יוסף אלרון, שופט בית המשפט העליון (בדימוס)

				‫ע"פ ‪6322/20‬‬

‫בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים‬

‫כבוד השופט י' אלרון‬ ‫כבוד השופט א' שטיין‬ ‫כבוד השופט ח' כבוב‬
‫חוסיין רחאל‬

‫לפני:‬ ‫המערער:‬

‫נ ג ד‬

‫מדינת ישראל‬

‫המשיבה:‬

‫ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי‬ ‫בנצרת ב-תפ"ח ‪ 27695-02-16‬מיום ‪ 28.7.2020‬שניתנו על‬
‫ידי סג"נ א' הלמן והשופטים: י' שטרית ו-ס' דבור‬

‫‪(13.07.2022)‬‬

‫י"ד בתמוז התשפ"ב‬

‫תאריך הישיבה:‬

‫עו"ד משה שרמן; עו"ד חיים רוט‬

‫בשם המערער:‬

‫עו"ד עמרי כהן‬

‫בשם המשיבה:‬

‫גב' ענדליב שהואן‬

‫מתורגמנית:‬

‫פסק-דין‬

‫השופט י' אלרון:‬
‫המערער, חוסיין רחאל (להלן: המערער), הורשע ברצח אחותו – רנין רחאל ז"ל‬ ‫(להלן: המנוחה), לפי סעיף ‪300‬(א)‪ (2)‬לחוק העונשין, התשל"ז‪ 1977-‬(להלן: החוק),‬ ‫בנוסחו הקודם; ובעבירות של חטיפה לשם רצח, הצתה וחבלה בכוונה מחמירה. בגין‬ ‫הרשעתו, נגזר עליו עונש של מאסר עולם בתוספת שש וחצי שנות מאסר בפועל, אשר‬
‫ירוצו במצטבר. כמו כן, חולט הרכב שבו נעשה שימוש במסגרת ביצוע הרצח.‬

‫‪2‬‬
‫הערעור שלפנינו מופנה כלפי הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (סג"נ‬ ‫א' הלמן, השופטת י' שטרית והשופט ס' דבור) ב-תפ"ח ‪ ,27695-02-16‬מיום ‪,2.6.2019‬‬
‫וכן כלפי חומרת העונש שנגזר על המערער בגזר הדין מיום ‪.28.7.2020‬‬
‫עיקרי כתב האישום‬
‫‪ .1‬מספר חודשים עובר ליום ‪ ,12.1.2016‬המנוחה ואחותה – רנא רחאל (להלן:‬ ‫רנא), עזבו את בית המשפחה בכפר זרזיר (להלן: הבית). עזיבת המנוחה את הבית ואורח‬
‫החיים שניהלה לא היו לרוחו של המערער.‬
‫ביום ‪ ,3.8.2015‬סמוך לשעה ‪ ,17:00‬בעוד המנוחה שוהה באזור מרכז רסקו‬ ‫שבנוף הגליל, המערער הגיע למקום ברכב מסוג טויוטה (להלן: הרכב או רכב הטויוטה),‬ ‫יחד עם אמו ואחת מאחיותיו. הוא הבחין במנוחה וקרא לה, אולם משחששה ממנו החלה‬ ‫להימלט. במנוסתה, הגיעה לחניית רכבים סמוכה. שם, המערער איים עליה כי יירה בה,‬ ‫שלף אקדח או כלי אחר הדומה לאקדח ודרך אותו. בעוד המנוחה ממשיכה במנוסתה,‬ ‫המערער נסע ברכבו אחורנית במהירות לעברה, פגע בה ונמלט מהמקום (אירוע זה יכונה‬ ‫להלן: אירוע הדריסה). למנוחה נגרמה חבלה בכף רגלה הימנית והיא פונתה לבית‬ ‫החולים לקבלת טיפול רפואי. בעקבות אירוע הדריסה המערער הוכרז כדרוש חקירה,‬
‫והמנוחה הוציאה צו הגנה נגדו ונגד אחרים מבני משפחתה.‬
‫ביום ‪ ,12.1.2016‬המערער ביקש מסעיד אבו ראס (להלן: סעיד), אשר באותה‬ ‫תקופה היה בקשר עם רנא, כי יפגיש בינו לבינה בתחנת דלק שבעילוט (להלן: תחנת‬
‫הדלק בעילוט).‬
‫באותו היום, בשעה ‪ 20:00‬לערך, המערער נסע ברכב לכפר מנדא כאשר הוא‬ ‫מצויד בפטיש, כבל ובקבוק המכיל חומר דליק. סמוך לשעה ‪ ,20:48‬המערער נפגש עם‬ ‫דיב ודיאב מוראד (להלן בהתאמה: דיב ו-דיאב) בתחנת דלק בכפר מנדא. המערער,‬ ‫בהיותו מודע לכך שהוכרז כדרוש חקירה כאמור, חשש כי ייעצר על-ידי משטרת ישראל.‬ ‫בשל חששו, ביקש מהשניים לנסוע לפניו ברכב נוסף עד לתחנת הדלק בעילוט על מנת‬ ‫לוודא שאין ניידות משטרה במקום. כפי שסוכם, דיב ודיאב נסעו לכיוון התחנה ברכב‬
‫מסוג סקודה ואחריהם המערער נסע ברכב הטויוטה.‬
‫סמוך לשעה ‪ ,20:50‬סעיד ורנא הגיעו לתחנת הדלק בעילוט והמתינו להגעת‬ ‫המערער. בחלוף מספר דקות דיב ודיאב הגיעו לתחנה, וידאו כי אין במקום ניידות‬

‫‪3‬‬
‫משטרה והודיעו על כך למערער. בשעה ‪ 21:04‬לערך, המערער הגיע למקום ברכבו.‬ ‫בשלב זה, רנא עברה מרכבו של סעיד לרכבו של המערער.‬
‫באותה העת, המנוחה שהתה בשטח הסמוך לכפר משהד. המערער נסע למקום‬ ‫הימצאותה כשדיב ודיאב בעקבותיו. בהגיעם לשטח זה, המערער ירד מהרכב, ניגש לרנין‬ ‫והורה לה לעלות לרכבו. משסירבה, המערער משך אותה לכיוון הרכב, והכניסה בכוח‬
‫לתוכו בעזרתם של אחרים.‬
‫המערער, רנא, המנוחה ודיאב, נסעו ברכב הטויוטה לכיוון צומת המוביל, כאשר‬ ‫דיב נוהג ברכב הסקודה בעקבותיהם. משהמערער הגיע לחורשה הסמוכה לחנתון, עצר‬ ‫את הרכב ומשך ממנו את המנוחה בכוח תוך שהוא מכה אותה בידיו. כל אותה העת,‬ ‫המנוחה בכתה, התחננה על חייה וביקשה מהמערער כי יחוס עליה. המערער לא שעה‬ ‫לתחנוני המנוחה, והכה אותה בפטיש, הפילה ארצה, והוסיף להכותה בראשה באמצעות‬ ‫הפטיש. המערער הכה את המנוחה כ‪ 11-‬פעמים עד שניפץ את גולגולתה. אז, שפך על‬
‫המנוחה חומר דליק, הציתה ונמלט מהמקום. כתוצאה מכך, נגרם מותה של המנוחה.‬
‫מיום האירוע האמור ועד ליום ‪ ,17.1.2016‬המערער היה במנוסה. ביום‬ ‫‪ ,17.1.2016‬עת נסע באוטובוס בחיפה, המערער התבקש להזדהות על ידי שוטר והתחזה‬
‫לאדם אחר.‬
‫‪ .2‬בגין מעשיו, יוחסו למערער עבירת רצח, לפי סעיף ‪300‬(א)‪ (2)‬לחוק, בנוסחו‬ ‫הקודם; עבירה של חטיפה לשם רצח, לפי סעיפים ‪ 369‬ו‪ 372-‬לחוק; עבירה של הצתה,‬ ‫לפי סעיף ‪448‬(א) לחוק; ועבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף ‪329‬(א)‪ (2)‬לחוק.‬
‫תמצית הכרעת הדין‬
‫‪ .3‬בית המשפט המחוזי פרש בהרחבה רבה בהכרעת הדין את תשובת המערער‬ ‫לאישום וגרסאותיו השונות; טענות הצדדים; וכן את חומר הראיות – ובכלל זה העדויות‬ ‫שנשמעו בפרשת התביעה ובפרשת ההגנה. לאחר סקירה זו, פנה לניתוח הראיות והכרעה‬
‫בסוגיות שהונחו לפתחו.‬
‫הכרעת הדין נחלקה לשני חלקים: הראשון, אירוע הדריסה; השני, אירוע הרצח.‬ ‫אשר לאירוע הדריסה, בית המשפט המחוזי קבע כי "המארג הראייתי להוכחת המיוחס‬

‫‪4‬‬
‫לנאשם [המערער – י' א'] ‪ [...]‬נסמך על מספר אדנים ראייתיים, שונים ומאובחנים העולים‬
‫בקנה אחד זה עם זה ומחזקים האחד את רעו ויש בהם כדי להוכיח ברף ההוכחה הנדרש‬
‫בפלילים, כי הנאשם ביצע את המעשים המיוחסים לו ‪ "[...]‬(הכרעת הדין, פסקה ‪.(851‬‬
‫מאחר שהסנגור הבהיר בדיון שהתקיים לפנינו כי "עובדתית" הוא מסכים‬ ‫להרשעה באירוע הדריסה, המערער אינו מבקש להשיג על הרשעתו בשל אירוע זה, אמנע‬
‫מלפרט את קביעותיו ונימוקיו של בית המשפט המחוזי ביחס לו.‬
‫‪ .4‬אפנה אפוא לסקירת הכרעת הדין ביחס לאירוע הרצח. בית המשפט המחוזי,‬ ‫בהכרעת דין מפורטת ומנומקת המונה כמעט ‪ 400‬עמודים, ניתח בהרחבה את הודעות‬ ‫ועדויות כלל העדים; את שארע ב"עימותים" שנערכו בחקירתם במשטרה בין חלק‬ ‫מהעדים; ואת השחזורים השונים שבוצעו על ידי חלקם. בית המשפט המחוזי הוסיף‬ ‫ובחן את הגרסאות השונות שהוצגו, והשווה את כל אלו לראיות הנוספות הקיימות –‬
‫ובפרט לתצלומי מצלמות אבטחה ונתוני איכוני תקשורת.‬
‫‪ .5‬בהכרעת הדין, בית המשפט המחוזי בחן את ההתרחשויות באירוע הרצח‬ ‫בחלוקה לשלושה שלבים מרכזיים – האירוע בתחנת הדלק בעילוט, שם המערער אסף‬ ‫את רנא ברכבו; לקיחת המנוחה מהשטח הסמוך למשהד והכנסתה לרכב; ואירוע הרצח‬
‫עצמו, אשר התרחש בסמוך לקיבוץ חנתון. אתאר את קביעותיו בקצרה.‬
‫‪ .6‬ביחס להתרחשות בתחנת הדלק בעילוט – סעיד העיד, כי אסף את רנא מטבריה‬ ‫יחד עם חברו מוחמד אבו ח'ייאל ונסע עימם לתחנת הדלק בעילוט. עוד מסר, כי כ‪10-‬‬ ‫דקות לאחר הגעתם לתחנה, המערער הגיע אף הוא למקום ברכב טויוטה כסוף וחנה‬ ‫בסמוך. לדבריו, בשלב זה רנא יצאה מרכבו של סעיד, חיבקה ונישקה את המערער ועלתה‬ ‫לרכבו. המערער הציע לסעיד לבוא עימו למשהד לאסוף את המנוחה וסעיד הסכים.‬
‫במהלך הנסיעה לכיוון משהד נמלך סעיד בדעתו והחליט לשוב לביתו.‬
‫בית המשפט המחוזי אימץ את גרסת סעיד, אותה מצא כ"מהימנה ואמינה", וכי‬ ‫עולים ממנה "אותות האמת". עדותו נתמכה גם בדברי חברו, מוחמד, אשר הוסיף כי הוא‬
‫זה ששכנע את סעיד שלא להמשיך בעקבות המערער בשל חששו כי ״יקרה משהו״.‬
‫בעדותו בבית המשפט, המערער אישר את קיומו של מפגש זה ואת מעברה של‬ ‫רנא בין הרכבים. העובדה כי דיב ודיאב נסעו אף הם בהתאם למסלול המתואר בכתב‬ ‫האישום, תוך "סריקה" מקדימה לבחינת הימצאותן של ניידות משטרה בדרך שמכפר‬

