר יביא לסיכול החיפוש או לשיבוש החקירה (דנ"פ 1062/21 אוריך נ' מדינת ישראל (11.1.2022)).

במקרה אחר קבע כי אם רשויות האכיפה מבקשות להשתמש בתוצרי האזנת סתר כדי להשיג תכלית שחורגת מהותית מזו שבגינה הותרה ההאזנה מלכתחילה, עליהן לבקש מבית המשפט שנתן את הצו להסיר את המגבלות שקבע (רע"פ 1089/21 מדינת ישראל נ' אטיאס (14.3.2022)).

המעצר

עצורים היו אמורים להשתחרר, אולם השחרור התעכב. הם הגישו ערר על כך. בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה את הערר ללא דיון. העצורים פנו לבית המשפט העליון. השופט אלרון הורה לקיים את הדיון בעררים עוד באותו הערב, וביקש להעביר את החלטותיו לנשיא בית משפט המחוזי בתל אביב, כדי למנוע הישנות מקרים כאלו. בהחלטתו כתב:

דחיית הערר על אתר ומבלי לשמוע את טיעוני בא-כוח המבקש, תוך קיום דיון כנדרש, מהווה פגיעה של ממש בזכותו של המבקש להליך הוגן ולקבלת יומו בפני בית המשפט.
(בש"פ 496/19 לוי נ' מדינת ישראל (20.1.2019); בש"פ 497/19 רוזנפלד נ' מדינת ישראל (20.1.2019)).

במקרה נוסף עצור ביקש להיבדק בדיקה פסיכיאטרית. בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי לא דנו בבקשה, בשל כניסת השבת. הם הורו על מעצרו בלי שעורכת דינו נכחה בדיון. אלרון הורה בליל שבת להביא את העצור לבדיקה לאלתר. גם כאן הורה להעביר את ההחלטה לנשיאי בתי המשפט המתאימים (בש"פ 4226/19 פלוני נ' מדינת ישראל (23.6.2019)).

במקרה אחר קבע כי אם זכות ההיוועצות של נאשם הופרה לכאורה, יש לכך משקל גם לעניין בקשה למעצר עד תום ההליכים. הוא הוסיף:

מטבע הדברים, החקירה המשטרתית יכולה להתנהל בשום שכל, בתבונה, ואף בתחבולה, ובלבד שהדבר לא יפגע בזכויותיהם של הנחקרים, לא יפגום בתוצרי החקירה העתידיים, לא יעמיד בספק את דבר קבילותם ואף לא יפחית ממשקלם הראייתי.
(בש"פ 5612/18 גבאי נ' מדינת ישראל (23.8.2018))

אם נשקפה מסוכנות מנאשמים, השופט אלרון קבע פעמים רבות שאין מנוס ממעצרם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. כך קבע לגבי נאשמים בעבירות אלימות נגד נשים (בש"פ 9225/20 חמדאו נ' מדינת ישראל (30.12.2020)), או בעבירות תוך שימוש בנשק חם. עם זאת, הוא ציין פעמים רבות את החשיבות של בדיקת חלופות למעצר, ובמיוחד למעצר עד תום הליכים (בש"פ 1785/19 שראעיה נ' מדינת ישראל (25.3.2019)). בהחלטותיו הדגיש כי שחרור נאשם לחלופת מעצר בפיקוח, מחייב השגחה ממשית מצד המפקחים. דוגמה לכך היא במקרה של נאשם בעבירות רצח וניסיון לרצח במסגרת ארגון פשיעה. הוא נעצר בפיקוח אלקטרוני, והמפקחים הפקידו ערבויות בסך כולל של 9.5 מיליון ש"ח להבטחת מעצרו. לאחר שהנאשם ברח ממעצר, הורה השופט אלרון לחלט את הערבויות (בש"פ 1902/19 אביטן נ' מדינת ישראל (2.6.2019)).

חילוט ותפיסה

נאשמת עמדה לדין, והתביעה ביקשה צו תפיסה זמני – לתפוס נכסים של הנאשמת כדי להבטיח שיהיה אפשר לחלט אותם בסוף ההליך אם תורשע. התביעה טענה שבשלב זה היקף החילוט האפשרי הוא 400,000,000 ש"ח. השופט אלרון ביקר את עמדתה בנוגע להיקף צו התפיסה. אם בשלב הצו הזמני מוטחת בפני חשוד או נאשם טענה בדבר אפשרות תאורטית לחלט מאות מיליוני ש"ח מרכושו, הדבר עלול להרתיעו מפני המשך עמידה על חפותו. חילוט מסוג זה חורג ממטרת ההרתעה המקורית מפני ביצוע עבירות, ומוביל להרתעה מפני המשך ניהול ההליך הפלילי (ע"פ 5316/22 מדינת ישראל נ' פרנקו (10.11.2022)).

ההעמדה לדין

לעמדת השופט אלרון, נאשם רשאי לטעון במשפטו טענות נגד סבירות ההחלטה להעמידו לדין. הטענה מעוגנת בדוקטרינת ההגנה מן הצדק. עם זאת, הדגיש כי התערבות בשיקול דעת רשויות התביעה והאכיפה תיעשה במקרים חריגים וקיצוניים בלבד (דנ"פ 5387/20 רותם נ' מדינת ישראל (15.12.2021)).

העברת חומרי חקירה לנאשם

לאחר שמוגש כתב אישום נגד נאשם, התביעה חייבת להעביר אליו את חומר החקירה שנאסף בעניינו: הראיות שהתביעה מתכוונת להשתמש בהן כדי להוכיח את אשמתו, ושאר הראיות שנאספו – גם כאלו שעשויות לזכות את הנאשם.

השופט אלרון הדגיש כי הזכות לקבל חומרי חקירה היא אחת מזכויות היסוד של נאשם בהליך פלילי, ונועדה להגן על הזכות להליך הוגן. בהתאם, אם הזכות נפגעה, בדמות אי-העברת חומרי החקירה או העברתם באיחור ניכר, עלולות לצמוח מפגם זה השלכות חריפות על המשך ההליך הפלילי. במקרים המתאימים פגם זה עשוי להוביל לזיכוי הנאשם, אף מעבירות חמורות:

הזכות להליך פלילי הוגן אף מהווה זכות מסגרת, המשמשת בסיס לגזירתן של זכויות דיוניות רבות של הנחקר, החשוד והנאשם בפלילים. זכות זו, על נגזרותיה הדיוניות, נועדה לאזן את יחסי הכוח הבלתי שוויוניים שבין הנאשם לבין התביעה ולהבטיח כי לנאשם תינתן הזדמנות מלאה להציג גרסת חפות ולפעול להוכחתה.
…
הזכות להתגונן באה לידי ביטוי מובהק גם באופן שבו עוצבו שלבי הליך המשפט הפלילי: בשלב הגשת כתב האישום, הנאשם הופך מודע לעובדות והעבירות המיוחסות לו ובהתאם קמה לו הזכות לקבל את מכלול הראיות שבידי המאשימה תולדת החקירה שהתנהלה בעניינו. כל זאת, עוד בטרם הנאשם נדרש למסור מענה מפורט לכתב האישום. היבט זה משקף את גישת הדין הפלילי, שלפיה לנאשם הזכות לבנות את קו ההגנה שלו בהתאם לחומר הראיות הנמצא בתיק.
(ע"פ 7218/22 אלמלח נ' מדינת ישראל (29.1.2025))

באותו הליך נתן השופט אלרון החלטה חריגה. לאחר שלב ההוכחות והגשת סיכומי הצדדים התברר שהתביעה לא העבירה לנאשם ראיה שעשויה להשפיע על הכרעת הדין. הנאשם ביקש להשהות את הכרעת הדין עד שהעניין יתברר. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. הנאשם הגיש ערר לבית המשפט העליון. השופט אלרון הורה שהכרעת הדין לא תינתן עד שיחליט בערר (בש"פ 7364/21 פלוני נ' מדינת ישראל (3.11.2021)). לבסוף קבע שהתביעה תפעל לאיתור חומרי החקירה הרלוונטיים, ותמסור אותם לנאשם (בש"פ 7364/21 פלוני נ' מדינת ישראל (11.11.2021)).

בדומה, אלרון הביע דעתו שבנסיבות מסוימות אי-מסירת חומרי החקירה במלואם לנאשם עשויה ליצור חשש לעיוות דין של ממש, כך שהנאשם יוכל לחזור בו מהודייתו (ע"פ 5735/18 גודובסקי נ' מדינת ישראל (9.12.2019)).

אלרון נקט גישה מרחיבה באשר לסוגי החומרים שיש לראות בהם "חומרי חקירה" ולהעמיד לעיונו של הנאשם. למשל, על רשויות החקירה והתביעה למסור לנאשם תמלילים מתוקנים של חקירות ושיחות מוקלטות שנמצאים בידיהן – וחובה זו חלה לכל אורך ההליך הפלילי (בש"פ 9287/20 אלוביץ נ' מדינת ישראל (14.1.2021)).

בירור האשמה

בכמה מקרים בית המשפט המחוזי חייב נאשם לשלם הוצאות על כך שהגיש "הליך סרק", כלומר ערעור שאין בו ממש. השופט אלרון הדגיש את הסכנה בכך שנאשם יחשוש לנהל הליך מלא לחפותו, פן יתחייב לשלם כסף. לכן בהליך פלילי, בניגוד להליך אזרחי, לא מקובל לחייב נאשם בהוצאות ההליך, גם אם הפסיד. רק במקרים חריגים אפשר להורות לנאשם לשלם הוצאות בשל התנהלותו הדיונית (רע"פ 5305/20 נחום נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב יפו (11.8.2020); רע"פ 7215/20 זגורי נ' עיריית חולון (3.11.2020)).

