יוסף אלרון, שופט בית המשפט העליון (בדימוס)

				‫ע"פ ‪6063/21‬‬ ‫ע"פ ‪6129/21‬‬

‫בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים‬

‫כבוד השופט י' אלרון‬ ‫כבוד השופט א' שטיין‬ ‫כבוד השופט ח' כבוב‬
‫מדינת ישראל‬

‫לפני:‬
‫המערערת ב-ע"פ ‪6063/21‬‬ ‫והמשיבה ב-ע"פ ‪:6129/21‬‬

‫נ ג ד‬

‫יאסין יאסין‬

‫המשיב ב-ע"פ ‪6063/21‬‬ ‫והמערער ב-ע"פ ‪:6129/21‬‬

‫ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי‬ ‫בחיפה ב-תפ"ח ‪ 30108-09-19‬מהימים ‪ 25.3.2021‬ו-‬ ‫‪ ,17.6.2021‬בהתאמה, שניתנו על ידי השופטים: י' ליפשיץ,‬
‫ג' ציגלר וש' מנדלבום‬

‫‪(20.9.2023)‬‬

‫ה' בתשרי התשפ"ד‬

‫תאריך הישיבה:‬

‫עו"ד תמר בורנשטיין‬

‫בשם המערערת ב-ע"פ‬ ‫‪ 6063/21‬והמשיבה ב-ע"פ‬
‫‪:6129/21‬‬

‫עו"ד בריק פארס; עו"ד אלקנה לייסט;‬ ‫עו"ד סתיו כהן‬

‫בשם המשיב ב-ע"פ ‪6063/21‬‬ ‫והמערער ב-ע"פ ‪:6129/21‬‬

‫מר סמיח חדאד‬

‫מתורגמן:‬

‫פסק-דין‬

‫השופט י' אלרון:‬

‫על המשיב ב-ע"פ ‪ ,6063/21‬יאסין יאסין (להלן: המשיב), נגזר עונש של ‪22‬‬ ‫שנות מאסר בפועל, לצד עונש מאסר על תנאי וענישה נלווית; וזאת בגין הרשעתו ברצח‬ ‫רעייתו – אמינה יאסין (להלן: המנוחה), לפי סעיף ‪300‬(א) לחוק העונשין, התשל"ז‪1977-‬‬
‫(להלן: החוק) ובעבירת איומים.‬

‫‪2‬‬
‫לפנינו שני ערעורים: הראשון, ערעור המדינה על קולת העונש שנגזר על המשיב‬ ‫(ע"פ ‪ ;(6063/21‬השני, ערעור המשיב על הכרעת הדין וכפועל יוצא גם על חומרת העונש‬ ‫(ע"פ ‪ .(6129/21‬הערעורים מופנים כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה‬ ‫(השופט י' ליפשיץ, השופטת ג' ציגלר והשופט ש' מנדלבום) ב-תפ"ח ‪– 30108-09-19‬‬
‫הכרעת דין מיום ‪ 25.3.2021‬וגזר דין מיום ‪.17.6.2021‬‬
‫עיקרי כתב האישום‬
‫‪ .1‬המשיב והמנוחה היו נשואים זה לזו, והתגוררו בביתם שבכפר ג'דידה מכר יחד‬ ‫עם חמשת ילדיהם הקטינים – וביניהם ס', יליד שנת ‪ 2004‬ו-ד' ילידת שנת ‪ .2006‬המשיב‬
‫נהג להחזיק בביתו, במטבח וכן על שידת חדר השינה סכינים בגדלים שונים.‬
‫‪ .2‬בתקופה שקדמה ליום האירוע מושא כתב האישום, פרצו בין בני הזוג סכסוכים,‬ ‫היחסים ביניהם הורעו, והמשיב אף אמר למנוחה מספר פעמים כי הם יתגרשו. כשבועיים‬ ‫לפני מועד האירוע התפתח בין השניים ויכוח בחדר השינה על רקע התנהגות המשיב.‬ ‫במהלך הוויכוח המשיב סטר למנוחה על ידה, ובנם – ס', אשר שמע צעקות, נכנס לחדר‬
‫השינה אחז במשיב והרגיעו.‬
‫‪ .3‬ביום ‪ ,17.8.2019‬על רקע הסכסוך בין המשיב למנוחה, כך נטען בכתב האישום,‬ ‫כי המשיב החליט לגרום למותה. בסביבות השעה ‪ 14:00‬בחדר השינה בביתם, במהלך‬ ‫חילופי דברים בין המשיב למנוחה, גמר בדעתו להוציא לפועל את החלטתו האמורה.‬ ‫המשיב אחז בסכין מטבח גדולה בעלת להב באורך של כ‪ 25-‬ס"מ ודקר באמצעותה את‬ ‫המנוחה דקירה עמוקה בבית החזה בכוונה לגרום למותה. לאחר דקירה זו, המתלוננת‬
‫הלכה מספר צעדים, צעקה לילדיה אשר ישנו באותה העת, והתמוטטה במסדרון.‬
‫ס' ו-ד' התעוררו מהצעקות, והבחינו במנוחה שרועה על הרצפה ומדממת.‬ ‫השניים הזעיקו את המשטרה וכן את סבם וסבתם, הורי המשיב. לשאלתו של ס' מדוע‬
‫עשה זאת, המשיב ענה "חלס, הרגתי אותה".‬
‫‪ .4‬מספר דקות לאחר מכן, הורי המשיב ואחותו הגיעו לבית. לאחר שהבחינו‬ ‫במנוחה מוטלת על הרצפה, המשיב יצא מחדר השינה כשהסכין בידו, איים באמצעותה‬ ‫על הוריו בכך שהניף לעברם את הסכין וצעק עליהם שיעזבו את הבית בכוונה להפחידם.‬

‫‪3‬‬
‫בהמשך המשיב יצא מפתח הבית כשהסכין בידו ונאבק ב-ס' אשר ניסה לקחתה מידיו.‬ ‫בשלב זה הגיע למקום שכנו של המשיב (להלן: השכן), אשר שמע צעקות.‬
‫השכן התקרב אל המשיב על מנת להוציא מידו את הסכין. אז, המשיב נגח בפניו‬ ‫וגרם לו לחבלה בשפתו. בהמשך, ס' והשכן הצליחו להוציא את הסכין מידי המשיב.‬ ‫המשיב נכנס אל הבית ושב ויצא ממנו כשבידיו סכינים, אותן השליך לעבר שכנים ובני‬ ‫משפחה אשר התאספו מחוץ לבית. בהמשך נכנס אל הבית, נעל את דלתו והסתגר בו עד‬
‫להגעת כוחות המשטרה.‬
‫‪ .5‬הדקירה בחזה המנוחה הובילה למותה. כן נגרמו לה שני פצעי חתך שטחיים‬ ‫מאוד בגב כף ימין ובאצבע השנייה משמאל אשר יכולים להתיישב עם פצעי הגנה.‬
‫‪ .6‬בגין מעשים אלו, יוחסו למשיב עבירות של רצח בנסיבות מחמירות, לפי סעיף‬ ‫‪301‬א(א)‪ (1)‬לחוק; איומים, לפי סעיף ‪ 192‬לחוק; ותקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי‬
‫סעיף ‪ 380‬לחוק.‬
‫תמצית הכרעת הדין וגזר הדין‬
‫‪ .7‬אין ולא הייתה מחלוקת כי המשיב הוא שדקר את המנוחה וכי מותה נגרם‬ ‫בעקבות דקירה זו. ליבת המחלוקת בהליך קמא, כמו גם בערעור שלפנינו, היא ביחס‬ ‫ליסוד הנפשי של המשיב. לעניין זה, כלל שופטי ההרכב בבית המשפט המחוזי קבעו כי‬ ‫אין להרשיע את המשיב בעבירה של רצח בנסיבות מחמירות לפי סעיף ‪301‬א(א)‪(1)‬‬ ‫לחוק; אלא יש להרשיעו בעבירת הרצח הבסיסית לפי סעיף ‪300‬(א) לחוק. אולם, על פי‬ ‫דעת הרוב (השופט ש' מנדלבום והשופטת ג' ציגלר) – מעשה הרצח בוצע ביסוד נפשי‬ ‫של "כוונה" ואילו לפי דעת המיעוט (השופט י' ליפשיץ) – הרצח בוצע ביסוד נפשי של‬
‫"אדישות".‬
‫‪ .8‬חוות הדעת העיקרית נכתבה על ידי השופט ש' מנדלבום. במישור העובדתי,‬ ‫לאחר בחינת כלל העדויות לפניו, ובכלל זה עדות המשיב – עד ההגנה היחיד, נקבע כי‬ ‫המדינה לא הוכיחה כי מערכת היחסים שבין המשיב למנוחה, עובר לאירוע, הובילה‬ ‫לגיבוש החלטה מצדו להמית את המנוחה. תואר, כי ילדי בני הזוג, אביו של המשיב‬ ‫ושכנתו של המשיב – אשר עדותם נמצאה מהימנה, העידו על מערכת יחסים תקינה ככלל.‬ ‫האירוע שבו המשיב סטר למנוחה על ידה נתפס כאירוע חריג שבעקבותיו נעשה פיוס.‬ ‫עוד נקבע, כי לא הובאה ראיה לאיום של המשיב כלפי המנוחה או התנהגות תוקפנית‬

‫‪4‬‬
‫אחרת ואף לא עלה בידי המדינה להוכיח ברף הנדרש כי מערכת היחסים בין בני הזוג‬ ‫הובילה את המשיב לגיבוש החלטה להמיתה לאחר תכנון ושקילה.‬
‫‪ .9‬אשר להתרחשויות סביב אירוע הדקירה עצמו, בית המשפט המחוזי ניתח את‬ ‫גרסאות המשיב בחקירותיו השונות במשטרה, כמו גם את השחזור של אירוע הדקירה‬ ‫שאותו ביצע, אל מול עדות המשיב בבית המשפט. בית המשפט המחוזי יישם את עיקרון‬ ‫"פלגינן דיבורא" ביחס לגרסת המשיב וקבע כי יש לקבל חלקים ממנה, הנתמכים בראיות‬ ‫אובייקטיביות, ומנגד לדחות חלקים אחרים ממנה. כך, נקבע כי יש לקבל, ולו מחמת‬ ‫הספק, את גרסת המשיב שלפיה אירוע הדקירה היה ספונטני אשר לא קדמו לו מעשי‬ ‫הכנה או תכנון. לפי גרסה זו, ראשיתו של האירוע בוויכוח שפרץ בין המשיב למנוחה על‬
‫מכשיר הטלפון הנייד שהמנוחה החזיקה בידה ושאותו המשיב ביקש לשבור.‬
‫הודגש, כי גרסת המשיב שלפיה החזיק סכינים בחדר השינה והתאמן בהשלכתם‬ ‫ותקיעתם בשידת חדר השינה נתמכת בראיות אובייקטיביות, ובפרט בתמונות וסימני‬ ‫דקירה בשידה. ראיות אלו תמכו בטענתו כי לא הצטייד מראש בסכין לקראת המפגש עם‬ ‫המנוחה, אלא הסכין כבר הייתה בידו בשל אימון שערך בתקיעת סכינים בשידה. עדויות‬ ‫ילדיו של המשיב בדבר היותו ערום מיד לאחר אירוע הדקירה, כשרק מגבת על חלקו‬ ‫התחתון של גופו, אף הן התיישבו עם גרסתו כי ישן ערום וכך גם התאמן. מזאת למד בית‬ ‫המשפט המחוזי כי המשיב לא התכונן למפגש עם המנוחה וכי היא נכנסה ללא הודעה‬
‫מוקדמת לחדר השינה.‬
‫‪ .10‬כמו כן, נומק כי גרסת המשיב בדבר ויכוח עם המנוחה אשר כעסה על כך ששבר‬ ‫מכשיר טלפון נייד לא הופרכה ואף קיבלה חיזוק מכך שנמצא טלפון נייד שבור בחדר‬ ‫השינה. בהמשך לכך, נקבע כי המשיב זכאי, ולו מחמת הספק "לכך שתתקבל גם גרסתו‬
‫לפיה המנוחה נדקרה לאחר שסרבה למסור לנאשם [המשיב – י' א'] את המכשיר השני שאותו‬ ‫ביקש הנאשם לשבור עקב תסכולו וכעסו על כך שהמכשיר ישן או עקב כעסו ותסכולו על‬
‫הפגיעות שפגעו בו אנשים אחרים" (פסקה ‪ 151‬לחוות דעתו של השופט מנדלבום).‬
‫יחד עם זאת, נקבע כי גרסת המשיב ביחס לאופן דקירת המנוחה הופרכה בראיות‬ ‫אובייקטיביות ויש לדחותה. צוין, כי המדינה הציגה ראיות על כך שהמשיב דקר את‬ ‫המנוחה בסכין גדולה וחדה במיוחד באזור החזה העליון "[ו]מיקום הדקירה ועומקה‬ ‫מצביעים לכאורה על דקירה מכוונת ‪ ."[...]‬התרחיש החלופי לו טען המשיב, שלפיו‬ ‫הדקירה הייתה תאונה כתוצאה מכך שהמנוחה התקרבה למשיב, נמצא כתרחיש מופרך‬ ‫עובדתית אשר אינו מתיישב עם השכל הישר ועם הראיות שהוצגו. בין היתר, מאחר‬