‫‪5‬‬
‫מנדא ועד לתחנת הדלק בעילוט, הוכחה גם מנתוני איכוני הטלפונים הניידים של השניים.‬ ‫הגעת רכבו של סעיד לתחנת הדלק בעילוט והגעת רכבו של המערער לאחר מכן, כמו גם‬ ‫יציאתם מתחנת הדלק, הוכחה אף היא באמצעות סרטונים ממצלמות האבטחה בתחנת‬
‫הדלק.‬
‫‪ .7‬אשר לאירוע בשטח הסמוך למשהד – המערער טען בעדותו כי נסע למשהד‬ ‫בעקבות שיחת טלפון שקיבל מחברתה של המנוחה, אשר אמרה לו כי המנוחה "רבה"‬ ‫עם משפחת ע' ונמצאת בכפר משהד. לטענתו, בהגיעו למקום המנוחה הייתה יחפה,‬ ‫בכתה והתווכחה עם בני משפחת ע'. לגרסתו, הוא התערב בוויכוח ו-נ' (להלן: נ'), אחד‬ ‫מבני משפחת ע', הפריד בין הצדדים והרגיע את אחיו הצעירים – ע' ו-מ' שנכחו במקום.‬ ‫עוד העיד המערער, כי דיב ודיאב חיכו לו בכניסה לשטח כאשר הוא נכנס לשטח ברכבו.‬
‫לדברי המערער, המנוחה התנגדה לבקשתו להשיב אותה הביתה, אולם הוא ניסה‬ ‫לשכנע אותה ולא עשה כל שימוש בכוח. עוד תיאר, כי דיב ודיאב הגיעו ברכבם לשטח,‬ ‫ויחד עם אחד מבני משפחת ע' החלו למשוך את המנוחה לרכב, בתופסם אותה בידיה‬ ‫וברגליה. עוד סיפר המערער, כי ביקש מהם לחדול ממעשיהם תוך שהוא מבהיר כי אינו‬ ‫מוכן להכניסה בכוח לרכב ובשל כך הניחו את המנוחה ליד הרכב. לגרסתו, לאחר ששוחח‬
‫עם המנוחה, היא התרצתה והסכימה להיכנס לרכב.‬
‫אל מול גרסת המערער באשר להתרחשות בשטח הסמוך למשהד, ניצבו‬ ‫גרסאותיהם של בני משפחת ע'. נ' העיד כי ביקש מהמנוחה בעבר, מספר פעמים, להתרחק‬ ‫מאחיו, מאחר שלא רצה כי הם "יסתבכו". עוד תיאר, כי הגיע לשטח הסמוך למשהד‬ ‫בשעת לילה ושם היו אחיו והמנוחה. לדבריו, גירש את המנוחה מהמקום בשל דאגה‬ ‫לאחיו. ביוצאו מן השטח, פגש במערער. נ' העיד כי המערער נהג ברכב טויוטה ועימו‬ ‫היה רכב נוסף. הם נסעו יחד לשטח. בהגיעם, המערער רצה לקחת את המנוחה ומשאחיו‬
‫של נ' ביקשו לעזור לה, אמר להם לבל יתערבו.‬
‫נ' הוסיף, כי לאחר שהמערער התקשר וביקש מהאנשים ברכב הנוסף שיגיעו,‬ ‫הרכב הנוסף הגיע וממנו יצאו שני אנשים. המנוחה הוכנסה לרכבו של המערער בכוח על‬ ‫ידי המערער ואדם או שניים נוספים. נ' העיד כי אחיו כלל לא התקרבו והוא תפס אותם‬ ‫בידיו על מנת שלא יתערבו במתרחש. בית המשפט המחוזי מצא את עדות נ' כאמינה‬
‫ומהימנה.‬

‫‪6‬‬
‫‪ .8‬בית המשפט המחוזי הוסיף וסקר את שמסרו אחיו הצעירים של נ' בהודעותיהם‬ ‫במשטרה – ע' סיפר כי בעודם בשטח הסמוך למשהד הגיעה המנוחה למקום. בשלב‬ ‫מסוים הגיעו לשטח שני רכבים – אחד מסוג טויוטה והשני מסוג סקודה. מרכב הטויוטה‬ ‫יצא בחור שהוא אינו מכיר אותו, אך הבין כי הוא אחיה של המנוחה, אשר ביקש ממנה‬ ‫להיכנס לרכב. המנוחה התנגדה, ואחיו, נ', אמר לו "לא להתערב כי הוא אחיה וזה הכבוד‬ ‫שלו" (ת‪ ,152/‬עמ' ‪ ,1‬ש' ‪ .(13‬אז, המערער התקשר לאנשים שהגיעו מתוך רכב הסקודה,‬
‫ויצאו ממנו שני צעירים ״בריונים״ אשר עזרו למערער למשוך את המנוחה לרכב.‬
‫בעדותו בבית המשפט ע' לא חזר על חלק מהפרטים שמסר בחקירתו במשטרה.‬ ‫ע' עומת עם העובדה שבהודעתו במשטרה מסר שהרימו את ה"בחורה" בכוח, משכו‬ ‫אותה על הרצפה והכניסו אותה בכוח לתוך הרכב, ולכך השיב כי הוא אינו זוכר. על כן,‬ ‫הוכרז כ"עד עוין" והודעתו במשטרה (ת‪ (152/‬הוגשה בהתאם לסעיף ‪10‬א לפקודת‬ ‫הראיות [נוסח חדש], התשל"א‪ 1971-‬(להלן: פקודת הראיות). בית המשפט המחוזי‬ ‫העדיף, לאחר שבחן באופן בלתי אמצעי את עדותו של ע' בבית המשפט, את אמרת החוץ‬
‫אותה מסר במשטרה ואשר תוארה בקצרה לעיל.‬
‫האח השלישי, מ', מסר בהודעתו במשטרה (ת‪ (153/‬כי בעודו יושב עם אחיו נ'‬ ‫ו-ע' בשטח הסמוך למשהד, הגיע אחי המנוחה, אמר "שזה הכבוד שלי" וביקש מהמנוחה‬ ‫להיכנס לרכב. מ' תיאר כי המנוחה התנגדה, אך לאחר ששני הבחורים הנוספים שהיו‬ ‫ברכב השני ירדו ממנו, היא הסכימה לעלות לרכב. נוכח גרסתו בבית המשפט, בה חזר‬ ‫בו מדברים מהותיים שמסר בהודעתו האמורה במשטרה, הוכרז אף הוא כ"עד עוין"‬ ‫והודעתו הוגשה בהתאם לסעיף ‪10‬א לפקודת הראיות. בית המשפט המחוזי העדיף את‬
‫שמסר מ' בהודעתו במשטרה, על פני עדותו בבית המשפט.‬
‫‪ .9‬באשר למידת התנגדות המנוחה כאמור, בית המשפט המחוזי נדרש לאי ההתאמה‬ ‫שבין הדברים שמסרו נ' ו-ע', לגרסתו של מ'. בית המשפט המחוזי העדיף את דבריהם‬ ‫של נ' ו-ע', תוך שציין כי מ' העיד על עצמו כי היה שתוי באותה העת, ודחה את גרסת‬ ‫המערער לאירועים בשטח הסמוך למשהד. צוין, בין היתר, כי גרסתו אינה מספקת הסבר‬ ‫לסירובה של המנוחה לבוא עמו, בהיותה מסוכסכת כביכול עם משפחת ע'; וכי מדובר‬
‫ב"גרסה כבושה" שהועלתה לראשונה בעדותו בבית המשפט.‬
‫קביעה זו, בשילוב עם ראיות נוספות, ביניהן עדותה של עדה נוספת – נירית‬ ‫קרצ'ון, וכן הגרסאות שמסרו רנא ודיאב לאירועים אלו, הובילה את בית המשפט המחוזי‬
‫למסקנה כי המנוחה הועלתה לרכב בכוח בסיועם של אחרים.‬

‫‪7‬‬
‫‪ .10‬לאחר קביעות אלו, בית המשפט המחוזי פנה להכריע באשר להתרחשות בזירת‬ ‫הרצח עצמה.‬
‫בפתח חלק זה, בית המשפט המחוזי סקר, לפרטי פרטים, את השתלשלות‬ ‫גרסאותיו של דיב בחקירות השונות במשטרה; את גרסתו בעימות שנערך בינו לבין רנא‬ ‫ובעימות שנערך בינו לבין דיאב; את הליך ההובלה והצבעה שביצע ביום ‪;25.1.2016‬‬
‫וכן את עדותו של דיב, בשתי הפעמים שבהן העיד בבית המשפט.‬
‫נוכח גרסתו של דיב בבית המשפט לפיה שכח "את כל הסיפור" וכלל אינו זוכר‬ ‫האם נפגש עם המערער או דיאב ביום הרצח, הוא הוכרז כ"עד עוין". הודעותיו במשטרה,‬ ‫דיסקים ותמלולים רלוונטיים, הוגשו בהתאם לסעיף ‪10‬א לפקודת הראיות. בית המשפט‬ ‫המחוזי קבע כי יש להעדיף חלק מאמרות החוץ אותן דיב מסר על פני עדותו בבית‬ ‫המשפט, נוכח התרשמותו כי עדויות דיב בבית המשפט "היו מתחמקות וכי העד נמנע‬
‫מלהשיב לשאלות שנשאל".‬
‫בית המשפט המחוזי הדגיש כי יש ראיות רבות המחזקות את הגרסה המפורטת‬ ‫שאותה דיב מסר בחקירתו במשטרה ובהליך ההובלה וההצבעה שביצע – בהן פירט‬ ‫והדגים, בין היתר, כיצד המערער הכה את המנוחה בפטיש בראשה. גרסה זו של דיב‬ ‫נתמכה, בין היתר, במחקרי תקשורת, איכונים ובתצלומי מצלמות אבטחה, התואמים‬
‫להודעות המפורטות שאותן מסר במשטרה.‬
‫‪ .11‬בית המשפט המחוזי הוסיף ופנה לבחינת גרסת דיאב. יצוין, כי עדותו של דיאב‬ ‫נמסרה בדלתיים סגורות והוא אף ביקש למסור את עדותו בבית המשפט בליווי משטרתי.‬ ‫דיאב, בדומה לדיב, לא חזר בעדותו על שמסר בחקירתו במשטרה וטען "אין לי מה לדבר‬ ‫שכחתי והכל אמרתי בחקירות". דיאב העיד אף הוא בשנית, לבקשת הסנגורים. בעדותו‬ ‫השניה כפר בכך שראה מי הרוצח וטען כי שמע על הרצח ביום שאחרי. לעניין הגרסה‬ ‫שאותה מסר בעדותו השנייה בבית המשפט, נקבע כי היא: "הותירה רושם בלתי אמין‬
‫ובלתי מהימן ובפי העד לא היה הסבר מניח את הדעת לשינוי מהותי זה בגרסתו. יוער בהקשר‬
‫זה, כי התנהלותו של דיאב במהלך עדויותיו העידו על חשש רב" (הכרעת הדין, פסקה ‪.(968‬‬ ‫דיאב הוכרז כ"עד עוין" והודעותיו במשטרה הוגשו כראיה בהתאם לסעיף ‪10‬א לפקודת‬
‫הראיות (ת‪.(139/‬‬

