יוסף אלרון, שופט בית המשפט העליון (בדימוס)

				‫[נוסח ערוך של פסק הדין ממנו הושמטו פרטים חסויים.‬ ‫נוסחו המלא והמחייב של פסק הדין הוא זה אשר ניתן ביום ‪[24.5.2023‬‬

‫ע"פ ‪664/23‬‬

‫בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים‬

‫כבוד השופט י' אלרון‬

‫לפני:‬

‫כבוד השופט א' שטיין‬

‫כבוד השופט י' כשר‬

‫מדינת ישראל‬

‫המערערת:‬

‫נ ג ד‬

‫פלוני‬

‫המשיב:‬

‫ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי ירושלים ב-תפ"ח‬ ‫‪ 38491-12-20‬מיום ‪ 14.12.2022‬שניתנה על ידי סג"נ‬
‫השופט ר' כרמל והשופטים א' רומנוב ו-ש' רנר‬

‫‪(27.3.2023)‬‬

‫ה' בניסן התשפ"ג‬
‫עו"ד ורד חלאוה‬

‫תאריך הישיבה:‬
‫בשם המערערת:‬

‫עו"ד אריאל הרמן; עו"ד חנן ג'בסקי‬

‫בשם המשיב:‬

‫פסק-דין‬

‫השופט י' אלרון:‬
‫‪ .1‬לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (סג"נ השופט ר' כרמל,‬ ‫השופט א' רומנוב והשופטת ש' רנר) ב-תפ"ח ‪ 38491-12-20‬מיום ‪ ,14.12.2022‬בגדרה‬ ‫אישר את פסק דינו מיום ‪ 30.5.2022‬בו הורה על מתן צו אשפוז עבור המשיב לתקופה‬ ‫מרבית של שנה אחת, לפי סעיף ‪15‬(ב) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א‪ 1991-‬(להלן:‬
‫חוק טיפול בחולי נפש).‬
‫הסוגיה המונחת לפתחנו אינה סוגיה עונשית. המשיב זוכה מאחריות פלילית‬ ‫לניסיון רצח קרוביו (להלן: נפגעי העבירה), משנקבע כי היה שרוי במצב פסיכוטי חריף‬

‫‪2‬‬
‫בזמן זה. בעקבות כן, בית המשפט המחוזי הורה על אשפוזו. עתה, נדרשים אנו לבחינת‬ ‫התקופה המרבית לאשפוזו הכפוי במסלול הפלילי.‬
‫רקע עובדתי נדרש‬
‫‪ .2‬נגד המשיב הוגש כתב אישום שלפיו ביום ‪ 27.11.2020‬עובר לשעה ‪ ,19:30‬שלף‬ ‫ממגירת הסכינים בדירת נפגעת העבירה א', סכין בעלת להב באורך של ‪ 20‬ס"מ. או אז,‬ ‫ניגש במהירות לכיוון נפגע העבירה, תוך שהתעלם מקריאות שיעזוב את הסכין, הניף את‬ ‫הסכין לעבר נפגע העבירה ושיסף את פניו בעוד שהוא צעק לעברו שיחדל ממעשיו ואף‬ ‫זרק לעברו כיסא בניסיון להדוף אותו. בנוסף, המשיב דקר את נפגעת העבירה א' בידה‬ ‫השמאלית, וכן שיסף את צווארה של נפגעת העבירה ב' אשר ניסתה להימלט מפניו. לאחר‬ ‫מכן, המשיב פגע פעם נוספת בגופו של נפגע העבירה בעת שזה האחרון גונן בגופו על‬ ‫בנו התינוק מפני הסכין שבידי המשיב. במהלך ההתרחשות, התינוק נפל על שטיח הסלון‬
‫ונחבל בראשו.‬
‫בעקבות מעשיו של המשיב, נגרם לנפגעת העבירה ב' חתך במרכז הצוואר באורך‬ ‫של כ‪ 4-‬ס"מ; לנפגע העבירה נגרמו חתכים עמוקים מהשפה עד הסנטר, וכן חתך בחזהו‬ ‫ובכף ידו; ולנפגעת העבירה א' נגרם ביד שמאל חתך עמוק באורך ‪ 10‬ס"מ שחתך את‬ ‫הגידים ביד וחתך נוסף באורך של ‪ 3‬ס"מ; וכן, השלושה והתינוק נזקקו לטיפול רפואי‬
‫בבית החולים.‬
‫בגין מעשים אלו, למשיב יוחסו ‪ 3‬עבירות של ניסיון רצח לפי סעיף ‪ (1)305‬לחוק‬ ‫העונשין, התשל"ז‪ 1977-‬(להלן: החוק).‬
‫‪ .3‬עוד מתואר בכתב האישום, כי ביום ‪ 28.11.2020‬במהלך קליטת המשיב בבית‬ ‫המעצר בירושלים, הוא התנגד שיעשה בו חיפוש, הניף את ידיו לעבר הסוהרים ואף נשך‬ ‫אחד מהם בכף ידו הימנית. בגין מעשים אלו, למשיב יוחסה עבירה של תקיפת עובד‬
‫ציבור לפי סעיף ‪382‬א(ב)‪ (1)‬לחוק.‬
‫‪ .4‬בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום ‪ 3.5.2022‬נדרש לבחינת מצבו הנפשי של‬ ‫המשיב בעת ביצוע המעשים ואחריותו הפלילית להם. הובהר, כי אין חולק שבמועד‬ ‫ביצוע המעשים המשיב היה נתון "במצב פסיכוטי חריף" כהגדרתו. נקבע, כי למצב זה היו‬ ‫שלושה גורמים – הגורם הדומיננטי והמשמעותי ביותר הוא פוסט-טראומה ממנה סבל‬ ‫בעקבות התעללות חמורה שעבר בילדותו; ושני הגורמים הנוספים, שלהם השפעה‬