‫‪5‬‬
‫שנוכח מיקום הדקירה לא ייתכן כי המנוחה הסתובבה לעבר הסכין; היות שגובה מקום‬ ‫הדקירה מחייב כי המשיב הניף את ידו לעבר המנוחה; ומכיוון שעומק הדקירה אינו‬
‫מתיישב עם תאונה או פגיעה מקרית של הסכין במנוחה.‬
‫בנוסף לכך, נקבע כי אורכה וחדותה של הסכין, כמו גם העובדה כי המשיב‬ ‫המשיך להחזיק בסכין גם לאחר הדקירה, מפריכים גרסה שלפיה "שכח" או "לא שם לב"‬ ‫לכך שהסכין בידו באופן שהוביל לכך שדקר את המנוחה בטעות. עוד ראה בית המשפט‬ ‫המחוזי להעניק משקל ראייתי לעובדה שמקביעותיו אלו נובע כי המשיב דבק בגרסה‬ ‫שקרית, ושקר זה עולה כדי ראיה עצמאית המחזקת את ראיות המדינה. מטעמים אלו,‬ ‫נקבע כי הוכח מעבר לספק סביר כי המשיב דקר באופן מכוון את המנוחה בחזה, בסכין‬ ‫גדולה וחדה אותה נהג להשחיז ואשר שימשה אותו כחרב, בעודו מודע היטב לטיבה‬
‫ולסכנה הטמונה בה.‬
‫‪ .11‬משקל משמעותי ניתן להתנהגות ודברי המשיב לאחר אירוע הדקירה. ביחס לכך‬ ‫שהמשיב לא ניסה לסייע באופן כלשהו למנוחה לאחר אירוע הדקירה, תואר כי בכך הפגין‬ ‫"אדישות מוחלטת לגורלה", כלשון הכרעת הדין; וזאת לעומת ילדיהם הקטינים, אשר‬ ‫ניסו לסייע למנוחה ככל שניתן. עוד ניתן משקל לאמירות המשיב לסביבתו לאחר‬ ‫האירוע. בפרט, ניתן משקל לכך שבנם של בני הזוג מסר בחקירתו במשטרה כי כאשר‬ ‫שאל את אביו מיד לאחר האירוע מדוע הרג את המנוחה, הלה השיב "די, הרגתי אותה";‬ ‫וכן לכך ששני שוטרים שהיו הראשונים להגיע לזירת האירוע, העידו כי המשיב אמר להם‬ ‫– "כן, כן, אני עשיתי את זה, אני רצחתי אותה, היא בגדה בי מגיע לה". יצוין, כי אחד‬ ‫מהשוטרים העיד כי המשיב אמר זאת בעברית ואילו השוטר השני העיד כי המשיב אמר‬
‫דברים בנוסח דומה, אולם בערבית.‬
‫לעומת זאת, המשיב טען בעדותו בבית המשפט כי הוא כלל אינו זוכר שאמר‬ ‫לילדיו את הדברים שיוחסו לו, ובית המשפט המחוזי התרשם כי גרסת המשיב בהקשרים‬ ‫אלו מעוררת קשיים. על כן, העדיף את דברי ילדיהם של בני הזוג ועדות השוטרים.‬ ‫בהתחשב באמור, נקבע כי הוכח במידה הנדרשת כי המשיב התבטא באופן ברור כי‬ ‫למנוחה "הגיע" למות בשל היותה "בוגדת", גם אם אין מדובר בחשד לבגידה בהקשר‬
‫רומנטי.‬
‫‪ .12‬בית המשפט המחוזי הוסיף ובחן איזה משקל יש להעניק, אם בכלל, לכך‬ ‫שהמשיב נטל סם מסוג "נייס גאי" זמן קצר עובר לאירוע הדקירה. נקבע, כי לא הונחה‬ ‫תשתית ראייתית מינימלית אשר תתמוך בטענת המשיב בדבר השפעת הסם על התנהגותו,‬

‫‪6‬‬
‫או כל ראיה, מלבד עדותו, כי אכן נטל את הסם בסמוך לאירוע הדקירה. עוד צוין כי‬ ‫בדו"ח שערכה ד"ר רוסקוב (ת‪ (44/‬לא נמצאה בבדיקתה עדות לפעילות פסיכוטית; כי‬ ‫היא שללה בעדותה קיומם של תסמיני גמילה או הרעלת סמים אצל המשיב בזמן בדיקתו;‬ ‫וכי הגיעה למסקנה כי המשיב השתמש בסמים רק מידי פעם. מטעמים אלו, נקבע שאין‬
‫להעניק משקל להשפעה הנטענת של השימוש בסם על-ידי המשיב.‬
‫‪ .13‬בהמשך, בית המשפט המחוזי קבע כי אירוע הדקירה היה ספונטני, לא קדם לו‬ ‫הליך הכנה כלשהו ואף לא גמלה בלב המשיב ההחלטה להמית את המנוחה עובר לוויכוח‬ ‫בין השניים. משכך, לא הוכחה הנסיבה המחמירה שלפיה המעשה נעשה לאחר תכנון או‬ ‫לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית ועל כן אין להרשיע את המשיב‬
‫בעבירת רצח בנסיבות מחמירות.‬
‫כמו כן, נקבע כי אף אין להרשיע את המשיב בעבירה של המתה בקלות דעת.‬ ‫צוין כי המשיב הוא אדם המיומן בשימוש בסכין, אשר ידע היטב את הסכנה הטמונה‬ ‫בשימוש בה והעיד כי הסכין שבה השתמש באירוע הושחזה על ידו במיוחד ושימשה‬ ‫כחרב. בנסיבות אלו, לא ניתן לקבוע כי המשיב לא רצה בהתקיימות התוצאה הקטלנית‬ ‫וקיווה למנוע את התרחשותה. כך עולה גם מהתנהגות המשיב לאחר הדקירה, השוללת‬ ‫אף היא טענה כי ביקש למנוע את התוצאה הקטלנית, ובכלל זה העובדה כי גם לאחר‬ ‫שראה שהמנוחה עודנה בחיים, וילדיהם מנסים לסייע לה, בחר להותירה להתבוסס‬
‫בדמה.‬
‫על כן, נקבע כי העבירה שבה יש להרשיע את המשיב היא עבירת הרצח‬ ‫הבסיסית, לפי סעיף ‪300‬(א) לחוק. לפי דעת הרוב, הוכח מעבר לספק סביר כי המשיב‬ ‫צפה את אפשרות מות המנוחה כתוצאה מהדקירה המכוונת שביצע. עוד נקבע, כי במישור‬ ‫החפצי יש לעשות שימוש ב"חזקת הכוונה". צוין, כי דקירת המנוחה נעשתה מתוך‬ ‫תסכולים כלליים של המשיב וכעס ספציפי בשל סירובה למסור לו את מכשיר הטלפון‬ ‫הנייד שברשותה, באופן המבסס רצון של המשיב לפגוע בה. עוד נקבע כי מיקום הדקירה,‬ ‫עומקה והסכין שבה המשיב עשה שימוש, מהווים ראיות תומכות המחזקות את המסקנה‬ ‫שלפיה "‪ [...]‬הנאשם [המשיב – י' א] היה לא רק אדיש לאפשרות מותה של המנוחה, אלא‬
‫שהוא גם רצה בכך." השופט מנדלבום הוסיף ונימק:‬
‫"סיכומו של דבר, הלך רוחו של הנאשם במועד הדקירה‬ ‫ונתוני הדקירה עצמה, בשילוב חזקת הכוונה ובתוספת‬ ‫שקרי הנאשם, יוצרים מארג ראייתי כולל שיש בו לעמדתי‬ ‫כדי להוכיח מעבר לכל ספק סביר כי בעת ביצוע הדקירה‬

‫‪7‬‬
‫פעל הנאשם מתוך יסוד נפשי של 'כוונה' ולא רק‬ ‫'אדישות' והנאשם באותו רגע מר ונמהר של הדקירה חפץ‬
‫במותה של המנוחה" (פסקה ‪ 290‬להכרעת הדין).‬
‫‪ .14‬עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי מסקנה זו מתחזקת לנוכח בחינת התנהגותו‬ ‫והתבטאויותיו של המשיב לאחר אירוע הדקירה, לרבות אמירתו כי המנוחה "בוגדת"‬ ‫ו"הגיע לה", מהן יש ללמוד על רצונו במות המנוחה; וכן מהעובדה כי המשיב לא סייע‬
‫למנוחה לאחר הדקירה.‬
‫‪ .15‬בהמשך, נקבע כי יש להרשיע את המשיב גם בעבירת האיומים אשר יוחסה לו,‬ ‫שעה שהוכח כי איים בסכין על הוריו לאחר האירוע. לצד זאת, ביחס לתקיפת שכנו, נקבע‬ ‫כי המשיב אמנם גרם לחבלה בשפתו, אולם קיים ספק סביר בשאלת מודעתו לכך שתנועת‬ ‫גופו לצורך השתחררות מאחיזת השכן עלולה לפגוע בפניו, ולכן יש לזכותו מחמת הספק‬
‫מעבירה זו.‬
‫‪ .16‬השופטת ציגלר הסכימה עם חוות דעתו של השופט מנדלבום. לגישתה, הצטברות‬ ‫מספר נתונים, ובפרט כעסו של המשיב על המנוחה; מודעותו לסכנה שבסכין; אופן‬ ‫אחיזתו בסכין והדרך שבה נעץ את הסכין עמוק ומדויק בלב המנוחה, לצד גרסתו‬ ‫השקרית והמתפתלת – מספיקים כדי ללמוד על הלך רוחו של המשיב וכוונתו להמית את‬ ‫המנוחה, ובוודאי כדי להחיל את חזקת הכוונה בנסיבות העניין. לכך הוסיפה: "אינני‬
‫סבורה כי מאפייני אישיותו של הנאשם, מוזרים ככל שיהיו, מצדיקים שלא להחיל עליו את‬ ‫חזקת הכוונה, מה גם שניתנה לו האפשרות לסתור את החזקה, ולהבדיל מגרסתו הכללית‬ ‫לגבי נסיבות האירוע שבאופן יחסי היתה גרסה אחידה (גם אם לא תמיד הגיונית), הרי‬ ‫שבהקשר הספציפי של אופן הדקירה ומיקומה הוא מסר שלל גרסאות שאף אחת מהן אינה‬ ‫כוללת הסבר לממצאים האובייקטיביים שהוטחו בו ולדקירה ישירה ועמוקה בחזה, כך שחזקת‬
‫הכוונה לא נסתרה" (פסקה ‪ 6‬לחוות דעתה). השופטת ציגלר סברה אף היא כי מעשיו‬ ‫ואמירותיו של המשיב לאחר הדקירה מבססים את כוונתו לגרום למות המנוחה.‬
‫‪ .17‬מנגד, השופט ליפשיץ חלק על הקביעה כי ניתן לייחס למשיב כוונה להמית את‬ ‫המנוחה, להבדיל מאדישות. לגישתו, נותר לכל הפחות ספק סביר ביחס לכוונת המשיב.‬ ‫השופט ליפשיץ עמד על הקרבה שבין האדישות לכוונה וציין כי אינו חולק על מסקנותיו‬ ‫העובדתיות של השופט מנדלבום. עם זאת, לגישתו יש לנהוג בזהירות במקרה דנן עם‬ ‫החלת חזקת הכוונה, וזאת לאור נתוני המשיב ו"המוזרות המאפיינת אותו" וכן בשל‬ ‫הרקע לאירוע. הודגש, כי בשונה ממקרים אחרים שבהם אדם נוטל סכין כדי לעשות בו‬

‫‪8‬‬
‫שימוש למטרת תקיפה, המשיב עשה שימוש בסכין למטרות שאינן אסורות עוד טרם‬ ‫כניסת המנוחה לחדר השינה.‬
‫עוד עמד השופט ליפשיץ על חוסר ההיגיון שבהחלטת המשיב להרוס את הטלפון‬ ‫הסלולארי שהיה בחדר רק מאחר שהתעורר "על צד שמאל", בפרט בשל העובדה שמדובר‬ ‫במשפחה דלת אמצעים. גם לשיטתו האופן המדויק שבו תיאר המשיב את ה"מאבק" בינו‬ ‫לבין המנוחה הוא שקרי, כאשר טען כי שכח שהסכין בידו ותיאר כי דקר את המנוחה‬ ‫במותנה. אולם, לטעמו אין לשקר זה משמעות כה גדולה, היות שהשקר נועד לחזק את‬ ‫טענת המשיב כי מדובר היה בתאונה ואינו שופך אור על המחלוקת אם המית את המנוחה‬ ‫בכוונה או באדישות. נקבע, כי המשיב כעס על רעייתו משהתנגדה לרצונו לקחת לידיו‬ ‫את הטלפון שהחזיקה והחליט לדקור אותה, באופן המתחבר לאירוע הקודם שבו סטר‬
‫למנוחה.‬
‫על בסיס קביעות אלו, השופט ליפשיץ פנה לבחון האם מטרת הדקירה הייתה‬ ‫לגרום למות המנוחה אם לאו. הובהר, כי מהראיות עולה שהמנוחה לא התמוטטה ומתה‬ ‫במקום, אלא צרחה, יצאה מהחדר והתמוטטה במסדרון הבית. סיטואציה זו מקימה,‬ ‫לשיטת השופט ליפשיץ, ספק בדבר כוונת המשיב להמית את המנוחה "שכן לו רצה בכך‬
‫לא היתה מבחינתו כל מניעה פיזית או אחרת לוודא את מותה בדקירות נוספות. משכך ניתן‬
‫לקבוע כי – ידיעה וכוונה לדקור – כן; כוונה להמית – בספק."‬
‫אשר למיקום הדקירה, בלב המנוחה, ציין השופט ליפשיץ כי חרף משקלו של‬ ‫נתון זה, הדקירה הייתה במהלך מאבק בין המשיב למנוחה ותוך תנועה של השניים האחד‬ ‫ביחס לשני. משכך, קביעה כי המשיב התכוון לדקור את המנוחה דווקא בליבה מעלה‬ ‫קשיים בהעדר ממצאים תומכים. עוד ציין, כי בהקשר של גיבוש החלטה להמית את‬ ‫המנוחה, אורך להב הסכין היה כ‪ 25-‬ס"מ, אולם הדקירה הייתה ב"אורך-עומק" של ‪5.2‬‬ ‫ס"מ, כך שניתן לאבחן דקירה זו ממקרים אחרים שבהם הדוקר נעץ את הלב עד בסיסו.‬
‫ביחס לתחולת חזקת הכוונה בנסיבות אלו – קבע השופט ליפשיץ כי נתוני‬ ‫המשיב, הרקע לאירוע, תיאור האירוע עצמו וההסברים שמסר, מובילים כולם לכך שיש‬ ‫לנהוג בזהירות יתרה בשימוש בחזקת הכוונה. כמו כן, לטעמו, התנהגות המשיב לאחר‬ ‫הדקירה עשויה להתאים גם למסקנה כי המשיב היה אדיש לתוצאות מעשיו ואינה מעידה‬
‫בהכרח על כוונה להמית את המנוחה.‬