‫‪8‬‬
‫מבין הודעותיו של דיאב, ראויה לציון הגרסה שמסר לאחר שנערך עימות בינו‬ ‫לבין דיב, שבה מירר בבכי והתנצל בפני חוקריו על ששיקר להם. בהודעתו זו, מיום‬ ‫‪ ,25.1.2016‬פירט כיצד בזירת הרצח המערער הכה את המנוחה, והוא ודיאב עזבו את‬ ‫המקום לאחר שהמערער אמר להם לעשות כן. לטענתו, לא ידע שהמערער מתכוון לעשות‬
‫זאת, מאחר שהמערער שיקר באומרו כי הוא רק רוצה להחזיר את אחיותיו הביתה.‬
‫אף בעניינו של דיאב בית המשפט המחוזי ביכר את הגרסה המפורטת אותה מסר‬ ‫במשטרה על פני עדותו בבית המשפט. הודגש, כי ההודעה שאותה מסר לאחר העימות‬ ‫עם דיב הייתה מפורטת ביותר ביחס לכלל אירועי יום הרצח – מהמפגש בכפר מנדא, דרך‬ ‫הנסיעה לעילוט וההתרחשויות במשהד ועד לאירועים בזירת הרצח. כמו כן, צוין כי‬ ‫פרטים רבים אותם ידע דיאב למסור לא נאמרו על ידי דיב או רנא בעימותים שנערכו‬ ‫ביניהם, וכי ישנן ראיות רבות לחיזוק גרסתו זו ובכללם, מחקרי תקשורת, איכונים‬
‫ותצלומי מצלמות האבטחה.‬
‫‪ .12‬באשר לגרסת רנא. בתמצית אציין, כי בהודעתה מיום ‪ 13.1.2016‬תיארה‬ ‫בחקירתה במשטרה את השתלשלות הדברים עובר להגעה לזירת הרצח, סיפרה כי‬ ‫המנוחה התחננה על חייה אולם המערער לא שעה לתחנוניה אלה, ורצח אותה במכות‬ ‫פטיש. זאת, לאחר שמוקדם יותר באותה החקירה מסרה כי צעירים, אשר חלקם רעולי‬
‫פנים, חטפו את המנוחה (ת‪.(28/‬‬
‫במהלך חקירה זו, שינתה פעם נוספת את גרסתה וטענה כי היא זו שרצחה את‬ ‫המנוחה. בסיומה, נערך שחזור, במהלכו רנא הובילה את החוקרים לזירות הרלוונטיות.‬ ‫בזירת הרצח, תיארה כי תפסה פטיש, ניגשה למנוחה, היכתה אותה בראשה ולבסוף שפכה‬
‫עליה דלק ושרפה אותה.‬
‫בסיום השחזור רנא הוחזרה לתא המעצר, שם שהתה עם מדובבת משטרתית.‬ ‫כעולה מעדות המדובבת, רנא מסרה לה כי היא נטלה את האשמה על עצמה, אולם לא‬ ‫היא רצחה את המנוחה אלא אדם היקר לה מאוד אשר לא נעצר עדיין. עוד מסרה‬ ‫למדובבת, כי לא סיפרה מלכתחילה כי מדובר באחיה, מאחר שהוא בן זכר יחיד. רנא‬ ‫המשיכה ותיארה בפני המדובבת, כי הרצח היה ביער ליד חנתון וכי אחיה הוא שהכה את‬ ‫המנוחה בפטיש ואחר כך שרף אותה. עוד סיפרה, כי הרקע למעשים הוא הדרך בו‬ ‫התנהגה המנוחה, אשר לא מצאה חן בעיני אחיה. בית המשפט המחוזי התרשם כי עדות‬ ‫המדובבת על שמסרה לה רנא היא מהימנה, אמינה, עקבית וסדורה, ואף מעוגנת בהקלטת‬

‫‪9‬‬
‫תוכן השיחה ביניהן. בית המשפט המחוזי הוסיף ופירט, בהרחבה, את שמסרה רנא‬ ‫בהודעות נוספות ואת גרסתה בעימות שנערך בינה לבין המערער ובינה לבין דיב ודיאב.‬
‫מכאן לגרסת רנא בעדויותיה בבית המשפט. בעדותה הראשונה בבית המשפט,‬ ‫סיפרה כי המנוחה נרצחה על ידי רעולי פנים אשר היא אינה יודעת לזהותם. גרסה זו‬ ‫סתרה, בכלל זה את הודעתה המפלילה את המערער כפי שמסרה במשטרה. משכך, גם‬ ‫היא הוכרזה כ"עדה עוינת" והודעותיה במשטרה התקבלו בהתאם לסעיף ‪10‬א לפקודת‬
‫הראיות (ת‪.(173/‬‬
‫רנא זומנה בשנית לעדות בבית המשפט והעידה פעם נוספת לאחר שנשמעה‬ ‫עדות המערער. בעדותה השנייה, ציינה כי באחת מבין גרסאותיה במשטרה טענה כי היא‬ ‫שרצחה את המנוחה מכיוון שפחדה לומר מי ביצע את המעשה וכי לא היא ולא המערער‬ ‫רצחו את המנוחה. לדבריה, רעולי פנים היו מעורבים באירוע והמנוחה הוכתה על ידי‬
‫‪ 15-10‬אנשים שרק את חלקם היא מכירה.‬
‫בהמשך עדותה, רנא טענה כי היא כלל לא נכנסה לזירת הרצח ועל כן ידיעותיה‬ ‫באשר לזהות מי שביצע את המעשה הן לפי מה שסופר לה. לבסוף, כאשר נשאלה ישירות‬ ‫על ידי הסנגורית האם המערער רצח את המנוחה, השיבה: "כן". כאשר נשאלה אותה‬
‫שאלה בשנית, השיבה פעם נוספת "כן" (פרו' מיום ‪ ,11.6.2017‬עמ' ‪ ,961‬ש' ‪.(14-9‬‬
‫‪ .13‬בית המשפט המחוזי העדיף את אמרות החוץ של רנא, בחלק מהודעותיה‬ ‫במשטרה, על פני עדותה בבית המשפט. נקבע, כי: "עדותה של רנא בבית המשפט, הן‬ ‫בעדותה הראשונה והן בעדותה השנייה, הייתה מתחמקת, מתחכמת, פתלתלה, והעדה [רנא‬ ‫– י' א'] נמנעה מלהשיב באופן ענייני לשאלות שנשאלה. יחד עם זאת, יוער כי בסופו של‬ ‫יום, בתום עדותה השנייה ולאחר שנשאלה העדה ב"רחל בתך הקטנה" האם הנאשם [המערער‬ ‫– י' א'] הוא זה שרצח את המנוחה, השיבה, [ב]סופו של יום, באופן מוחלט, בחיוב" (הכרעת‬
‫הדין, פסקה ‪.(986‬‬
‫עוד הודגש, כי גרסת רנא בבית משפט, בעדותה הראשונה והשניה, הייתה מלאת‬ ‫תמיהות וסתירות וכי מדובר ב"גרסה כבושה" שכלל אינה מתיישבת עם יתר העדויות‬ ‫ומארג הראיות הכולל. בית המשפט המחוזי מצא תמיכה נוספת בגרסה קודמת של רנא,‬ ‫לפיה המערער הוא שרצח את המנוחה, בין היתר, בגרסאות דיב ודיאב אשר אותן אימץ;‬ ‫בעדותם של סעיד ומוחמד אבו ח'ייאל באשר למפגש בתחנת הדלק בעילוט; ובעדויות‬
‫נ' ואחיו – ע' ו-מ', בדבר האירועים בשטח הסמוך למשהד.‬

‫‪10‬‬
‫‪ .14‬כך נימק בית המשפט המחוזי את בחירתו להעדיף, מבין הגרסאות השונות‬ ‫שמסרו רנא, דיב ודיאב, את אלו שלפיהן המערער הוא שרצח את המנוחה: "‪ [...]‬גרסת‬ ‫רנא, דיב ודיאב ולפיה, הנאשם [המערער – י' א'] הוא שרצח את המנוחה, עולה בקנה אחד‬
‫עם גרסאות כל אחד מהם שמסרו בהקשר זה, הפרטים הקונקרטיים והרלוונטיים שמסרו‬ ‫בהקשרה, וכן שזירת גרסאות אלה במארג הראייתי הפוזיטיבי הכולל שהוצג. מנגד,‬ ‫גרסאותיהם האחרות (המשתנות) של רנא, דיב ודיאב ואשר במסגרתן מסרו, בוריאציות שונות,‬ ‫כי לא הנאשם הוא זה שרצח את המנוחה, נשללות ונסתרות חזיתית ע"י המארג הראייתי‬
‫הכולל ..." (הכרעת הדין, פסקה ‪.(991‬‬
‫‪ .15‬אל מול אימוץ גרסאות אלו של העדים, נדחתה גרסת המערער בעדותו בבית‬ ‫המשפט ביחס לאירועים בזירת הרצח. לדבריו, במהלך הנסיעה לתחנת הדלק בעילוט,‬ ‫הצטרף אליהם ג'יפ (להלן: הג'יפ). כאשר שאל את דיאב באשר לזהות יושבי הג'יפ, הלה‬ ‫השיב לו כי מדובר בחברים שלו. הג'יפ נסע עימם גם לשטח במשהד. בהגיעם לזירה‬ ‫בסמוך לחנתון, הוא, דיב ודיאב ירדו מרכביהם, בעוד רנא והמנוחה נותרו בתוך הרכב.‬ ‫אז, יצאו מהג'יפ שלושה רעולי פנים ושניים מתוכם באו לכיוונם. המערער העיד, כי‬ ‫בשלב זה נפתחה דלת הרכב, רנא יצאה מבין הכיסאות בעודה מושכת את המנוחה בשערה‬
‫מתוך הרכב והחלה להכות את המנוחה בראשה עם פטיש.‬
‫המערער הוסיף ותיאר כי "שלף" את הפטיש מידי רנא, אולם אותם "בחורים"‬ ‫החזיקו אותו, והוא ברח מבין ידיהם. לטענתו, הבחורים לקחו מידיו את הפטיש. דיב‬ ‫ודיאב לא עשו דבר, נכנסו לרכבם ונסעו מהמקום. כן אוים על ידי הבחורים שלא יתקרב‬ ‫למקום ושיסתלק ממנו. הוא שב לרכב, כאשר רנא נכנסה אף היא לרכב והתיישבה לצידו.‬ ‫בעודו נוסע לאחור, ראה אש נדלקת. המערער מסר כי הופתע והזדעזע מהמתרחש‬
‫והתעמת עם רנא באשר למעשיה.‬
‫בית המשפט המחוזי מצא כי עדות זו אינה אמינה, אינה עקבית, בלתי סדורה‬ ‫ומתחכמת וכי ניכר שהמערער "עשה כל שביכולתו כדי להתאים את גרסתו לראיות וכי‬
‫ניסה להרחיק מעצמו את האשמה לביצוע העבירות בכל דרך אפשרית, זאת על ידי טפילת‬
‫האשמה על רנא אחותו ועל רעולי הפנים, אשר לא ידע למסור דבר באשר לזהותם" (הכרעת‬ ‫הדין, פסקה ‪.(995‬‬
‫כמו כן נקבע, כי מדובר ב״גרסה כבושה״ אשר הועלתה לראשונה בחקירתו‬ ‫הראשית. הודגש, כי בהודעותיו של המערער במשטרה בחר להרחיק עצמו כליל מזירת‬ ‫האירוע ומיתר אירועי אותו היום המפורטים בכתב האישום – וכי מדובר בגרסה "שקרית‬

