יוסף אלרון, שופט בית המשפט העליון (בדימוס)

				‫ע"פ ‪1828/14‬‬

‫בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים‬

‫כבוד המשנה לנשיאה ח' מלצר‬

‫לפני:‬

‫כבוד השופט ג' קרא‬

‫כבוד השופט י' אלרון‬

‫אשר דאהן‬

‫המערער:‬

‫נ ג ד‬

‫מדינת ישראל‬

‫המשיבה:‬

‫ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע‬ ‫ב-תפ"ח ‪ 37855-08-11‬מיום ‪ 21.1.2014‬שניתן על ידי‬ ‫סגנית הנשיאה ר' יפה-כ"ץ, והשופטים: א' ואגו ו-י'‬
‫צלקובניק‬

‫‪(9.7.2018)‬‬

‫כ"ו בתמוז התשע"ח‬

‫תאריך הישיבה:‬

‫עו"ד נתי לגאמי; עו"ד רות לוין‬

‫בשם המערער:‬

‫עו"ד יעל שרף; עו"ד אליזבת ברנר אברהם‬

‫בשם המשיבה:‬

‫פסק-דין‬
‫השופט י' אלרון:‬
‫‪ .1‬במוקד הערעור שלפנינו ניצבת השאלה האם יש להחיל בעניינו של המערער,‬ ‫שהועמד לדין באישום שביצע עבירת רצח בכוונה תחילה לפי סעיף ‪300‬(א)‪ (2)‬לחוק‬ ‫העונשין התשל"ז‪ 1977-‬(להלן: החוק), את סייג אי שפיות הדעת הקבוע בסעיף ‪34‬ח‬ ‫לחוק, בשל כך שעל פי הנטען, בשעת ביצוע העבירה, בשל מחלה שפגעה ברוחו, היה‬ ‫חסר יכולת של ממש להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע‬
‫מעשיית המעשה.‬

‫‪2‬‬
‫כתב האישום‬
‫‪ .2‬על פי העובדות המתוארות בכתב האישום, במשך שנים נמנה המערער עם‬ ‫חסידיו של הרב המקובל אלעזר אבוחצירא זצ"ל (להלן: המנוח), ונהג להגיע אליו‬ ‫ולהתייעץ עמו. במסגרת התייעצויות אלו, שיתף המערער את המנוח ברצונו להתגרש‬ ‫מאשתו, לנוכח חשדו כי היא בוגדת בו. המנוח המליץ למערער שלא לעשות כן. המערער‬ ‫סבר כי עצה זו מוטעית והיא נובעת מחוסר שיקול דעת, כתוצאה מ"חמדת ממון", כלשון‬
‫כתב האישום. בעקבות כך, גמלה בליבו של המערער החלטה להמית את המנוח.‬
‫‪ .3‬ביום ‪ ,28.7.2011‬סמוך לשעת צהריים, נטל המערער מחדרו של בנו סכין משוננת‬ ‫בחלקה ומושחזת בחלקה, בעלת להב באורך של ‪ 24.5‬ס"מ וברוחב מירבי של כ‪ 5.1-‬ס"מ,‬ ‫וכן את הנדן בו היתה הסכין נתונה, והטמינם בתיק התפילין שלו, אותו לקח עמו והניחו‬
‫ברכבו.‬
‫בשעה ‪ 20:39‬התקשר המערער לבית המנוח כדי לוודא שהמנוח "מקבל קהל"‬ ‫באותו יום. בהמשך יצא מביתו שבישוב אלעד ונסע ברכבו לבאר שבע, עיר מגוריו של‬ ‫המנוח. לאחר שחנה בסמוך לבית המנוח, הוציא המערער את הסכין והנדן מתיק התפילין‬ ‫והטמינם בתוך מכנסיו, על מותנו השמאלית, מתחת למקטורן שלבש. המערער הותיר את‬
‫כפתור הנדן פתוח, ולא רכס את מקטורנו, כדי שיוכל לשלוף את הסכין במהירות.‬
‫‪ .4‬בהמשך נכנס המערער לבית הכנסת הסמוך לבית המנוח, והמתין עד שיגיע תורו‬ ‫להיכנס אל המנוח. בזמן ההמתנה כתב המערער מכתב לצורך מסירתו למנוח, על מנת‬
‫להסיח את דעתו בשעת הדקירה המתוכננת.‬
‫בסמוך לשעת חצות, נכנס המערער לחדר בו התקיימה קבלת הקהל, ועמד בטור‬ ‫שבקצהו ישב המנוח, ובו עמדו אנשים שביקשו לקבל את ברכתו או את עצתו. בהגיעו‬ ‫לראש הטור, מסר המערער את המכתב לשַׁמָּש של המנוח, וזה מסרו למנוח. בעוד המנוח‬ ‫קורא את המכתב, רכן המערער לכיוונו, תוך שהוא דוחף את השמש, מלמל "בשם ה'‬ ‫נעשה ונצליח", שלף את הסכין מנדנהּ, ודקר את המנוח דקירה אחת בבית החזה משמאל,‬ ‫אשר גרמה למותו. המנוח פונה לבית החולים כשהוא מחוסר הכרה, ללא דופק ונשימה,‬
‫ושם נקבע מותו.‬

‫‪3‬‬
‫חקירות המערער, ההליך בבית משפט קמא וחוות הדעת הפסיכיאטריות‬
‫‪ .5‬המערער נחקר במשטרה שלוש פעמים. חקירתו הראשונה נערכה ביום‬ ‫‪ 29.7.2011‬בסמוך לשעה ‪ 04:00‬לפנות בוקר, פחות מארבע שעות לאחר האירוע. מיד‬ ‫לאחר החקירה, שנמשכה כשלוש שעות, בוצע שחזור של האירוע, אשר נמשך כ‪15-‬‬ ‫דקות. המערער נחקר בשנית ביום ‪ ,1.8.2011‬במשך כחמש שעות. חקירתו השלישית‬ ‫נערכה ביום ‪ 10.8.2011‬במשך כתשע שעות. בשלוש חקירותיו במשטרה, המתועדות‬
‫בצילום וידיאו, מסר המערער גרסאות מפורטות ועקביות ביחס לנסיבות האירוע.‬
‫המערער בחר שלא להעיד במהלך משפטו. אמרותיו במשטרה, צילומי הווידיאו‬ ‫ותמלילי ההקלטות של החקירות הוגשו בהסכמה.‬
‫‪ .6‬עיקר הדיון בבית משפט קמא נסוב על שאלת מצבו הנפשי של המערער בעת‬ ‫ביצוע העבירה. המערער לא כפר בכך שדקר את המנוח בסכין וגרם למותו. טענתו‬ ‫המרכזית היתה כי הוא אינו נושא באחריות פלילית למעשה, בשל אי-שפיות כהגדרתה‬
‫בסעיף ‪34‬ח לחוק.‬
‫לחלופין נטען, כי אם ייקבע שהוא נושא באחריות פלילית, יש לזכותו מעבירת‬ ‫הרצח ולהרשיעו בעבירת הריגה בלבד, שכן לא התכוון להמית את המנוח, אלא לפגוע‬
‫בו בלבד.‬
‫לבסוף נטען, כי אם יורשע בעבירת הרצח, יש להטיל על המערער עונש מופחת‬ ‫בהתאם לסעיף ‪300‬א לחוק, בשל מצבו הנפשי בשעת המעשה.‬
‫‪ .7‬ביום ‪ 29.7.2011‬(יום לאחר המעשים המתוארים), במסגרת הדיון בהליכי‬ ‫המעצר, הורה בית משפט השלום בבאר שבע, לבקשת בא-כוח המערער, על עריכת‬ ‫בדיקה פסיכיאטרית למערער. הבדיקה נערכה באותו יום, במשך ‪ 30‬דקות, במתחם בית‬ ‫המשפט, על ידי פרופ' ולדימיר לרנר מהמרכז לבריאות הנפש בבאר שבע. על פי ממצאי‬
‫הבדיקה המערער היה מצוי:‬
‫"בהכרה מלאה, מתמצא בכל המובנים, משתף פעולה‬ ‫בשיחה, מצב רוח תאר כ'טוב', אפקט אאוטימי. לא תואם‬ ‫לסיטואציה, במהלך חשיבה צירקומסטנציאלית‬ ‫וטנגנציאלית בתוכן החשיבה מחשבות קינאה כלפי‬ ‫אשתו. לגבי המעשה המיוחס לו טוען שביצע את הפעולה‬ ‫בגלל שרב אלעזר אבו חצירה לא אישר לו להתגרש עם‬

‫‪4‬‬
‫אשתו ואז החליט לפצוע אותו אך לא להרוג. שולל‬ ‫הפרעות בתפיסה ולא נראה הזייתי שיפוט לקוי תובנה‬
‫חסרה".‬
‫בסיכום הבדיקה המליץ פרופ' לרנר לשלוח את המערער "להסתכלות פסיכיאטר‬ ‫במסגרת אשפוז" בבית החולים "שער מנשה" וזאת בכדי "להגיע להחלטה ברורה על‬
‫מצבו הנפשי".‬
‫‪ .8‬על פי החלטת בית המשפט מיום ‪ 31.7.2011‬וצו הסתכלות מיום ‪,1.8.2011‬‬ ‫אושפז המערער בבית החולים "שער מנשה" למשך שבוע ימים.‬
‫‪ .9‬ביום ‪ ,8.8.2011‬במהלך אשפוזו, כתבה ד"ר עדינה נעון, פסיכיאטרית מומחית‬ ‫ומנהלת המחלקה המשפטית בבית החולים "שער מנשה", חוות דעת בעניינו של המערער‬ ‫(להלן: חוות הדעת הראשונה). חוות דעת זו, המבוססת בין היתר על בדיקה שנערכה‬ ‫למערער ביום ‪ ,1.8.2011‬מפרטת בהרחבה את תולדות חייו ואת הקשר ארוך השנים שלו‬
‫עם המנוח, תוך ניתוח מצבו הנפשי של המערער.‬
‫על פי ממצאי הבדיקה, המערער גילה חוסר הבנה למצבו, שיפוטו היה לקוי,‬ ‫והוא סבל ממערכת מחשבות שווא כלפי אשתו וכלפי המנוח, במקביל לרמזים למחשבות‬
‫שווא של גדלות.‬
‫מסקנת חוות הדעת היא כי "מדובר בחולה נפש סובל ממחלה פסיכוטית‬ ‫שיזופרניה פאראנואידית [כך במקור – י' א']. אינו מבדיל בין טוב לרע בעת המעשה‬ ‫המיוחס לו וגם כעת. אינו יכול לקחת חלק בהליכים משפטיים ולהגן על ענייניו. זקוק‬
‫להמשך טיפול במחלקה לביטחון מירבי".‬
‫‪ .10‬בעקבות החלטת בית המשפט המחוזי מיום ‪ 23.8.2011‬אשר הורתה על עריכת‬ ‫בדיקה פסיכיאטרית למערער שתבחן את כשירותו לעמוד לדין, הומצאה לבית המשפט‬ ‫חוות דעת פסיכיאטרית נוספת, מיום ‪ ,31.10.2011‬שנערכה על ידי ד"ר מילה רזניק, סגן‬ ‫פסיכיאטר מחוזי, וד"ר אנדריי בלגורודסקי, מנהל בפועל של המחלקה הפסיכיאטרית‬ ‫בבית החולים ברזילי (להלן: חוות הדעת השניה). חוות הדעת מבוססת בין היתר על‬ ‫בדיקת המערער מיום ‪ 29.8.2011‬ובדיקה נוספת שנערכה על ידי ד"ר רזניק לבדו ביום‬ ‫‪ .19.9.2011‬יצוין כי בניגוד לחוות הדעת האחרות, חוות דעת זו לא הוגשה כראיה על‬
‫ידי מי מהצדדים, ועורכיה לא נחקרו בבית המשפט.‬

‫‪5‬‬
‫בדומה לחוות הדעת הראשונה, גם חוות הדעת השניה פירטה את השתלשלות‬ ‫האירועים שהובילה את המערער לבצע את המעשה, וזאת בהתבסס על דבריו של המערער‬ ‫עצמו. צוין כי בבדיקה שנערכה לו גילה "מחשבות שווא של גדלות: נותן רמזים על כך‬ ‫שהוא משיח ובעל משימה אלוהית להביא צדק לעולם, לשים תשומת לב של ציבור‬ ‫לשחיתות של אנשים מסוימים, ובעיקר רב אבוחצירא ז"ל ולהתחיל מהפכה חברתית"‬
‫וזאת לצד "מחשבות שווא של קנאה כלפי אשתו".‬
‫מסקנתם של עורכי חוות הדעת היא כי "מדובר בבן אדם אשר לוקה במחלה‬ ‫נפשית במובן משפטי של המילה. מבחינה אבחנתית, מדובר בחולה נפש, הלוקה בהפרעה‬ ‫פסיכוטית ממושכת". הוא אובחן כלוקה בהפרעה סכיזו-אפקטיבית והפרעת אישיות‬
‫נרקסיסטית.‬
‫עם זאת הובהר, כי המערער כשיר לעמוד לדין, שכן "למרות היותו במצב‬ ‫פסיכוטי, תפקודו הקוגניטיבי ושיפוטו החברתי הפורמאלי של הנ"ל שמורים. הוא מבין‬ ‫אסטרטגיה משפטית, מעריך בעלי תפקידים בבית המשפט, מסוגל לשתף פעולה עם עורך‬ ‫דינו ולספק לו פרטים רלוונטיים להגנה עצמית. הוא בעל מוטיבציה להגנה עצמית ובעל‬
‫כושר להבין משמעות מעשיו".‬
‫אשר למצבו הנפשי בעת ביצוע העבירה, סברו עורכי חוות הדעת כי המערער‬ ‫היה שרוי במצב פסיכוטי ופעל תחת השפעה של מניעים פסיכוטיים. יחד עם זאת, צוין‬ ‫כי "אנו סבורים שבמקרה ספציפי זה לא מדובר באי-שפיות מוחלטת במובן משפטי. בשל‬ ‫מחלתו הנפשית מוגבלת יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר של ממש‬ ‫להבין את אשר הוא עושה או את [ה]פסול שבמעשה או להימנע מעשיית המעשה". לאור‬
‫זאת, הומלץ על ענישה מופחתת, וכן על המשך טיפול פסיכיאטרי.‬
‫‪ .11‬לנוכח המסקנות המנוגדות באשר לכשירותו של המערער לעמוד לדין, החליט‬ ‫בית המשפט, ביום ‪ ,20.11.2011‬על מינוי פאנל מומחים שיבדקו את המערער. ביום‬ ‫‪ 8.2.2012‬הוגשה לבית המשפט חוות דעת שנערכה על ידי ד"ר מרינה לבן -‬ ‫הפסיכיאטרית המחוזית מחוז מרכז, ד"ר רוני שרף - סגן הפסיכיאטר המחוזי מחוז מרכז,‬ ‫וד"ר משה קליאן - הפסיכיאטר המחוזי מחוז ירושלים, אשר התבססה בין היתר על‬
‫בדיקתו של המערער בימים ‪ 30.11.2011‬ו‪ 17.1.2012-‬(להלן: חוות הדעת השלישית).‬

‫‪6‬‬
‫עורכי חוות הדעת סברו כי המערער כשיר לעמוד לדין, שכן "תפקודו הקוגניטיבי‬ ‫שמור לחלוטין" והוא מבין את המעשים המיוחסים לו ו"מסוגל להביא את גרסתו ולשתף‬
‫פעולה עם בא כוחו".‬
‫באשר למצבו הנפשי של המערער בעת ביצוע המעשים נכתב בחוות הדעת כך:‬
‫"מגרסאותיו של הנבדק עולה כי בעת שבוצעו המעשים‬ ‫המיוחסים לו הוא הבין את הפסול שבמעשהו: הוא תכנן‬ ‫את מעשיו, ידע והבין לאיזה צורך הוא נוטל עמו סכין‬ ‫ולצורך מה הוא נוסע לפגוש את קרבן המעשים המיוחסים‬ ‫לו. טרם ביצוע המעשה לא שיתף איש במידע אודות‬ ‫תכניותיו. הוא הבין כי עליו להסתיר את הסכין באופן‬ ‫שיתאפשר לו לשלוף אותה לצורך ביצוע המעשה. הוא‬ ‫נסע מאלעד עד לבאר שבע והמתין בסבלנות לתורו‬ ‫למפגש פנים אל פנים עם קרבן המעשים המיוחסים לו,‬ ‫וזאת מבלי שיתן פומבי לכוונותיו גם כאשר הגיע למקום‬ ‫האירוע. בבדיקות הפסיכיאטריות החוזרות שנערכו לו‬ ‫לאחר ביצוע המעשים המיוחסים לו לא מתוארת התנהגות‬ ‫בלתי-מאורגנת, ולא נצפו הפרעות קשות בהלך החשיבה‬ ‫(תוארו ע"י ד"ר משיח הפרעות עדינות בלבד), או הפרעה‬ ‫קוגניטיבית כלשהי העלולה לפגום בהבנתו את הפסול‬ ‫שבמעשה. זאת ועוד, גרסתו לפיה כלל לא התכוון להרוג‬ ‫אלא רק לפצוע את הקרבן תומכת במסקנה על פיה‬ ‫בסמיכות לביצוע המעשים המיוחסים לו ועוד בטרם‬ ‫ביצועם הנבדק הבין היטב את אשר הוא עומד לעשות ואת‬ ‫הפסול שבאותו המעשה. דרכי ההתארגנות וההתנהלות‬ ‫בה נקט מעידים על כך שגם לא ניטלה ממנו היכולת‬ ‫להימנע מעשיית המעשה. מכאן שבעת שבוצעו המעשים‬
‫המיוחסים לו היה אחראי למעשיו".‬
‫עורכי חוות הדעת הוסיפו כי המערער אינו זקוק עוד לאשפוז פסיכיאטרי במצבו‬ ‫הנוכחי.‬
‫‪ .12‬באי-כוח המערער הגישו לבית המשפט המחוזי חוות דעת נוספת, שנערכה ביום‬ ‫‪ 15.11.2012‬על ידי פרופ' שמואל טיאנו, מומחה בפסיכיאטריה (להלן: חוות הדעת‬ ‫הרביעית). חוות הדעת התבססה בין היתר על בדיקת המערער ביום ‪ ,15.8.2012‬וכן על‬
‫פגישות עם בני משפחתו.‬
‫על פי חוות הדעת הרביעית, המערער סובל מ"סכיזופרניה פרנואידית עם‬ ‫אפשרות סכיזואפקטיביות כתסמונת נלווית". בהתייחס למעשהו של המערער, נכתב כי‬ ‫"במהלך ההתקף האחרון נוספה למערכת הפרנואידית גם הפרעה אפקטיבית דו קוטבית.‬

‫‪7‬‬
‫הופיעו מחשבות גדלות, המאפיינות מצבים מאניים. הגיע לדרגת אמונה שהוא המשיח‬ ‫ובעיקר ראה עצמו כמי שישרת את אלוהיו באם יעשה את מעשה פנחס [כמתואר בספר‬ ‫במדבר פרק כ"ה – י' א'] וינקה את רחובות אלעד מחטאים ומזנות. תלה ברחובות את‬ ‫הפשקווילים ותכנן לפגוע ברב שזיהה כמקור השחיתות". צוין כי "לאור התרופות האנטי‬ ‫פסיכוטיות שקיבל במהלך השנה האחרונה, מרכיב זה שבפסיכוזה נעלם וקיימת אצלו‬
‫כיום ביקורת מציאות בתחום זה".‬
‫מסקנת חוות הדעת היא כי בעת ביצוע העבירה היה המערער נתון במצב פסיכוטי‬ ‫וכי מחשבות השווא מהן סבל "השתלטו לגמרי על תודעתו והוא היה משועבד להן".‬ ‫מסקנה זו נתמכה בציטוטים שונים מתוך דברי המערער בחקירותיו במשטרה מיום‬ ‫‪ 29.7.2011‬ומיום ‪ ;1.8.2011‬בעדויות מתוך תיק החקירה; ובתיקו הרפואי של המערער‬
‫מתקופת המעצר.‬
‫עוד נקבע בחוות הדעת כי על אף שהמערער לא היה כשיר לעמוד לדין בסמוך‬ ‫לאירוע, בשלב זה הוא כשיר לעמוד לדין בשל הטיפול התרופתי שקיבל.‬
‫בחתימת חוות הדעת נכתב כי המערער:‬
‫"איננו נושא באחריות למעשה שעשה, על פי סעיף ‪34‬ח'‬ ‫לחוק העונשין, היות והוא עונה לשלושת המרכיבים של‬
‫סעיף זה:‬ ‫‪ .1‬אכן סובל ללא עוררין ממחלת נפש, ממנה סבל גם בעת‬
‫ביצוע המעשה.‬ ‫‪ .2‬עוצמת הפגיעה: לא היתה יכולת אצל הנאשם להבין‬ ‫את הפסול, דהיינו, את השיפוט החברתי של ההבדלה בין‬ ‫מותר לאסור. להיפך, הוא ראה בביצוע הפעולה מימוש‬ ‫מצוות האל. ראה עצמו עושה את מעשה פנחס ומציל בכך‬
‫קהילה שלמה מחמדנותו של הרב.‬ ‫‪ .3‬קיים קשר סיבתי בין מחלת הנפש ממנה הוא סובל,‬
‫לבין חוסר היכולת כאמור".‬
‫‪ .13‬מחומר הראיות שהוגש לבית המשפט המחוזי בעניינו של המערער עלה כי מאז‬ ‫שנת ‪ 1997‬היה המערער מצוי תחת מעקב פסיכיאטרי ואף היה מטופל בטיפול תרופתי.‬
‫בשנת ‪ 1997‬פנה המערער לראשונה לטיפול אצל פסיכולוג ופסיכיאטר בבית‬ ‫החולים "שיבא" על רקע חשדותיו כי אשתו בוגדת בו. ברישום הרפואי צוין כי "החשדות‬ ‫לבשו מימד של מחשבות שווא". המערער החל ליטול תרופות, ובבדיקה כעבור שבועיים‬
‫וחצי צוין כי הוא "מרגיש טוב, מצב רוחו תקין, אין מחשבות שווא של קנאה".‬