‫‪9‬‬
‫על כן, סבר השופט ליפשיץ כי יש להרשיע את המשיב בעבירת הרצח לפי סעיף‬ ‫‪300‬(א) לחוק, אולם זאת ביסוד נפשי של אדישות. ביחס ליתר העבירות שיוחסו למשיב,‬
‫הצטרף לעמדת יתר השופטים.‬
‫‪ .18‬בגזר הדין, נדחתה עמדתה העקרונית של המדינה בדבר העונש הראוי בגין‬ ‫הרשעה בעבירת הרצח הבסיסית ביסוד נפשי של כוונה. לפי עמדה זו בית המשפט, ככלל,‬ ‫מחויב לגזור עונש של מאסר עולם, אלא אם כן מצא כי מדובר בנסיבות מיוחדות וחריגות‬ ‫המצדיקות הפחתה בעונש. יצוין, כי לאחר גזר הדין עמדה זו נדחתה בפסק הדין ב-ע"פ‬ ‫‪ 3223/21‬מדינת ישראל נ' שפק ‪ (2.3.2022)‬(להלן: עניין שפק) והיא איננה רלבנטית עוד.‬
‫משכך, לא ארחיב בעניינה בשלב זה.‬
‫בקביעת גבולות מתחם העונש ההולם, בית המשפט עמד על פגיעתו המרבית של‬ ‫המשיב בעקרון קדושת החיים, כמו גם על כך שמדובר באירוע אלימות נוסף של גבר‬ ‫כלפי זוגתו. עוד צוינו נסיבות ביצוע העבירה, ובכללן השימוש בסכין ארוכה וחדה, הרקע‬ ‫לאירוע, מיקום הדקירה וכן העובדה שהמשיב לא סייע למנוחה ואף מנע את כניסת כוחות‬ ‫הסיוע. כמו כן, נשקלה העובדה כי אירוע הדקירה היה אירוע ספונטני והמשיב דקר את‬
‫המנוחה פעם אחת באמצעות הסכין.‬
‫נוסף לכך, כי לאירוע זה לא קדמה אלימות של המשיב כלפי המנוחה, למעט‬ ‫במסגרת האירוע שהתרחש שבועיים לפני הרצח שבו סטר למנוחה וכן מצב רוחו של‬ ‫המשיב בעת האירוע, אשר נבע בין היתר ממצבו הכלכלי הירוד. בית המשפט המחוזי‬ ‫הוסיף ובחן את מדיניות הענישה הנהוגה באותה העת, ובהתחשב בשיקולים אלו קבע כי‬
‫מתחם העונש ההולם הוא בין ‪ 19‬ל‪ 25-‬שנות מאסר בפועל.‬
‫‪ .19‬בגדרי המתחם, נשקלו לקולה קשייו ומצוקתו האישית של המשיב; גילו – ‪;49‬‬ ‫הפגיעה הצפויה בו כתוצאה מכך שהוא צפוי להשתחרר ממאסר בהיותו קרוב לגיל זקנה;‬ ‫והעובדה שאין למשיב עבר פלילי מכביד. לאחר זאת צוין כי יש מקום לתת משקל גם‬
‫לשיקול הרתעת הרבים.‬
‫‪ .20‬לבסוף, נקבע כי יש למקם את עונשו של המשיב במרכז מתחם העונש ההולם,‬ ‫כך שיהא עליו לרצות עונש של ‪ 22‬שנות מאסר בפועל בגין עבירת הרצח בה הורשע.‬ ‫ביחס לעבירת האיומים, נקבע כי העונש בגין עבירת הרצח כולל בתוכו גם ענישה בעבור‬ ‫עבירה זו. הוחלט, אם כן, פה-אחד, לגזור על המשיב עונש של ‪ 22‬שנות מאסר בפועל‬ ‫כאמור; ‪ 12‬חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור עבירת אלימות מסוג פשע למשך ‪ 3‬שנים‬

‫‪10‬‬
‫מיום שחרורו; ‪ 6‬חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור עבירת אלימות מסוג עוון למשך‬ ‫שנתיים; וכן תשלום פיצוי בסכום של ‪ 258,000‬ש"ח, אשר יחולק לילדיו של המשיב,‬
‫אחיו, אביו ואמו – המגדלים את ילדיו.‬
‫עיקרי הטענות בערעורים‬
‫‪ .21‬תחילה לערעור המשיב על הכרעת הדין. לטענת באי-כוחו בית המשפט המחוזי‬ ‫שגה בקביעתו כי הדקירה הממיתה בוצעה במכוון, להבדיל מתאונה וכי גם אם הדקירה‬ ‫הייתה מכוונת, המשיב לא היה מודע לאפשרות כי רעייתו תמות כתוצאה מאותה הדקירה.‬
‫לחלופין, נטען כי גם אם צפה אפשרות זו, ממילא לא רצה במות רעייתו.‬
‫‪ .22‬חלק הארי בערעור מופנה כלפי השימוש שעשתה דעת הרוב בחזקת הכוונה.‬ ‫באי-כוח המשיב טוענים כי עצם השימוש בחזקת הכוונה וכן אופן הפעלתה היו שגויים‬
‫במקרה זה, משלושה נימוקים עיקריים:‬
‫ראשית, נטען כי באופן עקרוני ניתן להפעיל את חזקת הכוונה רק אם הנאשם‬ ‫המדובר הוא אדם סביר, או שלכל הפחות אין אינדיקציות ברורות ל"מוזרות וחוסר‬ ‫רציונאליות", כלשון הערעור. על פי הנטען, אין מקום להפעיל את החזקה כאשר מדובר‬ ‫בנאשם אקסצנטרי ולא רציונאלי באופן ספציפי ביחס למשיב הואיל והתנהגותו מוזרה‬ ‫במספר אופנים. כך למשל, הוא נהג להטיל סכינים לשידה בחדר השינה, לעיתים בעודו‬ ‫עומד על פח אשפה, פעמים רבות כאשר הוא עירום. עוד צוין תחביבו של המשיב לאסוף‬ ‫אבנים אשר סבר כי הן "טובות". תואר, כי במסגרת אימוניו המשיב היה שובר כוסות‬ ‫בבית, קופץ בחבל ועולה על שולחנות; כי נהג לקרוא ספרים מיסטיים על טקסים‬
‫וכישופים וכן לרוץ יחף על זכוכיות וקוצים.‬
‫נטען כמו כן, כי יש גם לתת את הדעת לכך שסבל בשנת ‪ 2018‬מחבלת ראש‬ ‫בגינה אושפז. באי-כוח המשיב הוסיפו והפנו להתנהגותו המשונה של המשיב במהלך‬ ‫אירוע הדקירה ואחריו. מכל אלה מבוקש כי נסיק שהמשיב אינו אדם סביר ורגיל, ולכן‬
‫מלכתחילה לא ניתן להחיל בעניינו את חזקת הכוונה.‬
‫שנית, נטען כי חזקת הכוונה היא "חזקה עובדתית חלשה", כך שגם אם המשיב‬ ‫לא סתר אותה, בית המשפט אינו מחויב לפעול על פיה. בהמשך לכך, נטען כי המשקל‬
‫הרב שניתן לחזקת הכוונה על ידי שופטי הרוב, היה מוטעה.‬

‫‪11‬‬
‫שלישית, נטען כי אין ליישם את חזקת הכוונה בנסיבות המקרה מאחר שלא‬ ‫הוכחו העובדות שבכוחן להפעיל את החזקה או שהמשיב היה מודע אליהן. נומק, כי‬ ‫מיקום הדקירה בחזה המנוחה לא היה מכוון, לא הוכחה מודעות למיקום הדקירה ונקבע‬ ‫שהדקירה הייתה במהלך מאבק בין המשיב למנוחה ובמעין "עימות דינמי". על כן, לא‬ ‫ניתן לגזור מסקנות ממיקום הדקירה ולא ניתן לקבוע כי המשיב התכוון או היה מודע‬
‫לכך שהסכין תפגע דווקא בחזה של המנוחה.‬
‫באי-כוח המשיב משיגים גם על המשקל שניתן על ידי שופטי הרוב לעומק‬ ‫הדקירה. צוין כי עמדת שופטי הרוב לפיה מעומק הדקירה ניתן ללמוד על עוצמתה ועל‬ ‫כוונת המשיב לגרום למוות, אינה מבוססת על חוות דעת פורנזית כלשהי. בהקשר זה‬ ‫נטען כי אמנם לעיתים ניתן למצוא בפסיקת בית המשפט העליון אמירות שלפיהן ניתן‬ ‫ללמוד מעומק הדקירה על הכוח שהופעל, אולם אמירות אלו "מנוגדות לעקרונות‬
‫הרפואה המשפטית", כלשונם.‬
‫‪ .23‬כאן המקום לציין כי עם הגשת הערעור הגישו באי-כוח המשיב בקשה להוספת‬ ‫ראיה חדשה – חוות דעת מומחה לרפואה משפטית. על פי הנטען, חוות דעת חדשה זו‬ ‫תבקש להראות כי הקישור שביצעו שופטי הרוב, בין עומק הדקירה לקביעה בדבר יסוד‬ ‫נפשי של כוונה, איננו נכון באופן עקרוני וכך גם בעניינו של המשיב. באי-כוחו של‬ ‫המשיב מוסיפים וטוענים כי ישנם מקרים לא מעטים בפסיקה שבהם גם דקירות עמוקות‬ ‫הובילו למסקנה שלפיה היסוד הנפשי של הנאשם היה אדישות, להבדיל מכוונה.‬ ‫לגישתם, ללא יישום חזקת הכוונה ניתן היה לייחס למשיב אך ורק יסוד נפשי של אדישות.‬
‫באי-כוח המשיב מוסיפים כי לא היה מקום לתת משקל ראייתי לכך שגרסת‬ ‫המשיב כי הדקירה אירעה במסגרת תאונה נדחתה, וזאת בשל הזהירות שיש לנקוט במתן‬ ‫משקל ראייתי לשקרי נאשם. אף ביחס למסקנות בית המשפט המחוזי בדבר התנהגותו‬ ‫ואמירותיו של המשיב לאחר הדקירה נטען לקשיים. כך, נטען כי אמירות המשיב להן‬ ‫ייחסה דעת הרוב משקל ביטאו את ההלם שבו היה שרוי לאחר האירוע, השלוב וכרוך‬ ‫בהתנהגותו האקסצנטרית ממילא. הודגש, כי לאמירות המשיב לאחר האירוע לא נלוותה‬
‫פעולה אקטיבית המלמדת על רצון לגרום למות המנוחה.‬
‫‪ .24‬לשיטת באי-כוח המשיב, גם בהנחה שהדקירה הייתה מכוונת, לא הוכח כי‬ ‫המשיב היה מודע בעת הדקירה לאפשרות קרות התוצאה הקטלנית ולא הוצגה תשתית‬ ‫ראייתית המבססת קביעה כזו. טענה נוספת שהועלתה, היא כי לא ניתן לשלול את גרסת‬