‫‪11‬‬
‫בעליל". עוד צוין, כי גרסתו הנוכחית סותרת גם טענה נוספת אשר העלה בפני המשטרה,‬ ‫לפיה דיב הוא שרצח את המנוחה. גרסה אותה טען לאחר שהוצג לו הסרטון של ה"הובלה‬ ‫וההצבעה" שדיב ביצע שבו תיאר, בין היתר, כי ראה את המערער מכה את המנוחה לאחר‬
‫שגרר אותה מתוך הרכב ותפס אותה בשערה.‬
‫בית המשפט המחוזי מצא תמיכה ראייתית נוספת בהתנהגות המערער לאחר‬ ‫הרצח, עת נמנע מלדווח למשטרה על אודות רצח המנוחה או להזמין כוחות ההצלה.‬ ‫זאת, חרף דבריו כי היה עד לאירוע מזעזע שבו נרצחה אחותו. יתרה מזאת, הוכח כי‬ ‫המערער ישב באותו הלילה עם חבריו ושתה עימם אלכוהול עד לשעות הלילה‬ ‫המאוחרות, דבר אשר אף הוא אינו עולה בקנה אחד עם התנהלות של מי שחזה זה עתה‬
‫באחותו הצעירה נרצחת לנגד עיניו.‬
‫עוד נקבע, כי לאחר הרצח המערער הפסיק להשתמש ברכב והעדיף לנסוע‬ ‫באוטובוסים; שונתה אחת מהספרות בלוחית הזיהוי של הרכב באמצעות סרט דביק בצבע‬ ‫שחור; והמערער החליף כרטיס סים והשתמש בטלפון אחר. גם כאשר המערער נעצר‬
‫בעקבות מידע מודיעיני, ביום ‪ ,17.1.2016‬הזדהה בעת מעצרו בכזב כאדם אחר.‬
‫כמו כן, בית המשפט המחוזי קבע כי שקרי המערער בחקירתו, בכלל זה הכחשתו‬ ‫הגורפת של האירועים עובר לרצח; שקריו ביחס למעשיו ביום הרצח; טענתו כי כלל אינו‬ ‫משתמש ברכב הטויוטה; כי אינו מכיר את סעיד; כי לא ידע שהמשטרה מחפשת אחריו;‬
‫ומסירת טענת אליבי שקרית – כל אלו ואחרים, מצטברים לכדי דרגת "סיוע" ראייתי.‬
‫‪ .16‬בהמשך הכרעת הדין נדחו טענות המערער בדבר קיומם של "מחדלי חקירה" וכן‬ ‫טענתו ל"אכיפה בררנית" בשל העובדה שחרף מעורבותם של אחרים, כרנא, דיב ודיאב,‬
‫רק נגדו הוגש כתב אישום.‬
‫‪ .17‬על רקע ממצאים עובדתיים אלו, בית המשפט המחוזי קבע כי יסודות עבירת‬ ‫הרצח בכוונה תחילה, כקבוע בסעיף ‪300‬(א)‪ (2)‬לחוק בנוסחו הקודם, מתקיימים. בהינתן‬ ‫זאת, בית המשפט פנה לבחון את השפעת תיקון ‪ 137‬לחוק (חוק העונשין (תיקון מס'‬ ‫‪ ,(137‬התשע"ט‪ (2019-‬(להלן: הרפורמה בעבירות ההמתה או הרפורמה), במקרה דנן.‬ ‫במסגרת זו, בית המשפט המחוזי נדרש לבחון האם הרפורמה מהווה דין מקל עם‬
‫המערער.‬

‫‪12‬‬
‫‪ .18‬בית המשפט המחוזי קבע כי בעניינו של המערער מתקיימות שלוש נסיבות‬ ‫מחמירות, בהתאם לסעיף ‪301‬א(א) לחוק – הראשונה, כי המעשה נעשה לאחר תכנון או‬ ‫הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית (סעיף ‪301‬א(א)‪ (1)‬לחוק); השניה, כי‬ ‫"המעשה נעשה כפעולה עונשית במטרה להטיל מרות או מורא ולכפות אורחות התנהגות על‬ ‫ציבור" (סעיף ‪301‬א(א)‪ (5)‬לחוק); השלישית, העובדה כי "המעשה נעשה באכזריות‬ ‫מיוחדת, או תוך התעללות גופנית או נפשית בקורבן" (סעיף ‪301‬א(א)‪ (7)‬לחוק). משכך,‬ ‫עניינו של המערער נכנס לגדרי עבירת הרצח בנסיבות מחמירות, אשר הרשעה בה מחייבת‬
‫השתת עונש מאסר עולם.‬
‫בית המשפט המחוזי הוסיף ובחן האם יש מקום להחיל את סעיף ‪301‬א(ב) לחוק,‬ ‫המכונה "פתח המילוט". סעיף זה קובע כי בנסיבות מסוימות, על אף התגבשות יסודות‬ ‫עבירת הרצח בנסיבות מחמירות, ניתן להרשיע את הנאשם בעבירת הרצח הבסיסית (סעיף‬ ‫‪ 300‬לחוק). בית המשפט המחוזי קבע כי אין בענייננו נסיבות מיוחדות שכאלו, ואף‬ ‫נהפוך הוא – מניע המערער לרצח ויתר נסיבות המקרה מגלמים נסיבות חריגות בחומרתן‬ ‫ודרגת אשמה חמורה. בהתאם, נקבע כי הרפורמה בעבירות ההמתה אינה מהווה דין מקל‬
‫עם המערער.‬
‫‪ .19‬המערער הורשע גם ביתר העבירות שיוחסו לו בכתב האישום – עבירת החטיפה‬ ‫לשם רצח; עבירת ההצתה; ועבירת החבלה בנסיבות מחמירות, בגין אירוע הדריסה.‬
‫גזר הדין‬
‫‪ .20‬בית המשפט המחוזי קבע תחילה כי אירוע הרצח ואירוע הדריסה הם שני‬ ‫אירועים שונים המצדיקים קביעת מתחמי ענישה נפרדים.‬
‫באשר לאירוע הרצח, בית המשפט המחוזי נדרש לקבוע את מתחם העונש ההולם‬ ‫ביחס לחטיפת המנוחה והצתתה, וזאת לצד עונש מאסר העולם המתחייב בשל הרשעת‬ ‫המערער בעבירת הרצח. לצורך כך, עמד על חומרתן הרבה של עבירות אלו, בפרט‬ ‫בנסיבות מקרה זה; סקר את מדיניות הענישה הנהוגה; ונתן דעתו לנסיבות הקשורות‬ ‫בביצוע העבירה. בהתחשב בשיקולים אלו, נקבע מתחם עונש הולם הנע בין ‪ 5‬ל‪ 10-‬שנות‬ ‫מאסר בפועל, בצירוף ענישה נלווית. ביחס לאירוע הדריסה, בית המשפט המחוזי קבע‬
‫מתחם עונש הולם הנע בין ‪ 3‬ל‪ 6-‬שנות מאסר בפועל, בצירוף ענישה נלווית.‬
‫אשר לקביעת עונשו של המערער בגדרי מתחמים אלו, בית המשפט שקל,‬ ‫כמתחייב, נסיבות שאינן קשורות לביצע העבירות. לעניין זה, זקף לחובתו של המערער‬

‫‪13‬‬
‫הרשעה קודמת בפלילים משנת ‪ 2016‬בגין עבירות איומים, גניבה ו"תקיפה סתם" של בת‬ ‫זוג, בגינן הוטל עליו עונש של ‪ 3‬חודשי מאסר בפועל אשר אותו ריצה במקביל למעצרו‬
‫עד תום ההליכים בהליך קמא.‬
‫בית המשפט המחוזי התייחס גם להיעדר לקיחת אחריות על ביצוע העבירות ואי‬ ‫הבעת חרטה על המעשים, תוך שהוא מבהיר כי זכותו של נאשם לנהל את משפטו עד‬ ‫תום בעודו טוען לחפותו, אולם נאשם שכזה אינו נהנה מההקלה השמורה למי שמודה‬
‫ולוקח אחריות על מעשיו תוך הבעת חרטה.‬
‫לקולה, בית המשפט המחוזי לקח בחשבון, בין היתר, את גילו הצעיר של‬ ‫המערער בעת ביצוע העבירות ונסיבותיו האישיות – בפרט בדבר מצבו הרפואי של אביו‬ ‫וכן את "[ל]תרומת הנאשם [המערער – י' א'] ובני משפחתו לביטחון המדינה". בהתחשב‬ ‫בשיקולים אלו, נקבע כי יש למקם את עונשו של המערער ברף התחתון של מתחמי‬
‫הענישה ההולמים שנקבעו.‬
‫‪ .21‬בית המשפט המחוזי קבע כי עונשי המאסר שהושתו על המערער ירוצו חלקם‬ ‫בחופף וחלקם במצטבר; כי מעשה הרצח בוצע בנסיבות חריגות בחומרתן, בזיקה‬ ‫להוראות סעיף ‪30‬ב לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א‪ ;2001-‬וכי אין מקום לחיוב‬
‫המערער בתשלום פיצויים למשפחת המנוחה או תשלום קנס.‬
‫לבסוף, בגין רצח המנוחה, חטיפתה והצתתה, נגזר על המערער עונש של מאסר‬ ‫עולם בצירוף חמש וחצי שנות מאסר בפועל אשר ירוצו חלקם בחופף וחלקם במצטבר;‬ ‫בגין עבירת החבלה בכוונה מחמירה בשל אירוע הדריסה – נגזר על המערער עונש של‬ ‫שלוש וחצי שנות מאסר בפועל אשר ירוצה במצטבר. סך הכול, נגזר על המערער עונש‬ ‫של מאסר עולם בתוספת שש וחצי שנות מאסר בפועל אשר ירוצו במצטבר; וכן כי יחולט‬
‫רכב הטויוטה.‬
‫עיקרי טענות הצדדים‬
‫‪ .22‬המערער משיג כאמור הן על הכרעת הדין הן על גזר הדין. טענות הסנגור ביחס‬ ‫להכרעת הדין מופנות בעיקרן כלפי בחירת בית המשפט המחוזי לאמץ גרסאות מסוימות‬ ‫של העדים רנא, דיב ודיאב ולקבוע על בסיסן ממצאים עובדתיים, ולדחות גרסאות אחרות‬ ‫שאותן מסרו. לטעמו, לא ניתן לתת אמון כלשהו בעדויותיהם, ומכאן שאין לבסס את‬
‫הרשעת המערער על גרסאותיהם.‬