‫‪8‬‬
‫באפריל ‪ 2003‬חזר המערער לבית החולים "שיבא" ובבדיקה צוין כי קיימת‬ ‫התרשמות "מהפרעה דלוזיונלית פרנואידית" בשל מחשבות שווא של בגידה מצד אשתו,‬
‫ומשכך חודש הטיפול התרופתי.‬
‫‪ .14‬בסמוך לאחר מכן פנה המערער לטיפול בקליניקה הפרטית של הפסיכיאטר ד"ר‬ ‫מנדל פוקס. ברישום מאפריל ‪ 2003‬ציין ד"ר פוקס כי המערער סובל מ"מחשבות שווא‬
‫של בגידה" וניתן לו טיפול תרופתי.‬
‫שנתיים לאחר מכן, באפריל ‪ ,2005‬שב המערער לטיפול אצל ד"ר פוקס לאחר‬ ‫שהפסיק את הטיפול התרופתי כשנה קודם לכן. ברישומיו של ד"ר פוקס צוין כי הופיעו‬
‫אצל המערער "חשדנות יתירה, מחשבות בגידת אשתו, הופיעה תופעת חרדה".‬
‫בספטמבר ‪ ,2009‬לאחר הפסקה ממושכת בטיפול שב המערער לטיפול אצל ד"ר‬ ‫פוקס. ברישומיו של ד"ר פוקס צוין כי "הופיעו מחדש מחשבות שווא של בגידה כמו כן‬ ‫התנהגויות מניפורמיות", והומלץ על טיפול תרופתי. לאחר מכן לא שב המערער לטיפול‬
‫אצל ד"ר פוקס.‬
‫פסק דינו של בית המשפט המחוזי‬
‫‪ .15‬בפסק דין מפורט ומנומק היטב הרשיע בית המשפט המחוזי בבאר שבע (מפי‬ ‫השופט י' צלקובניק ובהסכמת סגנית הנשיא, כתוארה אז, ר' יפה-כ"ץ, והשופט א' ואגו)‬
‫את המערער בביצוע עבירת רצח, וגזר עליו עונש של מאסר עולם.‬
‫בית המשפט דחה את טענת המערער לתחולת הסייג לאחריות פלילית הקבוע‬ ‫בסעיף ‪34‬ח לחוק, תוך שקבע כי על אף שהמערער לקה בהפרעה נפשית, הוא לא היה‬ ‫חסר יכולת בשל מחלתו להבין את מעשהו או להימנע מעשייתו, וכי לא היתה קיימת‬ ‫פגיעה ממשית בבוחן המציאות ובכושר השיפוט שלו עקב ההפרעה הנפשית. בית‬ ‫המשפט הוסיף וקבע כי לא מתקיים קשר סיבתי בין המחלה הנפשית שלקה בה המערער‬ ‫– הפרעה דלוזיונאלית, שעניינה מחשבות שווא של קנאה כלפי אשתו – לבין המעשה‬
‫שביצע.‬
‫מסיבה זו דחה בית המשפט גם את טענת באי-כוח המערער לפיה יש להטיל עליו‬ ‫ענישה מופחתת, לפי סעיף ‪300‬א לחוק.‬

‫‪9‬‬
‫‪ .16‬בית המשפט דחה את עמדת סניגוריו של המערער, לפיה למערער היו מחשבות‬ ‫שווא פרנואידיות לא רק ביחס לאשתו אלא גם ביחס למנוח, וכן כי היו לו מחשבות‬ ‫גדלות פסיכוטיות לפיהן הוטלה עליו משימה אלוהית "להציל את העולם מכוחו המשחית‬ ‫של המנוח". זאת, על בסיס ניתוח אמרותיו של המערער בחקירותיו במשטרה, כולל‬ ‫התבוננות בהקלטות חקירותיו, בחינה מדוקדקת של תוכנן של חוות הדעת והתרשמות‬ ‫מעדויותיהם של הפסיכיאטרים המומחים, וכן התרשמות מעדויות בני משפחה ומכריו‬
‫של המערער על מצבו הנפשי עובר לאירוע, ומעדויות עדי ראיה למעשה.‬
‫‪ .17‬בית המשפט הדגיש, כי הימנעותו של המערער – אשר אין חולק שהיה כשיר‬ ‫לעמוד לדין – מלמסור עדות בבית המשפט, מחלישה את גרסתו בעניין תפיסת‬ ‫ה"משיחיות" שהביאה אותו, לטענתו, לביצוע המעשה, וממילא מחלישה גם את חוות‬ ‫הדעת השניה והרביעית המסתמכות על גרסה זו. בית המשפט העדיף על פניהן את ממצאי‬ ‫חוות הדעת השלישית, שבה נשלל קשר בין קיומה של מחלת הנפש לביצוע המעשה,‬
‫וצוין כי בבדיקת המערער לא עלו מחשבות שווא הנוגעות למנוח או מחשבות גדלות.‬
‫‪ .18‬בית המשפט קבע כממצאים עובדתיים, כי על אף ההפרעה הדלוזיונאלית ממנה‬ ‫סבל המערער, שבאה לידי ביטוי בהתפתחותן של מחשבות שווא של קנאה כלפי אשתו,‬ ‫לא נצפו אצלו במהלך שנים ארוכות תופעות המצביעות על פגיעה בבוחן המציאות שלו,‬ ‫החורגת מתחומי הפרעה זו; כי ההפרעה ממנה סבל לא הפריעה לתפקודו התקין בחיי‬
‫היום יום שניהל; וכי הוא לא היווה סיכון כלשהו לסביבתו.‬
‫בית המשפט הדגיש עוד, כי תדירות ביקוריו של המערער אצל פסיכיאטרים‬ ‫במהלך השנים היתה "דלילה וספוראדית ביותר"; כי המערער מעולם לא אושפז על רקע‬ ‫פסיכיאטרי ואף לא התמיד בנטילת תרופות אנטי-פסיכוטיות באופן רציף ועל אף זאת‬ ‫לא פגע הדבר בתפקודו הכללי; וכי למעט אירוע יחיד כשנתיים קודם לביצוע העבירה,‬
‫המערער לא היה מעורב באירועים חריגים או אלימים.‬
‫‪ .19‬בית המשפט הוסיף וקבע כי מעשי המערער עובר לאירוע מלמדים על כך‬ ‫שהמערער "הבין היטב כי המעשה שהוא מתכוון לבצע הינו מעשה אסור, וכי עליו‬
‫להסוות את מכלול פעולות ההכנה שביצע כדי להשלים את המעשה".‬
‫בהקשר זה ציין בית המשפט כי המערער נהג בקור רוח רב בעת ההכנות לפגיעה‬ ‫במנוח וכך גם בעת ביצוע הפגיעה עצמה. התנהגותו של המערער היתה מאורגנת‬

‫‪10‬‬
‫ומתוכננת לפרטיה: הוא לא גילה לאיש ממקורביו על תכניתו לפגוע במנוח; הוא נטל את‬ ‫הסכין ונרתיקה בהיחבא והסתירם בתיק התפילין ולאחר מכן בבגדיו; הוא ידע כי‬ ‫מופקדת שמירה על המנוח מחשש לביטחונו, וכי יעמוד לרשותו פרק זמן בן שניות‬ ‫ספורות בטרם ייתפס, ועל כן בחר דווקא בסכין ככלי נשק מתאים לביצוע זממו, בשל‬ ‫האפשרות להסתירה ולשלפה במהירות; הוא תכנן מראש לעמוד אחרון בתור הממתינים‬ ‫לגשת אל המנוח (אף שתכנון זה לא צלח בסופו של דבר) כדי לאפשר לעצמו "מרחב‬ ‫תמרון" לצורך הוצאת תכניתו אל הפועל; והוא הכין מכתב למנוח כדי להסיח את דעתו‬
‫בזמן שתכנן לשלוף את הסכין ולדקור אותו באמצעותה.‬
‫‪ .20‬בית המשפט הוסיף כי גם מאמרותיו של המערער בחקירותיו במשטרה עולה כי‬ ‫הוא הבין את הפסול שבמעשהו – שכן הלה אישר בחקירתו כי ידע שהמעשה מנוגד‬ ‫לחוק; אמר כי ידע שהוא צפוי לעמוד לדין וכי יוטל עליו מאסר ארוך; הבהיר כי הוא‬ ‫יודע שעולמו שלו ועולמם של מקורביו יתערער בצורה בלתי הפיכה בעקבות מעשהו;‬ ‫וניסה להפחית מאחריותו הפלילית בכך שטען שהעיכוב במתן טיפול רפואי הוא שגרם‬
‫למותו של המנוח.‬
‫‪ .21‬כן נקבע, כי המערער לא היה חסר יכולת בשל מחלתו להימנע מעשיית המעשה,‬ ‫ולראיה, הוא הכין עצמו מראש לאפשרות שלא תתאפשר הפגיעה במנוח. במקרה כזה‬ ‫תכנן המערער מראש לנסוע לבית אמו בדימונה, ולצורך כך הכין מבעוד מועד בגדים‬
‫להחלפה לשַׁבָּת וסכום כסף שלווה במיוחד כדי להשתתף בהוצאותיה של אמו.‬
‫‪ .22‬בית המשפט דחה עוד את טענתם החלופית של באי-כוח המערער בדבר אי-‬ ‫התקיימותו של יסוד "ההחלטה להמית". נקבע כי מכלול הנסיבות מלמד על כך‬ ‫שהמערער התכוון לקטול את המנוח: מודעותו של המערער להיותה של הסכין גדולת‬ ‫מידות ומסוגלת לפגוע פגיעה קטלנית; בחירתו של המערער לדקור את המנוח באזור‬ ‫רגיש בגופו, בסמוך לאברים חיוניים (וזאת אף אם המערער כיוון את הסכין לאזור הבטן‬ ‫ולא לאזור החזה, כטענתו); מודעותו של המערער לגילו המתקדם של המנוח ולכך שלא‬ ‫היה בקו הבריאות, "באופן המחזק את הידיעה בדבר ההיתכנות הקטלנית", כלשון פסק‬ ‫הדין; ולבסוף, העובדה שהמערער דקר את המנוח מתוך ידיעה כי עוצמת התקיפה תהיה‬ ‫קשה מאוד, שכן המנוח יֵּשֶׁב ללא ניע על כסאו, ולא יהיה מצוי בקשר עין עם המערער,‬
‫בשל כך שיעיין במכתבו, ולמעשה לא יוכל להתגונן כלל מפני התקיפה הלא צפויה.‬
‫בית המשפט הוסיף ודחה את הטענה, לפיה העובדה שהמערער דקר את המנוח‬ ‫פעם אחת בלבד מלמדת על היעדר כוונת קטילה. נקבע כי בנסיבות העניין, המערער ידע‬

‫‪11‬‬
‫כי "מידותיה של הסכין וטיבה הקטלני במובהק, יאפשרו את המתת הרב, גם בדרך של‬ ‫נעיצה בודדת של הסכין בחזהו" וכי המערער בחר במכוון סכין "מכוונת ומותאמת"‬ ‫שיוכל לעשות בה שימוש חד פעמי בלבד לצורך דקירת המנוח, משום שצפה מראש‬
‫שבחדר ינכחו אנשים נוספים.‬
‫‪ .23‬לבסוף שלל בית המשפט את האפשרות להטיל על המערער עונש פחות מזה‬ ‫הקבוע בסעיף ‪ 300‬לחוק, תוך שקבע כי נסיבותיו של המערער אינן מקיימות את התנאים‬ ‫להחלת סעיף ‪300‬א לחוק, שכן הלה לא היה נתון במצב שבו מחלת הנפש בה לקה פגעה‬ ‫בכושר ההבנה שלו באופן המרוחק "רק 'כפסע' מחוסר יכולת של ממש להבנת הנעשה".‬
‫ההליך בערעור‬
‫‪ .24‬ביום ‪ 10.3.2014‬הגיש המערער ערעור על פסק הדין לבית משפט זה.‬
‫‪ .25‬לאחר שעיין בחומר הראיות וקיים דיון בערעור הורה בית משפט זה (בהרכב‬ ‫השופטים ח' מלצר, צ' זילברטל וא' שהם), בהחלטתו מיום ‪" ,26.9.2016‬על מינויו של‬ ‫צוות מומחים מתחום הפסיכיאטריה שיחווה את דעתו בדבר מצבו הנפשי של המערער‬ ‫בעת ביצוע העבירה והשלכותיו ‪ [...]‬לרבות האפשרות להטלת ענישה מופחתת". בית‬ ‫המשפט הוסיף, כי חוות הדעת של צוות המומחים תוגש לבית המשפט המחוזי, אשר‬ ‫יאפשר לבאי-כוח הצדדים לחקור את עורכי חוות הדעת, ככל שיבקשו לעשות כן, וכי‬
‫לאחר מכן ייתן בית המשפט המחוזי הכרעת דין משלימה בעניינו של המערער.‬
‫חוות הדעת הפסיכיאטרית החמישית‬
‫‪ .26‬ביום ‪ 22.1.2017‬הוגשה לבית המשפט המחוזי חוות דעתם של ד"ר אמיר בן‬ ‫אפרים - פסיכיאטר מחוז צפון, ד"ר אלין רוזנצוויג - פסיכיאטר מחוז חיפה, וד"ר עוזי‬ ‫שי - פסיכיאטר מחוז תל אביב, אשר התבססה בין היתר על בדיקות שבוצעו למערער‬
‫ביום ‪ 5.12.2016‬וביום ‪ 15.12.2016‬(להלן: חוות הדעת החמישית).‬
‫לפי חוות הדעת, בעת ביצוע המעשה היה המערער מצוי ב"מצב פסיכוטי"‬ ‫שהתבטא במחשבות שווא של גדלות, והיה משוכנע כי חלה עליו חובה אלוהית לפגוע‬ ‫במנוח (כפי שתואר בסיפור המקראי על פנחס שפגע בנשיא שבט שמעון). בהקשר זה‬ ‫נכתב כי "עצמת השכנוע הפנימי של הנבדק, והאמונה הנחושה בצדקת מעשהו מצביעים‬

‫‪12‬‬
‫על קיום מחשבת שווא אשר הובילה את הנאשם לביצוע הרצח. שיפוטו בעת ביצוע הרצח‬ ‫היה מופרע".‬
‫עוד צוין, כי אופן ביצוע המעשה מעיד גם הוא על הימצאותו של המערער במצב‬ ‫פסיכוטי. על פי "מבחן השוטר" (קרי, האם נאשם היה מבצע עבירה כאשר שוטר עומד‬ ‫לצידו), המערער התעלם באופן מלא מתוצאות מעשהו, וזאת על אף שהיה מודע‬ ‫להימצאותם של חסידי הרב ונאמניו במקום. עוד צוין בהקשר זה, כי המערער לא תכנן‬ ‫את צעדיו מיד לאחר ביצוע העבירה. תימוכין נוספים למצבו הפסיכוטי של המערער בעת‬ ‫ביצוע העבירה יש למצוא, לשיטת צוות המומחים, בכך שבמהלך השחזור שבוצע יום‬ ‫לאחר המעשה חזר המערער והדגיש בפני החוקרים "את תפקיד השליחות בביצוע‬
‫העבירה".‬
‫אשר לקביעת בית המשפט המחוזי, לפיה התנהגותו של המערער היתה מאורגנת‬ ‫ומתוכננת, קבעה חוות הדעת כי "הפרעה פסיכוטית אינה פוגעת תמיד בכושרו של האדם‬ ‫לתכנן ולהוציא לפועל תוכנית מורכבת"; כי התנהגות זו של המערער אינה שוללת‬ ‫פסיכוזה; וכי בשל מחשבות השווא היה המערער בטוח בנכונות מעשיו, ואין לתמוה על‬
‫כך שפעל בקור רוח.‬
‫בהתייחס לשאלה אם המערער הבין את הפסול שבמעשהו, נקבע כך:‬
‫"הנבדק בחקירותיו הראשונות, וכן לפנינו, חזר ואמר כי‬ ‫ידע שלדקור את הרב היא עבירה העשויה לגרור עונש‬ ‫מאסר בן מספר שנים. הנבדק הבין כי הוא מבצע מעשה‬ ‫אסור. מאידך הנאשם סבל ממצב פסיכוטי שהכתיב לו את‬ ‫הביצוע, ומנע ממנו את היכולת להימנע מעשיית המעשה.‬ ‫עצמת המצב הפסיכוטי הביאה אותו לחוסר יכולת של‬ ‫ממש להימנע מעשיית המעשה. על כן אנו סבורים כי‬ ‫הנאשם מבחינה פסיכיאטרית לא היה בר עונשין בעת‬
‫ביצוע העבירה".‬
‫לבסוף, ביחס לשאלת תחולתו של סייג הענישה המופחתת, צוין כי:‬
‫"לתפיסתנו השכנוע העמוק, קור הרוח, חוסר התכנון מה‬ ‫יעשה מיד עם תום התקיפה, מצביעים כי הנבדק בעת‬ ‫ביצוע העבירה היה חסר יכולת של ממש להימנע מביצוע‬ ‫המעשה, ועל כן אנו סבורים כי מבחינה פסיכיאטרית הוא‬
‫אינו נופל בגדר סעיף ‪300‬א(א)".‬

‫‪13‬‬
‫‪ .27‬ביום ‪ 13.3.2017‬נחקרו בבית המשפט המחוזי חברי צוות המומחים שערכו את‬ ‫חוות הדעת, ולאחר מכן, ביום ‪ 7.9.2017‬ניתנה הכרעת דינו המשלימה של בית המשפט‬
‫המחוזי.‬
‫הכרעת הדין המשלימה של בית המשפט המחוזי‬
‫‪ .28‬בהכרעת דינו המשלימה קבע בית המשפט המחוזי כי לאחר עיון בחוות הדעת‬ ‫החדשה ושמיעת עדויות המומחים לגביה, אין מקום לשנות מקביעותיו באשר להשלכות‬ ‫מצבו הנפשי של המערער על ביצוע העבירה, ועל כן הותיר את הכרעת הדין המרשיעה‬
‫על כנה.‬
‫‪ .29‬בית המשפט הצביע על הקושי במתן משקל ראייתי לחוות הדעת החמישית.‬
‫ראשית, בדיקת המערער התבצעה למעלה מחמש שנים לאחר ביצוע העבירה,‬ ‫וקיים קושי מובנה להעריך את מצבו בעת האירוע ממרחק השנים.‬
‫שנית, בשלב זה, כאשר המערער החל כבר לרצות את עונש המאסר שהוטל עליו,‬ ‫יש לחשוש מנסיונו להשפיע על מסקנות חוות הדעת, וממילא יש לשקול בזהירות את‬ ‫דבריו בבדיקות שנערכו לו. בהקשר זה הצביע בית המשפט על כך שבחוות הדעת צוין‬
‫כי המערער "בורר את מילותיו".‬
‫שלישית, יש קושי להסתמך על דברי המערער לפסיכיאטרים המומחים בבדיקות‬ ‫שנערכו לו, תוך שעומת עם חומרי החקירה, כאשר המערער נמנע מלמסור עדות במשפט,‬
‫"לאחר שכבר הוכיח את יכולתו לעמוד בשעות חקירה מרובות במשטרה".‬
‫רביעית, על אף שנכתב בחוות הדעת כי היא מתבססת על חומרי החקירה, עלה‬ ‫מעדויות המומחים בבית המשפט כי צפו רק בסרטון השחזור הקצר, אך לא צפו ביתר‬ ‫חקירותיו הארוכות של המערער (כ‪ 17-‬שעות), וממילא לא עלה בידם להתרשם מכלי‬
‫ראשון מהתנהגותו ותגובותיו בסמיכות זמנים לביצוע העבירה.‬
‫‪ .30‬בית המשפט דחה את עמדת המומחים בחוות הדעת החמישית, לפיה בהתנהגותו‬ ‫של המערער עובר לביצוע המעשה התגלו סימנים פסיכוטיים התומכים בכך שהמערער‬
‫לא היה יכול להימנע מביצועו.‬

‫‪14‬‬
‫בית המשפט הוסיף, כי הקביעה בחוות הדעת החמישית, לפיה העדויות על כך‬ ‫שהמערער המעיט באכילה ובשינה והִרבה בתפילות ובלימוד תורה מתאימות למצב של‬ ‫החמרה פסיכוטית, "מנותקת במידה רבה מהראיות בדבר ההוויה התרבותית-דתית בה חי‬ ‫ופעל הנאשם, המצביעות על כך שהתנהגות הנאשם לא היתה חריגה לאורחותיו". בהקשר‬ ‫זה ציין בית המשפט כי הערכת חוות הדעת לפיה למערער היו מחשבות גדלות ביחס‬
‫למעמדו בעיר בה התגורר, אינה מבוססת.‬
‫‪ .31‬בית המשפט קבע כי אין לקבל גם את הערכת חוות הדעת לפיה המערער האמין‬ ‫שהוא פועל תחת אילוץ אלוהי, שכן מחוות הדעת הקודמות לא עולה כי המערער "שמע‬ ‫קולות" או ראה חזיונות עובר לביצוע המעשה, והוא עצמו שלל זאת במפורש בחקירותיו‬
‫במשטרה.‬
‫עוד נדחתה העמדה לפיה המערער כרך את המנוח במחשבות השווא שלו, תוך‬ ‫שנקבע כי המערער פגע במנוח מתוך מניע אידיאולוגי, שנועד להרתיע ולזעזע, אך אין‬
‫במניע זה כשלעצמו כדי להעמיד את העושה במצב של אי-שפיות.‬
‫‪ .32‬בסופו של דבר נקבע כי:‬
‫"הנאשם פעל אמנם על פי 'משנה' מעוותת מהיסוד, אולם‬ ‫בנסיבות שעלו בפנינו אין כדי להוביל למסקנה כי הנאשם‬ ‫היה חסר יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה, באופן‬
‫שיווצר ספק סביר לתחולת סייג אי-השפיות".‬
‫‪ .33‬לאחר מתן הכרעת הדין המשלימה, שב המערער ופנה לבית משפט זה, תוך שהוא‬ ‫עומד על ערעורו. מכאן הערעור שלפנינו, המכוון הן נגד קביעותיו של בית המשפט‬
‫המחוזי בפסק דינו הן נגד קביעותיו בהכרעת דינו המשלימה.‬
‫‪ .34‬טענתם העיקרית של באי-כוח המערער היא כי יש לפטור את המערער מאחריות‬ ‫פלילית בשל מחלתו, אשר גרמה לכך שבעת ביצוע העבירה היה חסר יכולת של ממש‬ ‫להבין את הפסול שבמעשיו, או להימנע מעשייתם, או שניהם גם יחד. תימוכין לטענה זו‬ ‫מוצאים באי-כוח המערער בכל חוות הדעת, למעט חוות הדעת השלישית, בהן נכתב כי‬
‫המערער סובל ממחשבות שווא כלפי המנוח וממחשבות שווא של גדלות.‬
‫באי-כוח המערער טוענים כי יש לשלול את ממצאי חוות הדעת השלישית,‬ ‫שאינם מתיישבים לטענתם עם חומר הראיות כולו, ואשר מנוגדים לשיטתם לקביעות‬