‫‪12‬‬
‫המשיב שלפיה הדקירה הייתה "תאונתית"; ואף כי לו היו יודעים שופטי בית המשפט‬ ‫קמא כי גרסת המשיב אינה נסתרת על ידי המדע הפורנזי של הרפואה המשפטית היו‬
‫נכונים הם לקבוע שקיים ספק סביר שמא הדקירה הייתה תאונה.‬
‫‪ .25‬מנגד, לטענת המדינה, בדין נדחתה גרסת המשיב כי מותה של המנוחה היה‬ ‫תאונה. המדינה עמדה על קביעות בית המשפט המחוזי בדבר מופרכות הגרסה כשלעצמה‬ ‫וכן על כך שגרסת המשיב אינה מתיישבת עם הממצאים בגופת המנוחה. הודגש, כי‬ ‫בניגוד לתיאור המשיב, המנוחה נדקרה בחלק העליון של בית החזה, ולא במותנה; וכי‬ ‫גרסת המשיב בדבר תאונה בלתי מכוונת אינה מתיישבת עם התנהגותו לאחר הדקירה,‬ ‫המבטאת, לכל הפחות, אדישות. צוין, כי גם השופט ליפשיץ, בדעת המיעוט, כינה את‬ ‫גרסת התאונה שבפי המשיב כ"טענת בדים" והצטרף למסקנה כי המשיב היה מודע‬
‫להימצאות הסכין בידו ולכך שהוא דוקר את המנוחה.‬
‫לטענת המדינה, יש לדחות גם את הטענה כי אף אם הדקירה נעשתה באופן מודע,‬ ‫המשיב לא צפה את אפשרות מותה של המנוחה כתוצאה מכך. המדינה סומכת ידיה על‬ ‫קביעת בית המשפט המחוזי, ומדגישה כי מותה אכן היה תוצאה טבעית של פעולת‬ ‫המשיב, אשר דקר את המנוחה באמצעות סכין קצבים גדולה שבה עשה שימוש לחיתוך‬ ‫בשר ושחיטת כבש. סכין אשר הוא לא אפשר למי מבני משפחתו לגעת בה נוכח הסכנה‬ ‫הטמונה בה. נטען, כי המשיב לא הצליח לסתור את חזקת המודעות שבה עשה בית‬ ‫המשפט המחוזי שימוש וכלל לא טען גרסה עובדתית המתיישבת עם דקירה מכוונת של‬
‫המנוחה, אך ללא מודעות לאפשרות התרחשות התוצאה הקטלנית.‬
‫‪ .26‬אשר למחלוקת בדבר היסוד החפצי שבו גרם למות המנוחה – אדישות או כוונה,‬ ‫נטען כי קביעת דעת הרוב משקפת נכונה את נסיבות המקרה ופסיקת בית משפט זה.‬ ‫כהערה מקדימה, עמדה המדינה על כך שלאחר כניסת הרפורמה בעבירות ההמתה לתוקף,‬ ‫ההבחנה בין אדישות לכוונה אינה בעלת חשיבות מכרעת כפי שהייתה בעבר, כאשר‬ ‫הרוצח באדישות, בדומה לרוצח בכוונה, יורשעו באותה עבירה. הבחנה זו נותרה אמנם‬ ‫בעלת חשיבות ביחס למידת העונש, אולם בנסיבות תיק זה, לטענת המדינה, גם אם ייקבע‬
‫שהמשיב פעל באדישות, אין מקום לתת לעובדה זו משמעות של ממש.‬
‫עוד נטען, כי מכוח קביעת בית המשפט המחוזי בדבר צפיית אפשרות מות‬ ‫המנוחה על ידי המשיב כאפשרות קרובה לוודאי, ממילא יש מקום להחיל את הלכת‬ ‫הצפיות. משכך, טענות המשיב ביחס לשימוש שעשה בית המשפט המחוזי בחזקת הכוונה‬ ‫לא יועילו לו. מכל מקום, המדינה סבורה כי לא נפל פגם בשימוש שעשה בית המשפט‬

‫‪13‬‬
‫המחוזי בחזקת הכוונה, במסגרתו נבחנו כראוי כלל הנסיבות, ובפרט נתוני הדקירה‬ ‫עצמה; טיב הסכין שבה נעשה שימוש; האזור שבו נעשתה הדקירה ועומק הדקירה. ביחס‬ ‫לעוצמת הדקירה, נטען כי גם אם יתקבלו טענות באי-כוח המשיב בדבר מידת הכוח‬ ‫הנדרשת לשם חדירת הסכין עד ללב המנוחה, בוודאי נדרש להפעיל כוח מסוים כדי‬ ‫לחדור את הבגד, העור והרקמות בגוף המנוחה – באופן הסותר את טענת המשיב‬ ‫לתאונה. לצד זאת, נטען כי דעת הרוב לא ייחסה לנתון מידת הכוח משקל משמעותי,‬ ‫ובוודאי שלא משקל מכריע, כך שנתון זה אינו משפיע על ההכרעה ביחס ליסוד הנפשי‬
‫של המשיב.‬
‫המדינה מוסיפה כי התנהגות המשיב סמוך לאחר הרצח, כפי שנסקרה לעיל,‬ ‫ובמיוחד אמירותיו לסובבים אותו, מלמדת בבירור כי ביקש להמית את המנוחה עת שדקר‬ ‫אותה. בהקשר זה, נטען כי שקרי המשיב והתמדתו בגרסה שקרית שלפיה אירוע הדקירה‬ ‫היה תאונה אכן מהווים ראיה המחזקת. בכל אופן, המדינה מציינת כי המשיב לא הציג‬ ‫גרסה עובדתית הסותרת את חזקת הכוונה. אשר לעמדת השופט ליפשיץ, אשר תיאר מאבק‬ ‫בין המשיב למנוחה, המדינה טוענת כי שופטי הרוב לא היו שותפים לקביעה זו, אשר‬
‫אין לה ביסוס עובדתי של ממש.‬
‫ביחס לטענות בדבר "מוזרות" המשיב, נטען כי לפי בדיקות מומחים בתחום‬ ‫הנפש, בסמוך לאחר האירוע ובהמשך במסגרת הסתכלות ממושכת, לא נמצא דבר בלתי‬ ‫תקין בהתנהגותו. כן נטען, כי אין יסוד להבחנה שבאי-כוח המשיב מבקשים לערוך בין‬ ‫אדם סביר לכזה שאינו, לצורך החלת חזקת הכוונה. ממילא, גם אדם שהתנהגותו מוזרה‬ ‫לעיתים יכול להבין את המשמעות וההשלכות האפשריות של מעשה דקירה באזור החזה‬
‫של הקורבן.‬
‫‪ .27‬לעניין הבקשה להגשת ראיה חדשה, עמדת המדינה היא כי אין בראיה זו כדי‬ ‫להעלות או להוריד, שכן תכליתה לתמוך בטענה כי אין ראיה לכך שהופעל כוח מיוחד‬ ‫בעת הדקירה. נומק, כי די בעצם הפעלת כוח כלשהו כדי לשלול את גרסת התאונה‬ ‫המופרכת של המשיב. בעניינה של ההבחנה בין אדישות לכוונה, הודגש שנית כי ההכרעה‬ ‫בשאלה זו משליכה על חומרת העונש בלבד, וכי מידת הכוח שהופעל על ידי המשיב‬ ‫הצטרפה למכלול נתונים נוספים אשר הובילו למסקנת שופטי הרוב כי התקיים בעניינו‬ ‫של המשיב יסוד נפשי של כוונה. על כן, לנתון מידת הכוח לא ניתן משקל משמעותי,‬ ‫ומובן שלא משקל מכריע, ומשכך אין לסוגיה זו השלכה אפשרית ממשית על עניינו של‬ ‫המשיב. המדינה מוסיפה כי ניתן היה לברר לעומק את סוגיית עוצמת הכוח הנדרש‬

‫‪14‬‬
‫באמצעות חקירת המומחית שחוות דעתה הוגשה בהסכמה בבית המשפט המחוזי, וגם‬ ‫מטעם זה אין לאפשר הגשת ראיה חדשה בשלב כה מאוחר.‬
‫הערעור על גזר הדין‬
‫‪ .28‬ערעור המדינה על חומרת העונש הוגש עוד בטרם ניתנו מספר פסקי דין‬ ‫עקרוניים באשר למדיניות הענישה בעבירת הרצח הבסיסית – בין אם ביסוד נפשי של‬ ‫כוונה, ובין אם ביסוד נפשי של אדישות. התוצאה היא שטענות רבות אשר נכללו בערעור,‬ ‫לרבות הטענה כי גם לאחר הרפורמה בעבירות ההמתה עונש של מאסר עולם צריך לשמש‬
‫כנקודת מוצא לגזר הדין, אינן רלוונטיות עוד (כאמור, כפי שנקבע בעניין שפק).‬
‫אתמקד אפוא בטענות הקונקרטיות ביחס לעונשו של המשיב. לעניין זה, נטען‬ ‫כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר זקף לקולה עבור המשיב את העובדה כי אירוע‬ ‫הדקירה היה ספונטני, בהתחשב בכך שמסיבה זו הורשע בעבירת הרצח הבסיסית ולא‬ ‫בעבירה של רצח בנסיבות מחמירות. כמו כן, המדינה סבורה כי לא היה מקום להקנות‬ ‫משקל ממשי לנסיבות שלפיהן לא היו אינדיקציות לאלימות קודמת מצד המשיב כלפי‬ ‫המנוחה או למצב רוחו של המשיב עובר לאירוע. אדרבה, לטענת המדינה העובדה כי‬ ‫המשיב בשל מצב רוח ירוד ועצבני ובשל ויכוח של מה בכך היה מוכן לנעוץ בעוצמה‬ ‫סכין גדולה בלב רעייתו, אינה נסיבה מקלה, כי אם כזו המלמדת על חומרת מעשיו.‬ ‫לטענת המדינה, העובדה כי המנוחה גססה למוות אל מול עיני ילדיה, לצד התנהגות‬ ‫המשיב מיד לאחר הדקירה, מהווים שיקולים כבדי משקל לחובת המשיב. עוד נטען, כי‬ ‫דבר בנסיבותיו האישיות של המשיב לא הצדיק הקלה בדינו – לא גילו ואף לא מצבו‬ ‫הנפשי והכלכלי. נוכח טענותיה העקרוניות והספציפיות, ביקשה המדינה כי ייגזר על‬
‫המשיב עונש של מאסר עולם.‬
‫‪ .29‬מנגד, לטענת המשיב, על רקע קביעות בית משפט זה בעניין שפק ובפסקי הדין‬ ‫העוקבים לו, דין ערעור המדינה להידחות. באי-כוח המשיב הדגישו כי מדובר באירוע‬ ‫ספונטני לחלוטין שלא קדמו לו הכנה או תכנון, ואין מדובר בנתון זניח, כטענת המדינה.‬ ‫לשיטתם, גם אם ייקבע כי היסוד הנפשי הרלוונטי למשיב הוא כוונה, אין להחמיר‬
‫בעונשו של המשיב.‬
‫דיון והכרעה‬
‫‪ .30‬כעולה מתיאור טענות הצדדים, המחלוקת בין הצדדים אמנם ממוקדת בסוגיית‬ ‫היסוד הנפשי של המשיב, אולם בתוככי סוגיה זו יריעת המחלוקת היא רחבה. לפנינו‬

‫‪15‬‬
‫טענות המשתרעות מיסוד נפשי של רשלנות, דרך קלות דעת ואדישות, ועד לטענה כי‬ ‫המשיב המית את המנוחה בכוונה. יוזכר, כי כתב האישום נגד המשיב ייחס לו עבירה של‬ ‫רצח בנסיבות מחמירות, לפי סעיף ‪301‬א(א)‪ (1)‬לחוק. יוצא אפוא, כי כמעט כל מנעד‬ ‫עבירות ההמתה, מאלו ברמת החומרה הנמוכה ביותר ועד לאלו החמורות שבחמורות,‬
‫נטענו בשלב כזה או אחר ביחס לאירוע שלפנינו.‬
‫עובדה זו היא תוצר של מאפייני האירוע. המשיב אמנם אינו חולק על כך שהוא‬ ‫דקר את המנוחה והמיתה, כך שבסוגיה זו אין כל עמימות ראייתית, אולם מלבד המשיב‬ ‫והמנוחה לא היו עדי ראייה לדקירה עצמה. אנו נדרשים אפוא ללמוד על שארע, ובתוך‬ ‫כך על צפונות ליבו של המשיב, מפיו של המשיב עצמו; מההתרחשויות עובר לאירוע;‬
‫מההתרחשויות בסמוך לאחר האירוע; ומממצאים פורנזיים.‬
‫‪ .31‬תחילה אדרש לטענות כי יש להמיר את הרשעת המשיב לעבירה של גרימת מוות‬ ‫ברשלנות, המתה בקלות דעת או חבלה חמורה בנשק קר. טענות אלו מבקשות כי ייקבע‬
‫שדקירת המנוחה נעשתה במסגרת תאונה מצערת ובלתי מכוונת.‬
‫בסוגיה זו, אשר בה לא הייתה כל מחלוקת בין שופטי בית המשפט המחוזי,‬ ‫קביעות בית המשפט המחוזי מעוגנות היטב בחומר הראיות ובדין. תמצית העניין הוא כי‬ ‫נסיבות המקרה אינן מתיישבות עם אירוע "תאונתי" כנטען. המשיב התעורר משנתו‬ ‫במצב רוח ירוד, כעס על המנוחה, דקר אותה דקירה אחת בלב, לא ניסה בדרך כלשהי‬ ‫לסייע לה בעודה גוססת למול עיניו ואף הביע בפני ילדיו והשוטרים שהגיעו לזירה עמדה‬ ‫ממנה עולה, לכל הפחות, כי הוא משלים עם מות רעייתו. עובדות אלו אינן מתיישבות,‬
‫בשום פנים ואופן, עם התרחשותה של תאונה כפי שהמשיב טען לה.‬
‫מעבר לכך, קביעות בית המשפט המחוזי הדוחות פה-אחד את גרסת התאונה‬ ‫שהועלתה, מהוות קביעות עובדתיות מובהקות, בין היתר על בסיס התרשמותו הישירה‬ ‫של בית המשפט המחוזי מעדות המשיב לפניו, לרבות מאופן הדגמתו של אירוע הדקירה‬ ‫במהלך עדותו. בקביעות מסוג זה ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב (ע"פ ‪ 3965/22‬טל‬ ‫נ' מדינת ישראל, פסקה ‪ ;(30.3.2023) 29‬(ע"פ ‪ 5864/19‬פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה ‪46‬‬ ‫לחוות דעתו של חברי, השופט א' שטיין ‪ ;((22.8.2021)‬וגם במקרה שלפנינו אין הצדקה‬
‫להתערב בהן.‬
‫‪ .32‬מטעמים דומים, איני מוצא ממש בהשגות באי-כוח המשיב בדבר קביעת בית‬ ‫המשפט המחוזי כי המשיב היה מודע לאפשרות גרימת מות המנוחה. השימוש שעשה‬