‫‪3‬‬
‫משנית, הם שימוש בסם מסוג ‪ LSD‬ומעצרו בעקבות החלטת בית הדין הרבני שהתרחשו‬ ‫כשבועיים עובר לאירועי כתב האישום. אשר על כן, נקבע כי בהתאם להוראות סעיף ‪34‬ח‬ ‫לחוק, המשיב לא היה בר-עונשין בעת ביצוע המעשים שיוחסו לו בכתב האישום, ומשכך‬
‫הורה בהמשך על זיכויו.‬
‫‪ .5‬בפסק דינו מיום ‪ 30.5.2022‬בית המשפט המחוזי קבע כי המשיב "עדיין חולה"‬ ‫כהגדרת סעיף ‪15‬(ב) לחוק טיפול בחולי נפש, כך ששחרורו עלול לסכן את שלומו ואת‬ ‫שלום הציבור. זאת, הואיל והמשיב "אינו שרוי במצב בהיר ובריא" בשל העובדה שהוא‬ ‫סובל מפוסט-טראומה מורכבת ונוכח החשש כי יפסיק את הטיפול בו או ישוב וישתמש‬
‫בסמים מסוכנים. על כן, הורה על מתן צו אשפוז למשיב.‬
‫באשר למשך תקופת האשפוז, בית המשפט המחוזי סבר כי יש ליתן בעניינו צו‬ ‫אשפוז לתקופת אשפוז מרבית הקצרה מתקופת המאסר המרבית בהתאם לסעיף‬ ‫‪15‬(ד‪2)(1‬א) לחוק טיפול בחולי נפש. נקבע, כי בעניינו של המשיב מתקיימות "נסיבות‬ ‫מקילות במיוחד" מאחר שעובר לאירועי כתב האישום אישפז את עצמו מרצון במחלקה‬ ‫סגורה בבית החולים, ושעות ספורות קודם ביצוע המעשים הוצא בכוח אל מחוץ לכותלי‬ ‫בית החולים, חרף סירובו להשתחרר ובקשתו כי יוותר באשפוז. עוד נקבע כי מתקיימים‬ ‫"טעמים מיוחדים" כנדרש, לנוכח נסיבות חייו הקשות, בכללן היה קורבן כאמור‬ ‫להתעללות חמורה בעת שהיה נער. לנוכח האמור, ניתן צו אשפוז בעניינו לתקופה מרבית‬
‫של שנה אחת החל מתחילת אשפוזו בבית החולים.‬
‫‪ .6‬גם לאחר שהדיון הושב לבית המשפט המחוזי לצורך שמיעת טענות הצדדים‬ ‫ביחס למשך תקופת האשפוז המרבית בעקבות החלטת בית משפט זה (ע"פ ‪4804/22‬‬ ‫מדינת ישראל נ' פלוני ‪ ,((15.9.2022)‬בית המשפט המחוזי שב ואישר בהחלטתו מיום‬ ‫‪ 14.12.2022‬את פסק דינו אשר לפיו צו האשפוז שניתן למשיב יעמוד על תקופה מרבית‬
‫של שנה אחת בלבד. על החלטתו זו נסוב הערעור שלפנינו.‬
‫טענות הצדדים בערעור‬
‫‪ .7‬לטענת המערערת יש לפרש את החריג הקבוע בסעיף ‪15‬(ד‪2)(1‬א) לחוק טיפול‬ ‫בחולי נפש באופן מצומצם ביותר כעולה מלשון החוק וכן מדיוני ועדת העבודה, הרווחה‬
‫והבריאות שעסקה בניסוח הוראות סעיף זה.‬