‫‪15‬‬
‫מתחום הפסיכיאטריה, ולהעדיף על פניהם את ממצאיהן ומסקנותיהן של חוות הדעת‬ ‫הראשונה, הרביעית והחמישית. באשר לחוות הדעת האחרונה נטען כי יש לדחות את‬ ‫קביעותיו של בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו המשלימה, שכן מסקנותיה מבוססות‬
‫היטב בחומר הראיות.‬
‫‪ .35‬מנגד, באת-כוח המשיבה טוענת כי אין להתערב בממצאים העובדתיים שקבע‬ ‫בית המשפט המחוזי ביחס לחוות הדעת. עוד נטען, כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו‬ ‫כי על אף מחלתו של המערער, עד לביצוע העבירה לא נצפתה התנהגות חריגה מצידו‬ ‫המצביעה על פגיעה בבוחן המציאות שלו, וכן כי התכנון המדוקדק למעשה ההמתה‬ ‫מעיד גם הוא שבוחן המציאות של המערער היה תקין, למעט מחשבות השווא ביחס‬ ‫לאשתו, אשר לא התקיים קשר סיבתי בינן לבין המעשה. בהקשר זה נטען, כי התנהגותו‬ ‫המתוכננת והמאורגנת של המערער עובר לביצוע העבירה מקימה את הסברה לפיה‬
‫המערער הבין את מעשיו, והימנעותו מלהעיד מאיינת את אפשרותו לטעון אחרת.‬
‫דיון והכרעה‬
‫‪ .36‬בטרם אדון בסוגיה העיקרית הטעונה הכרעה – היא סוגיית מצבו הנפשי של‬ ‫המערער בעת ביצוע העבירה – אזכיר בקצרה שלוש הנחות יסוד מקדמיות העומדות‬
‫בבסיס דיוננו.‬
‫‪ .37‬הנחת היסוד הראשונה עניינה במידת ההתערבות בקביעות הערכאה הדיונית לגבי‬ ‫חוות הדעת הפסיכיאטריות. כלל ידוע הוא כי אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב‬ ‫בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. כלל זה נכון גם באשר‬ ‫לקביעות הערכאה הדיונית ביחס לחוות דעת מקצועיות שהוגשו לה, בפרט כאשר‬ ‫עורכיהן נחקרו על ידי הצדדים. מקום בו בחרה הערכאה הדיונית לבכר חוות דעת אחת‬ ‫על פני רעותה, התערבותה של ערכאת הערעור בבחירה זו תהיה מצומצמת (ראו למשל,‬ ‫ע"פ ‪ 485/15‬מיכל אלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה ‪ 18‬לפסק דינו של השופט א' שהם‬
‫‪ ;(13.6.2017)‬להלן: עניין אלוני).‬
‫בענייננו, העדיף בית המשפט את חוות הדעת השלישית על פני חוות הדעת‬ ‫האחרות, לאחר שהתרשם באופן בלתי אמצעי מהמומחים שהעידו בפניו, ואימץ את‬ ‫ממצאיה ומסקנותיה. כפי שיבואר בהמשך, במסקנתו זו של בית המשפט לא ראיתי מקום‬
‫להתערב.‬

‫‪16‬‬
‫‪ .38‬הנחת היסוד השניה נוגעת לסמכותו של בית המשפט להכריע בשאלות הנוגעות‬ ‫לנפקות המשפטית של מצבו הנפשי של נאשם.‬
‫לטענת באי-כוח המערער, בית המשפט המחוזי לא סמך את קביעותיו על אף‬ ‫אחת מחוות הדעת, תוך קביעת "דיאגנוזה רפואית" ו"אבחנות עצמאיות" שאין להן בסיס‬ ‫באף אחת מחוות הדעת הפסיכיאטריות. לשיטתם, בית המשפט אינו מוסמך להסיק‬ ‫"מסקנות שבמומחיות פסיכיאטרית", ולכן אין "תוקף מדעי", כלשונם, לקביעותיו באשר‬
‫למצבו הנפשי של המערער.‬
‫‪ .39‬טענה זו אין לקבל. השאלה אם יש לפטור אדם מאחריות פלילית בשל תחולת‬ ‫הסייג של "אי שפיות הדעת" היא שאלה משפטית, להבדיל משאלה רפואית. חוות דעת‬ ‫פסיכיאטריות משמשות כלי בידי בית המשפט כדי להגיע להכרעה, אך אין בהן כדי‬
‫להחליף את שיקול דעתו של בית המשפט. כפי שקבעתי בעניין אחר:‬
‫"חוות הדעת שופכות אור על מצבו הנפשי של הנאשם‬ ‫מבחינה רפואית-מדעית ומאפשרות לבית המשפט להכיר‬ ‫את העובדות הרפואיות, אולם המסקנה המשפטית‬ ‫הנובעת מעובדות אלה לעולם נתונה היא לבית המשפט"‬ ‫(ת"פ (חיפה) ‪ 281/01‬ג'ילין נ' מדינת ישראל, בפסקה יג‬ ‫לפסק דיני ‪ ;(28.7.08)‬וראו עוד: יוסף אלרון "חוות-דעת‬ ‫פסיכיאטריות מנוגדות: השיקולים שבבסיס ההכרעה‬ ‫השיפוטית" סוגיות יישומיות בפסיכולוגיה משפטית ‪,181‬‬
‫‪ 185‬(דוד יגיל ומשה זכי עורכים, ‪.((2011‬‬
‫‪ .40‬זאת ועוד. קביעת בית המשפט בשאלה משפטית זו ראוי שתסמוך עצמה על‬ ‫מכלול חומר הראיות המונח בפני בית המשפט. מטבע הדברים, יכלול חומר זה חוות דעת‬ ‫מומחים אשר יחוו את דעתם על מצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע העבירה המיוחסת‬ ‫לו, על פי אבחנות רפואיות מקובלות וקריטריונים מתחום הפסיכיאטריה. לצד זאת,‬ ‫יכלול חומר הראיות גם עדויות נוספות, לרבות חקירותיו של הנאשם במשטרה, עדותו‬ ‫בבית המשפט (מקום בו נמסרה), עדויות עדי ראיה לביצוע העבירה, עדויות בני משפחה‬
‫ומכריו של הנאשם, וראיות נוספות על התנהגות הנאשם ונסיבות ביצוע העבירה.‬
‫תפקידו של בית המשפט אינו מתמצה אפוא רק בהכרעה בין חוות דעת‬ ‫המומחים, במקרה שיש סתירה ביניהן, אלא בגיבוש מסקנה כוללת, המתיישבת עם‬
‫התמונה הראייתית כולה.‬

‫‪17‬‬
‫‪ .41‬הנחת היסוד השלישית נוגעת למשמעות הראייתית שיש לייחס להימנעותו של‬ ‫המערער מלהעיד.‬
‫בית המשפט המחוזי הבהיר בעניין זה, כי משנקבע שהמערער כשיר לעמוד לדין,‬ ‫ומשלא היתה כל מניעה שימסור עדות בבית המשפט, הוא אינו יכול לעשות שימוש‬ ‫להגנתו בדברים שמסר באמרותיו במשטרה. כך, נקבע כי המערער אינו יכול להסתמך על‬ ‫דבריו בחקירתו, לפיהם הוא התכוון רק לפצוע את המנוח אך לא להמיתו ולפיהם בעת‬
‫המעשה הוא לא נתן דעתו למידתה ולצורתה של הסכין.‬
‫‪ .42‬קביעתו של בית המשפט המחוזי בדין יסודה. ככלל, כאשר מוגשת אמרתו של‬ ‫נאשם שנמנע מלהעיד במשפטו, יש כוח ראייתי רק לאותם חלקים מהאמרה העומדים‬ ‫לחובת הנאשם, אך לא לחלקים שהיו עשויים לעמוד לזכותו, לו היה מעיד במשפטו –‬ ‫כגון פטור מאחריות פלילית או היעדר יסוד נפשי (ראו: יעקב קדמי על הראיות חלק‬ ‫ראשון ‪ .((2009) 139‬משמעות הדברים היא, שנאשם לא יוכל להסתמך על אמרותיו‬ ‫בחקירה שפועלות לזכותו, אלא אם העיד עליהן, העמידן במבחן החקירה הנגדית, ואישר‬ ‫אותן במסגרת עדותו בבית המשפט (ע"פ ‪ 2592/15‬פלוני נ' מדינת ישראל בפסקה ‪9‬‬ ‫‪ ;(6.7.2016)‬ע"פ ‪ 11426/03‬חואמדה נ' מדינת ישראל בפסקה ‪ .((31.12.2008) 31‬יפים‬ ‫לעניין זה דברי השופט ח' כהן בע"פ ‪ 205/75‬רוני קרנץ נ' מדינת ישראל פ''ד ל‪471 (2)‬‬
‫‪:(1976)‬‬
‫"הכלל שאמרתו של נאשם בפלילים שאמרה מחוץ לבית-‬ ‫המשפט, כשרה כראיה אם הוכחה כדבעי (סעיף ‪11‬‬ ‫לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א‪ ,(1971-‬אין בו‬ ‫כשלעצמו כדי להפוך אמרה זו לעדות: עדיין בגדר אמרה‬ ‫היא, שלא אומתה בשבועה (או בהצהרה) ולא נבחנה‬ ‫בחקירה שכנגד. ... אין האמרה [אמרת חוץ של נאשם –‬ ‫י' א'] יכולה לשמש ראיה כי אם נגד הנאשם בלבד. רצה‬ ‫נאשם שאמרתו שאמר מחוץ לבית-המשפט תשמש ראיה‬ ‫לטובתו, עליו להעיד בבית-המשפט ולאשרה בשבועה‬ ‫ולחשוף עצמו לחקירה נגדית עליה. לפי השיטה הנהוגה‬ ‫אצלנו, זכותו של הנאשם היא לשתוק ולא להעיד בבית-‬ ‫במשפט; אבל יהיו אשר יהיו התוצאות הצומחות לו‬ ‫לטובתו מן השימוש בזכות שתיקתו, התוצאה שיוכל‬ ‫לסמוך להגנתו על אמרתו שמחוץ לבית-המשפט אינה‬
‫נמנית עליהן" (שם, בעמ' ‪.(474-473‬‬
‫‪ .43‬בערעור נטען, כי אין לזקוף את העובדה שהמערער נמנע מלהעיד במשפט‬ ‫לחובתו, שכן הימנעותו מלהעיד נבעה מ"חששה של ההגנה מהפיכת המשפט לכלי‬ ‫לאבחון פסיכיאטרי בתנאים שאינם מתאימים לכך". בהקשר זה נטען כי החקירה הנגדית‬

‫‪18‬‬
‫עלולה היתה להביא את המערער "להסתגר ולהכחיש סימפטומים במצבו הנפשי",‬ ‫ולמנוע ממנו "לספק תיאור אמין של מחשבתו הפסיכוטית בזמן האירועים".‬
‫טענה זו, שנטענה בעלמא, ואינה מגובה בחוות הדעת הפסיכיאטריות, אין לקבל.‬ ‫קביעתה של חוות הדעת הראשונה לפיה המערער "אינו יכול לקחת חלק בהליכים‬ ‫משפטיים ולהגן על ענייניו" נדחתה בהמשך בחוות הדעת השלישית ואף בחוות הדעת‬ ‫הרביעית, שהגישו באי-כוח המערער, תוך שנקבע כי המערער "קיבל טיפול תרופתי‬ ‫וכיום הוא כשיר לעמוד לדין". בית המשפט המחוזי, אשר צפה בכל הקלטות חקירותיו‬ ‫של המערער, אף הדגיש כי המערער "וורבלי ורהוט דיבור" וכי הוא "לא חסך במילים‬ ‫בחקירתו ובבדיקות הפסיכיאטריות השונות". משכך, איני רואה מקום לשנות בעניין דנן‬ ‫מהכלל האמור לפיו משנמנע נאשם למסור עדות במשפטו, באופן שהיה מאפשר לבחון‬ ‫את אמיתות גרסתו, הוא אינו יכול לסמוך את הגנתו על דברים שמסר באמרות החוץ שלו.‬
‫‪ .44‬זאת ועוד. להימנעותו של המערער מלהעיד במשפט יש השלכה גם על המשקל‬ ‫שיש לייחס למהימנות גרסתו כפי שהוצגה לפסיכיאטרים המומחים במסגרת הבדיקות‬ ‫שנערכו לו עובר לכתיבת חוות הדעת השונות. כמתואר לעיל, חלק מחוות הדעת פירטו‬ ‫באריכות את גרסתו של המערער לאירוע, תוך שניתן לה משקל משמעותי במסגרת ממצאי‬
‫חוות הדעת.‬
‫כך, למשל, קביעת חוות הדעת הראשונה לפיה התפתחה אצל המערער "על רקע‬ ‫אירועי החיים ‪ [...]‬מערכת מחשבות שוא כלפי הרב במקביל לרמזים למחשבות שוא של‬ ‫גדלות שלו", התבססה באופן מובהק על דברי המערער לפיהם הוא "חכם בתורה", ו"כל‬
‫מעשיו על טוהרה וקדושה".‬
‫בדומה, בקביעתה של חוות הדעת השניה כי למערער יש מחשבות שווא של‬ ‫גדלות, נתנו עורכי חוות הדעת משקל לדברי המערער לפיהם "הוא הרגיש שהוא בעל‬ ‫משימה אלוהית וצריך להחזיר צדק לעולם" ו"מקבל מסרים אלוהיים" וכן לרמזים שנתן‬
‫"על כך שהוא משיח".‬
‫אף קביעתה של חוות הדעת הרביעית לפיה אצל המערער "הופיעו מחשבות‬ ‫גדלות, המאפיינות מצבים מאניים. הגיע לדרגת אמונה שהוא המשיח ובעיקר ראה עצמו‬ ‫כמי שישרת את אלוהיו באם יעשה כמעשה פנחס ..." התבססה, במידה רבה, על דברי‬ ‫המערער בפני עורך חוות הדעת, לפיהם הוא "החל להרגיש מחשבות גדלות, חשב אולי‬ ‫הוא גלגול נשמה של המשיח. הבין שהוא חייב לעשות כמעשה פנחס בן אלעזר הכהן".‬

‫‪19‬‬
‫נדמה אפוא כי חלק מהמומחים קיבלו באופן מלא את הדברים שאמר המערער‬ ‫בבדיקות שנערכו לו, פרשו אותן בהרחבה במסגרת חוות הדעת, וקבעו על בסיסן כי‬ ‫המערער לקה במחשבות שווא כלפי המנוח ובמחשבות גדלות (וזאת מעבר למחשבות‬
‫השווא כלפי אשתו, שאובחנו עוד קודם לאירוע).‬
‫בנסיבות אלה, יש מידה לא מבוטלת של צדק בטענת באת-כוח המשיבה, לפיה‬ ‫המערער מבקש להיבנות מאמירותיו כפי שהוצגו בפני הפסיכיאטרים השונים שבדקו‬ ‫אותו, אשר "לא עברו את כור ההיתוך של שלב ההוכחות במשפט", וזאת שעה שנמנע‬ ‫מלהעיד ולהסביר כיצד אותן אמירות מתיישבות עם יתרת חומר הראיות. בנסיונו של‬
‫המערער לתמוך גרסתו רק בממצאי חוות הדעת יש אפוא קושי ראייתי ממשי.‬
‫‪ .45‬מצוידים בתובנות אלו, נפנה עתה לבחון את טענת באי-כוח המערער לתחולתו‬ ‫של סייג אי-השפיות, אשר על פי הנטען פוטר את המערער מאחריות פלילית לרצח‬
‫המנוח.‬
‫אי שפיות הדעת‬
‫‪ .46‬סעיף ‪34‬ח לחוק, שכותרתו "אי שפיות הדעת", מורה כך:‬
‫"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם,‬ ‫בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי‬
‫בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש –‬ ‫‪ (1)‬להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו;‬
‫או‬ ‫‪ (2)‬להימנע מעשיית המעשה".‬
‫מלשון הסעיף ומההלכה הפסוקה עולה כי נאשם המבקש לטעון לתחולת הסעיף‬ ‫נדרש לעמוד בשלושה תנאים מצטברים: התנאי הראשון, הוא היותו חולה במחלה שפגעה‬ ‫ברוחו, או היותו בעל ליקוי שכלי. התנאי השני, הוא כי עצמת הפגיעה של המחלה היא‬ ‫כזו שגרמה לו לחוסר יכולת של ממש להבין את מעשהו או את הפסול במעשהו, או‬ ‫להימנע מעשיית המעשה. התנאי השלישי הוא קיומו של קשר סיבתי בין המחלה לבין‬
‫חוסר היכולת האמור.‬
‫אפנה כעת לבחון את התקיימות התנאים בענייננו.‬

‫‪20‬‬
‫"מחלה שפגעה ברוחו"‬
‫‪ .47‬התנאי הראשון הוא כאמור קיומה של "מחלה שפגעה ברוחו" של המערער.‬
‫בית המשפט המחוזי קבע, כי "קיימת תמימות דעים בין המומחים השונים, כי‬ ‫הנאשם לוקה מזה שנים בהפרעה דלוזיונאלית, שעניינה מחשבות שווא של קנאה בדבר‬
‫אי-נאמנותה של אשתו".‬
‫בפסיקה נקבע כי הפרעה דלוזיונאלית מתמדת, המתבטאת במחשבת שווא של‬ ‫קנאה חולנית, עשויה אמנם להיחשב להפרעה נפשית חמורה העולה כדי "מחלה שפגעה‬ ‫ברוחו" של אדם, אך זאת רק אם פגעה בבוחן המציאות שלו "מחוץ לתחומי הדלוזיה",‬ ‫והביאה לניתוק בינו לבין כללי המציאות והחברה (ראו תפ"ח (חי') ‪ 5007-08‬מדינת‬ ‫ישראל נ' אבשלומוב, בפסקה ז‪ 4‬לפסק דיני ‪ ,(3.5.2009)‬וראו גם ע"פ ‪ 7010/09‬אבשלומוב‬ ‫נ' מדינת ישראל, בפסקה ‪ ;(5.7.2012) 21‬ע"פ ‪ 3321/16‬הברה נ' מדינת ישראל, בפסקה‬ ‫‪ (22.2.2018) 57‬(להלן: עניין הברה)). ההכרעה בשאלה האם הפרעה דלוזיונאלית – ככל‬ ‫פגיעה נפשית אחרת – מקיימת את התנאי של "מחלה שפגעה ברוחו" של אדם, תלויה‬ ‫ב"עוצמת התסמינים של המצב הנפשי והשפעתם על גיבוש המחשבה הפלילית של‬
‫העושה" (ע"פ ‪ 6570/16‬סופיצייב נ' מדינת ישראל, בפסקה ‪.((18.12.2016) 10‬‬
‫‪ .48‬עלינו להתמקד אפוא בבחינת תסמיניה של ההפרעה הנפשית ממנה סבל המערער‬ ‫(להבדיל מהמינוח המקצועי שניתן לה), ובעיקר להשיב על השאלה, באיזו מידה היא‬
‫השפיעה על ביצוע העבירה.‬
‫בשאלה זו קבע בית המשפט המחוזי כי לא היו בתסמיני ההפרעה הדלוזיונאלית‬ ‫כדי להצביע על כך שמדובר בהפרעה נפשית חמורה. בהקשר זה צוין כי המערער לא‬ ‫אושפז בשל הפרעה זו, ביקר אצל פסיכיאטרים בתדירות "דלילה וספוראדית ביותר" ואף‬ ‫לא נטל תרופות באופן סדיר, ובכל זאת לא פגע הדבר בתפקודו הכללי, למעט מחשבות‬ ‫הקנאה הפתולוגיות שהיו לו כלפי אשתו, שהן חלק מההפרעה עצמה. בית המשפט קבע‬ ‫כי "ההפרעה ממנה סבל הנאשם לא הטביעה חותמה על חיי היום יום 'האחרים' שניהל",‬
‫וכי:‬
‫"בפרספקטיבה של המעקב הפסיכיאטרי ואורחות חייו‬ ‫של הנאשם במשך שנים ארוכות, כעולה מחוות הדעת‬ ‫הפסיכיאטריות ומהעדויות השונות, ניתן לקבוע, כי לא‬ ‫נצפו במהלך שנים אלה, ובכלל זאת, עד מועד אירוע‬