‫‪16‬‬
‫בית המשפט המחוזי בחזקת המודעות מעוגן היטב בדין ובחומר הראיות. כפי שעולה‬ ‫באופן מובהק גם מדבריו של המשיב עצמו, אשר אמר בחקירתו במשטרה כי הבין‬ ‫שהמנוחה תמות כתוצאה מהדקירה לאור השימוש ב"סכין הגדולה", שאותה הגדיר "כמו‬
‫חרב" (ת‪11/‬ב', עמ' ‪ ,19‬ש' ‪.(23-19‬‬
‫‪ .33‬אם כן, המחלוקת המשמעותית יותר היא אם הרצח בוצע ביסוד נפשי של כוונה‬ ‫או אדישות. כמתואר בהכרעת הדין המחלוקת בין דעת הרוב לדעת המיעוט אינה על‬ ‫העובדות עצמן, אלא על המסקנות המשפטיות הנגזרות מהן ובעיקר על יישומה של חזקת‬ ‫הכוונה בנסיבות המקרה. במקרים מסוג זה, הפתח הקיים להתערבות ערכאת הערעור הוא‬
‫גדול יותר (ע"פ ‪ 4191/05‬אלטגאוז נ' מדינת ישראל, פסקה ‪.((25.10.2006) 21‬‬
‫על חשיבות ההבחנה בין כוונה לאדישות – לפני הרפורמה בעבירות ההמתה ואחריה‬
‫‪ .34‬במסגרת הרפורמה בעבירות ההמתה שונה המדרג בין עבירות ההמתה והיקף‬ ‫השתרעותן. כיום, החוק קובע מנעד של חמש עבירות המתה, שהן, בסדר יורד של‬ ‫חומרה: רצח בנסיבות מחמירות (סעיף ‪301‬א), רצח (סעיף ‪300‬(א); המכונה גם "עבירת‬ ‫הרצח הבסיסית"), המתה בנסיבות של אחריות מופחתת (סעיף ‪301‬ב), המתה בקלות דעת‬
‫(סעיף ‪301‬ג) וגרימת מוות ברשלנות (סעיף ‪ (304‬(עניין שפק, בפסקה ‪.(8‬‬
‫עובר לרפורמה, למעט מקרים מצומצמים, החוק קבע דין אחד לכל מעשי הרצח‬ ‫– עונש של מאסר עולם חובה. הסדר זה גרר ביקורת משמעותית במיוחד כלפי גדרי‬ ‫עבירת הרצח בכוונה תחילה אשר נמנתה בסעיף ‪300‬(א)‪ (2)‬לחוק, בנוסחו הקודם.‬ ‫במקור, עבירה זו נועדה לבטא כי ישנה אשמה חמורה במיוחד במעשה רצח שנעשה‬ ‫לאחר תכנון או הליך שקילה, תוך הבחנה בין כוונה תחילה לבין כוונה ספונטנית (מרדכי‬ ‫קרמניצר וחאלד גנאים הרפורמה בעבירות ההמתה ‪ (2019)‬לאור עקרונות היסוד של המשפט‬ ‫ומחקר היסטורי והשוואתי ‪ .((2020) 357‬אולם, במרוצת השנים פסיקת בית משפט זה‬ ‫הרחיבה את תחולתה עד אשר באו בשעריה מרבית המקרים של המתה בכוונה וזאת תחת‬ ‫עבירת ההריגה (להרחבה ראו: ע"פ ‪ 4066/22‬ז'ירנוב נ' מדינת ישראל ‪(25.6.2023)‬‬
‫(להלן: עניין ז'ירנוב)).‬
‫‪ .35‬כעת, קבועות בחוק שתי עבירות רצח – עבירת הרצח הבסיסית ועבירת הרצח‬ ‫בנסיבות מחמירות. בצד הראשונה, עונש מאסר עולם כעונש מרבי; בצד השנייה, עונש‬ ‫מאסר עולם כעונש חובה. על הממשק שבין שתי עבירות אלו, ההבחנה ביניהן, כמו גם‬ ‫על פרשנות סעיף ‪301‬א(ב) לחוק, הרחבתי במקרים קודמים (ראו: ע"פ ‪ 578/21‬אבו‬

‫‪17‬‬
‫סרארי נ' מדינת ישראל ‪ ;(16.2.2023)‬ע"פ ‪ 6338/20‬חיים נ' מדינת ישראל ‪;(7.7.2022)‬‬ ‫ע"פ ‪ 3546/19‬עודה נ' מדינת ישראל ‪ ;(15.1.2023)‬עניין ז'ירנוב); ואין צורך להרחיב‬
‫בסוגיות אלו גם כעת.‬
‫‪ .36‬יחד עם עיצוב מחדש של רף החומרה העליון של עבירות ההמתה, שינוי‬ ‫משמעותי נוסף של הרפורמה הוא ביטולה של עבירת ההריגה. עבירה זו, אשר הייתה‬ ‫קבועה בעבר בסעיף ‪ 298‬לחוק, למעשה פוצלה: חלק מבין המקרים שנכללו בעבר‬ ‫בעבירת ההריגה, אלו שבהם הנאשם גילה יחס של אדישות כלפי גרימת המוות, כעת‬ ‫יכנסו לגדרי עבירת הרצח הבסיסית או עבירת הרצח בנסיבות מחמירות; יתר המקרים‬ ‫יכללו בעבירה שחומרתה פחותה – עבירת המתה בקלות דעת (סעיף ‪301‬ג לחוק; ראו‬ ‫ע"פ ‪ 3187/21‬אלקאדי נ' מדינת ישראל, פסקה ‪ .((21.8.2022) 10‬הטעם לשינוי האמור‬
‫פורט בדברי ההסבר:‬
‫"עבירת ההריגה כפי שהיא קבועה היום בסעיף ‪ 298‬לחוק,‬ ‫היא עבירה רחבה יתר על המידה. העבירה כוללת הן מקרי‬ ‫המתה חמורה של המתה מכוונת שנכון לתייגם כמעשי‬ ‫רצח, והן מקרי המתה חמורים פחות, של המתה בקלות‬ ‫דעת, ומנוסחת באופן שלא יוצר הבחנה ומדרג לעניין‬ ‫היסוד החפצי של העושה כלפי התוצאה" (דברי ההסבר‬ ‫להצעת חוק העונשין (תיקון מס' ‪ (124‬(עבירות המתה),‬
‫התשע"ו‪ ,2015-‬ה"ח ‪ 166 ,972‬(להלן: דברי ההסבר)).‬
‫משמעות הדבר הוא כי קו הגבול בין יסוד האדישות ליסוד קלות הדעת, הופך‬ ‫כעת למאפיין מרכזי ביותר להבחנה שבין עבירות ההמתה. קו זה הוא אשר מבחין בין‬ ‫עבירות ההמתה החמורות ביותר – עבירת הרצח הבסיסית ועבירת הרצח בנסיבות‬
‫מחמירות, לבין העבירות ברמת החומרה הפחותה יותר.‬
‫‪ .37‬ניתן לראות, כי בבסיס עיצוב גבולותיה של עבירת הרצח הבסיסית ניצבים שני‬ ‫טעמים מרכזיים אלו – הרצון לחדד את ההבחנה בין רצח לרצח בנסיבות מחמירות,‬
‫והרצון להפריד בין מקרי המתה באדישות להמתה בקלות דעת.‬
‫‪ .38‬אפנה אפוא ללשון סעיף ‪300‬(א) לחוק ולרכיבי עבירת הרצח הבסיסית. עבירת‬ ‫הרצח הבסיסית מוגדרת כך: "הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם, דינו – מאסר‬ ‫עולם". אם כן, בעבירה זו התוצאה הנדרשת היא "מותו של אדם", והיחס החפצי לתוצאה‬ ‫נדרש שיהיה, כאמור, כוונה או אדישות. מונחים אלו מוגדרים בחוק: כוונה משמעותה‬ ‫"במטרה לגרום לאותן תוצאות" (סעיף ‪20‬(א)‪ (1)‬לחוק); לעומתה, אדישות מוגדרת‬

‫‪18‬‬
‫כ"שוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות" (סעיף ‪(2)20‬(א) לחוק). להשלמה‬ ‫יצוין, כי יחס חפצי דומה, אדישות או כוונה, נדרש גם לצורך התגבשות עבירת הרצח‬ ‫בנסיבות מחמירות, כאשר בנוסף לכך נדרש כי תתקיים לפחות אחת מבין הנסיבות‬ ‫המחמירות הקבועות בסעיף ‪301‬א(א) לחוק (ע"פ ‪ 2649/21‬סילברה נ' מדינת ישראל,‬
‫פסקה ‪.((19.2.2023) 23‬‬
‫‪ .39‬משכך, בעוד שבעבר נאשם האדיש כלפי אפשרות גרימת המוות היה מורשע‬ ‫בעבירת ההריגה, כעת יסוד חפצי זה, לצד יתר רכיבי העבירה, מוביל להרשעה בעבירת‬ ‫הרצח – בין אם בעבירת הרצח הבסיסית ובין אם בעבירת רצח בנסיבות מחמירות. אין‬ ‫מדובר בעניין של מה בכך, שכן על פני הדברים, קיים פער איכותי בין הממית האדיש‬ ‫אשר במישור ההכרתי מודע לאפשרות גרימת התוצאה אך במישור החפצי אין זה משנה‬ ‫עבורו אם הערך החברתי ייפגע אם לאו; לבין הממית המתכוון, אשר חפץ בהתגשמות‬ ‫התוצאה (ע"פ ‪ 2079/22‬חוג'יראת נ' מדינת ישראל ‪ (13.8.2023)‬(להלן: עניין חוג'יראת);‬ ‫לביקורת על ההסדר שנקבע במסגרת הרפורמה בעבירות ההמתה, ראו בועז‬
‫סנג'רו ביקורת דיני העונשין הישראליים ‪.((2020) 344-343‬‬
‫למעשה, מדובר בפעם הראשונה שבה עוגנה בחוק העונשין עבירה המפרידה בין‬ ‫אדישות לקלות דעת כתנאי להתגבשות העבירה ואשר בגדרה אדישות שוכנת לצד כוונה‬ ‫(מרים גור-אריה "הרפורמה בעבירות ההמתה: על מדרג עבירות ההמתה ועל רצח מתוך‬ ‫אדישות" ספר יעקב וינרוט ‪ 447-446 ,441‬(גרשון גונטובניק, אבי וינרוט וחיים זיכרמן‬
‫עורכים ‪ (2021‬(להלן: גור-אריה, הרפורמה בעבירות ההמתה)).‬
‫‪ .40‬במהלך דיוני הצוות לבחינת יסודות עבירות ההמתה, אשר הדו"ח שחיבר שימש‬ ‫בסיס לרפורמה (דוח הצוות לבחינת יסודות עבירות ההמתה דין וחשבון ‪ (2011)‬(להלן:‬ ‫הדו"ח)), הובעה עמדת נציגי הסניגוריה הציבורית כי אין לכלול המתה באדישות בגדר‬ ‫עבירות הרצח, אלא לקבוע עבירה נפרדת של המתה באדישות. כמו כן, הוצע לקבוע כי‬ ‫העונש המרבי בגינה יהא ‪ 20‬שנות מאסר (ראו: הדו"ח, בעמודים ‪ ;24-19‬דברי ההסבר,‬
‫בעמוד ‪ .(169‬עמדה זו לא התקבלה, כאשר בדברי ההסבר נומק:‬
‫"היסוד הנפשי של אדישות הולם את עבירת הרצח‬ ‫בנוסחה המוצע, משום שהוא מגלם עמדה שלילית‬ ‫מובהקת ויסוד נפשי מגונה כלפי הערך של חיי אדם. ‪[...]‬‬ ‫יסוד נפשי זה מבטא זלזול מובהק והתנכרות קשה‬ ‫וחמורה לערך של חיי אדם, שבעטיים מעשה ההמתה הוא‬
‫מעשה חמור מובהק" (שם, בעמ' ‪.(169‬‬

‫‪19‬‬
‫‪ .41‬ניתן אפוא לראות ברפורמה בעבירות ההמתה גילוי דעת מובהק של המחוקק‬ ‫בדבר החמרה מהותית, ערכית ועונשית במקרה של רצח באדישות. כך במספר מובנים –‬ ‫בתיוגו של הממית באדישות כ"רוצח" על כל המשתמע מכך; ב"אות הקין" שיישא‬ ‫בעקבות מעשיו; ובקביעת מאסר עולם כעונש המרבי במקרה של המתה באדישות (ע"פ‬
‫‪ 2654/22‬מדינת ישראל נ' דישלבסקי, פסקה ‪ (6.12.2022) 10‬(להלן: עניין דישלבסקי)).‬
‫‪ .42‬אם כן, מתבקש לתהות מה מידת החשיבות שנותרה להבחנה בין אדישות לכוונה,‬ ‫אותה הבחנה שבעבר, עובר לרפורמה בעבירות ההמתה, הייתה כה מרכזית ודרמטית.‬ ‫התשובה לתהייה זו טמונה בעקרון בסיסי בדיני עונשין שלפיו חומרת העבירה וחומרת‬
‫העונש נגזרים, בין היתר, מהיסוד הנפשי של המבצע.‬
‫ככלל, עקרון זה בא לידי ביטוי גם בעונשים המרביים שקבועים בגין עבירות‬ ‫ההמתה – וביתר שאת לאחר הרפורמה בעבירות ההמתה. העונש המרבי בגין גרימת מוות‬ ‫ברשלנות היה ונותר ‪ 3‬שנות מאסר בפועל (סעיף ‪ 304‬לחוק). העונש המרבי הקבוע‬ ‫בעבירת המתה בקלות דעת, שמקורה ברפורמה בעבירות ההמתה, הוא ‪ 12‬שנות מאסר‬ ‫בפועל (סעיף ‪301‬ג לחוק); ואילו המתה ביסוד נפשי של אדישות או כוונה – דינה עונש‬ ‫של מאסר עולם כעונש מרבי (סעיף ‪300‬(א) לחוק) או כעונש חובה (סעיף ‪301‬א(א)‬
‫לחוק).‬
‫כלומר, מכריכת האדישות עם הכוונה אין ללמוד על כך שישנה זהות מוחלטת‬ ‫בין שני היסודות. עונשו של רוצח אדיש אמנם יהא חמור משמעותית לאחר הרפורמה‬ ‫מאשר הממית באדישות עובר לרפורמה; אולם, מקום בו לבית המשפט נתון שיקול דעת,‬ ‫כאשר אין מדובר בעבירת רצח בנסיבות מחמירות שבצדה עונש מאסר עולם חובה, יוותר‬ ‫לרוב פער מסוים ברף הענישה בין האדיש לרוצח בכוונה. במילים אחרות – באותן‬ ‫הנסיבות בדיוק של מעשה הרצח, וכאשר הנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה זהות‬ ‫אף הן, וכאשר ההבדל בין המקרים הוא אך ורק ביסוד החפצי של הנאשם – עונשו של‬
‫הרוצח בכוונה ראוי שיהא חמור מעונשו של הרוצח באדישות.‬
‫‪ .43‬זהו צד אחד של העניין. מן הצד השני, פועל יוצא של הכרעת המחוקק היא‬ ‫שההבחנה בין שני יסודות חפציים אלו, בכל הקשור לעבירות ההמתה, אינה חדה כבעבר.‬ ‫ייתכן בהחלט מקרה מסוים שבו רוצח אדיש, בהתחשב בכלל שיקולי הענישה המפורטים‬ ‫בחוק – ייענש באופן חמור מרוצח אחר, בנסיבות שונות, שהמית בכוונה את הקורבן.‬ ‫כלומר, אל לנו להציב בפסיקה רף ענישה עליון קשיח לרוצח באדישות, אחרת נרוקן‬ ‫מתוכן את הכרעת המחוקק כי ישנם מקרים בהם העונש הראוי בגין רצח באדישות הוא‬