השופט אלרון מתח כמה פעמים ביקורת על התמשכותם של הליכים פליליים בבתי המשפט בעוד הנאשם מצוי במעצר, וקרא לא אחת לבתי המשפט להאיץ את הדיונים ולהביא לסיום ההליכים (בש"פ 1840/19 מדינת ישראל נ' פרדר (28.5.2019)). הוא ביקר את הנטייה לאשר הארכות מעצר מעבר לתשעה חודשים גם כאשר אין הצדקה להתמשכות ההליך, והבהיר כי בנסיבות מסוימות, התמשכות ההליך ללא כל התקדמות בו עשויה להצדיק את שחרור הנאשם לחלופת מעצר (בש"פ 85/21 מדינת ישראל נ' נה'מחאג' (19.1.2021)).

פרשנות הדין הפלילי המהותי

גישת השופט אלרון, המצדדת בהגנה על זכויות נאשמים, באה לידי ביטוי גם כשפירש הוראות של הדין הפלילי המהותי. הוא הזהיר מפני הרחבת-יתר של פרשנות חיקוקים פליליים. בתחום זה ראוי בדרך כלל להיצמד ללשון החוק, מכוח עקרון החוקיות. אלרון הסביר מדוע יש להגדיר במפורש ככל הניתן את היקפו של האיסור הפלילי ואת תחומיו:

הצורך בהגדרה מעין זו אינו צורך טכני או עיוני גרידא. ניתוח העבירה ליסודות ולרכיבים היא-היא שמאפשרת לבחון אם נסיבות קונקרטיות עולות כדי ביצוע עבירה פלילית … רק כך ניתן להקפיד על בחינה אחידה ושוויונית בין נאשמים שונים. רק כך ניתן להבטיח כי נאשם יורשע אך ורק כאשר ביצע התנהגות שהוגדרה על ידי המחוקק כהתנהגות פלילית בהתאם לנדרש מכוח עיקרון החוקיות.
(רע"פ 2384/24 שריתח נ' מדינת ישראל (3.4.2025))

במקרה אחר השופט אלרון הדגיש (בדעת מיעוט) שחשוב ליצור קו גבול ברור בין התנהגות מותרת להתנהגות אסורה, גם כדי להגן על הפרט מפני קביעות שרירותיות של רשויות החקירה והתביעה. לכן הוא דחה פרשנות שהרחיבה את תחולת עבירת מרמה והפרת אמונים, שידועה בנוסחה העמום (רע"פ 6477/20 שחם נ' מדינת ישראל (15.11.2021)).

אם חלף פרק זמן מסוים מביצוע עבירה, היא התיישנה ואי אפשר להעמיד לדין בגינה. לכלל הזה יש כמה חריגים. אחד מהם הוא שבוצעה פעולת חקירה – והיא מתחילה מחדש את "מרוץ ההתיישנות", כלומר את פרק הזמן שממנו תימנה התקופה להעמדה לדין. השופט אלרון פירש מהן אותן ״פעולות חקירה״. יש לבחון אובייקטיבית מה תכלית הפעולה. די בכך שלפעולה יהיה פוטנציאל ממשי בקידום החקירה הפלילית והליך בירור האשמה. אין צורך שהפעולה תניב תוצרי חקירה. לצד זאת, אלרון הזהיר מפני הרחבה יתרה של החריג, כדי לשמור על זכויות החשודים:

חריג ה"חקירה על פי חיקוק" הוא כלי עוצמתי בידי רשויות החקירה. קביעתו מעוררת חשש כי יעשה בו שימוש בניסיון למתוח מעבר לרצוי את תקופת ההתיישנות. בהתאם, הובהר בפסיקה כי אין להעניק למושג "פעולות חקירה" פרשנות רחבה מן הראוי.
(ע"פ 4991/24 זאבי נ' מדינת ישראל (6.2.2025) (בקשה לדיון נוסף נדחתה בדנ"פ 61224-02-25 זאבי נ' מדינת ישראל (4.2.2026)))

פסלות ראיות

באחד מפסקי הדין פסל השופט אלרון ראיות שהמשטרה אספה: סמים אשר נתפסו בחיפוש בלתי חוקי. בעקבות זאת לא היו די ראיות להרשיע את הנאשם, והוא זוכה. אלרון חזר על גישתו העקרונית:

יש לשוב ולהדהד כי על בית משפט זה מוטלת החובה להגן על הפרט מפני שימוש גורף ופסול בסמכויות גופי החקירה ומפני חריגתם מסמכות. גישה המשלימה עם כל פגם, המעדיפה פעם אחר פעם את האינטרס הציבורי שבהרשעת עבריינים, הסולדת מטענות לפגיעה בזכויות נחקרים וחשודים; היא גישה אשר תוביל, בין היתר, להתדרדרות בתפקוד גופי החקירה, לירידה באמון הציבור באותם גופים ולפגיעה קשה בכל אותם פרטים אשר זכויותיהם נפגעו עד כדי נרמסו.
(רע"פ 5334/23 מדינת ישראל נ' אברגל (14.7.2024))

גזירת העונש

חוות סוסים לרכיבה טיפולית נתנה בין היתר מענה טיפולי לנפגעי שבעה באוקטובר ולבעלי מוגבלויות. בשל עבירות תכנון ובנייה הוטלו על החווה קנסות מנהליים בסך כ-900,000 ש״ח. היא ביקשה להישפט (וכך לנסות לבטל את הקנסות). אולם מאחר שהבקשה הוגשה למעלה משלושים יום ממועד מתן הקנס, נמנעה ממנה האפשרות להישפט. השופט אלרון האריך את המועד להגשת הבקשה, וכך החווה יכלה לנהל הליך משפטי סדור. בהחלטתו הדגיש את הקושי בסגירת דלתות בית המשפט בפני אזרחים שהוטלו עליהם קנסות כבדים:

הסמכות להטיל קנסות משמעותיים על הפרט, תוך הגבלה משמעותית על יכולתו לפנות לערכאות שיפוטיות, מחייבת את רשויות אכיפת החוק לפעול בשום שכל ובהתאם לכללי המינהל התקין בעת הפעלת סמכויותיהן ברובם של המקרים, מי שלא יפעל כך עלולה להישלל ממנו האפשרות להשיג על הקנס לגופו לפני ערכאה שיפוטית. אולם, ברירת מחדל זו אסור לה שתהפוך למשוכה בלתי עבירה, שבה דינו של קנס על סך 100 ש"ח יהיה זהה לחלוטין לדינו של קנס על סך 900,000 ₪, כבמקרה דנן.
(רע״פ 53886-09-24 חוות רעננה בע״מ נגד מדינת ישראל (16.12.2024))

עוד לגבי קנסות מנהליים ועבירת ברירת משפט: החוק קובע שאם מוטל קנס על עבירה מסוג זה, גובהו לא יפחת מסוג מסוים, אלא במקרים חריגים. אם העונש היחיד שמוטל על הנאשם הוא קנס, האם יש לראות בהוראה זו הוראה של עונש מזערי (כלומר במקרה הרגיל חובה להטיל סכום זה לפחות), או שיש לבחון את גובה הקנס לפי הכללים הרגילים לקביעת גזר דין? בפסק דין שהכריע בעניין, דעת הרוב בחרה באפשרות הראשונה. השופט אלרון סבר בדעת מיעוט כי הגבלת שיקול הדעת השיפוטי בגזר הדין בעבירות אלו עלולה לפגוע באופן בלתי ראוי בזכות הגישה לערכאות וליצור אפקט מצנן כלפי אזרחים המעוניינים למצות את זכותם להישפט. היא גם תגביל את שיקול הדעת שנתון לבית המשפט בגזירת הדין:

סנקציה בדמות קנס מינימום עלולה להרתיע לא רק את הנקנסים החפצים בהפחתת הקנס במסגרת הליך שיפוטי במעין "שיטת מצליח"; אלא גם את אלה המאמינים באמת ובתמים כי הצדק עמם וכי נעשה להם עוול. הגדלת היקף הסיכונים הנרחב ממילא, עלול להרתיע אפוא גם אותם, בפרט לנוכח החשש שגם אם הצדק עמם, אין להם ערובה כי בתום ההליך האדוורסרי ידם תהא על העליונה.
(רע״פ 6621/23 גרין נגד מדינת ישראל (7.4.2025))

במקרה שעסק בהתעללות בחסר ישע בבית אבות, קבע השופט דברים דומים, תוך שהחמיר בעונשו של מטפל סיעודי שהתעלל באחד ממטופליו:

החברה המודרנית, המעלה על נס את הטיפול באוכלוסיות החלשות והמוחלשות בקרבה, חייבת להשמיע מתוכה מסר בלתי מתפשר – מי שמנצל את כוחו ושליטתו על חסר הישע, עונשו יהיה חמור בהתאם. אין מדובר במס שפתיים – יש להביא את הדברים לידי ביטוי ישיר בקביעת חומרת העונש.
למרבה הצער אנו נחשפים לאחרונה, יותר ויותר, להתנהלות אלימה כלפי חסר הישע בחברה הישראלית. בין אם בגני הילדים, בין אם בבתי האבות או במוסדות לבעלי מוגבלויות ותשושי נפש, ובין אם בבתים הפרטיים של הנזקקים במצבם למטפלים.
מדובר בתופעה בזויה, מחרידה ומזעזעת.
על אדם הפונה לתעסוקה בתחומים אלו להיות בעל לב רחב ומוטב שיראה באדם המטופל על ידו כבן משפחתו הקרוב, וכי ייגש לטפל בו באופן שיקל על מכאוביו ועל סבלו הקיים ממילא. מי שאינו מסוגל לכך שלא יעסוק במלאכת קודש זו.
(ע"פ 1663/24 עליאן נ' מדינת ישראל (12.6.2025))