‫‪21‬‬
‫הדקירה, תופעות המצביעות על פגיעה בבוחן המציאות‬ ‫של הנאשם, החורגת מתחומי ההפרעה הדלוזיונאלית".‬
‫בית המשפט המחוזי התייחס בהרחבה בהקשר זה לעדויות שנשמעו בפניו, תוך‬ ‫שקבע כי מכריו של המערער מעיר מגוריו וכן אשתו ציינו כי "התנהגותו של הנאשם‬ ‫היתה רגילה לגמרי והם לא הבחינו בכל התנהגות חריגה בעת האחרונה". בית המשפט‬ ‫הבהיר, כי על אף שאחד העדים (מר שררה) שהיה עמיתו של המערער בבית הספר בו‬ ‫לימד ציין שהמערער היה מתוח בעת שקדמה למעשה, אותו העד שיער כי הדבר נבע בין‬ ‫היתר מחוסר שביעות רצונו של המערער ממקום עבודתו ומאוחר יותר מפיטוריו. בית‬ ‫המשפט התרשם על כן שדבריו של המערער או התנהגותו עובר לביצוע העבירה לא היו‬
‫בלתי סבירות או חסרות הגיון ולא חרגו מ"מחשבות הקנאה 'השגרתיות'".‬
‫בית המשפט דחה עוד את טענת באי-כוח המערער כי כתיבת מכתבים לרבני‬ ‫העיר ו"כרוזים" שתלה המערער בסמיכות זמנים לביצוע העבירה מלמדים על הידרדרות‬ ‫במצבו הנפשי, תוך שקבע כי נושא ה"פריצות" בעירו הטריד אותו כחלק מהתחזקותו‬
‫בדת והיה קשור לתקופת השנה של ימי בין המצרים.‬
‫‪ .49‬בקביעות עובדתיות אלו של בית המשפט המחוזי, המתבססות על ממצאי‬ ‫מהימנות והערכת הראיות שבאו בפניו, לא מצאתי מקום להתערב.‬
‫‪ .50‬בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי מעבר למחשבות השווא הפראנואידיות‬ ‫שהיו למערער כלפי אשתו, לא היו למערער מחשבות שווא פראנואידיות כלפי המנוח,‬
‫ואף לא היו לו מחשבות גדלות אשר הובילו אותו לביצוע העבירה.‬
‫אשר למחשבות השווא כלפי המנוח, בית המשפט המחוזי ציין כי ניתן היה‬ ‫לצפות שיהיו "מועמדים טבעיים" יותר מהמנוח לשמש יעדים למחשבות שווא מצד‬ ‫המערער, בהם בני משפחתו של המערער או גברים שהמערער חשד בהם שהם מקיימים‬
‫קשרים רומנטיים עם אשתו.‬
‫סברה זו אינה חפה מקשיים. רזי נפשו של אדם אינם מדע מדויק, ואינם כמשוואה‬ ‫מתמטית אשר תוצאתה ניתנת לחיזוי. יתכן שמחשבות שווא של אדם הלוקה בנפשו, אם‬ ‫בהפרעה דלוזיאנלית אם בהפרעה אחרת, יובילו למחוזות שאינם צפויים, במובן זה‬ ‫שמחשבות השווא יורחבו למעגלים רחבים יותר מכפי שניתן היה לצפות, בהגיון פנימי‬
‫שאינו מובן לאיש מלבד אותו אדם הפגוע בנפשו.‬

‫‪22‬‬
‫‪ .51‬על אף זאת, לא מצאתי מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה לא‬ ‫הוכח שלמערער היו מחשבות שווא כלפי המנוח. כמפורט לעיל, הקביעה ההפוכה בחוות‬ ‫הדעת הראשונה, הרביעית והחמישית נסמכה, במידה רבה, על דבריו של המערער‬ ‫לפסיכיאטרים המומחים שבדקו אותו, לפיהם חש שעצותיו של המנוח אינן טובות והן‬
‫נובעות משיפוט לקוי.‬
‫ברם, בחקירותיו במשטרה ערך המערער הפרדה ברורה בין העצה שנתן לו הרב‬ ‫שלא להתגרש מאשתו לבין המניע למעשהו. המערער הדגיש, כי:‬
‫"הדקירה של הרב הייתה בלי כל קשר לנושא של אשתי,‬ ‫אחרי שדרך אשתי, התעורר הנקודה, שפה עומד אדם...‬ ‫שמכשיל אנשים רבים בנושא הזה של, עשו אותו אליל,‬ ‫כן, אז ממילא את זה, רציתי לזעזע את אנשים, על ידי‬ ‫דקירה שיבינו, הוא לא אלוקים. ... [העצות של הרב – י'‬ ‫א'] הובילו בעקיפין לדקירה, אך לא זה היה המסר שלי‬ ‫כנקמה או כמחאה אישית לרב. אלא כהוקעת מעשה זה‬ ‫ולעורר את הציבור ואת הרבים על העניין" (ת‪3/‬א, קובץ‬
‫שלישי, עמ' ‪.(13-12‬‬
‫ובמקום אחר אמר:‬
‫"מטרתי בדקירת הרב היא לא הייתה כנקמה או‬ ‫כהשתחררות ממסגר מסוים, אלא הפוך, כהבעת מחאה...‬ ‫גם בתוך מתחם המאמינים של הרב וגם לשאר האדמו"רים‬ ‫בארץ, אשר חלק מהם מתנהגים באותו פעולה של חוסר‬ ‫אמת ותאווה לכסף" (ת‪3/‬א, קובץ שני, עמ' ‪ ;40‬וראה גם‬
‫ת‪2/‬א קובץ ראשון עמ' ‪.(54‬‬
‫לכך יש להוסיף, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, כי המערער התייעץ בשאלת‬ ‫הגירושין עם רבנים נוספים – וכלפיהם לא נטען שהמערער פיתח מחשבות שווא; וכי‬ ‫אף לגרסת המערער (כעולה מאמרותיו בחקירות המשטרה) הוא החליט לבדוק את טיבה‬ ‫של העצה שנתן לו המנוח בכוחות עצמו ולא להקשיב ליועצים. משכך, לא ניתן לומר‬ ‫שעל פי תפיסתו של המערער, המנוח היה האחראי הבלעדי להמשך קשר הנישואין בינו‬ ‫לבין אשתו, וממילא, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, "הכללתו של הרב המנוח‬ ‫במחשבתו הפרנואידית של הנאשם, בשל העצות שנתן לנאשם, אינה עוד מובנת מאליה".‬

‫‪23‬‬
‫‪ .52‬באי-כוח המערער ביקשו לראות באזכורן של שתי פרשות מקראיות על ידי‬ ‫המערער בחקירותיו, ראיה לקיומן של מחשבות שווא ביחס למנוח.‬
‫הפרשה האחת – "העצה הרעה", כלשון המערער, שהשיא בלעם לבלק מלך‬ ‫מואב, אותה השווה המערער לעצתו הרעה של המנוח, אשר שתיהן נבעו, לפי פרשנותו,‬ ‫מחוסר שיקול דעתו של נותן העצה כתוצאה מתאוות בצע ("חמדת הממון", בלשונו של‬ ‫המערער; ראו ת‪2/‬א, קובץ שני, עמוד ‪ ;4‬ת‪2/‬א, קובץ ראשון, עמוד ‪ .(77‬המערער תיאר‬ ‫כי תובנה זו שימשה עבורו "נקודת תפנית", ובעקבותיה הגיע למסקנה כי עליו להוקיע‬
‫את עצתו הרעה של המנוח (הגם שלא הסיק מכך מה דרך הפעולה שעליו לנקוט).‬
‫הפרשה השניה – מעשהו של פנחס בן אלעזר, אשר נטל רומח בידו ודקר את‬ ‫זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, ואת האישה המדיינית אליה קרב, כזבי בת צור, ובכך‬ ‫עצר את המגפה שפשטה בישראל לאחר שזנו אל בנות מואב ונצמדו לבעל פעור. המערער‬ ‫ביקש לראות בפגיעה במנוח מעשה רצוי וראוי, שכן בבסיסו עמד הרצון למנוע חילול‬
‫שם האל, כשם שמעשהו של פנחס היה רצוי בעיני האל.‬
‫חלק מחוות הדעת שקבעו כי המערער לקה במחשבת שווא כלפי המנוח, נסמכו‬ ‫על דברים דומים שאמר המערער בעת הבדיקות שנערכו לו. ואולם, המעיין בדברי‬ ‫המערער בחקירותיו במשטרה ימצא כי המערער אמר במפורש שלא ביקש לחקות את‬ ‫מעשה פנחס ולא קיבל השראה מפורשת למעשיו מפרשת בלעם, ובלשונו: "זה לימד‬ ‫אותי לעצמי, איך אני צריך להתנהג בחיים שלי, זה לא לימד אותי לעשות פעולה. זה לא‬ ‫מדע בדיוני, התורה היא לא מדע בדיוני. התורה זה לא ספר היצ'קוק... לא שהתורה היא‬ ‫המלמדת אותי לבצע את הפעולות" (ת‪2/‬א קובץ ראשון עמ' ‪ .(85‬ממילא, לא ניתן להסיק‬ ‫מאזכור אותן פרשות על ידי המערער בחקירותיו במשטרה (בסמיכות זמנים למועד‬ ‫קריאתן בתורה בבית הכנסת בשבת) על קיומן של מחשבות שווא שהיו למערער כלפי‬
‫המנוח.‬
‫‪ .53‬בדומה, לא מצאתי לנכון להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי אשר דחה‬ ‫את הטענות לפיהן המערער חווה מחשבות גדלות, סבר כי הוא "המשיח", ופעל מתוך‬
‫תחושת שליחות אלוהית.‬
‫טענות אלו, שהתבססו גם הן בעיקר על האמור בחלק מחוות הדעת, סותרות את‬ ‫דברי המערער בחקירותיו במשטרה, בהן הדגיש כי הוא אינו סבור שהוא המשיח ("משיח‬ ‫בן דוד, ידוע, יכול להיות כל אחד, כל אחד מעם ישראל", בלשונו), וכי אפשרות זו סבירה‬

‫‪24‬‬
‫באותה מידה שבה אחד מחוקריו הוא המשיח. המערער גם שלל כי פעל מכוחה של‬ ‫"שליחות"; הסביר לחוקריו כי הגיע למסקנה שעליו לבצע את המעשה מתוך לימוד‬ ‫והתעמקות בכתבי הקודש אך לא משום ששמע קול ציווי אלוהי; ואף אמר לחוקריו‬ ‫(במסגרת פרשנותו לנבואות ירמיהו וימי בין המצרים), "יאשפזו אותי בסוף, עזוב אותך"‬
‫(ת‪3/‬א, קובץ ‪ ,1‬עמ' ‪.(124‬‬
‫‪ .54‬כפי שהבהרתי לעיל, משנמנע המערער מלהעיד במשפטו, ולהסביר כיצד‬ ‫הדברים שאמר בחקירת המשטרה מתיישבים עם האמור בחוות הדעת באשר לתפיסת‬ ‫הגדלות ולמחשבות השווא כלפי המנוח, אין לקבל את גרסתו, הנתמכת רק בדברים שמסר‬
‫לפסיכיאטרים המומחים זמן רב לאחר המעשה.‬
‫‪ .55‬באי-כוחו של המערער ביקשו לסמוך עוד את קיומן של מחשבות גדלות אצל‬ ‫המערער בראיות נוספות: דבריה של אשתו בהודעתה במשטרה כי בשבוע שקדם למעשה‬ ‫אמר לה המערער "שהמשיח צריך לבוא שכדאי לחזור בתשובה. אין זמן" (ת‪35/‬א, עמ'‬ ‫‪ ,4‬שורה ‪ ;(118‬דבריה בעדותה לפיהם המערער "מתחזק בדת הוא נהיה משהו קדוש";‬ ‫דברי המערער בחקירתו לפיהם "זה כבר תקופה ארוכה ש... שאני מאוד קידשתי את‬ ‫עצמי, במילים אחרות, המיעוט שלי באוכל, מיעוט בבילויים, ביציאות... זה רק לשבת‬ ‫ללמוד תורה" (ת‪1/‬א, עמ' ‪ ;(25‬והעובדה שבכרוז שהוכן על ידי המערער בסמוך לאירוע‬
‫הוא זיהה עצמו כ"קדוש".‬
‫איני סבור כי בדברים אלו יש כדי לבסס קיומה של מחשבת גדלות אצל המערער.‬ ‫הציפיה של המערער לבוא המשיח הינה חלק מאמונתו הדתית, ויש להבינה בהקשר‬ ‫תרבותי וחברתי. הימים שקדמו לרצח המנוח היו ימי בין המצרים, בין צום י"ז בתמוז‬ ‫לצום תשעה באב, בו על פי המסורת היהודית חרב בית המקדש ובו עתידים ישראל‬ ‫להיגאל בבוא המשיח. אין לתמוה איפה כי המערער אמר לאשתו שיש להמתין בימים‬ ‫אלו לביאת המשיח, וכי השתדל להקדיש את זמנו ללימוד תורה ולהתעסקות בקודש.‬ ‫אשר לכרוז, המערער הבהיר בחקירתו במשטרה כי כוונתו היתה לקדושת האל, וכי לא‬ ‫ראה עצמו כקדוש או כמורם מעם. בכל אלו אין אם כן כדי ללמד על מחשבות גדלות של‬
‫המערער.‬
‫‪ .56‬באי-כוח המערער ביקשו להגיש ראיות נוספות בערעור, בהן סיכומי מחלה של‬ ‫המערער מתקופת שהותו במב"ן, כחודשיים וכחצי שנה לאחר ביצוע העבירה. תעודות‬ ‫רפואיות אלו עמדו לנגד עיניהם של הפסיכיאטרים המומחים שערכו את חוות הדעת‬

‫‪25‬‬
‫השניה והשלישית. על פי הנטען בבקשה, ממסמכים אלה עולה כי המערער אובחן כסובל‬ ‫מסכיזופרניה וכן כי המערער גילה מחשבות שווא של גדלות בתקופת אשפוזו.‬
‫כמו כן ביקשו באי-כוח המערער להגיש את הודעתו במשטרה של ידידו של‬ ‫המערער, אשר העיד במשפט מטעם התביעה ותיאר את התנהגותו של המערער עובר‬ ‫לרצח. לטענת באי-כוח המערער, מהודעת העד מיום ‪ 8.8.2011‬אותה ביקשו להגיש,‬ ‫עולה כי המערער אמר לעד יומיים לפני המעשה כי עליו להתפלל שהמשיח לא ימות‬ ‫ושיהיה "חושך גדול בתשעה באב". באי-כוח המערער ביקשו לראות בכך ראיה‬
‫למחשבות הגדלות של המערער.‬
‫איני סבור כי יש לקבל את המסמכים המבוקשים כראיה, בשלב דיוני מאוחר זה,‬ ‫בעיקר בשל כך שבאי-כוח המערער הבהירו בבקשתם כי המסמכים שהגשתם מתבקשת‬ ‫כעת היו בידיהם בעת הדיון בבית המשפט המחוזי, ועל אף זאת בחרו שלא להגישם‬ ‫(לאמות המידה לקבלת ראיות חדשות בערכאת הערעור ראו: יוסף אלרון "קבלת ראיות‬
‫שלא על פי סדר הדין" המשפט יב ‪.((2007) 30-24 ,15‬‬
‫אף לגוף העניין, איני סבור כי יש בראיות אלו כדי לשנות את התוצאה אליה‬ ‫הגיעה הערכאה הדיונית. אשר לאמרתו של העד המתוארת בבקשה, אין בה כדי לשנות‬ ‫ממסקנת בית המשפט המחוזי באשר לתמונה המצטיירת ממכלול עדויותיהם של מכריו‬ ‫ובני משפחתו של המערער על מצבו הנפשי עובר לאירוע, בפרט כאשר אותו עד מסר‬ ‫עדות בבית המשפט. אשר לתעודות הרפואיות, כפי שפורט בהרחבה לעיל, הדגש העיקרי‬ ‫בשאלת "המחלה שפגעה ברוחו" של המערער אינו סיווג הליקוי הנפשי של המערער‬ ‫(הפרעה דלוזיאנלית או סכיזופרניה, כטענת באי-כוחו) אלא תסמיניה של אותה מחלה.‬
‫‪ .57‬מסקנת הדברים עד כה היא אפוא כי לא התקיים אצל המערער התנאי הראשון‬ ‫הדרוש בסעיף ‪34‬ח לחוק. על אף שחוות הדעת הפסיכיאטריות קבעו שהמערער לקה‬ ‫ב"הפרעה דלוזיונאלית" לא ניתן לקבוע, בנסיבותיו של המערער, ובמבחניו המשפטיים‬
‫של הסעיף, כי הפרעה זו כשלעצמה עולה כדי "מחלה שפגעה ברוחו".‬
‫חוסר יכולת של ממש להבין את המעשה, את הפסול בו, או להימנע מעשייתו‬
‫‪ .58‬אעבור כעת לבחינת התנאי השני הקבוע בסעיף. בעניין זה, התמקדו טענות באי-‬ ‫כוח המערער בחלופה לפיה הלה היה חסר יכולת של ממש להבין את הפסול שבמעשהו.‬

‫‪26‬‬
‫לאחר שהוגשה חוות הדעת החמישית, בה נכתב כי המערער היה חסר יכולת של ממש‬ ‫להימנע מעשיית המעשה, טענו באי-כוח המערער גם להתקיימותה של חלופה זו.‬
‫‪ .59‬בית המשפט המחוזי העדיף את ממצאי חוות הדעת השלישית על פני חוות הדעת‬ ‫האחרות, אשר קבעה כי המערער היה מודע למעשיו והבין את הפסול שבהם. בית המשפט‬ ‫סבר, כי התנהגותו המתוכננת והמאורגנת של המערער עובר לביצוע המעשים מלמדת‬
‫שלא היה במצב פסיכוטי אשר שלל ממנו את כושר השיפוט שלו.‬
‫‪ .60‬אכן, מעשי המערער עובר לביצוע העבירה, ובכלל זה ההכנות לקראת הוצאת‬ ‫תכניתו מן הכוח אל הפועל, מעידים כי המערער ניסה להסוות את כוונותיו: המערער‬ ‫סיפר לאשתו כי הוא נוסע לאמו לשבת, נטל בהיחבא את הסכין מחדרו של בנו והסתירה‬ ‫בתיק התפילין ולאחר מכן בין בגדיו. התנהגות זו של המערער מלמדת כי הבין את הפסול‬
‫שבמעשהו.‬
‫גם "תכניתו החלופית" של המערער לנסוע לאמו אם לא יתאפשר לו לממש את‬ ‫התכנית לפגוע במנוח, מלמדת כי היה מודע היטב למעשיו ויכול היה להימנע מהם.‬ ‫המערער אף ביצע הכנות למימושה של תכנית זו, בהן הכנת בגדים לשבת ונטילת הלוואה‬ ‫לצורך השתתפות בהוצאותיה של אמו. בהקשר זה, אין בטענת באי-כוח המערער – לפיה‬ ‫המערער תכנן רק לדחות את תכניתו המקורית, אם לא יוכל להוציאה אל הפועל – כדי‬ ‫להועיל לו. עצם המודעות לאפשרות דחייתה של התכנית למועד מאוחר יותר מעידה גם‬ ‫היא שהמערער פעל תוך תכנון ושקילת צעדיו, באופן המלמד על הבנתו את הפסול‬
‫שבמעשים.‬
‫‪ .61‬יש אמנם טעם בטענת באי-כוח המערער, שנתמכה גם בעדותם של חלק‬ ‫מהמומחים בפני בית המשפט המחוזי, לפיה התנהגות מאורגנת ותכנון מראש של‬ ‫העבירה אינם שוללים את האפשרות שאדם פעל בהשפעת הפרעה דלוזיונאלית (וראו‬ ‫והשוו: ע"פ ‪ 8220/02‬ברוכים נ' מדינת ישראל פ"ד נח‪ ;(2004) 766 ,724 (5)‬ע"פ‬ ‫‪ 8287/05‬בחטרזה נ' מדינת ישראל, בפסקה ‪ .((11.8.2011) 31‬יחד עם זאת נקבע בפסיקה,‬ ‫כי "התנהגות מאורגנת מקימה סברה לחובתו של הנאשם, ועליו להציג נתונים לסתור"‬
‫סברה זו (שם, בפסקה ‪ ;31‬עניין הברה, בפסקה ‪.(64‬‬
‫התנהלותו המאורגנת של המערער מקימה חזקה עובדתית לכך שהיה בכוחו‬ ‫לשלוט במעשיו, ועליו היה אפוא מוטל להציג נתונים לסתור חזקה זו. ואולם, לא רק‬ ‫שדבר זה לא עלה בידיו (שכן נמנע מלהעיד במשפט), אלא שדבריו בחקירותיו במשטרה‬

‫‪27‬‬
‫אף מחזקים את הסברה לפיה הבין את מעשיו ואת הפסול שבהם, וידע שביצע מעשה‬ ‫האסור על פי חוק, הגורר עמו עונש מאסר ממושך. כך, אמר המערער בחקירתו כי "ודאי‬ ‫שמעשה דקירה, הוא בניגוד לחוק" (ת‪3/‬א, קובץ ראשון, עמ' ‪ (22‬וכי "לקחתי בחשבון‬ ‫שיכול להיות מצב שאני מסתבך הולך לבית סוהר. ... לקחתי בחשבון. הרי ודאי שאם‬ ‫אני אדקור גם אם זה הריגה גם אם זה, מפה לפה אני נכנס לבית סוהר" (ת‪2/‬א, קובץ שני,‬ ‫עמ' ‪ ;1-2‬ראה גם ת‪2/‬א, קובץ ראשון, בעמ' ‪ ,28‬שם אמר "אני לוקח בחשבון לקראת מה‬
‫אני הולך").‬
‫באחת מחקירותיו אף שלל המערער את האפשרות שפעל בחוסר שפיות:‬
‫"אני יכלתי לבוא ולבנות על הקלף הכי פשוט, חולה נפש,‬ ‫אבל אתם לא מבינים כמה אני אמיתי במעשה שלי... אני‬ ‫יכלתי לבוא להגיד 'לא יודע, אני דמיינתי דמיונות, אני‬ ‫חלמתי', כמו שהיום בבתי משפט אנשים חופשי,‬ ‫פסיכיאטר, יאללה תן לו, תן לו פסיכיאטר, נשמה, אני כל‬ ‫כך אמיתי במה שעשיתי שאני לא מפחד מכלום, אך ממנו‬ ‫[מצביע למעלה בכוונה לאלוהים], זה אין לא בית סוהר,‬ ‫לא בית המשפט, כי כבר הקרבתי במעשה הזה את עצמי,‬ ‫שאני יודע מה אני הולך לפספס, אבל האמת כואבת לי"‬
‫(ת‪1/‬א עמ' ‪.(58‬‬
‫המסקנה העולה ממכלול חומר הראיות היא אפוא כי לא ניתן לקבוע שהמערער‬ ‫לא הבין את הפסול שבמעשהו.‬
‫‪ .62‬באי-כוח המערער הוסיפו וטענו כי המערער לא יכול היה להימנע מעשיית‬ ‫המעשה. טענה זו נסמכה בעיקר על חוות הדעת החמישית, אשר קבעה, כזכור, כי‬ ‫המערער סבל ממצב פסיכוטי שהכתיב לו את ביצוע העבירה, ולא איפשר לו להימנע‬
‫מעשיית המעשה.‬
‫‪ .63‬כבית המשפט המחוזי, אף אני סבור כי קיימים קשיים לא מבוטלים באימוץ‬ ‫מסקנותיה של חוות הדעת החמישית. קביעתה של חוות הדעת החמישית – לפיה המערער‬ ‫היה משולל יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה – אינה נתמכת בקביעת חוות הדעת‬ ‫הראשונה והרביעית, לפיהן המערער היה חסר יכולת להבין את אשר הוא עושה או את‬
‫הפסול במעשהו.‬