‫‪20‬‬
‫עונש של מאסר עולם (ראו והשוו: ע"פ ‪ 5806/22‬מדינת ישראל נ' גריפאת, פסקה ‪20‬‬ ‫‪ (20.11.2022)‬(להלן: עניין גריפאת)).‬
‫באותה הנשימה, חובה עלינו להבהיר כי בחינת רף הענישה בגין רצח באדישות‬ ‫לפי רף הענישה שהיה נהוג בעבר במסגרת עבירת ההריגה, סותרת את תכלית הרפורמה‬ ‫בעבירות ההמתה. אשוב ואדגיש: כוונת המחוקק לא הייתה להפחית מחומרת מעשה רצח‬ ‫או מן התיוג הנלווה לכך, אלא להפך – להבהיר כי הממית באדישות רוצח הוא, ולהענישו‬
‫בהתאם.‬
‫‪ .44‬עד כאן במישור העקרוני על מנת לחדד את הסוגיה העומדת על הפרק. כפי‬ ‫שאנמק, חשיבות האמור נובעת מכך שמסקנתי, לא בלי התלבטות רבה, היא שיש לקבל‬ ‫את הטענה שהמשיב רצח את המנוחה ביסוד חפצי של אדישות; הואיל ובמישור הראייתי‬ ‫דעתי כדעת שופט המיעוט בבית המשפט המחוזי שאין לפנינו די ראיות על מנת לקבוע‬
‫כי המשיב התכוון להמית את המנוחה. ולו מחמת הספק בחרתי ללכת בדרך זו.‬
‫חזקת הכוונה ויישומה בנסיבות המקרה‬
‫‪ .45‬כאמור, ליבו של הערעור עניינו באופן יישום חזקת הכוונה בנסיבות המקרה‬ ‫שלפנינו. חזקת הכוונה פותחה לאור קושי הוכחתי מובנה בדרישה להוכיח כי נאשם חפץ‬ ‫במותו של הקורבן, היות ומדובר ביסוד סובייקטיבי מובהק. במסגרתה, בית המשפט‬ ‫נדרש לבחינת נסיבות אובייקטיביות העשויות ללמד על הלך נפשו של נאשם, ככלי‬ ‫ראייתי (ע"פ ‪ 3126/96‬עמיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ‪ (1996) 649 ,638 (3)‬(להלן: עניין‬ ‫עמיר)). חזקה זו היא חזקה עובדתית-ראייתית, שלפיה אדם בר-דעת הפועל מרצון חופשי‬ ‫מתכוון להביא לתוצאות הטבעיות של מעשהו. החזקה מבוססת על כך שלפי ניסיון החיים‬ ‫אדם הנוקט בקו התנהגות מסוים חזקה כי התכוון לתוצאות הנובעות, באופן טבעי‬ ‫ובהסתברות גבוהה, מהתנהגותו זו (ע"פ ‪ 7388/20‬בן אוליאל נ' מדינת ישראל, פסקה‬
‫‪.((1.9.2022) 87‬‬
‫אם כן, בחזקה זו בית המשפט עושה שימוש במערכת העובדות הנסיבתיות‬ ‫האופפות את האירוע, על מנת להקים חזקה בדבר רצונו של הנאשם (עניין עמיר, בעמוד‬ ‫‪ .(649‬כפי שציין חברי, השופט א' שטיין, מבחינה ראייתית: "החזקה מעמידה לרשות בתי‬
‫המשפט קיצור דרך למסקנה העובדתית כי הנאשם התכוון לגרום לתוצאה האסורה. באין‬ ‫ראיות לסתור, מסקנה זו עולה בקנה אחד עם העובדות כהווייתן ברוב רובם של המקרים,‬

‫‪21‬‬
‫למעט מקרים חריגים ביותר; ומשכך, ניתן וראוי להסתמך עליה כאל ממצא עובדתי בגדרו של‬
‫משפט פלילי" (ע"פ ‪ 2418/17‬קוטינה נ' מדינת ישראל, פסקה ‪.((25.10.2018) 16‬‬
‫‪ .46‬חזקת הכוונה אינה חזקה חלוטה. בידי נאשם האפשרות לסתור אותה אם יצליח‬ ‫לעורר ספק סביר בדרך של הצגת מסקנה חלופית מסתברת או הצגת ראיות הנוגדות את‬ ‫החזקה (ע"פ ‪ 10025/16‬פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה ‪ ;(10.8.2017) 23‬ע"פ‬ ‫‪ 1474/14‬פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה ‪ .((15.12.2015) 75‬מקום בו נאשם לא עורר ספק‬ ‫סביר כאמור, החזקה העובדתית הופכת לחזקה חלוטה באשר לכוונת מעשיו (ע"פ‬
‫‪ 2589/15‬וינוקורסקי נ' מדינת ישראל, פסקה ‪.((29.10.2018) 21‬‬
‫‪ .47‬במרוצת השנים, פותחו בפסיקה מבחני עזר נוספים ככלי לקביעה אם התכוון‬ ‫הנאשם לגרום למות הקורבן. מבין אלו, ניתן למנות את אופן ביצוע העבירה; האמצעי‬ ‫ששימש לשם ביצוע העבירה; חילופי דברים שנאמרו לפני ביצוע המעשה; מיקום‬ ‫הפגיעה בגופו של הקורבן; התנהגותו של הנאשם לפני ביצוע המעשה ולאחריו; ועוד‬ ‫(ע"פ ‪ 7090/15‬ח'ליפה נ' מדינת ישראל, פסקה ‪ ;(25.8.2016) 67‬ע"פ ‪ 8667/10‬ניג'ם נ'‬ ‫מדינת ישראל, פסקה ‪ .((27.12.2012) 22‬עם זאת, הודגש בפסיקה כי "בסופו של יום,‬
‫ההכרעה בשאלה אם הייתה או לא הייתה החלטה להמית אינה נוסחה מתמטית אלא תלויה‬
‫היא במכלול הנסיבות" (ע"פ ‪ 1159/13‬מיכלוב נ' מדינת ישראל, פסקה ‪.((6.1.2016) 22‬‬
‫‪ .48‬בענייננו, באי-כוח המשיב העלו מספר טענות ביחס לאופן יישומה של חזקת‬ ‫הכוונה. אשר לטענה שלפיה התנהגותו המשונה של המשיב, ולמעשה מצבו הנפשי, אינם‬ ‫מאפשרים להחיל את חזקת הכוונה – איני רואה לקבלה. כעניין של קביעה משפטית‬ ‫המשיב הוא אדם בר-דעת, היות שלא הוצגו ראיות המלמדות אחרת. אין אפוא טעם בדין‬
‫להחריגו, באופן גורף, מתחולת חזקת הכוונה.‬
‫‪ .49‬על כן, יש לבחון אם ניתן לקבוע, על בסיס חזקת הכוונה ומבחני העזר האמורים,‬ ‫כי המשיב התכוון להמית את המנוחה. אשר לאמצעי שבו המשיב עשה שימוש – מדובר‬ ‫בסכין ארוכה וחדה אשר ברור לחלוטין כי בכוחה להמית אדם. למשיב עצמו ודאי היה‬ ‫ברור – כעולה גם מהאופן שבו שמר על הסכין מפני יתר בני משפחתו, ומכך ששחט‬ ‫כבשים עם הסכין, כפי שהעידה הבת – ג' (ת‪48/‬א, בעמוד ‪ ,14‬ש' ‪ ,34-33‬ובעמוד ‪,18‬‬
‫ש' ‪.(4‬‬
‫עם זאת, לפי ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי, הסכין לא הובאה‬ ‫לזירת הרצח – חדר השינה, על מנת לעשות בה שימוש כלפי המנוחה. המשיב עשה‬

‫‪22‬‬
‫שימוש בסכין זו במסגרת "אימוניו" בהשלכת סכינים על שידה (ראו, בין היתר, בפסקה‬ ‫‪ 150‬להכרעת הדין). כמו כן, נקבע כי הסכין הייתה ברשות המשיב בעת האירוע אגב‬ ‫אימונים אלו (שם). כלומר, אין לפנינו מקרה שבו נאשם בחר אמצעי המתה כזו או אחר‬
‫באופן מושכל אשר ניתן ללמוד ממנו בבירור על רצון קונקרטי להמית אדם.‬
‫כך גם עוצמת השיקול של מקום הפגיעה נמוך באופן יחסי בנסיבות נקודתיות‬ ‫אלו. בית המשפט המחוזי קבע שהמשיב שיקר בגרסתו כי סבר שהמנוחה נדקרה במותנה.‬ ‫מחומר הראיות שלגביו אין מחלוקת עולה שהמשיב דקר את המנוחה עם סכין באורך של‬ ‫‪ 25‬ס"מ בפלג גופה העליון, מבלי שהוכח כי הדקירה כוונה דווקא לאזור החזה והלב.‬
‫אף נקבע בעבר כי דקירה אחת בלב, אינה בגדר סוף פסוק:‬
‫"בענייננו החדיר המערער את סכינו הישר אל ליבו של‬ ‫המנוח. דקירה אשר כזאת במקור חיותו של האדם, שכל‬ ‫בר-דעת ער לכך כי תוצאתה, על-פי הרוב, קטלנית היא,‬ ‫אכן מקימה, לכאורה, את 'הנחת הכוונה'. אולם בכך לא‬ ‫סגי, ועלינו עוד לברר, אם מכלול הנסיבות אינו מכרסם‬ ‫בהנחה האמורה ומעלה ספק בדבר כוונת הקטילה של‬ ‫המערער" (ע"פ ‪ 511/91‬אשקר נ' מדינת ישראל, פ"ד מו‪(2)‬‬
‫‪.((1992) 51 ,45‬‬
‫במקרה הייחודי שלפנינו, השתלשלות הדברים העובדתית באותם רגעים לא‬ ‫התבררה באופן מדויק. נקבע כי הדקירה התרחשה אגב מגע כלשהו שנוצר בניסיונו של‬ ‫המשיב לקחת את הטלפון הנייד של המנוחה. אף אם מגע זה לא יכונה בתור "מאבק",‬ ‫כפי שנכתב בדעת המיעוט, לא ברור אם מיקום הדקירה היה מכוון כך שניתן ללמוד ממנו‬ ‫באופן מובהק על רצון להמית את המנוחה (ראו והשוו: ע"פ ‪ 4932/00‬יעקבלב נ' מדינת‬ ‫ישראל, פ"ד נו‪ .((2002) 37-35 ,30 (4)‬זאת, בשונה ממקרים שבהם לצד קביעה עובדתית‬ ‫בדבר מיקום הדקירה, ישנה תשתית ראייתית המלמדת על כך שהנאשם כיוון לאותו מקום‬
‫דקירה רגיש ופגיע.‬
‫‪ .50‬אני סבור שיש מקום לקחת בחשבון, במידה מסוימת, את התנהגותו המשונה של‬ ‫המשיב לאחר האירוע. כפי שעולה גם מדעת הרוב, חלק משמעותי מהתנהגות זו מלמד,‬ ‫בעיקרו של דבר, על אדישות ולאו דווקא על כוונה להמית את המנוחה. התנהגותו של‬
‫המשיב שלאחר מעשה, יכולה ללמד גם על כוונה וגם על אדישות, באותה מידה.‬
‫‪ .51‬העובדה שהמשיב לא היה מוטרד מגורל רעייתו לאחר שדקר אותה היא ברורה‬ ‫– הן ממעשיו הן מאמירותיו. לעניין זה התגבשה תמונה ראייתית חד-משמעית, בהתבסס‬