כך גם בעניינה של מערערת שהועסקה במרכז יום טיפולי-סיעודי לאנשים בעלי מוגבלות שכלית-תפקודית, ושהורשעה עם עובדת נוספת בעבירה של התעללות בחסר ישע על ידי אחראי:

צפייה בתיעוד המעשים של המערערת וחברתה כלפיו היא חוויה קשה ומטלטלת בצורה יוצאת דופן. מסרטון זה זועק חוסר האונים של א', הניצב חסר יכולת להתמודד עם המערערת ו[העובדת הנוספת]. אלא שזעקתו נבלעה ולא חדרה לנפשן של השתיים. כפי שתיאר בית המשפט המחוזי, קולו של א' מהווה עבורו נתיב תקשורת אחד ויחיד עם העולם סביבו. נתיב זה נחסם ונאטם על ידי המערערת וחברתה דקות ארוכות.
(ע"פ 5770/24 קומסיי נ' מדינת ישראל (11.8.2025))

ובהמשך:

מכל האמור עולה מסקנה אחת ויחידה: תקלה נפלה תחת ידיו של בית המשפט המחוזי – מן הראוי היה כי המערערת, וחברתה, תרצנה עונש מאסר משמעותי של מספר שנות מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח …
עלינו להשמיע מסר חד וברור – עונש של 9 חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות בגין מעשים שכאלו, אינו משקף את חומרת המעשים; את עוצמת הפגיעה בערכים המוגנים; או את המסר העונשי הנחרץ שצריך לצאת מידי בתי המשפט.
מאחר שלא הוגש ערעור מצד המדינה, ידינו כבולות במקרה זה על פי דין … ואין אנו יכולים להחמיר בעונשה של המערערת. אחרת, לא היה נגזר עליה עונש מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות, אלא עונש של 3 שנות מאסר מאחורי סורג ובריח לפחות. (שם)

סוג עבירות נוסף שהשופט אלרון ראה בו חומרה יתרה הוא גביית דמי חסות, כלומר עבריינים שסוחטים באיומים בעלי עסקים כדי לקבל סכומי כסף משמעותיים בתמורה ל"שמירה״ על בתי העסק. על עבירות אלו ציין כי הן מפוררות את המרקם החברתי והכלכלי בערי ישראל, במושביה ובכפריה. לאחר שהכנסת תיקנה את החוק וקבעה עונש מזערי (כלומר עונש שבדרך כלל אי אפשר לפסוק פחות ממנו) לעבירות גביית דמי חסות, קבע כי תיקון זה מבטא גילוי דעת מובהק מצד המחוקק בדבר הצורך להחמיר במדיניות הענישה בעבירות מסוג זה. לכן לעיתים העונש הראוי בעבירות מעין אלו ראוי שיעמוד על עשר שנות מאסר ואף למעלה מכך. אלרון חתם את פסק הדין בפנייה לתושבי היישוב טורעאן, שבו בוצעו העבירות מושא האישום:

לא אשגה אם אומר כי תושבי היישוב טורעאן מביטים אלינו, זועקים את זעקתם ומבקשים מאיתנו כי נצילם מידם הכבדה של אלו אשר הפכו את החיים ביישובם השלו, למקום שהשלווה והרוגע אינם שוכנים בו יותר. המענה שלנו, כבתי המשפט, הוא לגזור על עבריינים אלו ודומיהם, עונש אשר ירחיקם מהחברה לתקופה לא מבוטלת, בתקווה שבכך נסייע להשיב את הביטחון והשלווה לבני היישוב.
(עפ"ג 23486-12-24 מדינת ישראל נ' דחלה (20.2.2025))

השופט אלרון ישב בראש ההרכב בערעור הנאשמים ב״פרשה 512״, שבה עמדו לדין חברים במשפחות פשע שהשתתפו בארגון פשיעה בינלאומי בראשותו של יצחק אברג׳יל. אלרון כתב את פסק הדין, שכלל תשעה ערעורי נאשמים וערעור מדינה. בפסק דין חסר תקדים בהיקפו סקר את פעילות הארגון ואת הקשר בין ״הזרוע הכלכלית״ שבו – שעסקה בין היתר בעסקי הימורים וסחר בסמים, לבין ״הזרוע האלימה״ – שנועדה לתמוך בפעילות הזרוע הכלכלית ולקדם אותה, תוך ניהול ״לחימה״ בארגוני פשיעה מתחרים. במוקד פסק הדין עמד הפיגוע הפלילי ברחוב יהודה הלוי בתל אביב, שבו ניסו אנשיו של אברג׳יל לחסל את העבריין זאב רוזנשטיין. באירוע נרצחו שלושה אנשים ונפצעו 53 נוספים. על האירוע ציין כי מדובר ״באירוע פלילי מן החמורים שאירעו בישראל, על רקע מאבקי כוח שניהלו ארגוני פשיעה זה בזה, תוך זלזול בחיי אדם, ותוך התעלמות מוחלטת מהמחיר שעלולים לשלם אזרחים חפים מפשע״. בפסק הדין נדונו גם עסקאות סמים בהיקפי ענק להברחת סמים מדרום אמריקה להפצה באירופה, בארצות הברית, בקנדה, באוסטרליה, ביפן ובישראל, בהיקף כספי כולל של כ-230 מיליון ש״ח. השופט אלרון דחה את רוב הערעורים, ועונשו של אברג׳יל הועמד על שלושה מאסרי עולם בצירוף 22 שנות מאסר בפועל. על עונש זה אמר אלרון:

מי שהורשע בעמידה בראש ארגון פשיעה, תוך רציחתם של שלושה קורבנות תמימים, ופגיעה בעשרות אזרחים, תוך ביצוע ניסיונות רצח ועבירות סמים בהיקף בינלאומי וחסר תקדים – ישהה למשך שארית חייו מאחורי סורג ובריח.
(ע"פ 5136/22 לוקר נ' מדינת ישראל (10.11.2024)).

אלרון הביע עמדה עקבית ולפיה אין מקום להקל בעונש בעקבות "סולחה" בין העבריין לנפגע העבירה. "סולחה" היא הפרטה לדרכי הענישה שקבועות בחוק, וחושפת את קורבנות העבירה ומשפחותיהם ללחצים פסולים (ע"פ 4406/19 מדינת ישראל נ' סובח (5.11.2019)).
בד בבד, ציין השופט אלרון כי על בית המשפט להישמר מפני החמרת יתר עם נאשמים בשל לחץ תקשורתי:

דינו של נאשם לא יכול להיגזר ממידת החשיפה התקשורתית של האירוע, או ממידת האהדה הציבורית לה זוכה הקורבן. לא באולפני טלוויזיה או על דפי העיתון נחרץ דינו של נאשם, אלא בין כותלי בית המשפט. אף לא לנו להכריע או להידרש לטענה כי התקשורת סיקרה את האירוע באופן "חד-צדדי", כלשון המערער. סוגיה זו כלל אינה מענייננו. על בית המשפט להעמיד לנגד עיניו את עובדות המקרה, חומר הראיות והוראות הדין – הא, ותו לא.
(ע"פ 1779/22 מדינת ישראל נ' משה (18.6.2023))

בתיק שבו קיבל ערעור של המדינה והחמיר בעונשו של מי שאנס ילדה צעירה, ציין:

המשיב פגע קשות – נפשית וגופנית, בילדה רכה בשנים, בת 10 בלבד, בעוד היא ישנה בביתה אשר אמור היה להיות מבצרה. לא ניתן להפריז בתחושת האימה והבעתה האוחזת בה בשעת לילה מאוחרת כאשר היא מתעוררת לנוכחות אדם זר, בו נאבקה בכל כוחה על מנת להודפו מעליה. ובהמשך, מתוך פחד עצמה את עיניה ועשתה עצמה כישנה מתוך תקווה כי הלה יניח לה לנפשה ויעזוב את חדרה, ואולם הלה המשיך ללא רחם. הלב יוצא אל הילדה ודומה כי אין מילות נחמה אשר יכולות לבטא באופן ממצה את הרצון לחזקה ולחזק את הוריה בהתמודדותם עם תוצאות הפגיעה בה, אשר לבטח תיתנה את אותותיהן עוד שנים רבות.
(ע"פ 4124/21 רימוני נ' מדינת ישראל (1.6.2022))

בעניינו של מי שרצח לוחם מג״ב ממוצא בדואי במהלך מילוי תפקידו, השופט אלרון התייחס לברית הדמים בין האוכלוסיות השונות בחברה הישראלית המשתתפות יחדיו בהגנה על מדינת ישראל:

המנוח, תושב הכפר הבדואי חוסניה, נפל במהלך שירותו כשוטר במשמר הגבול. בגבורה רבה, נאבק במערער גם לאחר שזה התקיפו בפתאומיות ודקרו ברקתו. המובא בתסקיר שנערך למשפחת המנוח, וכן הדברים שנשא אחיו במהלך הדיון לפנינו, מגוללים את האבל הכבד שאופף את המשפחה מאז אותו יום נורא בו המערער הוציא לפועל את תוכניתו השפלה. עלינו לזכור תמיד כי מניעי הטרור שמהם פעל המערער – לא הבחינו בין שוטר ממוצא פלוני לבין שוטר ממוצא אלמוני. אלה לצד אלה פועלים שכם אל שכם לשם מטרה אחת – הגנה על ביטחונם של כלל אזרחי ישראל. ולמרבה הצער, אלה כמו אלה חשופים תדיר למעשיהם הנפשעים של מפגעי הטרור – מקטן ועד גדול.
אין ביכולת המילים הנכתבות בפסק הדין כדי לעמעם את כאבה של משפחת המנוח; אך מיצוי הדין עם המערער היא חובתנו. זעקת הציבור שכך נעשה – נשמעת גם נשמעת.
(עפ"ג 65076-03-25 פלוני נ' מדינת ישראל (22.6.2025))