‫‪28‬‬
‫זאת ועוד, הקביעות בחוות הדעת באשר למחשבות השווא של המערער כלפי‬ ‫המנוח ולמחשבות הגדלות שלו, סותרות את אמרותיו של המערער בחקירותיו במשטרה,‬
‫ובמובן זה אכן קיים נתק בינן לבין יתר חומר הראיות שהוצג במשפט.‬
‫על כך יש להוסיף את הקשיים המהותיים במתן משקל ראייתי של ממש לחוות‬ ‫הדעת החמישית, בשים לב לכך שעורכי חוות הדעת בדקו את המערער בחלוף למעלה‬ ‫מחמש שנים לאחר האירוע; לכך שעורכי חוות הדעת לא צפו בחקירותיו של המערער‬ ‫במשטרה באופן שהיה מאפשר להם להתגבר במידת מה על הקושי באבחון מצבו הנפשי‬ ‫של המערער בזמן אמת בחלוף זמן כה רב מהאירוע הנדון; ולכך שמחד גיסא המערער‬ ‫נמנע מלהעיד במשפטו ולהעמיד את גרסתו במבחן החקירה הנגדית ומאידך גיסא עורכי‬
‫חוות הדעת קיבלו את גרסתו כמהימנה.‬
‫קשר סיבתי‬
‫‪ .64‬התנאי השלישי הוא קיומו של קשר סיבתי בין ה"מחלה שפגעה ברוחו" של אדם‬ ‫לבין היותו של אותו אדם חסר יכולת להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו,‬
‫או להימנע מעשיית המעשה.‬
‫כעולה במפורש מלשון הסעיף, אין די בהיותו של אדם לוקה בנפשו או בכושרו‬ ‫השכלי כדי להיות פטור מאחריות פלילית למעשיו; הסייג לאחריות פלילית יחול רק‬ ‫מקום בו המחלה או הלקות הם שגרמו לאדם להיות חסר יכולת של ממש להבין שהוא‬ ‫מבצע מעשה פסול או להיותו חסר יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה. בחינת‬ ‫הקשר הסיבתי תיעשה לפי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, על פי מצבו הנפשי של האדם‬
‫בשעת ביצוע העבירה, בהתאם להתנהגותו, הלך רוחו, והאופן בו ביצע את המעשה.‬
‫‪ .65‬לאחר שעיינתי במכלול חומר הראיות, אני סבור כי לא ניתן לקבוע שתנאי זה‬ ‫התקיים בנסיבות העניין.‬
‫כפי שצוטט לעיל (בפסקה ‪ ,(51‬המערער שב וטען בחקירותיו כי עצת המנוח‬ ‫שלא להתגרש מאשתו פקחה את עיניו להבין שתאוות בצע ("חמדת הממון", בלשונו)‬ ‫סנוורה את עיני הרב והטתה את שיקול דעתו, אך עצה זו כשלעצמה לא גרמה למערער‬ ‫לגבש את ההחלטה לפגוע במנוח. החלטה זו התגבשה רק לאחר שהמערער העמיק‬ ‫בתלמודו, והבין שעליו לבצע פעולה שיהיה בה כדי להביע מחאה ציבורית על תופעה‬

‫‪29‬‬
‫של תאוות בצע בחצרות רבנים מקובלים, הקשורה באופן עקיף בלבד לעצתו הפרטנית‬ ‫של המנוח למערער.‬
‫אם כן, לפי התמונה העולה מדברי המערער, אין קשר ישיר בין ההפרעה‬ ‫הדלוזינאלית בה לקה, אשר התאפיינה במחשבות שווא כלפי אשתו, לבין החלטתו לפגוע‬ ‫במנוח. מעוותת ככל שהיתה תובנתו של המערער בקשר לתאוות הבצע שייחס למנוח,‬ ‫לא עלה בידי באי-כוח המערער להוכיח שמעשהו בוצע בשל מחלתו, וכי היא גרמה לו‬
‫לחוסר מודעות למעשיו או להיעדר רציה ביחס אליהם.‬
‫התקיימות יסוד ה"החלטה להמית"‬
‫‪ .66‬טענתם החלופית של באי-כוח המערער היא, כי לא התקיים אצל המערער היסוד‬ ‫הנפשי של "החלטה להמית", כנדרש לפי סעיף ‪ 301‬לחוק לצורך הרשעתו בעבירת הרצח.‬ ‫בהקשר זה, נטען כי המערער התכוון "לפגוע במנוח, כדי לגרום זעזוע בעם, אך לא להביא‬
‫למותו".‬
‫‪ .67‬התקיימות יסוד "ההחלטה להמית" נבחנת הן בצפיה של נאשם את התרחשות‬ ‫התוצאה הקטלנית הן בחפצו בהתקיימותה. בענייננו, באי-כוח המערער לא חולקים על‬ ‫כך שהמערער יכול היה לצפות שמעשהו יוביל למות המנוח; אך לטענתם הוא לא חפץ‬
‫במותו.‬
‫חזקה היא כי אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו, אלא אם הוכח אחרת.‬ ‫חזקת הכוונה נלמדת מתוך היסוד העובדתי של העבירה, ובין היתר מאופן ביצוע‬ ‫ההמתה; מהאמצעי ששימש לשם ביצועה; ממיקום הפגיעה בגופו של הקורבן;‬ ‫ומהתנהגותו של הנאשם לפני ואחרי ביצוע העבירה (ראו, למשל, ע"פ ‪2589/15‬‬
‫וינוקורסקי נ' מדינת ישראל, בפסקה ‪.((29.10.2018) 21‬‬
‫‪ .68‬בענייננו, בדין קבע בית המשפט המחוזי כי מכלול הנסיבות מלמדות על כך‬ ‫שהמערער התכוון להמית את המנוח. המערער בחר בסכין משוננת, מושחזת ומחודדת,‬
‫שמידותיה גדולות במיוחד. המערער עצמו כינה את הסכין בחקירתו "סכין קומנדו".‬
‫המערער טען אמנם כי בחר בסכין זו לא בשל מידותיה אלא בשל נרתיקה ובשל‬ ‫היכולת להסתירה, אך משלא העיד בבית המשפט, אין באמרות אלו כדי לתמוך בגרסתו.‬ ‫לעניין זה, כמו גם לעניין הטענה כי המערער ביקש רק לפגוע במנוח ולא להמיתו, איני‬

‫‪30‬‬
‫מקבל את פרשנות באי-כוח המערער, לפיה כאשר מהימנות אמרותיו של נאשם בחקירתו‬ ‫במשטרה "עולה באופן ברור" מתוכנן של האמירות, יש ליתן להן משקל של ממש כראיות‬
‫לזכותו.‬
‫‪ .69‬חזקת הכוונה נלמדת גם ממיקום הדקירה בגופו של המנוח, שכן כפי שקבע‬ ‫הדו"ח הפתולוגי, המערער דקר את המנוח ב"שליש התחתון של בית החזה". אף אם‬ ‫הייתי מקבל את טענת באי-כוח המערער, לפיה המערער כיוון את הסכין לאזור הבטן‬ ‫ולא לאזור החזה, הרי שגם דקירה באזור הבטן בסכין כמו זו שבחר בה המערער עלולה‬
‫לפגוע באיברים חיוניים ולהמית את הקרבן, כפי שאכן קרה במקרה דנן.‬
‫‪ .70‬על כך יש להוסיף, כי תכניתו של המערער לעמוד אחרון בתור הממתינים לקבל‬ ‫את ברכתו של המנוח, כדי שלא יהיו אנשים רבים בסביבת המנוח שיוכלו לעמוד בדרכו,‬ ‫וכן המכתב שהכין מראש לצורך הסחת דעתו של המנוח בעת ביצוע המעשה, תומכים גם‬
‫הם בחזקת הכוונה ומלמדים כי התקיים אצל המערער יסוד "ההחלטה להמית".‬
‫ענישה מופחתת‬
‫‪ .71‬לבסוף טענו באי-כוח המערער, כי היה על בית המשפט להשית על המערער‬ ‫עונש מופחת לפי סעיף ‪300‬א(א) לחוק, בשל כך שההפרעה הנפשית ממנה סבל הגבילה‬ ‫במידה ניכרת את יכולתו להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע‬
‫ממנו.‬
‫סעיף ‪300‬א(א) לחוק מורה כך:‬
‫"על אף האמור בסעיף ‪ ,300‬ניתן להטיל עונש קל מהקבוע‬ ‫בו, אם נעברה העבירה באחד מאלה:‬
‫(א) במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי‬ ‫בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה‬ ‫ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף‬
‫‪34‬ח –‬ ‫‪ (1)‬להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו;‬
‫או‬ ‫‪ (2)‬להימנע מעשיית המעשה".‬
‫בדומה לתנאים המנויים בסעיף ‪34‬ח לחוק, גם סעיף זה מציב שלושה תנאים‬ ‫מצטברים להשתת ענישה מופחתת על נאשם שהורשע בעבירת הרצח: התנאי הראשון, כי‬ ‫הפגם הנפשי ממנו סבל הנאשם הוא בגדר "הפרעה נפשית חמורה" או שהוא לוקה‬

‫‪31‬‬
‫בכושרו השכלי; התנאי השני, כי יכולתו של הנאשם הוגבלה במידה ניכרת להבין את‬ ‫אשר הוא עושה, להבין את הפסול המוסרי הטמון במעשהו, או להימנע מעשיית המעשה;‬ ‫והתנאי השלישי, כי מתקיים קשר סיבתי בין שני התנאים הקודמים (ע"פ ‪ 5951/98‬מליסה‬ ‫נ' מדינת ישראל פ"ד נד‪ ;(2000) 58-57 ,49 (5)‬ע"פ ‪ 485/15‬אלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה‬
‫‪ 20‬לפסק דינו של השופט א' שהם ‪ (13.6.2017)‬(להלן: עניין אלוני)).‬
‫‪ .72‬בפסיקה נקבע, כי ענישה מופחתת מכוח סעיף ‪300‬א שמורה לאותם מקרים‬ ‫גבוליים ונדירים שבהם עמד נאשם על ספו של סייג אי-שפיות הדעת שעשוי היה לפטור‬ ‫אותו מאחריות פלילית למעשיו, ותחושת הצדק מחייבת שלא לגזור עליו מאסר עולם‬ ‫(עניין אלוני, בפסקה ‪ ;19‬ע"פ ‪ 3039/15‬זועבי נ' מדינת ישראל, בפסקה ‪(7.6.2018) 6‬‬ ‫(להלן: עניין זועבי); עניין הברה, בפסקה ‪ .(69‬מצבים אלו כל כך חריגים, עד כדי כך‬ ‫שהמרווח בין סעיף ‪34‬ח לסעיף ‪300‬א לחוק הוא "מרחק פסע בלבד מחוסר יכולת של‬ ‫ממש" (ע"פ ‪ 10669/05‬מטטוב נ' היועץ המשפטי לממשלה, בפסקה ‪ 14‬לפסק דינו של‬
‫השופט ע' פוגלמן ‪.((7.2.2008)‬‬
‫‪ .73‬לאחרונה נשמעה בפסיקת בית משפט זה הדעה, כי בתי המשפט מציבים משוכה‬ ‫גבוהה מן הרצוי בבואם להכריע בשאלת תחולתו של סעיף ‪300‬א לחוק העונשין. כך‬
‫למשל, סבר השופט נ' הנדל בעניין אלוני, כי:‬
‫"ההתפתחות הפסיקתית מצמצמת את פרשנות הסעיף יתר‬ ‫על המידה, כך שיישומו, הלכה למעשה, מוגבל מדי. ‪[...]‬‬ ‫במצב המשפטי הנוכחי אין בחקיקה דרגות שונות של‬ ‫רצח, כפי שיש בשיטות משפטיות אחרות. יש בכך כדי‬ ‫להבליט את החשיבות של סעיף ‪300‬א. אין להגבילו‬ ‫כאילו התיקון, על החידוש שבו, נועד לפתוח פתח כחודה‬
‫של מחט".‬
‫גם השופט מ' מזוז סבר באותו עניין כי לסעיף ‪300‬א לחוק העונשין ניתנה פרשנות‬ ‫מצמצמת יתר על המידה. לעמדה זו הצטרף השופט י' עמית אשר סבר, בעניין זועבי, כי‬ ‫בשלה העת "לרכך" את עצמת התסמינים הדרושים לפי סעיף ‪300‬א לחוק (עניין זועבי,‬ ‫בפסקה ‪ 6‬לחוות דעתו של השופט י' עמית; ראו לעניין זה גם דנ"פ ‪ 5774/18‬זועבי נ'‬
‫מדינת ישראל ‪.((12.8.2018)‬‬
‫‪ .74‬איני שותף לעמדה זו. אמנם, הפעלתו של סעיף ‪300‬א מסורה לשיקול דעתו הרחב‬ ‫של בית המשפט, אשר יכריע בשאלת הענישה המופחתת בהתאם לנסיבות העניין (ע"פ‬ ‫‪ 1508/14‬חבני נ' מדינת ישראל, בפסקה ‪ .((24.8.2015) 39‬ואולם, בבוא בית המשפט‬

‫‪32‬‬
‫להכריע אם התקיימו התנאים האמורים באופן המצדיק הטלת עונש מופחת על נאשם,‬ ‫עליו לשוות לנגד עיניו את הערך של קדושת חיי אדם, שהופר ונרמס במעשה הרצח,‬ ‫ולנהוג במידה כפולה ומכופלת של זהירות בטרם ישית עונש מופחת על נאשם. לטעמי,‬ ‫קביעתו של עונש מופחת צריכה להישמר אפוא לאותם מצבים חריגים ביותר, תוך‬
‫היצמדות לתנאים המפורשים המנויים בסעיף ‪300‬א לחוק.‬
‫יתירה מזאת. כשלעצמי איני סבור כי יש לעשות שימוש פרשני בסעיף ‪300‬א‬ ‫לחוק כתחליף למדרג ענישה. מכל מקום, אף לפי עמדתו האמורה של השופט נ' הנדל,‬ ‫חקיקתו לאחרונה של תיקון ‪ 137‬לחוק – אשר קבע מדרג ענישה בעבירת הרצח – מייתרת‬
‫את הצורך לעשות שימוש פרשני כאמור בסעיף ‪300‬א לחוק.‬
‫ולבסוף, יש לציין עוד כי נוסחו החדש של סעיף ‪301‬ב(ב)‪ (2)‬לחוק, שכותרתו‬ ‫"המתה בנסיבות של אחריות מופחתת" (שטרם נכנס לתוקף) חזר על מבחניו של סעיף‬ ‫‪300‬א להשתת עונש מופחת מעונש של מאסר עולם. לפי לשון הסעיף, דינו של אדם‬ ‫הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם אחר יהיה מאסר עשרים שנים, בנסיבות‬
‫שבהן:‬
‫"המעשה נעשה במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה‬ ‫או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של‬ ‫הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של‬
‫ממש כאמור בסעיף ‪ 34‬ח –‬ ‫(א) להבין את אשר הוא עושה או‬
‫את הפסול שבמעשהו; או‬ ‫(ב) להימנע מעשיית המעשה".‬
‫בחירתו של המחוקק שלא לשנות מן התנאים הנדרשים להפחתה בעונש, וזאת‬ ‫במסגרת רפורמה מקיפה של קביעת מדרג ענישה בעבירת הרצח, מלמדת במפורש שאין‬
‫ליתן פרשנות רחבה לאותם תנאים.‬
‫על בית המשפט הדן באפשרות של ענישה מופחתת (או "אחריות מופחתת",‬ ‫כלשון התיקון לחוק), מוטלת אפוא החובה לבחון היטב ובזהירות הנדרשת את‬
‫התקיימותם של התנאים הללו במלואם.‬
‫‪ .75‬אשר למערער דנן, הוא אינו עומד במבחני סעיף ‪300‬א לחוק, וממילא, אין‬ ‫להתערב בעונש שגזר עליו בית המשפט המחוזי.‬

‫‪33‬‬
‫אף שהתנאים להחלתה של ענישה מופחתת מחמירים פחות בהשוואה לתנאים‬ ‫להחלתו של סייג אי-שפיות הדעת, הרי שנטל ההוכחה על הטוען לתחולתה של הראשונה‬ ‫כבד יותר. אין די בכך שנאשם יעורר ספק סביר בדבר התקיימות התנאים לתחולת סעיף‬ ‫‪300‬א לחוק, אלא נדרש כי יוכיח את התקיימותם ברמת הוכחה של מאזן הסתברויות (ע"פ‬ ‫‪ 7408/09‬גדו נ' מדינת ישראל, בפסקה ‪ (10.3.2013) 13‬(להלן: עניין גדו); ע"פ ‪7128/16‬‬
‫פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה ‪ .((16.5.2018) 25‬בנטל זה לא עמד המערער.‬
‫משנקבע כי ההפרעה הנפשית ממנה סבל המערער לא פגעה בבוחן המציאות‬ ‫ובכושר השיפוט שלו בעת ביצוע המעשה, וכי המערער לא פעל מכוחן של מחשבות‬ ‫שווא כלפי המנוח או מכוח מחשבות שווא של גדלות ושליחות שהובילו אותו למעשה,‬ ‫אין לראות במערער כמי שהיה מצוי אך כפסע מחוסר יכולת של ממש להבנת מעשהו או‬
‫להבנת הפסול בו.‬
‫‪ .76‬באי-כוח המערער טענו עוד כי המערער עומד בקריטריונים לענישה מופחתת‬ ‫שנקבעו על ידי ועדת המומחים מטעם איגוד הפסיכיאטריה בישראל.‬
‫באשר לכך, מצאתי לנכון להעיר כי שאלת פרשנותו של סעיף ‪300‬א לחוק‬ ‫ובחינתם של התנאים המנויים בו היא בראש ובראשונה שאלה משפטית. האבחנות‬ ‫הפסיכיאטריות משמשות אמנם כלי עזר חשוב עבור חוות הדעת הפסיכיאטריות‬ ‫המוגשות לבית המשפט לצורך הכרעה בשאלה אם נאשם עומד בתנאי הסעיף, אך הן אינן‬ ‫מהוות, כשלעצמן, תחליף לשיקול דעתו של בית המשפט בשאלה המשפטית העומדת‬ ‫להכרעה. בשל הקושי הממשי בזיהוי מדויק של אותם מצבים נדירים שבהם יחול סעיף‬ ‫‪300‬א לחוק, "לא ראוי ולא נכון להטיל על המומחים הפסיכיאטריים את תפקיד זיהוי‬ ‫המתחם המצומצם של מצבים אלו – שהרי זהו תפקידו של בית המשפט" (עניין גדו,‬ ‫בפסקה ‪ ;20‬וראו גם עניין זועבי, בפסקה ‪ ;22‬ע"פ ‪ 5224/10‬אברהם נ' מדינת ישראל,‬
‫בחוות דעתה של השופטת ד' ברק-ארז ‪.((14.3.2013)‬‬
‫‪ .77‬לגוף העניין, עיינתי ב"המלצות והנחיות לגבי הכנת חוות דעת בהקשר לנושא‬ ‫עונש מופחת" אשר פורסמו במסגרת נייר העמדה של איגוד הפסיכיאטריה בישראל‬ ‫בנושא "עונש מופחת בעבירת רצח" (ראו י' מלמד, י' מרגולין, ש' פניג, ר' מסטר, א'‬ ‫זאבו וא' בלייך "עונש מופחת בעבירת רצח – נייר עמדה של איגוד הפסיכיאטריה‬ ‫בישראל: הערות והארות" רפואה ומשפט ‪ ,39‬עמ' ‪ ((2008) 166 ,165‬ולא מצאתי כי יש‬
‫בהן כדי להועיל למערער.‬

‫‪34‬‬
‫בהנחיות אלו נקבע, כי הפרשנות הפסיכיאטרית למונח "הפרעה נפשית חמורה"‬ ‫שבלשון החוק הוא "הפרעה/מחלה הפוגעת בצורה משמעותית ברוב תפקודי הנפש,‬ ‫ההתנהגות והתפקוד" (סעיף ‪ .(2‬עוד נקבע כי הפרעה זו מתבטאת לאורך שנים בטיפול‬ ‫פסיכיאטרי מתמשך; בנטילת תרופות או המלצה לנטילת תרופות פסיכיאטריות;‬ ‫באשפוזים פסיכיאטריים; בהפרעה משמעותית בתפקודים מקצועיים, חברתיים או‬
‫משפחתיים; ובכישלונות בביצוע מטלות חשובות (כגון לימודים, שרות צבאי וכו').‬
‫כן נקבע כי ככלל אותה הפרעה חמורה אינה יכולה לבוא לידי ביטוי בפעם‬ ‫הראשונה (דה-נובו) רק בהקשר לרצח (סעיף ‪.(4‬‬
‫נסיבות אלו אינן מתקיימות במערער. כפי שנקבע, מחלתו של המערער לא פגעה‬ ‫בתפקודו היום-יומי, הן כמורה הן כאיש משפחה; הוא ביצע את מטלותיו כנדרש (ובין‬ ‫היתר שירת שירות צבאי והחל ללמוד לתואר שלישי); הוא לא היה בטיפול פסיכיאטרי‬ ‫רציף לאורך כל השנים מאז אובחנה ההפרעה הנפשית בה לקה; והוא לא אושפז אשפוז‬ ‫פסיכיאטרי מעולם. לנוכח זאת, אף המלצותיו של איגוד הפסיכיאטריה בישראל אינן‬
‫תומכות (בוודאי לא באופן חד משמעי) בהשתת עונש מופחת על המערער.‬
‫‪ .78‬סיכומם של דברים, נוכח כל האמור בחוות דעתי זו, אציע לחבריי לדחות את‬ ‫הערעור, על כל חלקיו.‬
‫‪ .79‬בשלב זה הגיעה לעיוני חוות דעתו של חברי, המשנה לנשיאה ח' מלצר, ומצאתי‬ ‫לנכון להעיר שתי הערות.‬
‫ראשית, לגישתו של חברי, מוצדק להטיל על המערער עונש מופחת, וזאת תוך‬ ‫החלת פרשנות מרחיבה להוראת סעיף ‪300‬א(א) לחוק. חברי נימק בהרחבה מדוע לדעתו‬ ‫ראוי לסטות מן ההלכה הפסוקה אשר לפיה הטלת ענישה מופחתת שמורה למקרים‬
‫גבוליים ונדירים, כאמור בסעיף ‪ 72‬לחוות דעתי.‬
‫ואולם, חברי לא נימק מדוע לדעתו ראוי להחיל את הפרשנות המוצעת לסעיף‬ ‫‪300‬א(א) דווקא בעניינו של המערער דכאן, קרי – כיצד מתקיימים תנאי הסעיף כולם‬ ‫במערער עצמו – וזאת שעה שחברי אינו חלוק על מסקנתי לפיה המערער לא עומד‬ ‫בתנאיו של סעיף ‪34‬ח לחוק. לשון אחר, אין בחוות דעתו של חברי הסבר משכנע מדוע‬ ‫ההפרעה הנפשית בה לקה המערער פגעה במידה ניכרת ביכולת ההבנה את מעשהו או‬