‫‪14‬‬
‫ביחס לעדות רנא, הסנגור פירט את שמסרה בחקירותיה השונות ובעדותה בבית‬ ‫המשפט. לטענתו, הוכחו יחסיה ה"קשים" של רנא עם המנוחה, כמו גם אופיה האלים‬ ‫ומסוכנותה. כמו כן, חלקים קריטיים מהקלטת שיחתה של רנא עם המדובבת כלל אינם‬ ‫ברורים. עוד טען, כי לא היה מקום להעדיף את גרסת רנא בחלק מחקירותיה במשטרה,‬ ‫על פני הגרסה שמסרה בעדותה בבית המשפט. הוסיף, כי דיב ודיאב הם "שמשכו בחוטים‬ ‫כל הזמן" ושכנעו את רנא לטפול את האשמה על המערער ביודעם כי "כבוד משפחתם‬
‫על הפרק".‬
‫הסנגור מוסיף ומשיג על דרך התנהלות החקירה. לטענתו, נפלו בה פגמים רבים,‬ ‫בפרט ביחס לאופן שבו התנהלו העימותים במהלך החקירה, אשר לטענתו הוביל‬ ‫ל"זיהום" החקירה ונועד לשים גרסה בפי העדים. כן נטען, כי בית המשפט המחוזי שגה‬ ‫בממצאיו העובדתיים בדבר היחסים הרעועים בין המערער לבין המנוחה. לטענתו, רנא‬
‫היא זו שיחסיה עם המנוחה היו בעייתיים ואלימים ולא המערער.‬
‫טענות דומות הועלו כלפי קביעותיו של בית המשפט המחוזי לעניין הגרסאות‬ ‫אותן מסרו דיב ודיאב, משהסנגור טוען ביחס לאופן ניהול החקירה. לשיטתו, לא ניתן‬
‫לבסס כל ממצא עובדתי על גרסאות השניים.‬
‫לטענת הסנגור, בניגוד ליתר העדים גרסת המערער הייתה, כלשונו "סדורה לאורך‬ ‫כל הדרך החל מחקירתו במשטרה וכלה בהשיבו על האשמה בפני בית משפט קמא". לדבריו‬ ‫טענות המערער ביחס להשתתפות נוסעי ג'יפ ברצח כלל לא נבדקו לעומק, על אף שלפי‬ ‫מצלמות האבטחה שבתחנת הדלק בעילוט, ג'יפ מסוג לנדקרוזר נכנס לתחנת הדלק ביום‬
‫הרצח בשעה ‪ 21:03‬ויצא ממנה בשעה ‪ 21:13‬מבלי שתדלק.‬
‫כן נטען, כי קביעת בית המשפט המחוזי בדבר התקיימות נסיבות מחמירות‬ ‫כקבוע בעבירת הרצח בנסיבות מחמירות, לאור הרפורמה, אינה יכולה לעמוד. לטענת‬ ‫הסנגור, לא התבקש תיקון כתב האישום, ואין זה בסמכותו של בית המשפט להרשיע את‬ ‫המערער בעבירה חמורה מזו אשר בה הואשם. לשיטתו, נדרש היה להרשיע את המערער‬ ‫בעבירת הרצח הבסיסי ואף לשמוע ראיות בנדון, בין היתר על מנת לבחון את האפשרות‬ ‫כי לפי סעיף ‪301‬א(ב) לחוק לא יוטל עליו עונש מאסר עולם חובה. עוד נטען, כי בית‬ ‫המשפט המחוזי שגה בקובעו כי לא התקיים קנטור עובר למעשה הרצח; כי לא הוכח‬ ‫שהמערער הוא שחטף את המנוחה לשם רצח; וכי גרסתו לפיה לא הוא הצית את המנוחה,‬
‫לא נסתרה.‬

‫‪15‬‬
‫‪ .23‬אשר לגזר הדין – נטען כי העונש אשר נגזר על המערער חמור יתר על המידה‬ ‫בהתחשב בפסיקה הנוהגת כמו גם ב"מחדלים הרבים" במהלך חקירת רצח המנוחה,‬ ‫כלשון הסנגור. כמו כן, הסנגור שב והפנה לנסיבותיו האישיות של המערער, בפרט ביחס‬ ‫למצבו הרפואי של אביו; השיג על העובדה כי בית המשפט המחוזי קבע שני מתחמי‬ ‫ענישה שונים, חלף מתחם אחד לכלל העבירות; וכן טען כי נפל פגם של "אכיפה מפלה",‬ ‫המצדיק אף הוא הקלה בעונשו של המערער. לזאת הוסיף, כי הנזק שנגרם למנוחה‬ ‫באירוע הדריסה, אם בכלל, הוא מינורי לחלוטין, כך שעונש מאסר בפועל בן ‪ 3‬שנים‬
‫בגינו הוא מחמיר באופן קיצוני.‬
‫‪ .24‬מנגד, לטענת המשיבה הרשעת המערער נסמכת על מארג ראייתי חריג באיכותו‬ ‫ובכמותו, תוך שבהכרעת הדין שזורים ממצאי מהימנות מובהקים רבים, וכי טענות‬ ‫המערער מופנות כלפי ממצאי מהימנות של בית המשפט המחוזי אשר אין כל עילה‬
‫להתערב בקביעותיו ומסקנותיו.‬
‫ביחס לגרסה לה טען המערער בעדותו בבית המשפט, הרי שמדובר, לטענת‬ ‫המשיבה, בגרסה כבושה, מופרכת ובדיונית, שלא נטענה בחקירותיו במשטרה ואף לא‬ ‫במענה לכתב האישום. לשיטתה, גרסה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בצדק רב,‬ ‫כאשר בית המשפט עומד על שורת שקרים בוטים של המערער היורדים לשורש העניין.‬
‫המשיבה אינה חולקת על כך שרנא אכן מסרה תחילה גרסה לפיה היא שרצחה‬ ‫את המנוחה ו"שחזרה" את המעשה. אולם, היא מפנה לכך שבית המשפט המחוזי היה ער‬ ‫לקשיים שבגרסאות השונות אותן רנא מסרה, כמו גם לטענות בדבר אופיה האלים, ובכל‬ ‫זאת מצא כי הן אינן גורעות מ"אינספור הראיות המוכיחות את אשמתו של המערער ברצח‬
‫המנוחה", כלשון בא-כוח המשיבה.‬
‫אשר לטענה כי קמה למערער "הגנה מן הצדק", נטען כי כפי שהובהר בהליך‬ ‫קמא, לא נמצאו די ראיות המקימות סיכוי סביר להרשעת מעורבים נוספים באירוע.‬ ‫לעניין זה צוין, כי המערער אף לא סיפק גרסת אמת בחקירתו המפלילה אחרים. גם בעניין‬ ‫זה המשיבה ביקשה להסתמך על קביעות בית המשפט המחוזי לפיהן אין פסול בהחלטה‬ ‫שלא להעמיד לדין מעורבים אחרים בפרשה והיא אינה פוגעת בתחושת הצדק וההגינות.‬

‫‪16‬‬
‫ביחס להשפעת הרפורמה בעבירות ההמתה על עניינו של המערער – המשיבה‬ ‫מבהירה כי המערער כלל לא הורשע בעבירה של רצח בנסיבות מחמירות, אלא נבדק,‬ ‫כמתחייב מהוראות הרפורמה, האם היא מהווה דין מקל. המשיבה סומכת ידיה על קביעת‬ ‫בית המשפט המחוזי, בהתאם למסד העובדתי שהוכח, כי חלות מספר נסיבות מחמירות‬ ‫כאמור. על כן, נטען כי אין ממש בטענה לפיה נדרש היה לתקן את כתב האישום נגד‬ ‫המערער, שכן הועמד לדין בהתאם לדין שחל בעת ביצוע העבירה. עוד הודגש, כי לא‬ ‫היה כל מקום להעיד עדים נוספים לצורך בחינת התקיימותן של נסיבות מחמירות אלו,‬
‫שכן הן חלק מכתב האישום.‬
‫באשר לגזר הדין, המשיבה טענה כי נעשה עם המערער חסד בכך שלצד עונש‬ ‫מאסר העולם הושת עליו עונש מצטבר של שש וחצי שנים בלבד. לטענתה, די באירוע‬
‫הדריסה, הנפרד מאירוע הרצח, כדי להצדיק עונש חמור מכך.‬
‫‪ .25‬טענות הצדדים, ובפרט טענות הסנגור, נשמעו לפנינו בהרחבה גם בעל-פה,‬ ‫כאשר כל אחד מבין הצדדים שב וחידד את טענותיו כפי שהועלו בכתב.‬
‫דיון והכרעה‬
‫הערעור על הכרעת הדין‬
‫‪ .26‬אין ממש ברכיב זה של הערעור. הערעור על הכרעת הדין, רובו ככולו, מופנה‬ ‫כלפי קביעות עובדה ומהימנות. ההלכה באשר להיקף התערבותו של בית משפט זה‬ ‫בממצאים שכאלו ידועה – ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי עובדה‬ ‫ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית אשר התרשמה באורח ישיר מהעדויות‬ ‫שהובאו בפניה ומהשתלבותן במארג הראייתי (ע"פ ‪ 201/20‬ליברטי נ' מדינת ישראל,‬
‫פסקה ‪ ;(3.2.2022) 16‬ע"פ ‪ 5066/18‬רוזקוב נ' מדינת ישראל, פסקה ‪.((4.9.2022) 30‬‬
‫‪ .27‬כאמור, רבים מהעדים שינו את גרסתם, לעיתים מן הקצה אל הקצה. בשל כך,‬ ‫ניצבה לפתחו של בית המשפט המלאכה המורכבת של השוואה בין הגרסאות השונות,‬
‫ובחירת הגרסאות המתיישבות עם המארג הראייתי הכולל, שאותן יש לאמץ.‬
‫ממצאיו של בית המשפט המחוזי בהקשר זה ברורים ומנומקים. בית המשפט‬ ‫המחוזי נתן דעתו למורכבות הראיות בפרשת רצח מזעזעת זו, שבמהלכה עדים מרכזיים‬ ‫מסרו גרסאות לא עקביות. צעד אחר צעד, קבע ממצאי עובדה סדורים ביחס לאירועי‬ ‫אותו היום, תוך שהוא בוחן את השתלבות הגרסאות השונות של המעורבים אל מול יתר‬

‫‪17‬‬
‫הראיות – ובכלל זה תצלומי מצלמות אבטחה ונתוני איכוני תקשורת. מלאכתו זו של בית‬ ‫המשפט המחוזי נעשתה בשום שכל ונוכח התרשמותו הבלתי אמצעית מהעדים. אשר‬
‫להתערבות ערכאת הערעור בנסיבות שכאלו, נקבע על ידי השופט י' קדמי:‬
‫"הפכפכנותם" של שלושת העדים ‪ [...]‬אשר באה לכלל‬ ‫ביטוי בכך שהם שינו את עמדתם באשר למהימנות‬ ‫הגירסאות המפלילות שנמסרו על-ידיהם במסגרת‬ ‫חקירתם במשטרה בהתאם לעניין האישי שהיה לכל אחד‬ ‫מהם, כמפורט לעיל – לא נעלמה מעיני בית המשפט‬ ‫המחוזי. אדרבא, בית המשפט המחוזי היה ער לנושא זה‬ ‫והחליט ליתן אמון בגירסה המפלילה הבסיסית המשותפת‬ ‫לשלושת העדים, חרף ההשתלשלות המיוחדת שקדמה‬ ‫להצגת הגירסה המפלילה לפניו. בנסיבות העניין לא‬ ‫מצאתי עילה המצדיקה התערבותה של ערכאת הערעור‬ ‫בהחלטתו של השופט, אשר ראה את העדים ועקב אחר‬ ‫התנהגותם על דוכן העדים במהלך חקירתם" (ע"פ‬ ‫‪ 804/95‬גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מט‪206 ,200 (4)‬‬
‫‪.((1995)‬‬
‫בענייננו, כאמור, עדים מרכזיים ובכללם רנא, דיב ודיאב הוכרזו כ"עדים‬ ‫עוינים", ובית המשפט המחוזי ביכר את גרסתם בחלק מהודעותיהם בחקירות במשטרה,‬ ‫על פני עדותם בבית המשפט. משהתרשמה הערכאה הדיונית כי הגרסה אותה השמיעו‬ ‫חלק מהעדים בעדותם לפניה היא חסרת אמינות ומהימנות, והעדיפה את הגרסה אותה‬ ‫מסרו בחקירותיהם במשטרה, יש להציג נימוק כבד משקל להתערבות במסקנתה זו. כך‬ ‫ביתר שאת, בהינתן נחרצות קביעותיו של בית המשפט המחוזי במקרה דנן. לא הוצג‬
‫לפנינו נימוק שכזה.‬
‫‪ .28‬יובהר, כי מהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי עובר, כחוט השני, חששם של‬ ‫עדים שונים כי יבולע להם לו יעידו אמת על שארע או ישתפו פעולה עם חקירת אירוע‬ ‫הרצח. אין ספק, כי חשש המוביל לשינוי גרסאותיהם של עדים ולחוסר רצון לחזור על‬
‫שמסרו בחקירתם במשטרה בבית המשפט עלול להקשות על בירור האמת.‬
‫במצב שכזה, מתחדד עוד יותר יתרונה של הערכאה הדיונית על פני ערכאת‬ ‫הערעור בקביעת ממצאים עובדתיים ובבחירתה לאמץ גרסה אחת של העד על פני גרסה‬ ‫אחרת (ראו והשוו: ע"פ ‪ 9613/04‬בן סימון נ' מדינת ישראל, פסקה י"ב ‪.((4.9.2006)‬‬ ‫מטבע הדברים, חשש מסוג זה בא לידי ביטוי בשפת הגוף וטון הדיבור של עד, ולאו‬ ‫דווקא במלל שנרשם בפרוטוקול הדיון (ראו לעניין זה, בין היתר, פסקאות ‪ 529 ,268‬ו-‬
‫‪ 968‬להכרעת הדין; וכן פרו' מיום ‪ ,11.6.2017‬עמ' ‪ ,923‬ש' ‪.(4-3‬‬