בפסק דין שבו נדון ערעורו של מי שהורשע בניסיון לרצח רעייתו, עמד השופט אלרון על השלכות מעשיו הנפשעים של הנאשם על רעייתו ועל בנם המשותף (ע"פ 1779/22 מדינת ישראל נ' משה (18.6.2023)):

אף אני הקשבתי להקלטת האירוע … המתעדת חוויה מזעזעת. הלמות המערוך אשר צליל פגיעותיו בגולגולתה של המתלוננת ובחלקי גופה האחרים עדיין נשמעות באוזניי כאילו התקבעו להן מאז. מתערבבים להם צלילי החבטות, זעקות המתלוננת ובכיו של הילד הניצב חסר אונים למול השבר הנורא של אביו החובט באימו לקול זעקותיה, בעוד היא מבקשת את רחמיו, והוא ממשיך במעשיו ללא רחם. מחזה נורא שבנוראים.
בשנותיי על כס השיפוט דנתי במאות, אם לא באלפי, תיקי אלימות קשים ופשע חמור – ותיעוד של תקיפה כה אלימה, כה ממושכת, כה אכזרית – איני זוכר. זוועה של ממש התחוללה באותן 7.5 דקות. זוועה ממנה המתלוננת נחלצה בדרך נס, אך לא בלי פגיעות קשות בגוף ובנפש. אף על נפשו העדינה של בנו – המערער לא חס.
המערער ראוי לכל שנת מאסר שנגזרה עליו.

השופט אלרון דן ברוב הגדול של תיקי ההמתה שהגיעו לבית המשפט העליון לאחר הרפורמה. בפסיקתו עיצב את פרשנות העבירות החדשות: ההבחנות ביניהן, שיקולי הענישה בעניינן, היחס בינן להסדרים אחרים בדין, ועוד. בין השאר, הדגיש שיש להיזהר בפרשנות הרפורמה בעבירות ההמתה כדי לא לשוב למצב הדברים שקדם לה, שבו עבירת הרצח בכוונה תחילה הורחבה יתר על המידה. למשל, אחת הנסיבות המחמירות שבגינה העונש על רצח הוא מאסר עולם חובה, היא שהרצח בוצע ״באכזריות מיוחדת״. אלרון הזהיר מפני שימוש יתר בנסיבה זו, בהתחשב בכך שכל רצח הוא מטבעו אכזרי:

החשש הוא אפוא מפני הרחבה הדרגתית של היקף נסיבה מחמירה זו, עד אשר עבירת הרצח בנסיבות מחמירות תהפוך לכלל, ואילו עבירת הרצח הבסיסית, תהא החריג. על רקע זה, ניכר כי האתגר הוא בזיהוי אותם מקרים המתאימים להחמרה מיוחדת בשל מידת אכזריותם.
(ע"פ 7905/23 כלאסני נ' מדינת ישראל (16.2.2025))

דוגמאות לפסיקותיו של השופט אלרון:
• עיצב את מדיניות הענישה בעבירת הרצח ה"בסיסית" (ע"פ 1188/23 אלעמורי נ' מדינת ישראל (16.7.2023)), תוך שהדגיש כי יש לקבוע מתחם עונש הולם מצומצם, ועמד על הנסיבות החשובות לקביעת העונש בגדרי המתחם (ע"פ 1077/22 קאדר נ' מדינת ישראל (1.6.2022)). במקרה אחד גזר באופן תקדימי מאסר עולם על מי שהורשע בעבירת הרצח הבסיסית (ע"פ 1213/21 וואסה נ' מדינת ישראל (11.8.2022)).
• התווה את גבולות הנסיבות המחמירות השונות שבעבירת רצח בנסיבות מחמירות (ע"פ 578/21 אבו סרארי נ' מדינת ישראל (16.2.2023); ע"פ 4066/22 ירנובז' נ' מדינת ישראל (2.6.2023)).
• עוד הבהיר כי הרפורמה בעבירות ההמתה משקפת החמרה מהותית במקרים של המתה באדישות, שנחשבים כעת לרצח (ע"פ 1464/21 קפוסטין נ' מדינת ישראל (11.9.2022)). בהתאם, במקרים רבים הוחמר העונש של רוצחים באדישות.
• קבע מהו נטל ההוכחה בעבירת ההמתה בנסיבות של אחריות מופחתת (ע"פ 6528/23 מרר נ' מדינת ישראל (22.9.2024)). ניתח את השינוי שהרפורמה חוללה בנוגע למצבים שבהם המנוח "התגרה" ברוצח או "קנטר" אותו (ע"פ 3551/23 היילה נ' מדינת ישראל (11.8.2024)).
כל פסקי הדין שנתן בעקבות הרפורמה בעבירות ההמתה נדונו ונזכרו בספר עבירות המתה: החוק והפסיקה, חוץ מפסקי דין מעטים שיצאו מתחת ידו של השופט אלרון לאחר שהספר ראה אור.

חריג מסוים לעקרון ההדדיות הוא האפשרות של ישראל חתום על הסכם הסגרה מיוחד, אד הוק, להסגרת אדם למדינה אחרת. למשל, היא חתמה על הסכם מיוחד להסגיר מבוקש מסוים למקסיקו. השופט אלרון הכיר באפשרות לכרות הסכמים מסוג זה. אולם הוא הדגיש כי במקרים אלה בית המשפט נדרש לוודא כי ההסגרה תעמוד בתנאים להסגרות מכוח הסכמים כלליים. בין היתר, על בית המשפט לבחון כי קיים בסיס ראייתי מספק להסגרת המבוקש, וכי המדינה המבקשת היא בעלת מוסדות משפט שיאפשרו למבוקש לקבל הליך הוגן (עה"ס 3619/24 סלומיאנסקי נ' פרקליטות המדינה, המחלקה ליחסים בינלאומיים (10.4.2025)).

עקרון יסוד נוסף בדיני ההסגרה הוא "הפליליות הכפולה". כלומר, נדרש שהמעשה שההסגרה מבוקשת בגינו, נחשב לעבירה הן במדינה המבקשת, הן במדינה המסגירה. השופט אלרון הדגיש כי העיקרון דורש שהמעשים המיוחסים למבוקש יצמיחו עבירה פלילית, גם אם אין זהות מלאה בשם העבירה או בהגדרתה. לדוגמה, ארצות הברית ביקשה להסגיר נאשם בעבירת קשירת קשר להלבין הון, ואילו בישראל המעשים שיוחסו לו מקימים עבירה של הלבנת הון. אין בכך פגם. עוד נקבע שם כי עבירת קשירת הקשר לביצוע עבירה נחשבת ל"עבירת פנים" גם אם קשירת הקשר בוצעה מחוץ למדינה המבקשת, וגם כשלא הייתה כוונה מיוחדת שתתבצע עבירה במדינה זו, כל עוד העבירה מושא הקשר התבצעה בפועל במדינה המבקשת (עה"ס 1204-12-24 פאן נ' מדינת ישראל (29.6.2025)).

אחד החריגים לחובת ההסגרה הוא שההסגרה מנוגדת ל"תקנת הציבור״. השופט אלרון עמד על כך שמדובר בחריג מצומצם. הוא שמור למקרים קיצוניים שבהם הפגיעה בזכויות המבוקש כתוצאה מהסגרתו תהיה חמורה במיוחד ותעלה על האינטרס הציבורי שגלום בהסגרתו (ע"פ 7835/17 בלומברג נ' היועץ המשפטי לממשלה (7.11.2018)). עוד קבע כי כדי ליהנות מתחולת החריג, על המבוקש להסגרה להוכיח באופן ממשי את הפגיעה הצפויה בזכויותיו כתוצאה מההסגרה:

מבחינה ראייתית, על הטוען לחשש מפני פגיעה בזכויותיו באופן העלול לפגוע בתקנת הציבור כתוצאה מהסגרתו להצביע על הערכה ממשית בסבירות גבוהה לכך שאם יוסגר אכן יפגעו זכויותיו, ולעניין זה אין די בהעלאת טענות כלליות בדבר קיומו של סיכון או הצבעה על ליקויים בהתנהלותן של רשויות החקירה במדינה המבקשת.
(ע"פ 4576/18 גרוס נ' מדינת ישראל (25.2.2019))

את הגישה המרוסנת של השופט אלרון אפשר להדגים תחילה בסוגיית האפשרות לערוך ביקורת שיפוטית על תוקף של חוקי יסוד. הוא הביע עמדה עקבית שמתנגדת לביקורת כזו (למעט אולי במקרים קיצוניים של פגיעה בזכויות הפרט). פרשה אחת עסקה ב"פשרת האוזר-הנדל". הכנסת תיקנה את חוק-יסוד: משק המדינה בהוראת שעה, שתוקפה זמני, בניגוד לתוקף ארוך הטווח שאמור להיות להוראה עקרונית בחוק יסוד. בית המשפט העליון נתן "התראת בטלות", כלומר הודיע שתיקונים דומים בעתיד צפויים להיפסל. הכרעה זו, בדעת רוב, נסמכה על דוקטרינת השימוש לרעה בסמכות המכוננת. לפיה, אם הכנסת חוקקה בחוק יסוד הסדר שאינו אמור להיות קבוע בחוקה (אלא בחוק רגיל או פחות מכך), אותו חוק יסוד יתבטל. השופט אלרון התנגד, בדעת מיעוט, לשימוש בדוקטרינה זו:

בחינת מניעיהם של חברי הכנסת לחוקק דבר חוק – ובכלל זה חוק-יסוד – מחייבת את בית המשפט להיכנס לעומק "המגרש הפוליטי" ולנבכי הפשרות שנרקחו בין חברי הכנסת, ולהכריע אם אלו ראויות בעיניו. זאת, על אף הקושי המעשי לעמוד בצורה מדויקת על מניעיהם של חברי הכנסת; תוך התערבות נרחבת בשיקול דעתם, הגורעת לטעמי מהאחריותיות אותה הם חבים כלפי בוחריהם; וללא כל בסיס חוקי לכך.
…
קשה להלום כי בית משפט זה ייטול לעצמו סמכות לבקר את ההצדקות לחקיקת חוק-יסוד, והוא שיקבע ויאמר את המילה האחרונה באשר לשאלה אם ראוי להכליל בחוקה הכתובה של המדינה הוראה זו או אחרת – ואילו לנבחרי הציבור לא תהא שום אפשרות להשיג על כך.
(בג"ץ 5969/20 שפיר נ' הכנסת (23.5.2021))

בפסק הדין שמכונה "בג"ץ הסבירות", הסתייג השופט אלרון מאפשרות התערבותו של בית המשפט בחוקי יסוד. הוא סבר כי מאחר שטרם התגבשה פרשנות לסעיף שבמחלוקת, אין מקום להורות על פסילתו (בג"ץ 5658/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת (1.1.2024)). גם ב"בג"ץ הנבצרות" הזכיר את עמדתו העקרונית בנושא. בסיכום פסק דינו ציין:

אין לי אלא להצטרף לקריאה לכינונו של חוק יסוד: החקיקה. אולם, עד שזה יכונן, שומה עלינו לנהוג בריסון ואיפוק מתוך הכרה במגבלות סמכויותינו. כשלעצמי, איני מוכן לוותר על התקווה שאזרחי מדינת ישראל, באמצעות נבחריהם, יעצבו בכנסת חוקה ראויה שבה נוכל להתגאות בלב שלם ואשר תשקף באופן הולם את כלל חלקי החברה הישראלית; עליהם מוטלת המלאכה – ולא על בית משפט זה.
(בג"ץ 2412/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת (3.1.2024))

לקראת כינון הממשלה ה-37 בסוף 2022 תיקנה הכנסת את חוק-יסוד: הממשלה, כדי לאפשר לאריה דרעי להתמנות לשר בממשלה אף שהורשע בעבירה פלילית. בית המשפט העליון דחה פה אחד עתירות נגד התיקון, אולם קבע ברוב דעות שהמינוי של דרעי לשר – פסול בשל סיבות אחרות. השופט אלרון סבר בדעת יחיד שבית המשפט צריך להימנע מלהכריע לגבי חוקיות המינוי, ולהורות לראש הממשלה שיפנה, תוך 30 יום, אל יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת, כדי שזה יקבע אם יש קלון בהרשעתו האחרונה של דרעי. אלרון הסתייג מהתיקון לחוק היסוד, אך הוסיף:

יש לומר כי הקביעה המפורשת בחוק יסוד הממשלה לאחר תיקונו, שלפיה בנסיבות מסוימות גם מי שנגזר עליו עונש מאסר על תנאי יכול להתמנות לשר בממשלה, אינה בגדר נורמה חוקתית המסבה גאווה. במהלך עשרות השנים שבהן דנתי בהליכים פליליים שונים, עמדתי פעמים רבות על החומרה הגלומה בעבירות פליליות שבגינן הושת על הנידון לבסוף עונש של מאסר על תנאי "בלבד". משכך, קשה לברך על הנמכת רף הכשירות למינוי אדם לשר ועל המסר המשתמע מכך. אולם, דומני כי מי שיבחן את חברי הכנסת על הרף שאותו בחרו להציב הוא הציבור עצמו, ביום הבחירות.
(בג"ץ 8948/22 שיינפלד נ' הכנסת (18.1.2023))

השופט אלרון הסתייג גם מפסילת חקיקה ראשית במקרים שאינם מצדיקים זאת. בעתירות שהוגשו נגד תיקון לפקודת המשטרה, ציין:

אם נורה על ביטול התיקון לחוק או חלקו, הרי שאנו מייסדים כעת קטגוריה נוספת של מקרים שבהם הורה בית משפט זה על בטלות חקיקה ראשית – מקרים שבהם נוסח החוק אינו בעייתי כשלעצמו אם הוא מיושם כדין, אולם מתוך חשש כי ייעשה בו שימוש לרעה החורג מגבולות המותר, נורה על בטלותו כצעד "מניעתי". מדובר בקפיצת מדרגה משמעותית ובעייתית במיוחד – לא עוד "מוצא אחרון"; לא עוד ריסון, זהירות ואיפוק. מה שהחל כחריג וקיצוני במיוחד – אולי כבר אינו כה חריג.
(בג"ץ 8987/22 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת (2.1.2025))

באותו פסק דין חזר השופט אלרון על חשיבות הריסון השיפוטי בבחינת דבר חקיקה של הכנסת. אופן התנהלות הכנסת ותוכן דבר החקיקה, הם בדרך כלל עניין להכרעת הציבור, ולא בית המשפט:

עלינו להיזהר עד מאוד שמא כל חוק שנוי במחלוקת המתקבל על ידי הכנסת יהפוך למעין "חוק על תנאי" עד אשר יאושרר על ידי בית משפט זה לאחר דיון והכרעה בעתירות הרבות אשר יוגשו לבטח. בעתירות שכאלו עלינו לנהוג בהתאם למגבלות המוטלת עלינו מתוקף עקרון הפרדת הרשויות ומתוך כבוד ליתר הרשויות. הכנסת היא המקום שבו צריך להתקיים ליבת הדיון הציבורי; היא המקום שבו צריכות להתקבל ההכרעות הציבוריות הקשות ביותר בין עמדות שונות; היא המקום שבו קיים ביטוי מובהק וישיר ככל שניתן לדעות הרווחות בציבור. הכנסת – ולא בית המשפט. (שם)

במהלך הבחירות לכנסת ה-25 הוגשה בקשה לפסול את ח"כ עמיחי שיקלי מלהתמודד לכנסת ברשימת הליכוד. נטען שבמעשיו בכנסת הקודמת פרש בפועל מסיעתו (ימינה) ולא פרש בסמוך לכך, ולכן – מכוח חוק-יסוד: הכנסת – אסור לו להתמודד ברשימה מטעם מפלגה אחרת. יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית קיבל את הטענה. בית המשפט העליון קיבל ברוב דעות עתירה נגד ההחלטה ואפשר לשיקלי להתמודד ברשימת הליכוד. אלרון היה חבר בדעת הרוב והזהיר מפני החלפת שיקול דעת הציבור בבחירת מועמדיו בשיקול דעתו של השופט. לגישתו בית המשפט נדרש–

להימנע מלהתיימר להכריע האם התנהלות כזו או אחרת אותה ביצעו המערער, ימינה או כל גורם פוליטי אחר, עולה בקנה אחד עם אידיאולוגיה מסוימת או לא. בכפוף להוראות הדין, בחינה האם נבחרי הציבור פעלו בהתאם לאידאולוגיה אשר בשמה נבחרו לתפקידם ראוי כי תיעשה על ידי הציבור ולא על ידי בית המשפט.
(ע"ב 6615/22 שיקלי נ' יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-25 (3.11.2022))

תכנון ובנייה

הוועדה הארצית לתכנון ולבנייה של מתחמים מועדפים לדיור (הוותמ"ל) אישרה תכנית מועדפת לדיור ב"מתחם 10", שרובו בשטח השיפוט של עיריית נתיבות. בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל עתירה נגד החלטת הוותמ"ל וביטל את ההחלטה. השופט אלרון קיבל ערעור על כך והחזיר את החלטת הוותמ"ל על כנה. הוא עמד על תכליות החוק לקידום הבנייה במתחמים מועדפים לדיור (הוראת שעה), התשע"ד–2014, שאחת מהן היא לאפשר הגדלה מהירה של היצע יחידות הדיור. כן הדגיש כי החלטה לקדם תוכנית במסלול מזורז באמצעות הוותמ"ל, כפופה לכללי המשפט המנהלי. את תקינות ההחלטה יש לבחון בבחינה מנהלית, ולא ערעורית. כלומר, הבחינה נערכת בשלושה היבטים: הסמכות, ההליך ושיקול הדעת. היקף הביקורת השיפוטית בכל היבט מותאם למידת המומחיות המקצועית שדרושה לצורך בחינתם. למשל, בית המשפט אינו מחליף את שיקול הדעת המקצועי של גופי התכנון. לאחר שבחן את החלטת הוותמ"ל בכל אחד מהמישורים הללו, הגיע אלרון למסקנה כי לא הייתה עילה להתערב בהחלטה (עע"ם 29/20 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה נתיבות נ' מועצה מקומית שדות נגב (26.11.2020)).