‫‪4‬‬
‫נטען, כי החריג מתייחס לנסיבות מקלות שהן חלק ממעשה העבירה עצמו, ולא‬ ‫כלפי אירועים או נסיבות שהתרחשו עובר למעשה העבירה. מכאן שאין בעובדה כי‬ ‫המשיב ביקש להישאר באשפוז עובר למעשיו כדי לבוא בגדר החריג. עוד נטען כי ממילא‬ ‫נקודת המוצא היא כי המשיב לא אחראי למעשיו ואינו אשם בגינם, והרי צו האשפוז אינו‬ ‫מהווה תחליף לעונש ועל כן אין חשיבות למסכת האירועים שהתרחשו עובר לכתב‬
‫האישום.‬
‫כמו כן, נטען כי החריג נועד ביסודו לחול רק כאשר קיים פער גדול בין מעשה‬ ‫העבירה לעונש המקסימלי הקבוע בצידה וכאשר מדובר "במעשים קלים", כך שלא יהא‬ ‫מצב שבו נאשם יאושפז לשנים ארוכות בגין עבירה פעוטה. על כן, נטען כי ככלל לא‬ ‫ניתן להצביע על "נסיבות מקילות במיוחד" כאשר מדובר במעשי ניסיון לרצח, ובפרט‬ ‫ביחס למעשי המשיב בהם שיסף את גרון נפגעת העבירה ב', חתך את פני נפגע העבירה‬
‫ואף פצע את נפגעת העבירה א'.‬
‫המערערת הוסיפה כי ממילא אין בהעמדת תקופת האשפוז המרבית למשך שנה‬ ‫אחת בלבד כדי ליתן מענה הולם "למסוכנות המופלגת" כלשונה הנשקפת מהמשיב.‬ ‫תקופה שכזו עלולה לאיין את עבודת הוועדה הפסיכיאטרית שתפקידה וסמכותה לקבוע‬ ‫אם המשיב עודנו מסוכן ובהתאם אם הוא זקוק לתקופת אשפוז נוספת. בהקשר זה אף‬ ‫הובהר כי המשיב ממילא מובא באופן עיתי לפני הוועדה הפסיכיאטרית אשר בסמכותה‬ ‫לשחרר את המשיב, וכך סמכותה מהווה 'תחליף' לשיקול הדעת של בית המשפט ביחס‬
‫לתקופת האשפוז המרבית בעת מתן הצו.‬
‫בהשלמת טיעון שהוגשה מטעם המערערת, נטען כי לא ניתן ללמוד על פרשנות‬ ‫המושג "מעשה העבירה" או נסיבות ביצועו מהיקש לדרך פרשנות סעיף ‪40‬ט לחוק או‬ ‫פרשנות 'פתח המילוט' הקבוע בסעיף ‪301‬א(ב) לחוק אשר חוקק כחלק מהרפורמה‬ ‫בעבירות ההמתה, הואיל ועניינם של סעיפים אלו במידת אשמו של נאשם בעוד שבענייננו‬ ‫תכליות חוק טיפול בחולה נפש שונות ביסודן, כאשר צו האשפוז לא נועד להעניש את‬
‫הנאשם, ומידת האשמה כלל אינה רלוונטית לעניינו.‬
‫‪ .8‬מנגד, לעמדת המשיב בדין החיל בית המשפט המחוזי את החריג הקבוע בסעיף‬ ‫‪15‬(ד‪2)(1‬א) לחוק טיפול בחולי נפש והורה על תקופת אשפוז מרבית למשך של שנה‬ ‫אחת. זאת, לנוכח הנסיבות המקלות הייחודיות בהן בוצעו מעשי המשיב, אשר למרות‬ ‫שעשה כל שביכולתו כדי למנוע סיכון, הוצא בניגוד לרצונו מאשפוז בבית החולים ו-‬
‫"נכפה בעל כורחו להיות מופקר לפסיכוזה שהתפרצה בו", כלשונו.‬