‫‪35‬‬
‫את הפסול בו, בעוד שלא היה בה כדי להביאו למצב בו הוא חסר יכולת של ממש להבין‬ ‫את מעשהו או את הפסול בו, או להימנע מעשייתו.‬
‫‪ .80‬לעניין זה, דעתי היא כי אין בעצם קיומן של חוות דעת פסיכיאטריות‬ ‫שמסקנותיהן שונות, כדי להצדיק החלת ענישה מופחתת על המערער; שהרי מציאות זו‬ ‫אינה מחזה נדיר במחוזות המשפט הפלילי. תחת זאת, לצורך הצדקת החלתה של ענישה‬ ‫מופחתת על מי שהורשע בביצוע עבירת רצח לפי סעיף ‪300‬(א) לחוק, על בית המשפט‬ ‫להשתכנע כי מכלול נסיבות ביצוע העבירה מלמד, במאזן ההסתברויות, על התקיימות‬ ‫שלושת התנאים המנויים בסעיף ‪300‬א(א): הפרעה נפשית חמורה או ליקוי בכושרו‬ ‫השכלי של נאשם; הגבלה במידה ניכרת של יכולתו להבין את המעשה, את הפסול בו, או‬
‫להימנע מעשייתו; ולבסוף – קשר סיבתי בין השניים.‬
‫בנסיבות המקרה דנן, איני סבור כי שלושת התנאים כולם התקיימו במערער. אין‬ ‫די בהפרעה הנפשית ממנה סבל כדי להצדיק הטלת ענישה מופחתת בעניינו, אלא היה‬ ‫עליו להוכיח כי זו פגעה בבוחן המציאות שלו באופן שהגביל במידה ניכרת את כושר‬ ‫השיפוט שלו בעת ביצוע המעשה. בנטל זה לא עמד המערער, בוודאי שלא בסף ראייתי‬
‫של מאזן ההסתברויות.‬
‫‪ .81‬שנית, חברי מבקש לתמוך את ההצדקה להפחתה בעונשו של המערער גם בכך‬ ‫שלטעמו "שאלת תחולת סעיף ‪300‬א(א) לחוק העונשין לא קיבלה התייחסות מצד בית‬ ‫המשפט המחוזי הנכבד במסגרת הכרעת הדין המשלימה", ומשכך, לשיטתו, "השאלה‬ ‫האם הוכחו, במידה מספקת, תנאי סעיף ‪300‬א(א) נותרה למעשה בלא מענה" (פסקה ‪30‬‬
‫לחוות דעתו).‬
‫למסקנה זו אין בידי להסכים. כאמור בסעיף ‪ 25‬לחוות דעתי, החלטת בית משפט‬ ‫זה מיום ‪ 26.9.2016‬אשר הורתה על הגשתה של חוות הדעת החמישית והשבת התיק לבית‬ ‫המשפט המחוזי, קבעה כי לאחר חקירת עורכי חוות הדעת החמישית בבית המשפט,‬
‫"ייתן בית המשפט המחוזי הכרעת דין משלימה בעניינו של המערער".‬
‫הנחיה זו קוימה במלואה על ידי בית המשפט המחוזי, אשר קבע בהכרעת דינו‬ ‫המשלימה כי:‬
‫"איני סבור כי יש מקום לשנות מקביעותינו בהכרעת הדין‬ ‫המרשיעה ביחס להשלכות מצבו הנפשי של הנאשם על‬

‫‪36‬‬
‫ביצוע העבירה" (עמ' ‪ 21‬להכרעת הדין המשלימה מיום‬ ‫‪.(7.9.2017‬‬
‫לאחר שבחן את חוות הדעת החמישית, סבר בית המשפט המחוזי כי לא היה בה‬ ‫כדי לשנות את התוצאה אליה הגיע בפסק דינו, קרי, כי אין להחיל בעניינו של המערער‬ ‫את סייג אי שפיות הדעת, וכי אין הוא עומד בדרישות שהציב החוק להטלת ענישה‬ ‫מופחתת. תוצאה מנומקת זו פורטה בהרחבה במסגרת פסק הדין, ובהכרעת הדין‬
‫המשלימה ביאר בית המשפט מדוע לא מצא לשנותה, על שני חלקיה.‬
‫כבית המשפט המחוזי, אף אני סבור כי המערער לא עמד בתנאי סעיף ‪300‬א(א)‬ ‫לחוק העונשין, ומשכך, אין להטיל עליו עונש קל מעונש של מאסר עולם.‬
‫ש ו פ ט‬
‫המשנה לנשיאה ח' מלצר:‬
‫‪ .1‬עיינתי בחוות דעתו המקיפה והמנומקת של חברי, השופט י' אלרון, ואני מצטרף‬ ‫לתוצאה שאליה הגיע באשר לאי-תחולתו, בנסיבות, של סייג אי-שפיות הדעת, שקבוע‬ ‫בסעיף ‪34‬ח לחוק העונשין, התשל"ז‪ 1977-‬(להלן: חוק העונשין). עם זאת, אינני יכול לצערי‬ ‫להצטרף לעמדתו ביחס לאי-הפחתת עונשו של המערער בהתאם לסעיף ‪300‬א(א) לחוק‬
‫העונשין.‬
‫לשיטתי, בנסיבות מקרה זה, יש להטיל על המערער עונש מאסר מופחת, על אף‬ ‫התוצאה הנוראה של נטילת חייו של הרב המקובל אלעזר אבוחצירה זצ"ל, בשים לב למצבו‬ ‫הנפשי של המערער ולאמור בהוראת סעיף ‪300‬א לחוק העונשין. עונש זה יעמוד, אם דעתי‬ ‫תתקבל, על ‪ 20‬שנות מאסר, חלף מאסר העולם שהוטל עליו. להלן אפרט את נימוקי‬
‫לעמדתי זו.‬
‫‪ .2‬המערער הורשע בעבירה לפי סעיף ‪300‬(א)‪ (2)‬לחוק העונשין, לפיו מוטלת‬ ‫אחריות ברצח על מי ש"גורם בכוונה תחילה למותו של אדם". דינו של המורשע ברצח‬ ‫הוא "...מאסר עולם ועונש זה בלבד" (סעיף ‪300‬(א) רישא לחוק העונשין), כלומר –‬ ‫בהסתכלות על סעיף זה בלבד – עולה כי מדובר במאסר עולם כעונש חובה. ואולם,‬ ‫כידוע, סעיף ‪300‬א לחוק העונשין, מאפשר לבית המשפט להטיל עונש קל ממאסר עולם‬

‫‪37‬‬
‫על המורשע ברצח. בסעיף זה, שהוא העומד במרכז חוות דעתי זו, אדון מיד ואפתח‬ ‫בהבאתו כלשונו ובהבהרת סביבתו הנורמטיבית ותכליתו.‬
‫סעיף ‪300‬א לחוק העונשין וסביבתו הנורמטיבית‬
‫‪ .3‬הוראת סעיף ‪300‬א לחוק העונשין, שכותרתה: "ענישה מופחתת", קובעת‬ ‫כדלקמן:‬
‫"על אף האמור בסעיף ‪ ,300‬ניתן להטיל עונש קל מהקבוע‬ ‫בו, אם נעברה העבירה באחד מאלה:‬
‫(א) במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי‬ ‫בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה‬ ‫ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף‬
‫‪34‬ח –‬ ‫‪ (1)‬להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו;‬
‫או‬ ‫‪ (2)‬להימנע מעשיית המעשה.‬ ‫(ב) במצב שבו מעשהו של הנאשם חרג במידה מועטה,‬ ‫בנסיבות הענין, מתחום הסבירות הנדרשת לפי סעיף ‪34‬טז‬ ‫לשם תחולת הסייג של הגנה עצמית, צורך או כורח, לפי‬
‫סעיפים ‪34‬י, ‪34‬יא, ‪34‬יב.‬ ‫(ג) כשהנאשם היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה,‬ ‫עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו או בבן משפחתו,‬
‫בידי מי שהנאשם גרם למותו."‬
‫‪ .4‬כעולה מלשונו המפורשת של סעיף קטן (א) בסעיף ‪300‬א לחוק העונשין הנ"ל,‬ ‫קיים קשר בינו לבין סעיף ‪34‬ח לחוק העונשין, אשר קובע כך:‬
‫"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם,‬ ‫בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי‬
‫בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש –‬ ‫‪ (1)‬להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו;‬
‫או‬ ‫‪ (2)‬להימנע מעשיית המעשה."‬
‫שני הסעיפים דנים במצבים קרובים, שבהם קיומו של פגם נפשי אצל מבצע‬ ‫העבירה פגע ביכולתו להבין את מהות מעשהו או את הפסול שבמעשהו, או להימנע‬ ‫מעשיית המעשה. שניהם מתייחסים לאופן שבו עלול להשפיע הפגם הנפשי האמור על‬ ‫ההליך הפלילי נגד מבצע עבירה. ואולם, למרות הקירבה הלשונית והעניינית ישנם‬
‫הבדלים משמעותיים בין הסעיפים:‬

‫‪38‬‬
‫הוראת סעיף ‪34‬ח לחוק העונשין, היא הוראה כללית המבססת סייג לאחריות‬ ‫פלילית מחמת "אי שפיות הדעת". הוראה זו עשויה לחול ביחס לכל מעשה עבירה, והיא‬ ‫מקימה הגנה מהותית מפני אחריות פלילית; בהתקיים התנאים הקבועים בה – "...לא‬ ‫יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה". לעומת זאת, הוראת סעיף ‪300‬א(א) לחוק‬ ‫העונשין חלה רק ביחס לנאשם שהורשע ברצח. אין היא חלה ביחס לעבירות אחרות.‬ ‫עניינה של ההוראה היא ענישה פלילית (להבדיל מאחריות פלילית). בהתקיים התנאים‬ ‫הקבועים בה ניתנת לבית המשפט סמכות להקל בעונש של אדם שהורשע ברצח, ולא‬ ‫להטיל עליו מאסר עולם (ראו: ע"פ ‪ 8287/05‬בחטרזה נ' מדינת ישראל, פיסקה ‪.14‬א לחוות‬
‫דעתו של השופט י' עמית ‪ (11.08.2011)‬(להלן: עניין בחטרזה)).‬
‫שוני נוסף בין שני ההסדרים נוגע לנטלי ההוכחה. בעוד שעל מנת שיחול סייג‬ ‫"אי שפיות הדעת", די לו, לנאשם, לעורר ספק סביר להתקיימותו של הסייג (ראו: סעיף‬ ‫‪34‬כב(ב) לחוק העונשין) – על הנאשם הטוען לתחולת סעיף ‪300‬א(א) להוכיח את‬ ‫התקיימות תנאיו ברמת שכנוע של מאזן הסתברויות (ראו: עניין בחטרזה, פיסקה ‪.14‬ג‬
‫לחוות דעתו של השופט י' עמית).‬
‫‪ .5‬סמכותו של בית המשפט להקל בעונשו של המורשע ברצח לפי סעיף ‪300‬א(א),‬ ‫מותנית בשלושה תנאים מצטברים שצריכים להתקיים בעת ביצוע המעשה:‬
‫התנאי הראשון נוגע לקיומו של פגם נפשי, ולפיו הנאשם לוקה בהפרעה נפשית‬ ‫חמורה, או בליקוי בכושרו השכלי;‬
‫התנאי השני הוא כי יכולתו של הנאשם להבין את המעשה שעשה או את הפסול‬ ‫שבמעשה הוגבלה במידה ניכרת, או שיכולתו להימנע מביצוע הרצח הוגבלה במידה‬
‫ניכרת;‬
‫התנאי השלישי מחייב כי יתקיים קשר סיבתי בין הפגם הנפשי (שקיומו מתחייב‬ ‫מהתנאי הראשון לעיל) לבין ההגבלה במידה ניכרת ששררה אצל הנאשם (שקיומה‬
‫מתחייב מהתנאי השני לעיל);‬
‫(ראו: ע"פ ‪ 7396/15‬גדליה נ' מדינת ישראל, פיסקה ‪ (13.06.2017) 30‬(להלן: עניין‬ ‫גדליה); ע"פ ‪ 485/15‬אלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה ‪ ;(13.06.2017) 20‬ע"פ ‪3243/95‬‬ ‫צאלח נ' מדינת ישראל, פ"ד נב‪ ;(1998) 789-788 ,769 (1)‬עיינו עוד: ע"א ‪ 3962/99‬עוקב‬
‫נ' מדינת ישראל ‪ (14.05.2003)‬(להלן: עניין עוקב)).‬

‫‪39‬‬
‫שלושת תנאי סעיף ‪300‬א(א) לחוק העונשין, שפורטו לעיל, דומים בעיקרם‬ ‫לתנאים הקבועים בסעיף ‪34‬ח לחוק העונשין. אולם ניתן בנקל להיווכח בשתי נקודות שוני‬
‫נוספות ביניהם:‬
‫ראשית, סעיף ‪34‬ח מותנה בכך שהנאשם לוקה ב"מחלה שפגעה ברוחו", בעוד‬ ‫שסעיף ‪300‬א(א) מותנה בכך שהנאשם ילקה ב"הפרעה נפשית חמורה".‬
‫שנית, הוראת סעיף ‪34‬ח מחייבת כי בשעת המעשה, בעקבות הפגיעה הנפשית,‬ ‫הנאשם היה "חסר יכולת של ממש" להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו,‬ ‫או להימנע מעשיית המעשה. לעומת זאת, הוראת סעיף ‪300‬א(א) "מסתפקת" בהקשר זה,‬
‫בנאשם שיכולות ההבנה או הרצון האמורות הוגבלו בשעת המעשה ב"מידה ניכרת".‬
‫‪ .6‬כאן המקום להדגיש כי גם אם יוכיח הנאשם ברמת הוכחה מספקת כי התקיימו‬ ‫תנאי סעיף ‪300‬א(א) לחוק העונשין – לא תמיד יהיה בכך די כדי להפחית בעונשו. הסיבה‬ ‫לכך היא שלצדה של סמכותו של בית המשפט להפחית מעונשו של הנאשם לפי הסעיף‬ ‫לא עומדת כל חובה (זאת אנו למדים מהלשון: "ניתן"). הפחתת העונש על רקע סעיף זה‬ ‫איננה איפוא אוטומטית, והדבר הובהר בפסיקה, כי גם בהתקיים התנאים שפורטו בסעיף,‬ ‫רשאי עדיין השופט להפעיל את שיקול דעתו ולקבוע הן אם נסיבות המקרה מצדיקות את‬ ‫הפחתת העונש, והן, במידה שהתשובה על השאלה הראשונה חיובית, באיזו מידה יש‬
‫להפחית את העונש (ראו: עניין גדליה, פיסקה ‪.(30‬‬
‫עתה ניישם את היסודות הנ"ל – על ענייננו.‬
‫מן הכלל אל הפרט‬
‫‪ .7‬האם יש להטיל על המערער בנסיבות המקרה כאן עונש מופחת לפי סעיף‬ ‫‪300‬א(א) לחוק העונשין? כדי לענות על שאלה זו יש לתת תוכן לתנאי הסעיף ולקבוע את‬ ‫היקף התפרסות המושגים שמופיעים בו. בתוך כך יש לקבוע האם הפרשנות הראויה‬ ‫לסעיף ‪300‬א(א) לחוק העונשין היא פרשנות מצמצמת, שלפיה הסעיף יחול רק על מקרים‬ ‫שהיו קרובים מאוד להיכנס לגדרי סעיף ‪34‬ח, או שמא ראוי לפרשו בדרך רחבה יותר על‬
‫פי לשונו ותכליתו.‬

‫‪40‬‬
‫‪ .8‬לגישתו של חברי, השופט י' אלרון, אין תחולה, בנסיבות העניין, לסעיף ‪300‬א(א)‬ ‫לחוק העונשין ומשכך יש להותיר על כנו את עונש מאסר העולם שהטיל בית המשפט‬ ‫המחוזי הנכבד על המערער. בחוות דעתו חברי מציין את תנאי הסעיף ואת קרבתו לסעיף‬ ‫‪34‬ח לחוק העונשין. אולם חברי מוסיף כי הנחת היסוד העקרונית ביחס לתחולת סעיף‬ ‫‪300‬א(א) לחוק העונשין היא כי הסמכות להפחית עונש לפי הסעיף נועדה רק למקרים‬ ‫קיצוניים ביותר, שבהם מצבו הנפשי של הנאשם פגע ביכולת ההבנה או הרצון שלו‬ ‫במידה שנמוכה אך במעט מהרף הדרוש לצורך תחולת סייג "אי שפיות הדעת" (להלן:‬
‫הפרשנות המצמצמת). בלשונו של חברי:‬
‫"...ענישה מופחתת מכוח סעיף ‪300‬א שמורה לאותם‬ ‫מקרים גבוליים ונדירים שבהם עמד נאשם על ספו של‬ ‫סייג אי-שפיות הדעת שעשוי היה לפטור אותו מאחריות‬ ‫פלילית למעשיו, ותחושת הצדק מחייבת שלא לגזור עליו‬ ‫מאסר עולם...מצבים אלו כל כך חריגים, עד כדי כך‬ ‫שהמרווח בין סעיף ‪34‬ח לסעיף ‪300‬א לחוק הוא 'מרחק‬ ‫פסע בלבד מחוסר יכולת של ממש'" (פיסקה ‪ 72‬לחוות‬
‫דעתו של חברי והאסמכתאות שהובאו שם).‬
‫ועוד: לשיטתו של חברי אין לקבל את העמדה שהובעה בפסיקה שלפיה סעיף‬ ‫‪300‬א(א) לחוק העונשין פורש בצמצום רב מדי. חברי סבור כי בהפעלת שיקול דעתו של‬ ‫בית המשפט האם להפחית את עונשו של נאשם, יש לנקוט בזהירות רבה נוכח ערכו של‬ ‫ערך קדושת החיים, שנפגע ממעשה הרצח, וכי על השופט להיצמד בדווקנות לתנאיו‬ ‫המפורשים של הסעיף. לגופו של עניין זה, חברי קובע כי המערער לא היה מצוי כפסע‬ ‫מחוסר יכולת של ממש להבנת מעשהו או להבנת הפסול בו, ומשכך ממילא לא התקיימו‬
‫בו תנאי סעיף ‪300‬א(א).‬
‫‪ .9‬אין בידי להצטרף לגישתו הנ"ל של חברי, ביחס לפרשנות המצמצמת שהוא נותן‬ ‫לסעיף ‪300‬א(א) לחוק העונשין. מן הטעמים שאבהיר להלן, עמדתי היא כי כללי הפרשנות‬ ‫המקובלים בפלילים מביאים אותנו לתובנה כי תחולת סעיף ‪300‬א(א) לחוק העונשין איננה‬ ‫צריכה להיות מוגבלת רק למקרים ולנסיבות חריגים ביותר, וככל שמתקיימים באדם תנאי‬ ‫הסעיף – הוא יכול לבוא בשעריו. גישתי זו מביאה אותי למסקנה כי בנסיבות מקרה זה‬ ‫יש להפחית את עונשו של המערער ולהעמידו על ‪ 20‬שנות מאסר. ארחיב ואנמק גישתי‬
‫זו מיד בסמוך.‬
‫פרשנות הדין הפלילי‬

‫‪41‬‬
‫‪ .10‬סעיף ‪34‬כא לחוק העונשין, המתווה את דין הפרשנות הנוהג בפלילים, קובע‬ ‫כדלקמן:‬
‫"ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע‬ ‫העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת‬
‫באחריות פלילית לפי אותו דין".‬
‫בהתאם לכך נפסק כי הפרשנות שחלה בפלילים היא פרשנות תכליתית וכי חוק‬ ‫פלילי מפורש על פי לשונו ועל פי תכליתו, כמקובל ביחס לכל חוק (ראו: ע"פ ‪6696/96‬‬ ‫כהנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נב‪ (1998) 550-549 ,535 (1)‬(להלן: ענין כהנא)), בכפוף‬ ‫להוראת סעיף ‪34‬כא הנ"ל. לפיכך בהליך של פרשנות הוראה פלילית מקובל להבחין בין‬
‫שני שלבים:‬
‫בשלב הראשון, יש לבחון את לשון הדין ותכליתו. נקודת המוצא לפרשנות החוק‬ ‫היא, כמובן, הלשון. הפרשנות שמעניק הפרשן לחוק חייבת להתיישב עם לשונו. בבחינת‬ ‫לשון ההוראה יש לבדוק את כל המשמעויות שלשון הטקסט יכולה לאצור. אם לשון‬ ‫החוק "סובלת" אך ורק מובן לשוני אחד, מלאכתו של הפרשן באה לכדי סיום. אולם‬
‫לשון החוק היא תנאי הכרחי ולא תמיד תנאי מספיק:‬
‫"חוק פלילי, כמו כל חוק אחר, אין לפרשו לא על דרך‬ ‫הצמצום ולא על דרך ההרחבה, אלא על דרך מתן משמעות‬ ‫הגיונית וטבעית ללשון החוק כדי להגשים את מטרת‬ ‫החקיקה. מלותיו של החוק אינן מבצרים, שיש לכבשם‬ ‫בעזרת מילונים, אלא עטיפה לרעיון חי, המשתנה על-פי‬ ‫נסיבות הזמן והמקום, לשם הגשמת מטרתו הבסיסית של‬ ‫החוק" (ראו: ע"פ ‪ 787/79‬מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד‬
‫לה‪.((1980) 427 ,421 (4)‬‬
‫בצד לשון החוק עומדת תכליתו. אם מבחינה לשונית אפשריים מספר מובנים‬ ‫לשוניים, על הפרשן לבחור במובן המגשים את תכליתה של הנורמה, לאור עקרונות‬
‫השיטה וערכיה.‬
‫בשלב השני, אם שני פירושים (או יותר), הם אפשריים מבחינה לשונית וגם‬ ‫מגשימים את תכלית החוק – על הפרשן לבכר את "הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור‬ ‫לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין" (ראו: ע"פ ‪ 7128/16‬פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה‬ ‫‪ 10‬לחוות דעתו של השופט ע' פוגלמן ‪ ;(16.05.2018)‬בש"פ ‪ 4206/16‬מדינת ישראל נ'‬