‫‪18‬‬
‫‪ .29‬זאת ועוד, בניגוד למשתמע מטענות המערער, הרשעתו התבססה על מספר אדנים‬ ‫ראייתיים מרכזיים – הראשון, עדויות רנא, דיב, דיאב, מ', ע' ו-נ' ועדים נוספים; השני,‬ ‫שקריו וגרסתו הכבושה של המערער; השלישי, התנהלות המערער מיד לאחר האירוע‬
‫ובשבועות שלאחר מכן; והרביעי, מחקרי תקשורת ואיכונים וצילומי מצלמות אבטחה.‬
‫‪ .30‬ביחס לאדן הראשון, העדויות שבאו לפני בית המשפט המחוזי – אין כל מקום‬ ‫כאמור להתערב במשקל שראה בית המשפט המחוזי לייחס לחלק מגרסאות העדים,‬ ‫במקביל לדחיית גרסאות אחרות אותן מסרו. נקבע, כי הגרסה הקוהרנטית והסדורה‬ ‫המתיישבת עם יתר הראיות, היא זו אשר כלל עדים אלו מסרו בשלב מסוים בחקירתם‬
‫במשטרה ולפיה המערער הוא שרצח את המנוחה.‬
‫‪ .31‬האדן השני, שקריו וגרסתו הכבושה של המערער – הסנגור אמנם טען כי גרסת‬ ‫המערער הייתה עקבית, אולם אין זה כך. תחילה, המערער דבק בגרסתו הכוזבת‬ ‫המכחישה באופן גורף מעורבות כלשהי באירוע הרצח. בחקירתו הראשונה במשטרה, טען‬ ‫כי ביום הרצח הלך לעבוד, שב לביתו בשעה חמש או שש בערב, והיה לבדו בבית עד‬ ‫לשעה תשע או עשר בלילה. לדבריו, פגש אחרים באותו הערב ושתה בירה ווודקה עד‬
‫לשעה שלוש לפנות בוקר, עת שהלך לישון (ת‪ ,1/‬עמ' ‪.(5‬‬
‫מגרסה זו נסוג לאחר שמיעת חלק ניכר מן הראיות, כאשר בחקירתו הראשית בבית‬ ‫המשפט מסר גרסה חדשה לחלוטין. תמציתה של גרסה חדשה זו הוא שהמערער הודה כי‬ ‫ביום האירוע יצר קשר עם סעיד על מנת "להחזיר את רנא לבעלה" (פרו' מיום ‪,23.4.2017‬‬ ‫ש' ‪ ,(8-7‬נפגש עם דיב ודיאב בכפר מנדא (שם, עמ' ‪ ,(845‬וכי השלושה נסעו לתחנת‬ ‫הדלק בעילוט (שם, עמ' ‪ .(846‬לאחר שאספו את רנא, המערער קיבל טלפון מחברה של‬
‫המנוחה אשר סיפרה לו כי היא בכפר משהד.‬
‫בשל חשיבות הנאמר על ידי המערער, אביא דברים בשם אומרם. תחילה, את‬ ‫האירועים בהגיעו למקום הימצאה של המנוחה תיאר במילים אלו:‬
‫"באתי תפסתי אני ורנין, התחלתי לדבר עם רנין, להרגיע‬ ‫אותה ו'מה יש לך וזה'. אז היא התנגדה, היא לא רצתה‬ ‫לעלות איתי לאוטו לא רצתה לבוא איתי ולא שום דבר.‬ ‫צלצלתי בדקה הזאת היה קשר ביני לבין דיאב, אותו דבר,‬ ‫הם לא נכנסו אלי, הייתי לבפנים, חיכו לי בכניסה, ‪[...]‬‬ ‫הוא ודיאב, הגיעו אלינו. אומר לי 'מה, התחילו?' אומר‬ ‫לי 'לא, עכשיו היא הולכת איתנו', הוא משך אותה, התחיל‬ ‫למשוך אותה דיב ודיאב, ועוד אחד ממשפחת ‪ [...]‬ששם,‬ ‫אמרתי לו 'תחכה אני לא מעלה אותה לא בכוח ולא שום‬

‫‪19‬‬
‫דבר, היא לא רוצה לעלות אני לא לוקח אותה, אני לא‬ ‫מעלה אותה לאוטו'. אז הוא אומר לי מפה לשם, הרגענו‬ ‫אותה, דיברתי איתה אמרה לי 'טוב אני אעלה אותך',‬ ‫חיבקתי אותה, היא עלתה איתי לאוטו" (שם, עמ' ‪-847‬‬
‫‪.(846‬‬
‫אשר לאירוע הרצח עצמו, העיד:‬
‫"נכנסו לשם, כשאני נכנסתי לבפנים עצרתי את האוטו‬ ‫והם עצרו אחרי, הסקודה מאחורי וג'יפ ליד, אז עצרתי‬ ‫פתאום הוא אומר לי דיאב 'בוא', אמר לי 'בוא נרד, בוא‬ ‫נרד'. אז ירדתי, ופתאום שלוש אנשים ירדו מהג'יפ, קפצו‬ ‫מהג'יפ, שתיים הגיעו לידי ואני עמדתי מאחורי הטויוטה,‬ ‫מאחורי האוטו שלי, של סבא שלי זכרונו לברכה, עמדתי‬ ‫מאחורי האוטו איפה הסקודה, ודיב ודיאב ושני רעולים‬ ‫עמדו לידי. אז אחד מהרעולים הלך לכיוון של האוטו,‬ ‫איפה רנא עומדת, ואיפה רנין בתוך האוטו. אז התחילו,‬ ‫אני אומר לו 'מי אלה? מה יש, מה, מה אלה הרעולים?'‬ ‫לא הבנתי מה קורה שם. אז הוא אומר לי 'סתם חברים,‬ ‫אמרתי לו 'אבל למה רעולים? מה יש פה רעולים? מה יש‬ ‫להם,' אז הוא התחיל להגיד לה, לא אל תעשי את זה',‬ ‫שמעתי איזה ויכוח, אחד מהרעולים אומר לרנא, 'אל‬ ‫תעשי את זה, ואת לא תעשי את זה', לא יודע מה היה‬ ‫הויכוח. וגם, פתאום אני רואה את הדלת האחורית‬ ‫נפתחת, רנא מושכת את רנין מהראש ומתחילה לבעוט בה‬ ‫בפטיש, מתחילה לבעוט בה בפטיש אני באתי, לקחתי‬
‫תפסתי, להכות אותה בפטיש.‬ ‫‪ [...]‬רנא התחילה לתת לה בפטיש, באתי קפצתי, לתפוס‬ ‫אותה, ואז החזיקו אותי. אז קיצור אני יצאתי, ברחתי מבין‬ ‫הידיים שלהם, שהם החזיקו אותי שתיים מהרעולים‬ ‫שלידי, אני ברחתי מהידיים שלהם, באתי החזקתי, שלפתי‬ ‫את הפטיש מהיד של רנא, שלפתי את הפטיש, ומשכתי.‬ ‫ואז באו, תפסו אותי לקחו ממני את הפטיש. אמר, 'תעשה‬ ‫עוד משהו, אתה תהיה לידה עכשיו'. תפסתי את עצמי‬ ‫בזמן הזה מתחיל להעיף אותי ו'תיזהר אל תדבר שום‬ ‫דבר', התחיל לאיים עלי. תפסתי את עצמי, אמרו 'אתה לא‬ ‫גבר, לא עושה דבר כזה, הנה בחורה, הנה היא בחורה‬ ‫והיא עשתה את זה'. ‪ [...]‬אז כשאני עליתי לאוטו, התחיל‬ ‫להגיד 'תביא יש בקבוק דלק של הטרקטורון בג'יפ, תביא‬ ‫אותו תביא אותו'. אז אני התחלתי לחזור רוורס באוטו,‬ ‫והם קפצו לקחו את הבקבוק, ואני ראיתי, ראיתי אש, נדלק‬ ‫אש אחרי שאני התחלתי לנסוע, התחלתי לנסוע והדליקו‬
‫אש, ראיתי אותם שהם מדליקים" (שם, עמ' ‪.(848-847‬‬
‫בעוד המערער מאשר אפוא כי פגש את דיב ודיאב בכפר מנדא; כי נסעו יחדיו‬
‫לתחנת הדלק בעילוט אשר בה אספו את רנא; כי משם נסעו לשטח במשהד שבו הייתה‬
‫המנוחה באותה העת; וכי היה גם בזירת הרצח בחנתון – לטענתו רנא היא שהכתה את‬