‫‪23‬‬
‫על דבריהם של מספר עדים, ביניהם ילדיהם של בני הזוג. אלא שמלבד זאת, קשה לגבש‬ ‫ממצא ראייתי ממשי במעשיו ואמירותיו של המשיב לאחר האירוע. התנהגותו הייתה‬ ‫פרועה, הוא השליך סכינים על שכניו והתעמת עם השוטרים לאחר שהמתין להם עירום.‬ ‫לפי עדות הבן – ס', המשיב כלל לא זיהה את אביו ואימו עם הגעתם לזירה (פרו' מיום‬ ‫‪ ,22.12.2019‬עמ' ‪ ,38‬ש' ‪ .(29-28‬בית המשפט המחוזי מצא את עדות ס', ככלל – "כנה‬ ‫ומהימנה", גם אם בהקשר זה ראה בדבריו ניסיון להגן על המשיב. הבת – ג', אשר נקבע‬ ‫בדעת הרוב כי יש לייחס גם לעדותה מהימנות גבוהה, מסרה בחקירתה בפני חוקרת ילדים‬ ‫כי לאחר האירוע אביה ישב על המיטה, בהה ו"שם עיפרון בעיניים" (ת‪48/‬א, בעמ' ‪,9‬‬ ‫ש' ‪ .(34-33‬לטענת באי-כוח המשיב, בשלב זה הוא איפר את עיניו. אציין כי בסוגיה‬
‫ספציפית זו לא נקבע ממצא עובדתי בהכרעת הדין.‬
‫בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי המשיב התבטא לאחר הדקירה באומרו כי‬ ‫למנוחה "הגיע" למות בשל היותה "בוגדת". מחד גיסא, ניתן לראות באמירות אלו‬ ‫כמצביעות לעבר כוונה להמית; מאידך גיסא, ניתן לראות בהן כהצדקה לאחר מעשה‬ ‫בלבד. בית המשפט המחוזי לקח בחשבון את התנהלותו של המשיב לאחר מעשה, אולם‬ ‫התנהלות זו יכולה ללמד על אדישות או כוונה באותה מידה, ולבטח לא על תאונה או‬
‫רשלנות.‬
‫‪ .52‬בית המשפט המחוזי אף מצא לנכון לקבל את גרסת המשיב כי מעולם לא חשד‬ ‫במנוחה בבגידה עם גבר אחר וקיבל באופן חלקי את גרסתו שהזכיר את "בגידת" המנוחה‬
‫בהקשר של אנשי הכפר/עיר. כפי שנימק השופט מנדלבום:‬
‫"לעמדתי, ניתן להעלות על הדעת סברה הקושרת בין‬ ‫דברי הנאשם [המשיב – י' א'] על 'בגידת' המנוחה לבין‬ ‫אנשי ה'כפר' (ה'באלאד') שלפיה הנאשם אמר לשוטרים‬ ‫שהמנוחה 'בגדה בו כמו אנשי ה-באלאד' ‪ "[...]‬(פסקה‬
‫‪ 219‬להכרעת הדין).‬
‫בכך, התייחס בית המשפט המחוזי לדברים שמסר המשיב בחקירות במשטרה‬ ‫ובעדותו בבית המשפט, שלפיהם חש כי שכניו ב-"באלאד" בגדו בו ופגעו בו וגילו כלפיו‬ ‫כפיות טובה לאחר שהנאשם פעל לטובתם וסייע להם. זאת, לאחר שהמשיב תיאר‬ ‫בחקירותיו אירועים שונים "שבחלקם נשמעו כבלתי הגיוניים בעליל" כלשון השופט‬ ‫מנדלבום, שבהם נפגע ונבגד המשיב, כביכול, על ידי שכניו. על פי הנטען, הם הרגו את‬ ‫כבשיו, גנבו ממנו "אבנים טובות שמצא" ולא סייעו לו למצוא עבודה. אם כן, את אמירות‬ ‫המשיב בדבר "בגידת" המנוחה לא ניתן לבודד ממכלול התנהגותו התמוהה לאחר‬

‫‪24‬‬
‫האירוע. קביעות אלו סותרות, במידה מסוימת, אחת את רעותה ולמעשה מרוקנות מתוכן‬ ‫חלק משמעותי מהערך הראייתי של אמירות המשיב אשר נקבע שנאמרו.‬
‫לעניין זה, ראוי לציין את דברי באי-כוח המשיב, בביקורתם על קביעות דעת‬ ‫הרוב, כי בית המשפט המחוזי זקף לחובת המשיב אמירות המצביעות על כוונה, אולם‬
‫לא נתן את המשקל הראוי לשלל אמירותיו ולמכלול התנהגותו המקלים עמו.‬
‫‪ .53‬מכלל טעמים אלו, אני שותף לאותה תחושה העולה מחוות דעתו של שופט‬ ‫המיעוט, השופט ליפשיץ, כי מאפייניו הייחודיים של המשיב, לצד העמימות הראייתית‬ ‫המסוימת שנותרה ביחס לדקירה עצמה, מכרסמים ביכולת לבסס ממצא ראייתי בדבר‬ ‫כוונה להמית את המנוחה. במצב חריג זה, אמירותיו ומעשיו של המשיב לאחר האירוע‬ ‫אינם מאפשרים לקבוע, ברמה הנדרשת במשפט הפלילי, כי ניתן לייחס למשיב יסוד נפשי‬
‫של כוונה בהמתת המנוחה.‬
‫‪ .54‬אשוב ואזכיר: "היסוד הנפשי בעבירה כלשהי עניינו ההתייחסות הסובייקטיבית‬ ‫של מבצע העבירה, במישור ההכרתי ובמישור הרצוני, אל היסודות העובדתיים של העבירה"‬ ‫(דברי הנשיא מ' שמגר בע"פ ‪ 5612/92‬מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח‪356 ,302 (1)‬‬ ‫‪ .((1993)‬ניתן ואף נדרש לעשות שימוש בחזקות ראייתיות ובכלים נוספים שהדין מכיר‬ ‫לצורך קביעת ממצא בדבר היסוד הנפשי של נאשם, אולם לא במשקפיים של סבירות או‬ ‫על פי מדד אובייקטיבי יש לקבוע האם מתקיים היסוד הנפשי. בסופו של יום הנטל הוא‬ ‫על המדינה להוכיח, ברף הנדרש במשפט הפלילי, כי מתקיימים כלל חלקי היסוד הנפשי‬ ‫אצל הנאשם הקונקרטי באירוע הקונקרטי. בנטל זה, ככל שמדובר ביסוד חפצי של כוונה,‬
‫לא עמדה המדינה.‬
‫‪ .55‬לסיכום עניין זה, מסקנתי היא כי שרשרת ההתרחשויות אשר הובילו לתוצאה‬ ‫הקטלנית אינה מעלה, מעבר לספק סביר, כי ניתן לייחס למשיב יסוד נפשי של כוונה‬ ‫(ע"פ ‪ 1632/08‬טורק נ' מדינת ישראל, פסקה ‪ ;((4.6.2009) 13‬וכאמור, די לנאשם לעורר‬ ‫ספק סביר בראיות המקימות את החזקה, באמצעות ראיות אחרות או אף על ידי הסבריו‬ ‫שלו, על מנת להפריך את חזקת הכוונה (ע"פ ‪ 10110/03‬גמליאל נ' מדינת ישראל, פסקה‬
‫‪.((11.12.2006) 16‬‬
‫‪ .56‬זאת ועוד, דעת הרוב בבית המשפט המחוזי ראתה ליתן משקל ראייתי בהקשר‬ ‫זה לכך שגרסת ה"תאונה" של המשיב נמצאה כגרסה שקרית. אולם, הפרכת גרסת התאונה‬ ‫אינה פותרת את השאלה בדבר היות היסוד הנפשי של המשיב כוונה או אדישות. ראוי‬

‫‪25‬‬
‫לעמוד על כך שהתרשמותו הכללית של בית המשפט המחוזי מגרסת המשיב הייתה‬ ‫מורכבת. בית המשפט לא דחה באופן גורף את גרסת המשיב: לצד חלקים מגרסת המשיב‬ ‫אשר התקבלו ונתמכו בראיות אובייקטיביות, חלקים אחרים – ובפרט האופן בו תיאר את‬
‫אירוע הדקירה עצמו, נדחו על בסיס עקרון "פלגינן דיבורא".‬
‫כידוע, בית המשפט יכול לפצל את עדותו של עד ביחס לאירוע אחד מתמשך,‬ ‫כך שהוא בוחר לקבל חלק מן העדות ולדחות חלק אחר ממנה (ע"פ ‪ 8444/15‬פלוני נ'‬ ‫מדינת ישראל, פסקה ‪ .((27.10.2016) 12‬אולם, פיצול העדות מחייב יסוד סביר להבחנה‬ ‫בין חלקי העדות ואין לעשותו באופן שרירותי (ע"פ ‪ 8273/07‬כואזבה נ' מדינת ישראל,‬ ‫פסקה ‪ .((18.7.2012) 12‬כעולה מהכרעת הדין, היכן שבית המשפט המחוזי מצא ראיות‬ ‫אובייקטיביות התומכות בגרסת המשיב – אימץ אותה; ואילו היכן שנמצאו סתירות בין‬ ‫הגרסה לראיות אחרות – דחה אותה. השופט מנדלבום, בדעת הרוב, תיאר כך את‬ ‫התרשמותו מגרסת המשיב: "‪ [...]‬גרסה משולבת במסגרתה הובאו על ידי הנאשם [המשיב‬
‫– י' א'] עובדות אמת רבות, אלא שבצידן שילב הנאשם עובדות מהותיות כוזבות ובראשן אלו‬
‫הנוגעות לאירוע הדקירה עצמו" (פסקה ‪ 64‬להכרעת הדין).‬
‫ניכר, כי אותו יסוד סביר שבאמצעותו הבחין בית המשפט המחוזי בין חלקי‬ ‫עדות המשיב, יוצר הבחנה בין אירוע "תאונתי" לבין אירוע דקירה מכוון. כלומר,‬ ‫הסתירה בין הראיות האובייקטיביות לגרסת התאונה, היא שגרמה לדחיית חלק זה בגרסת‬ ‫המשיב. אולם, אותה סתירה אינה קיימת, ודאי שלא באותה עוצמה, בתרחיש שבו‬ ‫הדקירה נעשתה במכוון והמחלוקת היא בין יסוד חפצי של כוונה ליסוד חפצי של‬ ‫אדישות. בהתאם, בעוד ששקריו של המשיב אכן בעלי משקל מסוים לצורך דחיית טענתו‬ ‫כי הדקירה ארעה בשגגה, שהרי הראיות האובייקטיביות הקיימות סותרות גרסה זו, הם‬
‫אינם משלימים את החסר לצורך הבחנה בין אדישות לבין כוונה.‬
‫‪ .57‬כעת לטענת המדינה בדבר היכולת לעשות שימוש, בנסיבות העניין, בהלכת‬ ‫הצפיות. הלכת הצפיות מוגדרת בסעיף ‪20‬(ב) לחוק: "לענין כוונה, ראייה מראש את‬ ‫התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן". מקביעה זו ניתן‬ ‫ללמוד כי המחוקק רואה שקילות מוסרית בין כוונה לגרום לתוצאה לבין צפיית התרחשות‬ ‫התוצאה ברמת הסתברות הקרובה לוודאי (ע"פ ‪ 5492/11‬אלרחמן נ' מדינת ישראל, פסקה‬
‫‪.((5.8.2012) 24‬‬
‫המשמעות היא שבהינתן רמת הצפיות הנדרשת, גם במקרה שבו נאשם מסוים‬ ‫באמת ובתמים לא רצה בהתגשמות התוצאה הפסולה – ניתן יהא להרשיעו בעבירה‬

‫‪26‬‬
‫הדורשת יסוד חפצי של כוונה (ע"פ ‪ 1213/21‬וואסה נ' מדינת ישראל, פסקה ‪13‬‬ ‫‪ (11.8.2022)‬(להלן: עניין וואסה)). אולם, כאמור, השימוש בהלכת הצפיות נגזר ממידת‬ ‫ההסתברות של התרחשות התוצאה. רק כאשר האפשרות להתרחשות התוצאה הקטלנית‬ ‫עולה כדי "אפשרות קרובה לוודאי" ניתן לייחס לנאשם כוונה מכוחה של הלכת הצפיות‬ ‫(גור-אריה, הרפורמה בעבירות ההמתה, בעמ' ‪ .(471‬בנסיבות שלפנינו, בהינתן נתוני‬ ‫האירוע שצוינו לעיל ולמעשה מטעמים דומים לאלו המכרסמים דיים בחזקת הכוונה, לא‬
‫ניתן לקבוע כי הוכחה צפיות ברמה הנדרשת להפעלת הלכת הצפיות.‬
‫בקשה להוספת ראיה חדשה‬
‫‪ .58‬על רקע קביעות אלו, אפנה לבחון את בקשת המשיב להגשת ראיה חדשה בשלב‬ ‫הערעור. כלל הוא, כי על בעלי הדין להביא את כל ראיותיהם לפני הערכאה הדיונית.‬ ‫לצד זאת, סעיף ‪ 211‬לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב‪ ,1982-‬מאפשר‬ ‫לערכאת הערעור לגבות ראיות חדשות או להורות לערכאה הדיונית לגבותן אם היא‬
‫סבורה "שהדבר דרוש לעשיית צדק".‬
‫בקשה שכזו נבחנת לפי שלושה שיקולים עיקריים: הראשון – האפשרות להגיש‬ ‫את הראיות במסגרת ההליך שהתקיים לפני הערכאה הדיונית; השני – עיקרון סופיות‬ ‫הדיון; השלישי – טיבן של הראיות והסיכוי שהגשתן תוביל לשינוי מהותי בתוצאה‬ ‫שנקבעה על ידי הערכאה הדיונית, במובן של "הפיכת הקערה על פיה" (ע"פ‬ ‫‪ 1779/22‬משה נ' מדינת ישראל, פסקה ‪ ;(18.6.2023) 33‬ע"פ ‪ 8957/21‬קרא נ' מדינת‬ ‫ישראל, פסקה ‪ ;(21.5.2023) 52‬וכן יוסף אלרון "קבלת ראיות שלא על פי סדרי הדין"‬ ‫המשפט יב ‪ .((2007) 15‬החלטה בבקשה להגשת ראיות חדשות נסמכת על איזון בין‬ ‫השיקולים הרלוונטיים לעניין, כאשר על המבקש להצביע מדוע נוטה הכף לטובת קבלת‬
‫הבקשה (ע"פ ‪ 2336/16‬מזראיב נ' מדינת ישראל, פסקה ‪.((14.12.2017) 21‬‬
‫‪ .59‬בענייננו, מלבד זאת שטיעוני באי-כוח המשיב באשר לסיבה לאי-הגשת חוות‬ ‫הדעת בפני הערכאה הדיונית אינם משכנעים, אף אין אפשרות כי קבלת הראיה תוביל‬ ‫לשינוי מהותי בתוצאה שנקבעה על-ידי הערכאה הדיונית. חוות הדעת הובאה, בעיקרו‬
‫של דבר, על מנת להתמודד עם שתי קביעות:‬
‫הקביעה הראשונה היא קביעת בית המשפט המחוזי, בדעת רוב, כי המשיב המית‬ ‫את המנוחה בכוונה ולא באדישות. כאמור, לעניין זה אני מקבל את טענת באי-כוח‬
‫המשיב מבלי קשר לחוות הדעת שמבוקש להגישה ולכן היא אינה נדרשת.‬