השופט אלרון שב פעמים נוספות על הקביעה שלרשויות התכנון והבנייה נתון שיקול דעת רחב בהיבט המקצועי. למשל, מוסדות התכנון גרעו את מבנה "בית המכס הצפוני" בנמל יפו מרשימת המבנים המוגנים לשימור, וכך אפשרו להרוס את המבנה. אלרון קבע שאין עילה להתערב בהחלטה:

חשיבותו ההיסטורית והתרבותית של בית המכס השוכן על שפת הים בחופי יפו העתיקה אינה שנויה במחלוקת. עיקר המחלוקת שבפנינו היא בקביעת סדרי העדיפויות בין האינטרסים לשימור המבנה בשל חשיבותו ההיסטורית לבין האינטרסים שבהקמת מרחב ציבורי פתוח במגע ישיר עם קו המים, אשר עומדים בבסיס החלטתה של עיריית תל אביב-יפו לפעול להריסת המבנה …
ההחלטה הממשלתית להסיר את המבנה מהרשימה התקבלה בהתאם להמלצת המועצה הארצית ו[הוועדה לשמירת הסביבה החופית], ואומצה לבסוף בהחלטת ממשלה לאחר הגשת ערר מטעם השר להגנת הסביבה. בנסיבות אלו, שבהן מוסדות התכנון הבכירים ביותר הם אלו שאישרו את ההחלטה לאחר שבחנו את מכלול השיקולים הנוגעים לעניין, לא שוכנעתי כי קמה עילה להתערב בהחלטתם.
(בג"ץ 5974/17 המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה (23.1.2019))

גופי התכנון אישרו לקדם תוכנית להקים רכבל לעיל העתיקה בירושלים, שתחילת מסלולו במתחם הרכבת הישנה בעיר וסופו בתחנה הסמוכה לשער האשפות. אלרון דחה עתירה נגד ההחלטה וסיכם את פסק דינו כך:

יש הסבורים כי התועלת שבשיפור הגישה לאתרים הקדושים שבעיר העתיקה, ובפרט לכותל המערבי, תוך יצירת גורם משיכה תיירותי נוסף, מצדיקה את ה"נזק" שייגרם מהקמת הרכבל. יש שיחלקו על כך. אולם נפסק זה מכבר, כי "ההכרעה בין ההשקפות התכנוניות השונות ובין האידיאולוגיות החברתיות השונות המפעמות בהן, מסורה לגופי התכנון שנקבעו לשם כך על ידי המחוקק – ולאלה בלבד – והכל כמובן בכפוף לקיום ראוי ומדוייק של הליכי התכנון לפרטיהם, כקבוע בחוק. משאלה התקיימו – וכך הוא בעניין התוכנית דנן – שוב אין הדבר עניין לבתי המשפט לענות בו".
(בג"ץ 7841/19 ארגון עמק שווה נ' ממשלת ישראל (15.5.2022))

הגנה על קבוצות מוחלשות

לצד ההכרה בשיקול הדעת המקצועי הרחב של רשויות המנהל, אלרון העניק משקל גם לשיקולים חברתיים שונים. למשל, בעתירות נגד ועדות לתכנון ובנייה קבע כי על ועדות אלה לשקול, מלבד שיקולי תכנון, גם שיקולי חברה וסביבה (עע"ם 7310/16 עירית בת ים נ' ועדת המשנה לעררים המועצה הארצית לתכנון ולבנייה (23.10.2018)). כשעיריות מקצות משאבים לשימוש ציבורי, עליהן לשקול שיקולים דומים, הוא קבע (עע"ם 122/19 עמותת זכרון זאב צבי נ' מועצת עיריית ירושלים (4.8.2019)). כאמור בחלק על משפט וחברה, בעתירות מנהליות שעסקו בדיירים ממשיכים בדירות עמידר, אלרון הדגיש את ערכו של בית מגורים בחיי האדם, ואת ההשלכות החמורות של שלילת הזכות להמשך מגורים בדירות מסוג זה בחלוף שנים רבות (עע"ם 2150/22 אסיס נ' משרד הבינוי והשיכון (27.3.2023)).

השופט אלרון הכיר כאמור בחובה של הרשות לספק לילדים בעלי צרכים מיוחדים אמצעים סבירים להגיע לבית הספר, ובכלל זה הפעלת מערך הסעות במקרים המתאימים, כדי לאפשר להם להשתתף במסגרות החינוך הרגילות מתוך מטרה לשלבם בחברה. האינטרס בקידום תהליך זה נוגע לא רק לסיוע לילדים עצמם, אלא גם להגדלת הגיוון והפלורליזם:

דרך ארוכה עבר ההסדר הנוהג במשרד החינוך באשר להסעות תלמידים עם צרכים מיוחדים מביתם למוסד החינוכי בו הם לומדים, מאז הגשת העתירה ועד עתה.
הסדר זה עתיד לעבור עוד כברת דרך נוספת עד להסדרת הסוגיה באופן מיטבי, באופן שיבטא את מחויבותנו כחברה מתוקנת, הדוגלת בערכים של שוויון ולא פחות מכך של ערבות הדדית. בענייננו, משמעות הדבר היא להנגיש הלכה למעשה את הזכות לחינוך לכל התלמידים במדינת ישראל, ובכלל זה תלמידים עם מוגבלויות.
(עע"ם 8956/23 פלוני נ' מדינת ישראל (28.7.2025))

השופט אלרון עמד על החשיבות שבתרגום מלא של בחינות בגרות לערבית, כדי לאפשר לתלמידים ערבים לקבל הזדמנות שווה בבואם להיבחן בבחינות אלו (בג"ץ 4069/19 סאלח נ' מנכ"ל משרד החינוך (18.6.2019)). הוא הציע גם כי חלק מדיוני ועדות התכנון ובנייה שעתידות להשפיע על אזור ובו קהילה ערבית גדולה יחסית, יתנהלו בערבית, כדי לשתף את כל רובדי האוכלוסייה בתהליך קבלת ההחלטות:

התועלת הישירה שבשיתוף הציבור בהחלטות תכנוניות, נובעת מהאפשרות להביא לשיפור התוכנית בהתאם להערות והתנגדויות שתוגשנה לאחר הפקדתה, לצד בחינה ועמידה על זכויות הפרט, פן תפגענה או תקופחנה כתוצאה מתוכנית זו או אחרת … לשיתוף הציבור תועלות עקיפות משמעותיות, שהרי ככל שתגבר נטיית רשויות התכנון לשתף את הציבור בהחלטותיהן, כך "תגבר הסולידריות החברתית, ויקל על היחיד להזדהות עם מעשי הממשל והחלטותיו" … אין חולק כי מימוש מיטבי של זכות הטיעון של כלל הגורמים הנוגעים לעניין אכן דורש כי במהלך השימוע הפומבי והדיון בהתנגדויות לתוכנית יתקיים תרגום סימולטני ומדויק של הדברים. קיומו של דיון בשפה שאינה מובנת למתנגדים, מטבע הדברים‎.
(עע"ם 694/18 אוסאמה נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה, משרד הפנים (2.6.2019))

במהלך מלחמת "חרבות ברזל" דרשו הורי לוחמים שצה"ל יקבע הוראות לתקופות שהותם של חייליו בלחימה עצימה בשטח אויב. השופט אלרון דחה את עתירתם וציין: "לא נוכל להיכנס לנעלי מפקדי הצבא; ולא נוכל להחליף את מפקדי הפלוגות, הגדודים והחטיבות, בהחלטות השוטפות אשר הם נדרשים לקבל. לא נוכל – ואף לא ננסה" (בג"ץ 6037/24 סיידוף נ' הפרקליטה הצבאית הראשית (30.9.2024)). בכך הדגיש ששיקולי ביטחון מובהקים נתונים לשיקול הדעת של גורמי הביטחון, כאן – מפקדי צה"ל, ולא לשיקול הדעת של בית המשפט.

במקרה אחר הוגשה בקשה לחשוף פרטים על פרשה ביטחונית בימיה הראשונים של המלחמה. השופט אלרון דחה את הבקשה נוכח העמדה המקצועית של גורמי הביטחון:

אם ככלל יש להעניק משקל נכבד ביותר לשיקול ביטחון המדינה, הרי שבעת מלחמה משקלו של שיקול זה גובר עוד יותר. החומר החסוי שהוצג לפניי כמו גם הפרטים שבאו מפי גורמי המקצוע בגופי הביטחון מלמדים כי צמצום צו איסור הפרסום, כפי שהתבקש, עלול לגרום לפגיעה ממשית בביטחון המדינה. לא זו השעה ללקיחת סיכונים מיותרים; הפעם הזו, בעת הזו, ידו של עיקרון פומביות הדיון על התחתונה.
(ע"פ 1350/24 כהן נ' מדינת ישראל (14.3.2024))

גם בתיקים פליליים נתן השופט אלרון משקל לעמדת גורמי הביטחון. לדוגמה, נוכח דברי גורמי המקצוע שהוצגו בדיון לפניו, קיבל בקשת רשות ערר מטעם המדינה והאריך את המעצר של שני חשודים בשעות אחדות ועד להגשת כתב אישום בעניינם (ברע"פ 38331-11-24 מדינת ישראל נ' פלוני (17.11.2024)). כמו כן, בתיק שעסק בהפעלת סוכנים מטעם איראן בשטח ישראל באמצעות הרשתות החברתיות, הכיר באפשרות – בתנאים מסוימים – להסתמך על חוות דעת מודיעינית מטעם מומחה שב״כ לצורך הוכחת דפוסי התנהגות של שירותי ביון עוינים. אפשרות זו קיימת גם כאשר קשה לזהות במדויק את הגורם המפעיל – בעיקר אם הוא מסתתר מאחורי מעטה אנונימיות ברשתות החברתיות (ע"פ 3766/24 מדינת ישראל נ' פלונית (26.3.2025)).

החמרה לגבי מעשים נגד ביטחון המדינה

השופט אלרון התייחס בחומרה למעשים שפגעו בביטחון המדינה. בהקשר הפלילי הוא העניק פרשנות מרחיבה לעבירת סיוע לאויב במלחמה, והדגיש כי "הרשעה בעבירות הנוגעות לסיוע לאויב במלחמה, בין בדרך של ביצוע מושלם של העבירה, ובין בקשירת קשר או בניסיון, מחייבת הטלת עונשים כבדים וממשיים על מבצעי העבירה" (ע"פ 5536/18 אלבייאע נ' מדינת ישראל (13.6.2019)).