‫‪42‬‬
‫טחימר, פיסקה ‪ 41‬לחוות דעתי ‪ (03.11.2016)‬(להלן: עניין טחימר); עניין כהנא, בעמ'‬ ‫‪ .(550-549‬כפי שכבר ציינתי בעניין טחימר הנ"ל (בו אמנם הייתי בדעת מיעוט לעניין‬ ‫התוצאה) – אין כל מניעה להחיל את כלל הפרשנות הנ"ל, אף ביחס להוראת חוק‬
‫שעוסקות בענישה.‬
‫עתה נחיל עקרונות אלו על סעיף ‪300‬א(א) לחוק העונשין.‬
‫לשון סעיף ‪300‬א(א) לחוק העונשין‬
‫‪ .11‬לשון סעיף ‪300‬א(א) לחוק העונשין תהווה עבורנו את נקודת הפתיחה בבואנו‬ ‫לעמוד על אופן פרשנותו הראויה. לשון הסעיף מצביעה על קיומה של סמכות ענישה‬ ‫חלופית קלה יותר מזו הקבועה במסגרת עבירת הרצח שבסעיף ‪ ,300‬זאת, כאמור, בכפוף‬
‫להתקיימות תנאי הסעיף ובהתאם לשיקול דעת בית המשפט.‬
‫אחד מתנאי הסעיף משמיע כי צריכה להתקיים הגבלה של יכולת ההבנה, או‬ ‫הרצון של הנאשם "...במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף‬ ‫‪34‬ח...". המילים שצוטטו מצביעות כאמור במפורש על קיומו של קשר בין הסעיפים‬ ‫‪300‬א(א) ל‪34-‬ח, ומשמעותן הלשונית היא שדי בהגבלה "חלשה" יותר בעניין סעיף‬ ‫‪300‬א(א), בהשוואה להגבלה הנדרשת בסעיף ‪34‬ח. אינני סבור כי מלשון התנאי עולה כי‬ ‫לעניין סעיף ‪300‬א(א) נדרשת הגבלה "חלשה" רק במעט מזו הנדרשת בסעיף ‪34‬ח.‬
‫מסקנתי זו מתחזקת נוכח לשון סעיף ‪300‬א(ב), אשר קובע כדלקמן:‬
‫"(ב) במצב שבו מעשהו של הנאשם חרג במידה מועטה,‬ ‫בנסיבות הענין, מתחום הסבירות הנדרשת לפי סעיף ‪34‬טז‬ ‫לשם תחולת הסייג של הגנה עצמית, צורך או כורח, לפי‬
‫סעיפים ‪34‬י, ‪34‬יא, ‪34‬יב"‬ ‫(ההדגשות אינן במקור: ח"מ).‬
‫הנה כי כן, בדומה לסעיף ‪300‬א(א), גם סעיף ‪300‬א(ב) מאפשר להקל בעונשו של‬ ‫המורשע ברצח. ועוד: בדומה למצב של תחולת סעיף ‪300‬א(א), גם בלשון סעיף ‪300‬א(ב)‬ ‫קיים "קישור" לסעיף אחר הנוגע לסייגים לאחריות פלילית. במקרה של סעיף ‪300‬א(ב)‬ ‫המדובר בסעיף ‪34‬טז לחוק העונשין (סעיף המוציא מתחולת סעיפים ‪34‬י, ‪34‬יא ו‪34-‬יב‬
‫מעשים שנקיטתם לא הייתה סבירה "...בנסיבות העניין לשם מניעת הפגיעה").‬
‫יחד עם זאת, מבחינה לשונית "נוסחת הקשר" המופיעה בסעיפים ‪300‬א(א) ו-‬ ‫‪300‬א(ב) היא שונה. לשון סעיף ‪300‬א(ב) משמיעה כי "...מעשהו של הנאשם חרג במידה‬

‫‪43‬‬
‫מועטה, בנסיבות העניין, מתחום הסבירות הנדרשת לפי סעיף ‪34‬טז...", בעוד שלשון‬ ‫סעיף ‪300‬א(א) משמיעה כי ההגבלה הנפשית היא "...במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר‬
‫יכולת של ממש כאמור בסעיף ‪34‬ח...".‬
‫סבורני כי אילו רצונו של המחוקק היה להגביל את תחולת סעיף ‪300‬א(א)‬ ‫למקרים החורגים אך במעט מתנאי סעיף ‪34‬ח, חזקה עליו שהיה נותן לכך ביטוי מפורש,‬ ‫כפי שעשה כן במסגרת סעיף ‪300‬א(ב). משלא עשה כן ונקט בלשון שונה, מוקשית בעיני‬ ‫המסקנה כי מלשונו סעיף סעיף ‪300‬א(א) עולה באופן טבעי כביכול הפרשנות המצמצמת.‬ ‫לתמיכה משלימה בנקודה זו, ראו את "נוסחת הקשר" המקורית, שהוצעה במסגרת הצעת‬
‫חוק תיקון ‪ ,41‬ה"ח ‪ ,475‬בעמ' ‪ 476‬(להלן: הצעת חוק תיקון ‪:(41‬‬
‫"(א) על אף סעיף ‪ ,300‬גרם אדם למות זולתו, בהיותו‬ ‫במצב של אחריות מופחתת, לא יורשע בעבירה חמורה‬
‫מעבירת הריגה.‬ ‫(ב) לעניין סעיף זה, "אחריות מופחתת" – אחריותו של‬
‫אדם שהיה בעת עשיית העבירה באחד מאלה:‬ ‫‪ (1)‬במצב הגובל אך אינו בגדר אי-שפיות הדעת לפי סעיף‬
‫‪34‬ח;"‬ ‫(ההדגשות אינן במקור: ח"מ).‬
‫‪ .12‬מעבר לכך – הפרשנות המצמצמת איננה נקייה מספקות מבחינה לשונית אף‬ ‫משיקול נוסף: הקשר בין סעיף ‪300‬א(א) לבין סעיף ‪34‬ח אינו נוגע, מבחינה לשונית,‬ ‫לסעיף ‪300‬א(א) כולו, אלא רק לתנאי המחייב קיומה של הגבלה "במידה ניכרת".‬ ‫המחוקק לא כרך איפוא את הפניה לסעיף ‪34‬ח לסעיף ‪300‬א(א) כולו, ואף לא כרך את‬ ‫ההפניה לסעיף ‪34‬ח לתנאי האחר המנוי בסעיף (תנאי ה"הפרעה הנפשית החמורה").‬ ‫מבחינה לשונית לפיכך יחסי הגומלין הקיימים בין שני הסעיפים נוגעים רק לתנאי‬
‫המחייב הגבלה "במידה ניכרת".‬
‫‪ .13‬לשיטתי, די באמור לעיל כדי להשמיט את הבסיס מתחת לפרשנות המצמצמת,‬ ‫שהוענקה לסעיף ‪300‬א(א) ע"י מי שמצדד בכך. מסקנה זו מתבקשת כבר מלשון הסעיף,‬
‫ואולם היא אף מתחייבת לשיטתי, מתכלית החוק, כפי שאראה בהמשך.‬
‫‪ .14‬להשלמת הניתוח הלשוני עליי להתייחס עתה לשאלות נוספות והן: מה משמעות‬ ‫הביטויים: "הפרעה נפשית חמורה" והגבלה ב"מידה ניכרת" בהוראת סעיף ‪300‬א(א)‬ ‫לחוק העונשין. לביטויים אלה ייתכנו מובנים רבים. לא מדובר בהגדרות חד משמעיות –‬ ‫לא הרי משמעותן בלשון הפסיכולוגים, או הפסיכיאטרים, כהרי משמעותן אצל המשפטן‬

‫‪44‬‬
‫או השופט (ואף המומחים השונים היו ערים לאבחנה זו). לכן המלצת ועדת‬ ‫הפסיכיאטרים המחוזיים האחרונה – כי ראוי להחיל על המערער את הוראת סעיף ‪34‬ח‬ ‫לחוק העונשין איננה מחייבת אותנו בהכרח, כמו גם שדעת מי מהמומחים כי יש לשלול‬ ‫את חלופת סעיף ‪300‬א(א) לחוק העונשין – איננה מכתיבה בהכרח תוצאה זו. בהקשר‬ ‫שלנו, מוכן אני להניח איפוא שמדובר בהגדרה משפטית, שקשה מבחינה לשונית לקבוע‬
‫בה מסמרות, ולכן ניתן להסתפק בשלב זה, בהיבט האמור – בדברים הכלליים הבאים:‬
‫ברור כי אין לפרש מבחינה לשונית את התיבה "הפרעה נפשית חמורה" באופן‬ ‫מצמצם כדי כך שמושג זה יכלול רק "מחלה שפגעה ברוחו" של הנאשם, קרי מחלת נפש‬ ‫של ממש. הדבר עולה מן השוני שבין הסעיפים ‪34‬ח ו‪300-‬א(א) לחוק העונשין. ההפרעה‬ ‫אמנם איננה צריכה להיות קרובה ל'קו הפסיכוזה' של סעיף ‪34‬ח, אך לא ניתן להסתפק‬ ‫בהפרעה נפשית גרידא. על תסמיניה של ההפרעה להיות חמורים, דבר שמוציא מגדר‬ ‫תחולת הסעיף את ההפרעות הנפשיות הקלות (ראו: עניין בחטרזה, פיסקה ‪.14‬ד לחוות‬ ‫דעתו של השופט י' עמית). חומרת ההפרעה נבחנת לאור תסמיניה ולא בהכרח לאור‬ ‫סיווגה הפסיכיאטרי, ועליה לפגוע לכל הפחות באופן מהותי בנפשו, התנהגותו או‬ ‫תפקודו של הנאשם. הנה כי כן – אינני סבור כי יש להוציא מגדר תנאי זה הפרעה נפשית,‬
‫אשר מותירה לנאשם תחומי תפקוד מסוימים.‬
‫כך גם ברור כי מבחינה לשונית תיאור ההגבלה "במידה ניכרת" – "...אין פירושו‬ ‫שלילה מוחלטת של היכולת אלא גריעה ממשית ממנה, פגיעה מסיבית ועמוקה ביכולת‬ ‫ההבנה או הרצייה" (ראו: עניין בחטרזה, פיסקה ‪.14‬ה לחוות דעתו של השופט י' עמית;‬ ‫ההדגשות אינן במקור – ח"מ). מהבדלי הנוסח שבין סעיף ‪300‬א(א) לבין סעיף ‪34‬ח עולה‬ ‫איפוא כי הגבלה ב"מידה ניכרת" היא הגבלה משמעותית, אך כזו שעשויה להשאיר‬
‫לנאשם מידה נמוכה (שאינה בהכרח מבוטלת) של רצון או הבנה.‬
‫תכלית סעיף ‪300‬א(א) לחוק העונשין‬
‫‪ .15‬מה תכליתו של ההסדר שבסעיף ‪300‬א(א) לחוק העונשין? כידוע, קביעת תכלית‬ ‫הדין מבוססת על שני אדנים: תכלית סובייקטיבית ותכלית אובייקטיבית (ראו: אהרן ברק‬
‫פרשנות תכליתית במשפט ‪ (2003) 134-133‬(להלן: ברק פרשנות תכליתית)).‬
‫‪ .16‬תכלית סובייקטיבית של דבר חקיקה מייצגת את "כוונת המחוקק", קרי את:‬ ‫"...המטרות והערכים שהמחוקק ביקש להשיג" באמצעות החוק (ראו: אהרן ברק "על‬ ‫פרשנותה של הוראה פלילית" מחקרי משפט יז ‪ (2002) 349 ,347‬(להלן: ברק, פרשנותה‬

‫‪45‬‬
‫של הוראה פלילית). על תכליתו הסובייקטיבית של הסעיף ניתן ללמוד מההיסטוריה‬ ‫החקיקתית שלו. הסעיף בו אנו עוסקים הוצע במסגרת הצעת חוק תיקון ‪ .41‬בנוסחה‬ ‫המקורי, הצעה זו קבעה כי "על אף הוראות סעיף ‪ ,300‬גרם אדם למות זולתו, בהיותו‬ ‫במצב של אחריות מופחתת, לא יורשע בעבירה חמורה מעבירת הריגה". ההצעה קבעה‬ ‫כי אחד המצבים שייחשבו כ"אחריות מופחתת" הוא מצב שבו האדם שהמית אחר היה‬ ‫בעת ביצוע העבירה "במצב הגובל אך אינו בגדר אי-שפיות הדעת לפי סעיף ‪34‬ח" (ראו:‬
‫הצעת חוק תיקון ‪ ,41‬בעמ' ‪.(476‬‬
‫מטרתו המקורית של הסעיף שהוצע הייתה לקבוע כי קיימים מקרים שבהם‬ ‫מבוצעים מעשי המתה, אשר בשל נסיבותיהם ראויים להתחשבות במישור האחריות‬ ‫הפלילית. קרי הסעיף, בלשון שהופיעה בהצעה, נדרש בשלב קביעת האשמה, ומבוסס על‬ ‫ההבנה כי ליקויו הנפשי של הנאשם מפחית מאחריותו הפלילית בעבירת הרצח. כך נכתב‬
‫בדברי ההסבר להצעה–‬
‫"השינוי המוצע מבטא תפיסה חברתית שלפיה אדם‬ ‫הפועל במצבי הלחץ המפורטים בסעיף...אף כי עליו לתת‬
‫את הדין למעשה המתת אדם שעשה, אין הוא עומד מהבחינה‬
‫המוסרית בדרגה אחת עם רוצח. במצבים אלה מחייבת‬ ‫תחושת הצדק להפחית מאחריותו של האדם למעשהו,‬ ‫ולאפשר לבית המשפט לגזור את דינו במידה התואמת את‬ ‫נסיבות עניינו" (הצעת חוק תיקון ‪ ,41‬בעמ' ‪(476‬‬
‫(ההדגשות שלי – ח"מ).‬
‫דברי ההסבר להצעת החוק משמיעים לנו אפוא כי בבסיס התיקון עומדת ההבנה‬ ‫כי תחולת עבירת הרצח הייתה באותה עת רחבה מהרצוי. בהתאם לכך, עמדת המציע‬ ‫הייתה כי קיימות נסיבות שבהן מוצדק להטיל אחריות מופחתת על נאשם ולהרשיע אותו‬ ‫בעבירה חמורה פחות. הסעיף שהוצע ביסס למעשה עבירת המתה נוספת, אשר נראה כי‬ ‫הייתה מאפשרת לבית המשפט להתאים בצורה יותר טובה את חומרת מעשיו של הנאשם‬ ‫לחומרת העבירה שבה יורשע (גישה זו זכתה עתה לגושפנקא של המחוקק במסגרת תיקון‬
‫מס' ‪ 137‬לחוק העונשין, שאייחד עליו מספר הערות בפיסקאות ‪ 25-22‬שלהלן).‬
‫ואולם, בסופו של דבר הנוסח שאומץ על-ידי המחוקק היה שונה. הסעיף‬ ‫שהתקבל עניינו בענישה מופחתת, להבדיל מאחריות מופחתת. הוא נוגע לעונש שיוטל‬ ‫על נאשם שהורשע ברצח, להבדיל מהסעיף בנוסחו המוצע, אשר ביקש "לפעול" במישור‬ ‫האחריות הפלילית. תכליתו של הסעיף במתכונת שהתקבלה היא לאפשר איפוא לבית‬ ‫המשפט להפחית מעונשו של המורשע ברצח בנסיבות המצדיקות זאת, מבלי להפחית‬
‫מהאחריות הפלילית של המורשע ברצח.‬

‫‪46‬‬
‫משעמדתי על התכלית הסובייקטיבית, אעבור עתה לבחינת התכלית‬ ‫האובייקטיבית.‬
‫‪ .17‬תכליתו האובייקטיבית של הסעיף מיועדת לקדם את: האינטרסים, המטרות,‬ ‫הערכים, המדיניות והיעדים של הענישה בחברה דמוקרטית (ראו: ברק פרשנות תכליתית,‬ ‫בעמ' ‪ .(134‬כאמור, הוראת סעיף ‪300‬א(א) לחוק העונשין היא הוראה משלימה, שעניינה‬ ‫בענישה שמוטלת על המורשע ברצח. היא קובעת את הנסיבות שבהן רשאי בית המשפט‬
‫להטיל על המורשע ברצח עונש קל ממאסר עולם.‬
‫‪ .18‬שיטת המשפט הישראלית, בכל הנוגע לענישה, העלתה על נס את עקרון‬ ‫ההלימה, שלפיו קיימת התאמה בין חומרת העבירה ונסיבות ביצועה (המעשים והאשם‬ ‫בנסיבות העניין) לבין חומרת התגובה החברתית (טיב ומידת העונש) שתופעל נגד‬ ‫הנאשם. בתוך כך עקרון ההלימה מורה כי ככל שהנסיבות חמורות יותר, מבחינת מאפייני‬ ‫העבירה, המעשה והאשם הכרוכים בו – יוטל עונש חמור יותר. העיקרון בא עתה לידי‬ ‫ביטוי מפורש בחקיקה, במסגרת תיקון מס' ‪ 113‬לחוק העונשין, בגדרו נקבע כי עיקרון‬ ‫ההלימה הוא העיקרון המנחה בענישה, וכי משמעותו היא: "קיומו של יחס הולם בין‬ ‫חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל‬
‫עליו..." (ראו: סעיף ‪40‬ב לחוק העונשין).‬
‫‪ .19‬ענישת חובה שמוטלת מעצם התקיימות העבירה – לא מאפשרת מטבעה לשופט,‬ ‫גוזר העונש, להתחשב בנסיבות נוספות מעבר לקביעתו שהתקיימו יסודות העבירה. מכאן‬ ‫שענישת חובה פוגעת, ככלל, בעקרון ההלימה, שכן מדובר בעונש קבוע הצמוד לעבירה,‬ ‫ולא ניתן להתאימו לנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה, קרי לחומרת מעשהו ואשמו‬
‫של הנאשם הספציפי.‬
‫על רקע זה קראו שופטים רבים טרם שנחקק סעיף ‪300‬א לחוק העונשין לשינוי‬ ‫גישת האחריות והענישה בעבירות ההמתה – עיינו: ע"פ ‪ 553/77‬תומא נ' מדינת ישראל,‬ ‫פ"ד לב‪" (1978) 151 ,141 (3)‬כשלעצמי, אין דעתי נוחה מהתוצאה אליה הגעתי מכוח‬ ‫גזירת הדין, תוצאה המחייבת לאשר למערער גזר דין של מאסר עולם...אילו הוחלה‬ ‫בישראל הלכת האחריות המופחתת, הייתי מקל עם הנאשם בהרבה במה שנוגע לתקופת‬ ‫המאסר שראוי הוא לשאת"; ע"פ ‪ 870/80‬לדאני נ' מדינת ישראל, פ"ד לו‪39 ,29 (1)‬‬ ‫‪ ;(1981)‬ע"פ ‪ 687/85‬קיסר נ' מדינת ישראל, פ"ד מא‪ ;(1987) 347 (1)‬ע"פ ‪ 747/86‬אייזנמן‬
‫נ' מדינת ישראל, פ"ד מב‪.(1988) 447 (3)‬‬