‫‪27‬‬
‫הקביעה השנייה היא דחיית גרסת המשיב כי הדקירה התרחשה באירוע "תאונתי"‬ ‫כלשהו. בהקשר זה, אין בכוחה של חוות הדעת להפוך את הקערה על פיה. כזכור, גרסה‬ ‫זו הייתה מבוססת על טענת המשיב שלפיה "שכח" כי הסכין בידו והיא כונתה "טענת‬ ‫בדים", אף לפי דעת המיעוט של השופט ליפשיץ. היא לא נדחתה בדוחק או על בסיס‬ ‫ממצא פורנזי כזה או אחר, אלא ממספר רב של טעמים. קביעות בית המשפט המחוזי‬ ‫בהקשר זה התבססו על מארג ראייתי שלם ולא נסמכו באופן משמעותי, אם בכלל, על‬ ‫הממצאים שעליהם המשיב מבקש להשיג באמצעות חוות הדעת (ראו, בין היתר,‬
‫בפסקאות ‪ 265-264‬להכרעת הדין).‬
‫כאן גם המקום לעמוד על הבדל משמעותי בין המקרה שלפנינו לבין המקרה‬ ‫שאליו הפנו באי-כוח המשיב – ע"פ ‪ 7126/03‬אוחנה נ' מדינת ישראל ‪.(22.04.2004)‬‬ ‫באותו מקרה, לאחר שהמנוח נפגע מהסכין והתמוטט במסגרת תגרה בין בני הזוג, זעקה‬ ‫הנאשמת לעזרה וניסתה לעצור את פרץ הדם מצווארו בעזרת מגבת (שם, בפסקה ‪.(7‬‬ ‫בענייננו, המשיב לא נקט מאמץ מינימלי על מנת לסייע לרעייתו הגוססת. הוא אף לא‬ ‫התנהג כמי שהופתע מדקירתה, אלא כמי שדקר אותה במכוון – גם אם לאו דווקא בכוונה‬
‫להמיתה כאמור.‬
‫‪ .60‬לסיכום חלק זה: המקרה דנן, שבו ההבחנה בין יסוד חפצי של כוונה ליסוד של‬ ‫אדישות היא חמקמקה ביותר, מעורר ספק וממחיש את התבונה שברפורמה בעבירות‬ ‫ההמתה. מבחינה מהותית-ערכית, חוסר היכולת להוכיח כי המשיב התכוון להמית את‬ ‫רעייתו, וקביעה כי היה אדיש לגרימת מותה, אינה צריכה להפחית מבחינה "איכותית"‬
‫מחומרת מעשיו. הדין כעת הוא ברור: זה רצח וזה רצח.‬
‫הערעור על גזר הדין‬
‫‪ .61‬בהינתן העובדה שאני סבור שיש לקבל את הערעור ביחס לקביעת בית המשפט‬ ‫המחוזי בדבר היסוד הנפשי של המשיב, יש לבחון את חומרת עונשו. שתי מגמות בפסיקה‬ ‫מובילות, על-פני הדברים, למסקנה כי אין להקל בעונשו של המשיב. הראשונה – עיצוב‬ ‫מדיניות הענישה בעבירת הרצח הבסיסית ביסוד נפשי של אדישות; השנייה – עיצוב‬
‫מדיניות הענישה בעבירת הרצח הבסיסית ביסוד נפשי של כוונה.‬
‫‪ .62‬כפי שתיארתי בהרחבה לעיל, הרפורמה בעבירות ההמתה מחייבת החמרה‬ ‫בענישה בעבירות של המתה ביסוד נפשי של אדישות, אשר כעת מהווה רצח. אחרת,‬

‫‪28‬‬
‫במקום שנבטא את העמדה הרצויה והראויה, שלפיה המתה באדישות היא רצח, נשמר‬ ‫את ההבחנה אשר הייתה קיימת עובר לרפורמה ואשר אותה ביקש המחוקק לשנות.‬ ‫בהתאם, במספר משמעותי של מקרים קיבל בית משפט זה ערעורים של המדינה על קולת‬
‫העונש והורה על החמרת עונשם של מי שהורשעו בעבירות רצח באדישות.‬
‫ב-ע"פ ‪ 1464/21‬קפוסטין נ' מדינת ישראל ‪ (11.9.2022)‬נדחה ערעור על הכרעת‬ ‫הדין וחומרת העונש, והתקבל ערעור המדינה על קולת העונש – כך שהעונש הוחמר מ-‬ ‫‪ 18‬ל‪ 22-‬שנות מאסר בפועל. בעניין דישלבסקי הוחמר עונשו של המשיב שם מ‪ 18-‬ל‪22-‬‬ ‫שנות מאסר בפועל. בעניין גריפאת, שבו המית הרוצח את המנוח במכה בודדת בקרש –‬ ‫הוחמר העונש באופן משמעותי מ‪ 10-‬ל‪ 14-‬שנות מאסר בפועל (ראו גם: עניין חוג'יראת).‬
‫כפי שציינתי בעבר:‬
‫"בכל המקרים הללו שבהם נדונה חומרת העונש בעבירה‬ ‫של רצח ביסוד נפשי של אדישות, העונש הוחמר באופן‬ ‫מדוד בהתחשב בתחילתה של יישום הרפורמה בעבירות‬ ‫ההמתה בכלל זה למסגרת העונשית הראויה וכן בהלכה‬ ‫שלפיה ערכאת הערעור אינה ממצה את מלוא חומרת‬ ‫הדין. מובן, כי אלמלא כן היה נגזר עונש חמור עוד יותר"‬ ‫(ע"פ ‪ 4137/22‬אנאנטאפאק נ' מדינת ישראל, פסקה ‪9‬‬
‫‪.((2.7.2023)‬‬
‫מכאן, שעונש של ‪ 22‬שנות מאסר בגין רצח באדישות, בהתחשב בכלל נסיבות‬ ‫המקרה, אינו חמור. למעשה, מתחם העונש ההולם שקבע בית המשפט המחוזי, הגם‬ ‫שהוא רחב במעט מן הרצוי, התברר לאחר שהתגבשה מדיניות הענישה, ככזה המתאים‬ ‫לעבירת רצח באדישות ולא לרצח בכוונה. זאת כאשר בגדרי המתחם, בית המשפט‬
‫המחוזי בחר נכונה למקם את עונשו של המשיב במרכזו.‬
‫‪ .63‬באופן משלים, בחלוף הזמן עוצבה גם מדיניות הענישה בעבירת רצח בכוונה.‬ ‫את ההתפתחויות המרכזיות בפסיקה סקרתי ב-ע"פ ‪ 1442/22‬ניקולקין נ' מדינת‬ ‫ישראל ‪ (28.5.2023)‬(להלן: עניין ניקולקין) (וראו גם: יוסף אלרון "על אבני הדרך‬ ‫בעיצוב מדיניות הענישה בעבירת הרצח הבסיסית" ספר לכבודו של השופט ניל הנדל (טרם‬
‫פורסם)).‬
‫עיקר הדברים, הוא כי בעניין שפק נדחתה עמדת המדינה כי במקרים של רצח‬ ‫בכוונה, יש להתייחס במסגרת עבירת הרצח הבסיסית לעונש מאסר העולם בתור "עונש‬ ‫מוצא". נקבע שם, כי העונש המרבי הקבוע כעת בגין עבירת הרצח הבסיסית שמור‬

‫‪29‬‬
‫למקרים החמורים ביותר המצדיקים זאת, בדומה לכל עונש מרבי אחר הקבוע בחוק.‬ ‫בהמשך, נקבע בע"פ ‪ 1077/22‬קאדר נ' מדינת ישראל ‪ (1.6.2022)‬כי מתחם ענישה מצומצם‬ ‫בעבירת הרצח ידגיש את מרכזיות עיקרון ההלימה ויצמצם את השפעתן של נסיבות שאינן‬ ‫קשורות בביצוע העבירה, באופן שעולה בקנה אחד עם הרפורמה להבניית שיקול הדעת‬ ‫בענישה, הרפורמה בעבירות ההמתה ועקרון קדושת חיי האדם (שם, בפסקאות ‪.(21-13‬‬
‫כמו כן, בעניין וואסה, נקבע כי קירבה לנסיבות הקבועות בסעיף ‪301‬א(א) לחוק‬ ‫עשויה ללמד כי גם עונשו של נאשם זה צריך להיות קרוב – אם לא דומה, לעונש של מי‬ ‫שהורשע בעבירת הרצח בנסיבות מחמירות (שם, בפסקה ‪ ;(23‬ולצד זאת כי קביעת‬ ‫המחוקק כי גם בגין עבירת הרצח הבסיסית ניתן להשית עונש מאסר עולם כעונש מרבי,‬ ‫עומדת על רגליה שלה, ואינה מחייבת השוואה מתמדת אל מול הנסיבות המחמירות אשר‬ ‫עוגנו בעבירת הרצח בנסיבות מחמירות (שם). בעניין וואסה הוחמר עונשו של הרוצח‬
‫ונגזר לראשונה עונש של מאסר עולם בגין עבירת הרצח הבסיסית.‬
‫אין צורך בענייננו למקם באופן מדויק את העונש הראוי למשיב על מנעד עונשי‬ ‫זה, היות ולא הוכח כי התכוון להמית את המנוחה. די בכך שאציין כי לו הייתי סבור כי‬ ‫המשיב המית בכוונה את המנוחה – מתחייב היה לקבל את ערעור המדינה ולהחמיר‬ ‫בעונשו (ראו והשוו: עניין ניקולקין שבו נגזר על המערער עונש מאסר בפועל של ‪26‬‬ ‫שנים; וכן ע"פ ‪ 1188/23‬אלעמורי נ' מדינת ישראל ‪ ,(16.7.2023)‬שבו נגזר על המערער‬ ‫עונש של ‪ 30‬שנות מאסר בפועל). דומה כי מהפסיקה שהתגבשה עד כה, ניתן להתרשם‬ ‫שעל פי רוב, ומבלי לקבוע מסמרות, העונש בגין רצח בכוונה יהא בין ‪ 25‬שנות מאסר‬ ‫בפועל לעונש של מאסר עולם (ראו והשוו גם: ע"פ ‪ 1978/21‬מדינת ישראל נ' עמאש‬
‫‪.((7.6.2023)‬‬
‫‪ .64‬מכלל טעמים אלו, כפי שציינתי לעיל, על-פניו נראה כי אין הצדקה להקל‬ ‫בעונשו של המשיב. בכל זאת, ולא בלי התלבטות, בנסיבות החריגות של הליך זה, כאשר‬ ‫מדיניות הענישה בגין עבירת הרצח הבסיסית התגבשה והתפתחה באופן משמעותי לאחר‬ ‫גזר הדין של המשיב; ולאחר שכבר נגזר על המשיב עונש של ‪ 22‬שנות מאסר בפועל בגין‬ ‫רצח בכוונה, וכעת התקבלו חלק מטענותיו ונקבע כי רצח את המנוחה מתוך אדישות; יש‬ ‫להקל בעונשו באופן מדוד, כך שיהא עליו לרצות ‪ 20‬שנות מאסר בין סורג ובריח. ברצוני‬ ‫להבהיר כי הקלה זו מקורה בנסיבות המקרה והיא אינה מבטאת את מדיניות הענישה‬
‫הנקוטה בידינו ביחס לעבירת הרצח הבסיסית.‬

‫‪30‬‬ ‫סוף דבר‬
‫‪ .65‬אשר על כן, אציע לחבריי כי הרשעת המשיב בעבירה לפי סעיף ‪300‬(א) לחוק‬ ‫תעמוד בעינה, תוך שמובהר כי המשיב רצח את המנוחה ביסוד נפשי של אדישות; וכי‬ ‫חלף ‪ 22‬שנות מאסר בפועל, יהא עליו לרצות עונש של ‪ 20‬שנות מאסר בפועל, כאשר יתר‬
‫רכיבי גזר הדין יוותרו על כנם.‬

‫ש ו פ ט‬ ‫ש ו פ ט‬ ‫ש ו פ ט‬

‫השופט א' שטיין:‬
‫אני מסכים.‬
‫השופט ח' כבוב:‬
‫אני מסכים.‬
‫הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלרון.‬ ‫ניתן היום, ט"ז באדר ב התשפ"ד ‪.(26.3.2024)‬‬