‫‪5‬‬
‫אשר לפרשנות החריג, נטען כי לפי פשט לשון הסעיף הוא חל על כל עבירה –‬ ‫חמורה כקלה, כך גם על עבירת ניסיון לרצח. כמו כן, הודגש כי הסעיף מתייחס לכך‬ ‫שמעשה העבירה בוצע במסגרתן של נסיבות מקלות במיוחד, וכי לא מדובר בנסיבות‬
‫מקלות דווקא בביצוע מעשה העבירה עצמו.‬
‫עוד נטען, כי כעולה מחוות דעת המומחים שהוגשו לבית המשפט המחוזי, בשלב‬ ‫זה המשיב אינו פסיכוטי ואין צורך באשפוזו. ממילא, בהיעדר רכיב טיפולי נדרש, יש‬ ‫לפעול לצמצם את אשפוזו שהרי אשפוז אינו בגדר ענישה אלא נועד לספק טיפול לנאשם‬ ‫ולהגן על הציבור מפניו. נטען כי גם בראי היבט זה, הגבלת תקופת האשפוז המרבית של‬
‫המשיב לשנה אחת – הולמת וראויה.‬
‫בהשלמת טיעון מטעם המשיב, נטען כי גם בהתאם לפרשנות המערערת שלפיה‬ ‫נדרש כי הנסיבות המיוחדות יתקיימו במעשה העבירה עצמו, אזי מדובר בענייננו באירוע‬ ‫אחד מתמשך החל מהתלקחות המצב הפסיכוטי ולכל הפחות למן השלב שבו המשיב‬ ‫ניסה להימנע מביצוע העבירה. עוד נטען כי לעניין משך תקופת האשפוז יש להתחשב‬ ‫בכך שהמשיב גילה אחריות וניסה להגן על הציבור למול הרשלנות הנטענת של בית‬
‫החולים.‬
‫דיון והכרעה‬
‫‪ .9‬במוקד הערעור שלפנינו – תקופת האשפוז המרבית אשר בית המשפט יקבע‬ ‫במועד מתן צו האשפוז עבור נאשם-חולה-נפש. אקדים אחרית לראשית ואבהיר כי דין‬ ‫הערעור להתקבל, במובן זה שתקופת האשפוז המרבית בעניינו של המשיב תהיה כתקופת‬ ‫המאסר המרבית בהתאם לסעיף ‪15‬(ד‪ (2)(1‬לחוק טיפול בחולי נפש, היינו תקופת אשפוז‬
‫מרבית של ‪ 20‬שנים.‬
‫אפתח ואציג את המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לענייננו.‬
‫מסגרת נורמטיבית – אשפוז כפוי‬
‫‪ .10‬התמודדות החברה עם חולי הנפש בכלל והיחס אליהם במסגרת המשפט הפלילי‬ ‫בפרט, מעוררת שאלות מורכבות מקדמת דנא (ראו: אפרים שהם-שטיינר חריגים בעל‬ ‫כורחם – משוגעים ומצורעים בחברה היהודית באירופה בימי הביניים ‪.((2007) 155-144‬‬