‫‪47‬‬
‫פגיעה זו, בעקרון ההלימה – מצטמצמת מקום שבית המשפט מוסמך לסטות‬ ‫מענישת החובה שקבע המחוקק בנסיבות מסוימות. אין זה מפתיע, איפוא, למצוא‬ ‫מנגנונים נורמטיביים בחוק העונשין, שתכליתם לצמצם את הפגיעה בעקרון ההלימה,‬ ‫באמצעות הסטייה מענישת החובה בנסיבות מסוימות. כך, סעיף ‪35‬א לחוק העונשין, קובע‬ ‫כי בית המשפט רשאי לסטות לקולא מעונש החובה בהתקיים נסיבות מקלות (הסעיף‬ ‫מחריג, בין השאר, את עבירת הרצח לפי סעיף ‪ ,300‬למעט מקרים המפורטים בסעיף‬ ‫‪300‬א). סעיף ‪300‬א(א) מתייחס באופן ספציפי לעבירת הרצח. סעיף זה מרחיב את שיקול‬ ‫הדעת של השופט, על אף קיומו של עונש חובה בעבירת הרצח, ומאפשר לבית המשפט‬ ‫להתחשב בנסיבות מסוימות "חיצוניות" לעבירה, הקשורות במעשה או בנאשם עצמו,‬ ‫אשר מפחיתות מחומרת מעשיו של הנאשם. מכוח הסעיף האמור השופט רשאי להטיל‬ ‫עונש שיהלום בצורה טובה יותר את המקרה הקונקרטי שלפניו. חומרת המעשה ואשמו‬ ‫של הנאשם תלויים ביחס הנפשי שלו למעשה ובמידה שבו הוא שולט במעשיו וביצריו,‬ ‫ובמידה שהללו נפגעו במידה ניכרת – הרציונל גורס כי אין טעם ואין הצדקה להטיל על‬ ‫הנאשם עונש אחיד וקשה על דרך של חובה (השוו: סעיפים ‪40‬ט(א)‪ (9)-(6)‬לחוק‬
‫העונשין).‬
‫‪ .20‬כידוע, תכלית החוק נקבעת תוך איזון ראוי בין שתי התכליות – הסובייקטיבית‬ ‫והאובייקטיבית (ראו: ברק, פרשנותה של הוראה פלילית, בעמ' ‪ .(349‬במקרה כמו זה‬ ‫שלפנינו, אני סבור לפיכך כי התכלית של סעיף ‪300‬א(א) לחוק העונשין היא לאפשר לבית‬ ‫המשפט, בנסיבות המתוארות בסעיף, להטיל עונש שהולם את נסיבות המקרה שלפניו,‬ ‫תוך חריגה מעונש החובה הקבוע לעבירת הרצח. תכלית זו תוגשם באופן מיטבי רק אם‬ ‫בבואנו להחיל את הסעיף, נשים דגש על חומרת מעשיו ומידת אשמו של הנאשם (השוו:‬ ‫עניין עוקב). אני סבור לפיכך כי העמדה שלפיה יש לעשות שימוש בסעיף זה רק במקרים‬ ‫קיצוניים ביותר שנמצאים כ"פסע" מסייג "אי שפיות הדעת" – לא מגשימה את תכליתו‬
‫באופן ראוי, והיא עלולה אפילו לסכל אותה.‬
‫‪ .21‬חברי השופט י' אלרון תומך את מסקנתו שלפיה יש להחיל את סעיף ‪300‬א(א)‬ ‫לחוק העונשין רק במקרים חריגים במיוחד, לאור הפגיעה בערך החברתי המוגן בעבירת‬
‫הרצח. וכך הוא כותב:‬
‫"...בבוא בית המשפט להכריע אם התקיימו‬ ‫התנאים...באופן המצדיק הטלת עונש מופחת על נאשם,‬ ‫עליו לשוות לנגד עיניו את הערך של קדושת חיי אדם,‬ ‫שהופר ונרמס במעשה הרצח, ולנהוג במידה כפולה‬

‫‪48‬‬
‫ומכופלת של זהירות בטרם ישית עונש מופחת על נאשם"‬ ‫(ראו: פיסקה ‪ 74‬לחוות דעתו).‬
‫גישתי ביחס לערך של קדושת חיי האדם ולקלון שבמעשה הרצח אינה שונה‬ ‫מגישת חברי. עבירת הרצח טומנת בחובה הפרה חמורה של ערך חברתי חשוב ביותר –‬ ‫ההגנה על חיי אדם. רצח הוא העבירה החמורה מבין עבירות ההמתה שבחוק העונשין,‬ ‫והיא נבדלת מעבירות ההמתה האחרות ביסודותיה, שמשקפים את החומרה היתרה‬ ‫שבמעשים ובאשמה. משכך עבירת זו כוללת את המקרים החמורים ביותר מבין אלה‬ ‫שתוצאתם הייתה קטלנית. בהתאם לכך, גם העונש שמוטל, כברירת מחדל, על אדם‬ ‫שביצע רצח הוא החמור ביותר שבעונשי המאסר. ואולם, לא עלה בידי להגיע למסקנתו‬ ‫של חברי, כי יש לנקוט בפרשנות מצמצמת באשר לסעיף ‪300‬א(א), ולא להחילו אלא‬ ‫במקרים חריגים שבחריגים, שכן – נקודת המוצא שלי היא שונה. בהקשר לפרשנות סעיף‬ ‫‪ 300‬א(א) לחוק העונשין עלינו לתת את הדגש, לשיטתי, לכך שאיננו עוסקים בפרשנות‬ ‫של האיסור הפלילי על רצח, אלא בפרשנות של סעיף, החיצוני לאיסור הפלילי על רצח‬
‫ונלווה לו במימד הענישה בלבד.‬
‫סעיף ‪300‬א(א) איננו בבחינת נורמה אוסרת. מדובר בו בקביעה הנוגעת להליך‬ ‫הענישה בגין רצח, ותכלית הסעיף היא כאמור, לאפשר לבית המשפט להפחית את העונש,‬ ‫ככל שמתקיימים התנאים והדבר הולם את הנסיבות. משזו תכלית הסעיף, על בית המשפט‬ ‫להעניק ללשון הסעיף את המשמעות שמגשימה את תכליתו באופן מיטבי, וגישה זו‬
‫מובילה לתוצאה המוצעת על ידי.‬
‫אחר הדברים הללו – אקדיש מספר מילים לתיקון מס' ‪ 137‬לחוק העונשין, שאמור‬ ‫להיכנס לתוקף בקרוב.‬
‫הערות ביחס לתיקון מס' ‪ 137‬לחוק העונשין‬
‫‪ .22‬בתאריך ‪ 10.01.2019‬פורסם ברשומות תיקון מס' ‪ 137‬(שתחילתו בתאריך‬ ‫‪ ,(10.07.2019‬שמטרתו להביא לשינוי יסודי בעבירות ההמתה הקבועות בחוק העונשין.‬ ‫המשותף לעבירות אלה הוא, כעולה משמם, התוצאה הקטלנית של המעשה הנידון בהן,‬ ‫אולם הן שונות זו מזו תכלית שוני. כך, למשל, מבחינת חומרת העבירות – עבירת הרצח,‬ ‫כאמור, היא שאמורה לכלול את מקרי ההמתה החמורים ביותר. דוגמא לעבירות‬ ‫שאמורות לכלול מקרים חמורים פחות היא עבירת ההריגה ועבירת גרימת מוות ברשלנות‬ ‫(סעיפים ‪ 298‬ו‪ 304-‬לחוק העונשין). העבירות השונות נבדלות גם ביסודות העובדתי‬ ‫והנפשי, שבהם מותנית התקיימות העבירות. הן גם נבדלות בעונש שמוטל בגינן: על רצח‬

‫‪49‬‬
‫– העונש הוא מאסר עולם, בעוד שהעונש המוטל על הריגה ועל גרימת מוות ברשלנות‬ ‫הוא מאסר שלא יעלה על ‪ 3‬ו‪ 20-‬שנים בהתאמה.‬
‫קיומן של עבירות המתה שונות נדרש כדי לשקף באופן ראוי יותר את אחריות‬ ‫הנאשם מבחינת טיב וחומרת מעשיו ומידת אשמתו. עבירות המתה שונות נדרשות גם‬
‫כדי שהחומרה המשתנה של העבירה תהלום את העונש שמוטל על עובר העבירה.‬
‫‪ .23‬מקור נוסח עבירות ההמתה שבחוק העונשין מצוי בפקודת החוק הפלילי, ‪,1936‬‬ ‫אולם עם חלוף הזמן נוסח זה, שלא עבר תיקונים מהותיים, היה נתון לביקורת, תוך‬ ‫שנשמעה קריאה למחוקק לערוך שינוי בהסדר הנורמטיבי שדן בעבירות ההמתה (ראו,‬ ‫למשל: דנ"פ ‪ 1042/04‬ביטון נ' מדינת ישראל, פ"ד סא‪ ;(2006) 646 (3)‬דנ"פ ‪404/13‬‬ ‫פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה ‪ 41‬לפסק דינו של הנשיא (בדימ') א' גרוניס ‪.((15.04.2015)‬‬ ‫טענה מרכזית שעלתה בהקשר זה הייתה, בפשטות, כי נוסחן והאופן שבו העבירות נוסחו‬ ‫ופורשו בפסיקה – לא קיימו מדרג נורמטיבי ראוי. עקב ביקורת זו מינה בשנת ‪ 2007‬שר‬ ‫המשפטים דאז, פרופ' דניאל פרידמן, צוות לבחינת יסודות עבירות ההמתה בחוק העונשין,‬
‫ותיקון מס' ‪ 137‬מבוסס על המלצותיו.‬
‫בגדרו של השינוי, שהביא בחובו תיקון מס' ‪ – 137‬בוטלו, בין היתר, עבירת‬ ‫ההריגה וסעיפים ‪300‬א ו‪ 301-‬שעוסקים בענישה מופחתת ובכוונת תחילה. נקבע כי‬ ‫עבירת הרצח לפי סעיף ‪ 300‬תכלול רק מקרים שבהם אדם גרם למותו של אדם בכוונה או‬ ‫אדישות וכי העונש בגינה יעמוד על מאסר עולם כעונש מירבי. לצד זאת נוספו העבירות‬ ‫הבאות: עבירת רצח בנסיבות מחמירות, שהעונש בגינה יעמוד על מאסר עולם כעונש‬ ‫חובה, עבירת המתה בנסיבות של אחריות מופחתת שהעונש בגינה משתנה ולא יעלה על‬ ‫‪ 20‬שנות מאסר, ועבירת המתה בקלות דעת שהעונש בגינה לא יעלה על ‪ 12‬שנות מאסר.‬
‫‪ .24‬השינוי החקיקתי הנ"ל מעלה שאלה ביחס לתחולתו של השינוי על מעשים‬ ‫שקדמו לחקיקת התיקון, כדוגמת מעשיו של המערער בענייננו. היקף תחולתן של נורמות‬ ‫בדיני העונשין – במישור הזמן – נקבע במסגרת תיקון מס' ‪ 39‬לחוק העונשין בהוראות‬ ‫המצויות בחלק המקדמי של חוק העונשין. עקרון היסוד בהקשר זה, עוגן בסעיף ‪ 3‬לחוק‬ ‫העונשין, שכותרתו – "אין עונשין למפרע". לפי הסעיף – העוסק במקרה של שינוי חקיקה‬ ‫המחמיר את מצבו של הנאשם – עבירה חדשה שנחקקה ועבירה שהעונש שבצידה הוחמר‬ ‫לא יחולו ביחס למעשים שנעשו לפני יום פרסום החקיקה, או יום תחילתה לפי המאוחר‬

‫‪50‬‬
‫(ראו: יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין כרך א ‪ 97-92‬(מהדורה שלישית, ‪ .((2014‬מעבר‬ ‫לכך, הוראות שעוסקות בחקיקה מקֵלה נקבעו במסגרת סעיפים ‪ 5-4‬לחוק העונשין. סעיף‬ ‫‪ – 5‬הוא זה שלכאורה רלוונטי לענייננו – נוגע למקרה של שינוי חקיקה שנערך לאחר‬ ‫עשיית העבירה וקובע באילו נסיבות שינוי חקיקה מקל יחול למפרע. הסעיף קובע קו‬ ‫גבול במועד שבו הופך פסק הדין כנגד הנאשם לחלוט ומבחין בין טיב השינוי החקיקתי‬ ‫שנעשה. ביחס למקרה שבו טרם הפך פסק הדין לחלוט קובע סעיף ‪5‬(א) כי נורמה מקֵלה,‬ ‫שכוללת "שינוי בנוגע להגדרתה [של העבירה – ח"מ] או לאחריות לה, או בנוגע לעונש‬ ‫שנקבע לה", תחול אף ביחס למעשים שקדמו לחקיקתה. מנגד, ביחס למקרה שבו הפך‬ ‫פסק הדין לחלוט קובע סעיף ‪5‬(ב) כי נורמה המקֵלה בעונש, קרי במקרה שבו העונש‬ ‫החדש שנקבע בחקיקה הוא קל במידתו או בסוגו, יהיה העונש שהוטל על האדם העונש‬
‫המירבי שנקבע במסגרת השינוי החקיקתי ויראוהו כאילו הוטל מלכתחילה.‬
‫‪ .25‬יחד עם זאת תיקון מס' ‪ 137‬קובע כללים ספציפיים, באשר לתחולתו במישור‬ ‫הזמן. הוראת סעיף ‪ 25‬לתיקון, שכותרתו: "תחילה, תחולה והוראות מעבר", קובעת‬
‫כדלקמן:‬
‫"(א) תחילתו של חוק זה שישה חודשים מיום פרסומו (להלן‬ ‫– יום התחילה), והוא יחול על עבירות שבוצעו מיום‬
‫התחילה ואילך.‬ ‫(ב) על עבירה שבוצעה לפני יום התחילה וטרם ניתן פסק‬ ‫דין חלוט בעניינה יחולו הוראות סעיף ‪5‬(א) לחוק‬ ‫העיקרי; לעניין זה, בבואו לקבוע מהו הדין המקל על‬ ‫העושה, יבחן בית המשפט את מלוא ההסדר הקבוע בחוק‬ ‫העיקרי כנוסחו בחוק זה לעומת ההסדר שהיה קבוע בחוק‬ ‫העיקרי לעניין גרימת מוות ערב יום התחילה (להלן –‬
‫הדין הישן).‬ ‫(ג) על עבירה שבוצעה לפני יום התחילה וניתן פסק דין‬ ‫חלוט בעניינה, יחול הדין הישן; ואולם לעניין מי‬ ‫שהורשע בעבירה לפי סעיף ‪300‬א לחוק העיקרי כנוסחו‬ ‫ערב יום התחילה, יראו אותו כמי שהורשע בעבירה לפי‬ ‫סעיף ‪301‬ב(א) או (ב)‪ (2)‬או ‪ (3)‬לחוק העיקרי כנוסחו‬ ‫בחוק זה, וענשו המרבי יהיה העונש שנקבע באותו סעיף,‬
‫לפי העניין, כאמור בסעיף ‪5‬(ב) לחוק העיקרי"‬ ‫(ההדגשות אינן במקור – ח"מ).‬
‫עינינו הרואות כי סעיף ‪25‬(א) קובע את תחילתו של תיקון מס' ‪ 137‬ואילו סעיפים‬ ‫‪25‬(ב) ו-(ג) קובעים לכאורה הסדר ייחודי הנוגע לתחולת הנורמות שנקבעו בתיקון ביחס‬ ‫למעשים שקדמו למועד תחילת התיקון. בהתאם לאמור בסעיף ‪25‬(א), תחילתו של‬ ‫התיקון בכללותו (ובלשון המחוקק "תחילתו של חוק זה") היא מחצית השנה לאחר‬ ‫פרסומו. הואיל ותיקון מס' ‪ 137‬פורסם בס"ח ‪ 2779‬בתאריך ‪ – 10.01.2019‬תחילתו היא‬

‫‪51‬‬
‫בתאריך ‪ .10.07.2019‬תחילתו של התיקון היא תחילת תוקפו (השוו: סעיף ‪ 21‬לחוק‬ ‫הפרשנות, התשמ"א‪ .(1981-‬במועד שקדם לתאריך תחילתו אין תוקף לתיקון כולו, והנוסח‬ ‫התקף הוא הדין הישן, קרי חוק העונשין בנוסחו לפני התיקון. אין איפוא להחיל במישרין‬ ‫את הנורמות שקבע התיקון (באמצעות שימוש בסעיפים ‪25‬(ב) ו(ג) לתיקון) לפני שהגיע‬ ‫מועד תחילת התיקון. רק מעת תחילתו של התיקון, הוא תאריך ‪ ,10.07.2019‬יש לעשות‬ ‫שימוש בהוראות סעיף ‪25‬(ב) ו-(ג) ולהחיל את תיקון מס' ‪ 137‬גם ביחס למעשים שבוצעו‬ ‫לפני תחילתו של התיקון, במקרים המתאימים לכך. בהתאם לאמור, לגישתי הדין שחל‬ ‫בעניינו של המערער הוא חוק העונשין בנוסחו לפני התיקון. מחמת מסקנה זו, ערכתי את‬ ‫הדיון בסעיף ‪300‬א(א) לחוק העונשין בנוסחו לפני התיקון. עם זאת, התיקון צריך,‬ ‫לשיטתי, להקרין על ההתייחסות והפרשנות הנדרשת גם לגבי מקרה כמו זה שלפנינו‬
‫(השוו: אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שני ‪.((1993) 348-347‬‬
‫סיכום‬
‫‪ .26‬מסקנתו של חברי באשר לאי-תחולת סעיף ‪300‬א(א) לחוק העונשין (כמו גם פסק‬ ‫דינו המקורי של בית המשפט המחוזי הנכבד), מבוסס על הפרשנות המצמצמת לסעיף.‬ ‫כפי שהראיתי לעיל, לשיטתי – פרשנות זו אינה מתחייבת מלשון הסעיף, והיא גם לא‬ ‫מגשימה באופן ראוי את תכליתו, ואיננה מתחשבת די בהוראת סעיף ‪34‬כא לחוק העונשין.‬
‫‪ .27‬זה המקום להעיר כי אין לכחד שקביעות ממצאי העובדה והמהימנות של‬ ‫הערכאה הדיונית ביחס לחוות הדעת הפסיכיאטריות במקרה זה והימנעותו של המערער‬ ‫מלהעיד הקשו במידה מסוימת על החלת סעיף ‪300‬א(א) לחוק העונשין. אולם בשים לב‬ ‫לתכלית הסעיף, שבמרכז דיוננו כאן, ובהוראת סעיף ‪34‬כא הנ"ל ובהתחשב בחלק מחוות‬ ‫דעת המומחים, ובמיוחד חוות הדעת השניה שהמליצה על ענישה מופחתת – הרי שהשתת‬ ‫עונש על המערער (שתנאי הסעיף מתקיימים בו), כך שהעונש יהלום את מעשיו ואת‬ ‫אשמו, מצדיקים להטיל על המערער עונש מופחת במידה המוצעת על ידי, קרי להעמיד‬
‫את מאסרו על ‪ 20‬שנים.‬
‫‪ .28‬לגישתו של בית המשפט המחוזי הנכבד עלה בידי המערער להוכיח כי הוא לקה‬ ‫באופן מתמשך "...בהפרעה דלוזיונאלית הקשורה בקיומן של מחשבות השווא הנוגעות‬ ‫לנאמנותה של אשתו, וככל הנראה, גם במחשבות יחס כלפי אחרים, ככל שהם כרוכים‬ ‫בקנאה הפתולוגית שקננה בקרבו של הנאשם" (עמוד ‪ 68‬לפסק הדין של בית המשפט‬ ‫המחוזי הנכבד). בשים לב לכך כי מדובר בהפרעה מתמשכת, שתסמיניה השפיעו באופן‬

‫‪52‬‬
‫מהותי על התנהגותו של המערער, אני סבור כי בנסיבות מקרה זה מדובר בהפרעה נפשית‬ ‫חמורה, הגם שאין חולק על כך שנותר גם לו תחום תפקוד "רגיל". בהקשר זה יש אף‬ ‫להזכיר את חוות הדעת האחרות (שבית המשפט המחוזי הנכבד העדיף שלא לקבל את‬ ‫מסקנתן), אשר ייחסו למערער אפילו הפרעות נפשיות חמורות מזו. כך לדוגמא, בחוות‬ ‫הדעת החמישית (האחרונה), שניתנה על-ידי צוות הפסיכיאטרים המחוזיים, שמונו על ידי‬ ‫בית משפט זה – צוין כי בעת ביצוע העבירה: "הנאשם סבל ממצב פסיכוטי שהתבטא‬ ‫במחשבת שווא של רדיפה וגדלות. ממצבו הפסיכוטי הנבדק היה משוכנע שהשם מורה‬ ‫לו ומדריך אותו לפגוע ברב כפי שפנחס פגע בנשיא שבט בנימין" (ראו: עמוד ‪ 13‬לחוות‬
‫הדעת).‬
‫‪ .29‬אכן חוות הדעת הפסיכיאטריות הסותרות שבפנינו, העלו סימני שאלה באשר‬ ‫לסוגיה האם ההפרעה הנפשית שממנה סבל המערער בעת הרצח פגעה במידה ניכרת‬ ‫ביכולת ההבנה או הרצון שלו בעת ביצוע המעשה, ואולם הנני סבור – כי הצטברותם של‬ ‫כלל הנתונים והנסיבות במקרה זה, בייחוד חוות הדעת שצויינו לעיל (השניה, שהמליצה‬ ‫על ענישה מופחתת והחמישית), מטים את הכף, במאזן הסתברויות, לכיוון שמחשבות‬ ‫השווא שמהם סבל המערער הגבילו במידה ניכרת את יכולות ההבנה או הרצון שלו בעת‬
‫ביצוע הרצח.‬
‫‪ .30‬זאת ועוד – אחרת. אני רואה להדגיש כאן כי שאלת תחולת סעיף ‪300‬א(א) לחוק‬ ‫העונשין לא קיבלה התייחסות מצד בית המשפט המחוזי הנכבד במסגרת הכרעת הדין‬ ‫המשלימה (מתאריך ‪ .(07.09.2017‬משכך השאלה האם הוכחו, במידה מספקת, תנאי‬ ‫סעיף ‪300‬א(א) נותרה למעשה בלא מענה. מעבר לכך, ההתייחסות של בית המשפט‬ ‫המחוזי הנכבד לשאלה זו במסגרת הכרעת הדין המקורית ממילא התבססה על הפרשנות‬
‫המצמצמת, פרשנות שלדעתי – אין היא מבוססת כדבעי, כאמור.‬
‫‪ .31‬סוף דבר – אם תשמע דעתי, אציע לחברי לקבל את הערעור באופן חלקי ולגזור‬ ‫על המערער ‪ 20‬שנות מאסר מכוח סעיף ‪ 300‬א לחוק העונשין, חלף מאסר העולם שנגזר‬
‫עליו.‬
‫המשנה לנשיאה‬

‫‪53‬‬ ‫השופט ג' קרא:‬
‫לאחר שעיינתי בחוות דעתם המקיפות והמנומקות של חבריי, המשנה לנשיאה‬ ‫ח' מלצר והשופט י' אלרון, החלטתי לצרף את דעתי לתוצאה אליה הגיע השופט אלרון הן‬ ‫באשר לאי תחולת סייג אי שפיות הדעת שבסעיף ‪34‬ח לחוק העונשין והן להנמקתו לדחות‬ ‫את ערעור המערער להטיל עליו ענישה מופחתת, בהתאם לסעיף ‪300‬א(א) לחוק העונשין,‬
‫תחת עונש מאסר העולם שהוטל עליו בבית המשפט קמא.‬
‫ש ו פ ט‬
‫לפיכך הוחלט ברוב דעות לדחות את הערעור, כאמור בפסק דינו של כב' השופט‬ ‫י' אלרון ובהסכמת השופט ג' קרא, כנגד דעתו החולקת של המשנה לנשיאה השופט ח'‬
‫מלצר.‬
‫ניתן היום, כ"ד בסיון התשע"ט ‪.(27.6.2019)‬‬