בדומה, על אזרחי ישראל שסוכנים איראנים הפעילו באמצעות המרשתת בעת מלחמת "חרבות ברזל", הוא כתב:

בכל דור ודור, אויבי מדינת ישראל מבקשים וחורשים רעתה ללא לאות – הן במערכה צבאית כאירועי השבעה באוקטובר, הן במערכה חשאית, בתחבולה, הטעייה ועורמה כפי שנלמד מעובדות הערעור שבפנינו
בשנים האחרונות, דרכם של הגורמים העוינים אל אזרחי ישראל – נגישה מאי-פעם באמצעות המרחב הדיגיטלי. כך, כמעט באופן ישיר, אויבי ישראל מניחים ידם על אזרחים מן השורה באמצעות המרחב הרשתי (אינטרנטי), מטפחים אותם כמקור מידע מהימן על הנעשה בישראל, ואף מפעילים אותם למען הגשמת מטרותיהם הנלוזות לפגיעה בביטחון המדינה.
פעמים רבות, האזרחים המופעלים אינם "סוכני ביון", כהגדרתם מימים ימימה, אשר המירו נאמנותם, אלא דווקא "אנשים מן היישוב", אשר היוו טרף קל ונפלו ברשתם, תרתי משמע, של אותם גורמים עוינים. אזרחים אלו נזקקו לסיוע כלכלי, התפתו להשגת רווח קל או שביקשו להיתרם אף הם מהקשר עם סוכני האויב, מסיבותיהם, כבעניינה של המשיבה דנן. גם אם לא יעלה על הדעת כי חפצו בכך בתחילת הקשר, אזרחים אלו מוצאים עצמם במהרה מעבירים לאויב ביודעין מידע שבכוחו לגרום לנזק מוחשי לביטחון מדינת ישראל ותושביה. כך אנו נוכחים לדעת לאחרונה, חדשות לבקרים, על חשיפות נוספות של מי שבנסיבות שכאלה ואחרות נמצאו משרתים גורמים עוינים למדינת ישראל.
עת צרה היא לישראל, ועלינו לעמוד בפרץ ולהתריע כי מי שבחר להעביר מידע לאויב או למי שהוא סבר שהוא אויב – יורשע וייענש בחומרה, גם אילו הדבר לא נעשה על מנת לפגוע בביטחון המדינה.
(ע"פ 3766/24 מדינת ישראל נ' פלונית (26.3.2025))

עמדתו של השופט אלרון בנושאים אלה נלמדת גם מתמיכתו בפסילת ח"כ היבא יזבק מהתמודדות בבחירות לכנסת ה-23. בפסק דינו עמד על חשיבות הזכות לבחור ולהיבחר, ולצד זאת על המגבלות המצומצמות עליה. אחת מהן היא תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או ארגון טרור במדינת ישראל. השופט אלרון סקר בדקדקנות את עמדותיה של ח"כ יזבק, ובכלל זה פרסומים ברשתות החברתיות שכללו תמיכה במחבלים המזוהים עם ארגוני טרור, וקבע כי במקרה זה הצטברו די ראיות לפסילתה מהתמודדות בבחירות:

מהמקובץ עולה שח"כ יזבק תמכה בפרסומיה במאבקם המזוין של ארגוני טרור נגד מדינת ישראל בכמה הזדמנויות שונות. היא עשתה זאת כאשר שיבחה את דמותו של סמיר קונטאר לאחר מותו בעודו משתתף באופן משמעותי במאבק המזוין של ארגון חזבאללה נגד ישראל; וחזרה על כך, לכל הפחות במשתמע, בתמיכה במאבקו המזוין של ארגון חזבאללה נגד ישראל במסגרת ריאיון שהתקיים בחודש ספטמבר האחרון. אף תמיכתה של ח"כ יזבק בדלאל מוגרבי מעוררת כאמור קושי רב, ויש שיראו בה בפני עצמה עילה לפסילת מועמדותה בבחירות לכנסת ה-23.
(א"ב 852/20 כץ נ' יזבק (9.2.2020))

התחשבות בנסיבות הפעולה של כוחות הביטחון

בכמה מקרים השופט אלרון התחשב בנסיבות המיוחדות של כוחות הביטחון. בעניינו של חייל שהורשע בפציעה בנסיבות מחמירות וגרם מוות ברשלנות, סבר בדעת מיעוט שאין להחמיר בעונשו:

עלינו לנהוג בזהירות יתירה שעה שאנו בוחנים את פעולותיהם של אנשי כוחות הביטחון סביב פעילות מבצעית או במצבי לחימה. בחינה זו אינה יכולה להיות "סטרילית", בתנאי מעבדה, תוך הפעלת חכמה שלאחר מעשה, אלא עליה לקחת בחשבון את נסיבות האירוע, תנאי השטח ותחושות הנפשות הפועלות בזמן אמת.
(ע"פ 4497/18 מדינת ישראל נ' דרי (19.8.2018))

במקרה אחר חייל בעט במי שנשחד, שלא בצדק, כמחבל שזה עתה ביצע פיגוע. הוא נאשם בעבירת חבלה בכוונה מחמירה וזוכה. המדינה ערערה על זיכויו. השופט אלרון דחה את הערעור:

פירוט תמציתי זה של ציר הזמן בו התרחשו האירועים מדגים לשיטתי את ייחודו של האירוע – המעשים אירעו תוך כדי הפיגוע שאותו ביצע המחבל האמיתי, תחת אש, בין ירי אחד לשני, ובעוד המחבל טרם "נוטרל". לכך יש להקנות משמעות רבה ביותר. בחינה מדוקדקת שנעשית בדיעבד של אירועים מסוג זה, בבחינת חכמה לאחר מעשה, היא בעייתית. אותם פרקי זמן קצרים שאנו נדרשים לבחון כעת ב"זכוכית מגדלת" ומשלל זוויות מבט, נעשו בעיצומו של פיגוע טרור רצחני. כאשר הלב פועם בעוצמה, הפחד נוכח והמחשבה אינה בהירה כפי שהיא ברגעי שגרה. משמעות הדברים אינה כי באירועים מסוג זה קו הגבול שבין המותר והאסור, מתאייד. רחוק מכך. משמעות הדברים היא שעלינו לנהוג בזהירות רבה, עת שאנו נדרשים כעת, שנים לאחר המעשים, לבחון את פעולותיהם של המעורבים באירוע שכזה.
(ע"פ 6168/20 מדינת ישראל נ' שמבה (9.6.2022))

נוסף על כך, קבע שאין להתערב בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד לדין פלילי חוקרי שב"כ על הפעלת אמצעים מיוחדים במהלך חקירה של פלסטיני. בפסק הדין נקבע כי תיאוריו של המתלונן את האמצעים שהופעלו נגדו, לא הוכחו. "האמצעים המיוחדים", שהשב"כ הודה בנקיטתם, נדרשו כדי לסכל מיידית "סכנה מוחשית של פגיעה בחיי אדם". על כן השימוש של חוקריו באמצעים אלה חוסה תחת סייג הצורך, ששולל אחריות פלילית. כמו כן, נדחתה בפסק הדין העתירה לביטול הנחיות בשב"כ המאפשרות לחוקרים להתייעץ עם דרגים בכירים מהם באשר להפעלת "אמצעים מיוחדים" במהלך החקירות (בג"ץ 9018/17 טביש נ' היועץ המשפטי לממשלה (26.11.2018) (עתירה לדיון נוסף נדחתה בדנג"ץ 9105/18 טביש נ' היועץ המשפטי לממשלה (25.2.2019))).

בחינת סוגיות ביטחון במבט רחב

כשבאו לפניו סוגיות בפרשנות חוק המאבק בטרור, התשע״ו–2016, השופט אלרון בחן אותן במבט רחב, ולא מצומצם.

החוק מסמיך את שר הביטחון לתפוס זמנית רכוש ששימש אמצעי להסתיר רכוש של ארגון טרור. השופט אלרון סבר שאותה "הסתרה" פירושה יצירת מצב שיש בו כדי להקשות על גורמי הבידוק לגלות את הרכוש האסור, ורכוש שבאמצעותו התבצעה אותה הסתרה, שימש אמצעי להסתרה (עע"ם 998/18 שר הביטחון נ' דיסקל 1971 בע"מ (29.1.2019)).

החוק קובע גם שעבירה שנעשתה ממניע טרור, העונש המרבי עליה יהיה חמור מהעונש הרגיל לאותה עבירה. השופט אלרון קבע כי על מניע "טרור" יש ללמוד מבחינת כל הראיות בתיק, בלי ״לעצום עיניים״ מפניהן: ״השקפה על כל ראיה וראיה בנפרד ובמנותק מהקשרה הכולל – לא תחשוף בפני השופט את המציאות כהווייתה. שזירתן זו בזו, בזהירות ובקפידה, היא בלבד זו שמגלה תמונה ראייתית שלמה – בין אם כזו המצביעה לעבר זיכוי ובין אם כזו המוליכה להרשעה״ (ע"פ 3084/24 אבו גודה נ' מדינת ישראל (2.3.2025)).

אזרחי ישראל יוצאי גרמניה יכלו לקבל פנסיה מגרמניה המערבית. חברה פרטית, הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי, הציעה לסייע להם לקבל את התשלום. לימים התברר שמקים הארגון שלשל לכיסו כספים. שלוש מבוטחות תבעו את הארגון ואת מקימו. כולן טענו שחלק מדמי הפנסיה נגבו מהן שלא לצורך. בתובענה אחת נטען כי נגבה גם שכר טרחה שלא לצורך. בתובענה שנייה נטען שנגרמו נזקים נוספים. אלרון סבר כי יש להקל בדרישה שהתובעות יוכיחו את הנזקים שנגרמו להן (ע"א 909/16 פרי נ' חינה (27.2.2019)).