‫‪20‬‬
‫המנוחה בפטיש, ובמקום היו "רעולי פנים" שמנעו ממנו לסייע לה, איימו עליו ולקחו‬ ‫מתוך רכבו את בקבוק הדלק.‬
‫‪ .32‬טענת המערער על אודות נוכחותם של רעולי פנים שהגיעו בג'יפ, אשר חבר לשני‬ ‫הרכבים עוד קודם לכן, נדחתה באופן מנומק ומפורט בהכרעת הדין (בין היתר, בפסקאות‬ ‫‪ .(928-926‬נימוקיו וקביעותיו של בית המשפט המחוזי בהקשר זה מקובלים עליי ואיני‬
‫רואה צורך לשוב ולפרטם.‬
‫אסתפק בלציין כי מופרכות חלק זה בגרסת המערער ברורה כבר מהעיתוי שבו‬ ‫הועלה, מאחר שאימוצו מחייב אותנו להאמין כי למרות שרעולי פנים לקחו חלק כזה או‬ ‫אחר באירוע מזעזע שבו נרצחה אחותו הצעירה, המערער לא ידע לתארם באופן כלשהו,‬ ‫לא פנה למשטרה לאחר הרצח ואף הכחיש באופן גורף כל מעורבות מצדו באירועים‬ ‫שביום הרצח. זאת, למרות שהוא זה שניסה להציל את המנוחה מאותם רעולי פנים אשר‬ ‫הגיחו לפתע. מסקנה זו מתחזקת פי כמה, עת שגרסת המערער נבחנת אל מול מכלול‬ ‫הראיות הנוספות המצביעות על אשמת המערער; בהתחשב באירוע הדריסה, המלמד‬ ‫היטב על חששה המבוסס של המנוחה מהמערער; ובהינתן קביעותיו הנחרצות של בית‬
‫המשפט המחוזי ביחס להיעדר מהימנות המערער.‬
‫‪ .33‬אשר לגרסתו האחרונה של המערער בכללותה, נקבע בצדק כי מדובר בגרסה‬ ‫כבושה וחסרת הגיון אשר ניכר כי התגבשה רק לאחר שמיעת הראיות. ערכה ומשקלה‬ ‫הראייתי של גרסה שכזו מועט ממילא, ומשקלה פוחת עוד יותר כאשר היא נטענת על ידי‬ ‫הנאשם רק לאחר שהוצגו ראיות מפלילות נגדו, כבענייננו (ע"פ ‪ 5995/21‬אבו אלחסנה נ'‬ ‫מדינת ישראל, פסקה ‪ ;(16.6.2022) 23‬ע"פ ‪ 1682/22‬סבג נ' מדינת ישראל, פסקה ‪27‬‬
‫‪.((11.9.2022)‬‬
‫‪ .34‬תמיכה ראייתית נוספת לצבר הראיות נגד המערער מצויה בשקריו היורדים‬ ‫לשורש העניין. כפי שקבעתי במקרה קודם:‬
‫"כידוע, ניתן לראות בשקרי נאשם ראיה עצמאית המהווה‬ ‫חיזוק ואף סיוע לראיות התביעה כאשר מדובר בשקרים‬ ‫מהותיים היורדים לשורשו של ענין, ומבלי שניתן להם‬ ‫הסבר מספק; כאשר השקר מכוון לסיכול החקירה‬ ‫המשטרתית ולהטעיית בית המשפט; כאשר השקר ברור‬ ‫וחד משמעי; כאשר דבר השקר הוכח ככזה בעדות‬ ‫חיצונית עצמאית; וכאשר השקר נוגע ישירות לעבירה‬ ‫בגינה עומד הנאשם לדין, ואינו נובע מעילה אחרת,‬ ‫שאינה רלוונטית לצורך בירור האשמה" (ע"פ ‪1130/19‬‬

‫‪21‬‬
‫שוא נ' מדינת ישראל, פסקה ‪ ;(27.12.2020) 23‬ראו גם:‬ ‫ע"פ ‪ 2854/18‬משה נ' מדינת ישראל, פסקה ‪ 63‬לחוות‬
‫דעתו של חברי, השופט א' שטיין ‪.((27.8.2019)‬‬
‫במקרה זה, אף לפי הגרסה שאותה מסר המערער בעדותו בבית המשפט, הוא‬ ‫שיקר בחקירתו במשטרה בהכחשתו הגורפת בדבר נוכחותו באירועים שביום הרצח.‬ ‫מעבר לכך, שיקר כאשר הכחיש בחקירתו במשטרה כי הוא עושה שימוש ברכב הטויוטה‬ ‫(ת‪ ,1/‬עמ' ‪ – (5‬משטענה זו נסתרת מהעדויות שמסרו עדים רבים, מתצלומי מצלמות‬ ‫האבטחה מתחנת הדלק בעילוט ובמנדא וגם מגרסתו האחרונה בבית המשפט (ראו גם:‬
‫פרו' מיום ‪ ,23.4.2017‬עמ' ‪.(852‬‬
‫המערער אף הכחיש כי הוא מכיר את סעיד (ת‪ ,1/‬עמ' ‪ ,(7‬וגם מדבריו אלו נסוג‬ ‫בעדותו בבית המשפט (פרו' מיום ‪ ,23.4.2017‬עמ' ‪ .(845‬בדומה, טענות המערער כי‬ ‫התנהגות המנוחה מקובלת עליו – "אם טוב לה אז גם לי טוב" (ת‪ ,1/‬עמ' ‪ ,7‬ש' ‪ (214‬וכי‬ ‫אף פעם לא איים על אחיותיו (שם, ש' ‪ ,(222‬נסתרו גם כן. זאת, בדבריהם של מספר עדים‬
‫ונוכח אירוע הדריסה, שלאחריו המנוחה הוציאה צו הגנה, בין היתר, נגדו.‬
‫‪ .35‬כעת לאדן השלישי, התנהלות המערער לאחר הרצח – בהעדר הסבר סביר,‬ ‫התנהגות הנאשם לאחר מעשה, שיש בה ביטוי חיצוני לתחושת אשמה, מהווה ראיה‬ ‫נסיבתית לחובתו (יעקב קדמי על הראיות חלק ראשון ‪ ;(2009) 312‬ע"פ ‪ 571/86‬אדרי נ'‬ ‫מדינת ישראל, פ"ד מג‪ ;(1989) 338 ,329 (4)‬ע"פ ‪ 8279/11‬מור נ' מדינת ישראל, פסקה‬
‫‪.((1.7.2013) 62‬‬
‫כאמור, לאחר הרצח המערער הפסיק להשתמש ברכב; אחת מהספרות בלוחית‬ ‫הזיהוי של הרכב שונתה באמצעות סרט דביק בצבע שחור; והמערער אף החליף כרטיס‬ ‫סים והשתמש בטלפון אחר. כמו כן, כאשר המערער נעצר ביום ‪ ,17.1.2016‬הזדהה בכזב‬ ‫כאדם אחר. התנהלות זו אכן עולה כדי התנהגות מפלילה לאחר מעשה ונזקפת כראייה‬
‫נסיבתית לחובת המערער.‬
‫הסברו של הסנגור כי המערער נהג כך בשל היותו ב"טראומה", אינו מבוסס‬ ‫ואינו עולה בקנה אחד עם עובדות המקרה. לא כל שכן, משאנו לוקחים בחשבון כי באותה‬ ‫המידה שהמערער ניסה לחמוק מן הרשויות לאחר הרצח, עשה כן גם לפני הרצח, כאשר‬ ‫ביקש מדיב ודיאב לוודא כי אין ניידות משטרה בדרכם לתחנת הדלק בעילוט, ביודעו כי‬
‫הוא דרוש לחקירה (פרו' מיום ‪ ,23.4.2017‬עמ' ‪ ,846‬ש' ‪.(6-1‬‬

‫‪22‬‬
‫‪ .36‬ביחס לאדן הרביעי, מחקרי תקשורת ואיכונים וצילומי מצלמות אבטחה (בכלל זה:‬ ‫ת‪ – 63/‬ת‪ ,68/‬ת‪ ,99/‬ת‪ ,100/‬ת‪ ,130/‬ת‪ ,174/‬ת‪ – (175/‬למעשה, כלל לא נשמעה לפנינו‬ ‫טענה המפקפקת בראיות אלו. זאת, כאשר די בהן כדי לשלול מכל וכל את הגרסאות‬ ‫שאותן המערער מסר עד לעדותו בבית המשפט ולתמוך בחלק משמעותי מהגרסה שאותה‬ ‫מסרו דיב, דיאב ורנא בשלב מסוים בחקירתם במשטרה, אשר אותה בית המשפט המחוזי‬
‫ראה לאמץ.‬
‫‪ .37‬מן האמור עולה, כי הרשעת המערער לא נסמכה רק על דבריו של עד כזה או‬ ‫אחר, אלא על מארג ראיות המורכב, בין היתר, מהשוואת הגרסאות שמסרו שלושה עדי‬ ‫ראיה ביחס להתרחשות בזירת הרצח בחנתון, התואמות ראיות רבות אחרות; גרסאות‬ ‫שמסרו עדי ראיה נוספים ביחס לאירועים בשטח הסמוך למשהד; על שקריו הרבים‬
‫והמהותיים של המערער; ועל התנהגותו המפלילה לאחר אירוע הרצח.‬
‫כל אלו הובילו לקביעה כי אשמת המערער הוכחה ברף הנדרש במשפט הפלילי.‬ ‫הסנגור המלומד עשה כמיטב יכולתו לשכנענו אחרת, אולם אין לפנינו עילה להתערב‬
‫בהכרעת הדין.‬
‫טענות המערער ביחס ליישום הרפורמה בעבירות ההמתה בעניינו‬
‫‪ .38‬מעשה הרצח בוצע טרם כניסת הרפורמה לתוקף. על כן, כמצוות הרפורמה, יש‬ ‫ליישמה בעניינו של המערער רק במידה שהיא מהווה דין מקל עמו (ראו הסקירה ביחס‬ ‫להוראת המעבר בנדון בע"פ ‪ 6338/20‬חיים נ' מדינת ישראל, פסקאות ‪(7.7.2022) 11-10‬‬ ‫(להלן: עניין חיים)). בהתאם, אם עניינו של המערער נכנס לגדרי עבירת הרצח בנסיבות‬ ‫מחמירות (סעיף ‪301‬א(א) לחוק), הרפורמה אינה מהווה דין מקל עבורו, ואין ליישמה.‬ ‫לעומת זאת, בהעדר נסיבות מחמירות, או במקרה שבו חל "פתח המילוט" (סעיף‬ ‫‪301‬א(ב) לחוק), הרפורמה היא בגדר דין מקל מאחר שבמקרה כזה העונש אשר יושת על‬
‫המערער הוא עונש מאסר עולם כעונש מרבי ולא כעונש חובה.‬
‫בתלם זה פסע בית המשפט המחוזי, ומסקנתו הייתה כי נסיבות המקרה מקיימות‬ ‫כיום את שנקבע בסעיפים ‪301‬א(א)‪ (1)‬לחוק – "המעשה נעשה לאחר תכנון או לאחר הליך‬ ‫ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית"; ‪301‬א(א)‪ (5)‬לחוק – "המעשה נעשה כפעולה‬ ‫עונשית במטרה להטיל מרות או מורא ולכפות אורחות התנהגות על ציבור"; ו‪301-‬א(א)‪(7)‬‬ ‫לחוק – "המעשה נעשה באכזריות מיוחדת, או תוך התעללות גופנית או נפשית בקורבן".‬ ‫משמע, כי לו הרפורמה הייתה חלה בעניינו של המערער, הוא היה מורשע בעבירת רצח‬

‫‪23‬‬
‫בנסיבות מחמירות והיה נגזר עליו עונש חובה של מאסר עולם. קביעותיו של בית המשפט‬ ‫המחוזי ונימוקיו בהקשר זה מקובלים עלי.‬
‫אף אין צורך להכביר מילים על כך שנסיבות המקרה, בהתאם למסד העובדתי‬ ‫שהוכח, רחוקות עד מאוד מלהיכנס לגדרי סעיף ‪301‬א(ב) לחוק, כפי שקבע גם בית‬ ‫המשפט המחוזי. בהתאם לסעיף זה, המכונה כאמור "פתח המילוט", במקרים בהם‬ ‫מתקיימות נסיבות מיוחדות שבשלהן המעשה אינו מבטא דרגת אשמה חמורה במיוחד,‬ ‫בית המשפט רשאי להרשיע את הנאשם בעבירה לפי סעיף ‪ – 300‬עבירת הרצח הבסיסית,‬ ‫חלף הרשעה בעבירת הרצח בנסיבות מחמירות (לעניין פרשנות סעיף זה, ראו פסק דיני‬
‫בעניין חיים). משכך, אסתפק בהערה במישור העקרוני.‬
‫‪ .39‬בעבירת הרצח בנסיבות מחמירות נמנים מקרים שבהם מעשה ההמתה מגלם‬ ‫חומרה נורמטיבית הנוספת לעבירת הרצח הבסיסית (עניין חיים, פסקה ‪ .(14‬מבין אלו,‬ ‫נכללות הנסיבות הקבועות בסעיף ‪301‬א(א)‪ (5)‬לחוק, לפיו מי שגורם בכוונה או באדישות‬ ‫למותו של אדם כאשר "המעשה נעשה כפעולה עונשית במטרה להטיל מרות או מורא ולכפות‬ ‫אורחות התנהגות על ציבור" – יורשע בעבירה של רצח בנסיבות מחמירות, ועונשו יהא‬ ‫עונש מאסר עולם חובה. על סעיף זה והרציונל שבבסיסו בואר בדברי ההסבר לרפורמה:‬
‫"בגדר נסיבה מחמירה זו נכלל מעשה רצח הנעשה כלפי‬ ‫אדם שהוא חלק מציבור במטרה להענישו ולהטיל מרות‬ ‫על אחרים. החומרה היתרה במקרה זה נובעת מכך‬ ‫שהמעשה אינו פוגע בקרבן בלבד, כי אם נועד לכפות דרך‬ ‫התנהגות על אנשים נוספים השייכים לאותו ציבור שאליו‬ ‫משתייך הקרבן, ולהביא להגבלת חירותם ולהשפלתם.‬ ‫‪ [...]‬המקרים המובהקים שבהם תתקיים נסיבה זו הם‬ ‫המקרים שכונו 'רצח על כבוד המשפחה'" (ההדגשה הוספה‬ ‫– י' א'; דברי ההסבר להצעת חוק העונשין (תיקון מס'‬ ‫‪ (124‬(עבירות המתה), התשע"ו‪ ,2015-‬ה"ח ‪.(172 ,972‬‬
‫‪ .40‬על אודות החומרה המיוחדת שישנה במעשי רצח אשר נעשים על רקע "כבוד‬ ‫המשפחה" עמד בית משפט זה פעמים רבות בעבר, גם טרם הרפורמה (ראו, מני רבים:‬ ‫ע"פ ‪ 6812/16‬פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה ‪ ;(30.7.2018) 37-36‬ע"פ ‪ 4226/11‬אבו חדיר‬ ‫נ' מדינת ישראל, פסקאות סח-ע ‪ .((15.2.2016)‬נוקבים במיוחד הם דבריו של השופט ס'‬
‫ג'ובראן:‬
‫"מנהגים אלימים, כגון נקמת דם, רצח 'על רקע כבוד‬ ‫המשפחה' וכדומה, יוצאים אל מחוץ ל'מגרש' הרב‬ ‫תרבותי. אין שום דרך לקבל מנהג תרבותי הנוקט דרך של‬

‫‪24‬‬
‫אלימות קשה. יש להילחם מלחמת חורמה במנהגים‬ ‫אלימים מעין אלו. אנו מחויבים לשמור על אמות מידה‬ ‫מוסריות בסיסיות, ובראשן קדושת החיים ושלמות הגוף.‬ ‫מנהג תרבותי שיש בו פגיעה בערכי יסוד בסיסיים אלו‬ ‫אינו מקובל בחברה ליברלית רב תרבותית ‪ [...]‬ויש לנהוג‬ ‫כלפיו בגישה של אפס סובלנות" (ע"פ ‪ 10358/08‬אזברגה‬
‫נ' מדינת ישראל, פסקה ‪.((16.3.2010) 8‬‬
‫כעת, החומרה היתרה שיש לראות במעשה רצח בנסיבות אלו זכתה לעיגון גם‬ ‫בחקיקה. אנו למדים מכך על הכרת המחוקק בצורך למגר תופעות שכאלו ולהוקיען וכן‬ ‫על ההשפעה הקשה שיש להן על הציבור הרחב. מעשי רצח מסוג זה נכללים אפוא‬ ‫ברשימת המקרים החמורים ביותר, אשר העונש הקבוע בצדם הוא העונש החמור שבדין‬ ‫– עונש מאסר עולם חובה. לכך יש משמעות הן בפן המעשי הן בפן ההצהרתי. יש לקוות‬
‫כי מסר עונשי זה יועיל להכחדת תופעה מזעזעת זו.‬
‫הערעור על גזר הדין‬
‫‪ .41‬דין הערעור על גזר הדין להידחות אף הוא. הלכה היא כי בית משפט זה לא‬ ‫יתערב בעונש שהושת על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים שבהם ניכרת חריגה‬ ‫קיצונית ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים או כאשר נפלה על פני הדברים טעות‬ ‫מהותית ובולטת בגזר הדין (ע"פ ‪ 3187/21‬אלקאדי נ' מדינת ישראל, פסקה ‪9‬‬ ‫‪ ;(21.8.2022)‬ע"פ ‪ 78/21‬פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה ‪ .((26.7.2022) 8‬המקרה שלפנינו‬
‫אינו נמנה על המקרים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור.‬
‫‪ .42‬בשים לב להלכה הנוהגת ולמבחנים שנקבעו במסגרתה, בית המשפט המחוזי‬ ‫צדק בקובעו מתחמי ענישה נפרדים, אחד בגין אירוע הדריסה ושני בגין אירוע הרצח.‬ ‫כמו כן, בית המשפט המחוזי נתן משקל רב לנסיבותיו האישיות של המערער, ולטעמי‬ ‫אף משקל עודף. ספק בעיני אם היה מקום לקבוע את עונשו של המערער בחלקו התחתון‬ ‫של מתחם הענישה שנקבע. אף איני מוצא להתערב בקביעות בית המשפט המחוזי באשר‬ ‫לחפיפת חלק מעונש המאסר שנגזר על המערער. גם בהיבט זה, ככל שיש סטייה כלשהי‬
‫מן הראוי, הרי שהיא לקולה ולא לחומרה.‬
‫הגנה מן הצדק‬

‫‪25‬‬
‫‪ .43‬כאמור, המערער טוען לפגם בכך שמבין כלל המעורבים בפרשה, רק נגדו הוגש‬ ‫כתב אישום. במישור העקרוני, נקבע כי "אכיפה בררנית יכולה להקים הגנה מן הצדק מקום‬
‫בו נאכף הדין באופן שונה, בין ביחס למעורבים באותה פרשה ובין כאשר מדובר בפרשות‬
‫שונות, ובלבד שאין כל טעם רלוונטי המבחין ביניהם..." (ע"פ ‪ 3507/19‬בורקאן נ' מדינת‬ ‫ישראל, פסקה ‪ .((3.12.2020) 12‬לצד זאת, נקבע כי תנאי בסיסי לקיומה של אכיפה‬ ‫בררנית הוא הוכחת הפליה ממש, תוך סטייה ממדיניות התביעה (ע"פ ‪ 1126/19‬פלוני נ'‬
‫מדינת ישראל, פסקה ‪.((23.11.2021) 25‬‬
‫‪ .44‬בענייננו, בעוד שעל פני הדברים ניתן לתהות מדוע לא הואשמו מעורבים נוספים‬ ‫בפרשה, כגון אלו אשר סייעו למערער להכניס את המנוחה לרכב בניגוד לרצונה, התביעה‬ ‫סברה כי אין באמתחתה די ראיות להגשת כתב אישום. שיקול ראייתי זה הוא השוני‬ ‫הרלוונטי המבחין בין המערער למעורבים הנוספים. גם בהקשר זה, ראוי להזכיר את‬ ‫הכלל לפיו בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתה של התביעה בשיקול דעתו שלו,‬ ‫לא כל שכן כשמדובר בשיקולים ראייתיים המצויים במומחיות התביעה (ע"פ‬
‫‪ 207/20‬אופיר נ' מדינת ישראל - רשות ההגבלים העסקיים, פסקה ‪.((3.5.2022) 109‬‬
‫מלבד זאת, לטעמי די בעובדה כי שלל גרסאות המערער בחקירותיו במשטרה‬ ‫נקבעו כשקריות כדי לדחות את טענתו. מחד גיסא, המערער מסר לרשויות פעם אחר פעם‬ ‫גרסה כוזבת, כך שבהחלט ייתכן כי פגע באפשרות להעמיד לדין מעורבים נוספים;‬ ‫ומאידך גיסא, המערער תוקף כעת בחריפות את ההחלטה שלא להעמיד אחרים לדין בשל‬
‫העדר ראיות מספקות. לא ניתן לאחוז בחבל בשני קצותיו.‬
‫סוף דבר‬
‫‪ .45‬רנין רחאל ז"ל נרצחה מספר שבועות לפני יום הולדתה ה‪ .19-‬הכתובת הייתה‬ ‫על הקיר, אולם מנגנוני ההגנה, לרבות המשפטיים והחברתיים, כשלו מלהגן על חייה.‬ ‫רנין נרצחה על ידי אחיה הבוגר ממנה מאחר שהדרך שבה בחרה לחיות את חייה לא‬ ‫הייתה לרוחו. היא התחננה כי יחוס על חייה, ללא הועיל; והוא בחר לרוצחה באכזריות‬
‫אין קץ.‬
‫כה רבים אלו שהיה בכוחם לסייע לרנין, אך מעטים בלבד ניסו. היא נחטפה‬ ‫בנוכחותם ובעזרתם של אחרים והיא נרצחה על ידי אחיה לנגד עיניהם של שלושה מבני‬ ‫משפחתה. היא הופקרה לגורלה. בודדה הייתה בחודשים האחרונים לחייה ובודדה‬
‫במותה.‬

‫‪26‬‬
‫פעמים רבות כאשר אנו דנים בערעורים על הרשעה בעבירת רצח, נציג משפחת‬ ‫הקורבן מבקש לספר, בקול רועד ועיניים דומעות, על האובדן הכבד, על מעלותיו של‬ ‫הקורבן והצער הרב שנגרם מהירצחו. בדיון בערעור זה לא היה מי שידבר בשבחה של‬ ‫המנוחה וישמיע את קולה. נדרש אפוא חשבון נפש עמוק, לא רק מצדו של המערער. יש‬ ‫לקוות כי פסק הדין שניתן בפרשת רציחתה, יהא כגל-עד לזכרה של בחורה צעירה אשר‬
‫כל שביקשה היה את חירותה.‬
‫יש לשוב ולומר באופן ברור ונחרץ: הרצח שלפנינו משקף תפיסת עולם מעוותת‬ ‫שיש לעקור מן השורש, לפיה מה שנתפס כפגיעה בכבוד של אדם או משפחה מצדיק את‬
‫נטילת חייו של אחר – לרוב של אישה או נערה, כבמקרה המחריד שלפנינו.‬
‫לסיום, אביא מדבריו של המשורר ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן, בתרגום חופשי:‬
‫"ילדיכם אינם שלכם, ילדיכם הם בני החיים. ... על אף‬ ‫שחיים עמכם, אינם בבעלותכם"‬
‫ובשפת המקור עוצמתן של המילים מהדהדת אף יותר:‬ ‫"ﺃﻭﻻﺩﻛﻢ ﻟﻴﺴﻮﺍ ﻟﻜﻢ‬
‫ﺃﻭﻻﺩﻛﻢ ﺃﺑﻨﺎﺀ ﺍﻟﺤﻴﺎﺓ ﺍﻟﻤﺸﺘﺎﻗﺔ ﺇﻟﻰ ﻧﻔﺴﻬﺎ, ...‬ ‫ﻭﻣﻊ ﺃﻧﻬﻢ ﻳﻌﻴﺸﻮﻥ ﻣﻌﻜﻢ, ﻓﻬﻢ ﻟﻴﺴﻮﺍ ﻣﻠﻜﺎً ﻟﻜﻢ"‬
‫‪ .46‬סיכומו של דבר, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור על שני חלקיו.‬
‫ש ו פ ט‬

‫ש ו פ ט‬

‫השופט א' שטיין:‬
‫אני מסכים.‬

‫ש ו פ ט‬ ‫ש ו פ ט‬

‫‪27‬‬
‫השופט ח' כבוב:‬
‫אני מסכים.‬

‫הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלרון.‬ ‫ניתן היום, כ"ב באלול התשפ"ב ‪.(18.9.2022)‬‬