חברות מסחריות חתמו על חוזה להקמת מיזם בנייה. הן הסכימו שאם יתגלע ביניהן סכסוך בנושא, יוכלו לפנות לבוררות. עוד הוסכם שלצורך זה החברה הבונה תודיע על קיום מחלוקת מייד עם היווצרה. לימים התגלעה מחלוקת בין הצדדים. החברה הבונה לא הודיעה עליו מייד, ובמקום זאת פנתה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע שהודעה מיידית היא תנאי לפנייה לבוררות. מאחר שהתנאי לא התקיים, אי אפשר עוד לקיים בוררות בעניין. אולם מאחר שהצדדים הסכימו ליישב סכסוכים בבוררות, אי אפשר גם להגיש תובענה לבית המשפט – ולכן היא נמחקה על הסף. החברה הבונה ערערה. השופט אלרון פסק שיש לאפשר לצדדים לברר את מחלוקתם בבית משפט. שהסכם הבוררות אינו יכול לשלול לחלוטין את זכות הגישה לערכאות שנתונה לחברה הבונה:

כידוע, זכות הגישה לערכאות היא זכות בסיסית ויסודית בשיטת המשפט הישראלית. תכליתה לאפשר לאדם הסבור כי נפגעו זכויותיו המהותיות לפנות לערכאה שיפוטית על מנת שיהיה לו את יומו בבית המשפט ויזכה בסעד הולם. זאת, שכן בהיעדר גישה לערכאות, לא ניתן לאכוף זכויות אלו, וממילא משמעותן המעשית מוגבלת. על כן, יש אשר אף ייחסו לזכות הגישה לערכאות מעמד מעין חוקתי.
(ע"א 1985/19 סהר אורתם הנדסה בע"מ נ' פרויקט אורנים בע"מ (6.1.2021))

המדינה הפקיעה קרקע. חברות השתמשו בשטח במעמד של בני רשות במקרקעין (כלומר לפי רישיון מהמדינה). בשלב מסוים המדינה הודיעה להן שעליהן להתפנות מהמקרקעין. בין הצדדים התנהל משא ומתן בעניין. האם החברות חייבות לשלם למדינה דמי שימוש בקרקע בעד תקופת המשא ומתן? במקרה שהגיע לבית המשפט העליון, סבר השופט אלרון בדעת מיעוט כי החברות פטורות מתשלום דמי שימוש באותו מקרה. התנהלות המדינה יצרה חוסר בהירות בנוגע לחוקיות ההחזקה במקרקעין. בכך היא הפרה את חובת ההגינות המוגברת שחלה עליה (ע"א 8761/17 מדינת ישראל נ' מפעלי תחנות בע"מ (11.12.2019)).
ב-1967 חתמו המדינה וחברה פרטית על חוזה, ולפיו החברה תקים מערכת להובלת גז טבעי באזור הדרום. הן הסכימו שרשת הגז החיצונית תישאר בבעלות החברה (הזכויות בעניין עברו לחברת "גזטיב"). לימים חוקק חוק משק הגז הטבעי, התשס"ב–2002. הוא מאפשר למדינה להעביר לבעלותה מתקני גז של עוסקים שרישיונם בוטל או פג. לאחר שפקע הרישיון של גזטיב, היא טענה שהחוק אינו חל בעניינה. השופט אלרון דחה את טענתה, משום ש"לשון החוק מדברת בעד עצמה". עם זאת, קבע כי פרשנות זו של הוראת החוק אינה שוללת את האפשרות שגזטיב זכאית לפיצוי בגין התנהלות המדינה במישור דיני החוזים:

המדינה אינה רשאית לעשות שימוש בכוחה השלטוני על מנת לחמוק מהתחייבויותיה החוזיות. על כן, במקרים שבהם המדינה מבקשת להשתחרר מחוזה שכרתה, תוך עיגון הפרת החוזה בחוק, עליה לפצות את הצד עימו כרתה את החוזה בגין הפרתו. זאת, בדומה ל"הלכת ההשתחררות", אשר אומנם מאפשרת למדינה כאמור להשתחרר מחוזה מנהלי בנסיבות חריגות – אך תוך הענקת פיצוי לצד עימו התקשר בחוזה.
(ע"א 7951/19 גזטיב – החברה להפצת גז טבעי נ' מדינת ישראל (29.4.2021))

במקרה אחר קבע אלרון כי הרצאה נחשבת ליצירה מוגנת בזכות יוצרים. העתקתה עשויה להיחשב להפרת זכויות יוצרים (ע"א 8742/15 אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ נ' רון (שטיבלמן) (3.12.2017)).

תחיקת הביטחון באזור יהודה והשומרון מסמיכה את המפקד הצבאי להורות לעצור במעצר מנהלי אדם שחשוד בפגיעה בביטחון האזור. בתי המשפט הצבאיים באזור מקיימים פיקוח עיתי על המעצר המנהלי: תחילה בערכאה ראשונה ואחר כך בהליך ערעור לבית המשפט הצבאי לערעורים. על ההחלטה של בית המשפט הצבאי לערעורים אפשר לעתור לבית המשפט העליון. בשנים האחרונות מוגשות מאות עתירות על החלטות כאלו. השופט אלרון הציע לקבוע בחקיקה ראשית כי בעתירה כזו ידון שופט אחד, ולא הרכב של שלושה שופטים. ההצעה מבקשת להשוות את המצב לדיון בערעור על מעצר מנהלי לפי החוק במדינת ישראל: הביקורת העיתית שם נשמעת לפני נשיא של בית המשפט המחוזי (בדן יחיד), ועל החלטתו אפשר לערער לשופט (דן יחיד) של בית המשפט העליון. לצד זאת, ניתן לקבוע ששופט שדן בעתירה על מעצר מנהלי באזור יעביר את הדיון להרכב במקרים נדירים שבהם עולה שאלה רוחבית או שקיימת מורכבות מיוחדת. לחלופין, ניתן לקבוע שהסמכות לדון בעתירות נגד מעצרים מנהליים לפי תחיקת הביטחון תהא נתונה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. אלרון הציע כי עתירות אלו תתבררנה לפני נשיא של בית משפט מחוזי בדן יחיד, ועל החלטתו יהיה אפשר לערער לשופט דן יחיד של בית המשפט העליון. השופט אלרון הסביר כי הצעות אלו לא תגרענה מאומה מטיב הביקורת השיפוטית על צווי המעצר המנהליים, אלא יגבירו את יעילותה (בג"ץ 2926/24 האשם נ' שופט צבאי משפטאי (6.5.2024)).

• פטר גפן הורשע ברצח קרובת משפחתו במהלך שוד אלים בביתה. הכרעת הדין התבססה בין היתר על ממצאי די-אן-איי שנמצאו תחת ציפורני המנוחה, שנאבקה בנאשם בטרם הכריע אותה למוות.
• יורי סוליימנוב הורשע ברצח ביריות אקדח של שומר לילה במפעל באזור התעשייה בקיסריה. הכרעת הדין התבססה בין היתר על די-אן-איי שנמצא על בדלי סיגריות שנמצאו בזירת הרצח.
• זיכויו מחמת הספק של נאשם שנחשד ברצח מורה של אחותו שביצע בה מעשים מגונים. בהכרעת הדין נמתחה ביקורת על מחדלי המשטרה בתיק, בהם העדר תיעוד מלא לעדות מדובב, והצבת שוטר שאינו דובר ערבית להאזין לשיחה בערבית בין הנאשם למדובב.
• אלרון ישב בראש הרכב השופטים שדן בתיק השוטרים הנוקמים מנהריה – שוטרים שהניחו מטעני נפץ בבית של עבריין וברכבו בתגובה לפעולות נגד שוטרים ובני משפחותיהם.
• דן בתיקים ביטחוניים, בהם ענייניהם של אמיר מח'ול, איש ציבור שהעביר מידע לארגון חיזבאללה, ושל אליאס ג'ריס, ראש מועצה מקומית לשעבר שמסר מידע לאיראן.
• עבירות שוחד והלבנת הון חמורות ורחבות היקף של מי ששימש בתפקיד בכיר בחברת החשמל.

5. יו"ר צוות "יישום יעדים ומדידה" במסגרת התוכנית האסטרטגית של הנהלת בתי המשפט (אוקטובר 2014).
6. חבר "ועדת האינטגרציה" של הוועדות השונות של התוכנית האסטרטגית בראשות מנהל בתי המשפט (נובמבר 2014).
7. יו"ר צוות ההיגוי לכנס השופטים של שופטי ישראל (ירושלים, אוגוסט 2015) וממונה על השתלמות נשיאים וסגני נשיאים, תוכנית ההשתלמות והנחייתה, יוני 2016).
8. יו"ר ועדת האיתור לכהונת נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע (ספטמבר 2023).
9. חבר בוועדות האיתור לכהונת נשיאי בתי המשפט מחוזי מרכז ומחוזי ירושלים.
10. יו"ר ועדות האיתור לכהונת נשיאי בית משפט השלום במחוז דרום ובמחוז מרכז.
11. חבר פנ"ה – פורום נשיאת בית המשפט העליון, השופטת מרים נאור (אוקטובר 2016 עד אוקטובר 2017).
12. ראש צוות הבדיקה לבחינת ההיבטים המערכתיים של ממשק העבודה בין השופטים הדנים בבקשות לפני הגשת כתב אישום לבין גורמי התביעה (מרץ–אפריל 2018). בהתאם להמלצותיו של צוות הבדיקה, אשר הוגשו ב-15 באפריל 2018, פורסמו נוהלי עבודה לשופטים בכל הערכאות בישראל.