‫‪6‬‬
‫רק במחצית השנייה של המאה ה‪ 19-‬חלה תפנית ביחס לחולי הנפש אשר נתפסו כבעלי‬ ‫זכויות שוות, ובהתאם המוקד ביחס לחולים הופנה לטיפול בהם ושיקומם (דורית נחמני‬ ‫אלבק "'זכותו היא כזכותו של כל אדם' – על זכויותיהם החוקתיות של הלוקים בנפשם‬ ‫במשפט הפלילי – מפרשת רוט ועד פרשת ואחנון" שורשים במשפט ‪ 284-283 ,283‬(דינה‬
‫זילבר עורכת, ‪.((2020‬‬
‫לעיתים, מחלת הנפש מכה שורש עד כדי פגיעה בתפקוד הקוגניטיבי, הרגשי‬ ‫ובכושר בחינת המציאות והשיפוט של החולה, באופן המוביל לכך שהחולה אינו מסוגל‬ ‫לדאוג לצרכיו ואף עלול להוות סיכון לעצמו ולסביבה, כאשר לא נותר אלא לאשפזו‬ ‫בכפייה – למענו ולמען הציבור. אשפוז כפוי זה פוגע, בלית ברירה, בחירותו ובכבודו‬
‫של החולה ועלול להטיל בו סטיגמה חברתית ועצמית.‬
‫‪ .11‬חוק טיפול בחולי נפש מבהיר ומגדיר כי מטרתו העיקרית של האשפוז הכפוי של‬ ‫נאשם-חולה-נפש היא "קבלת טיפול רפואי" (סעיף ‪35‬(ב) לחוק טיפול בחולי נפש).‬ ‫המשמעות היא כי אמנם חירותו של החולה נפגעת במהלך האשפוז הכפוי, אולם תכליתו‬ ‫היא השבת כבודו וחירותו וכפועל יוצא השבת המסוגלות להיות אחראי להתנהגותו‬ ‫בחברה כבן-חורין (מוטי מרק "כיצד ראוי לקבוע משך צו אשפוז פסיכיאטרי במסלול‬ ‫פלילי? מבט בעדשה של תורת המשפט הטיפולי" ספר אליקים רובינשטיין ‪1996 ,1975‬‬ ‫(אהרן ברק ואח' עורכים, ‪ (2021‬(להלן: כיצד ראוי לקבוע משך צו אשפוז פסיכיאטרי‬
‫במסלול פלילי)).‬
‫מטרה נוספת לאשפוז הכפוי היא הצורך בהגנה על הציבור מפני מסוכנות‬ ‫החולה. זו זכותה, ואף חובתה, של החברה המאורגנת להגן על עצמה ועל חבריה מפני‬ ‫חולי נפש אשר עלולים להוות סכנה (רע"פ ‪ 2060/97‬וילנצ'יק נ' הפסיכיאטר המחוזי – תל-‬ ‫אביב, פ"ד נב‪ (1998) 707 ,697 (1)‬(להלן: עניין וילנצ'יק)). במידה מסוימת, תכליות‬ ‫ומטרות אלו מתנגשות האחת ברעותה, כאשר האיזון העדין ביניהן בכל חברה הוא ביטוי‬
‫לתפיסותיה ועמדותיה.‬
‫‪ .12‬הדרך לאשפוזו הכפוי של נאשם-חולה-נפש במסלול פלילי לפי סעיף ‪ 15‬לחוק‬ ‫טיפול בחולי נפש עוברת דרך שני אפיקים אפשריים – בחינת הכשירות הדיונית של‬ ‫הנאשם לעמוד לדין ובחינת הכשירות המהותית של הנאשם בעת ביצוע המעשים. באפיק‬ ‫הראשון, אילו החליט בית המשפט כי הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין מחמת מחלת הנפש‬ ‫ממנה הוא סובל, יופסקו ההליכים נגדו לפי סעיף ‪ 170‬לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח‬

‫‪7‬‬
‫משולב], התשמ"ב‪ .1982-‬בשלב זה, בית המשפט רשאי להורות על אשפוזו הכפוי לפי‬ ‫סעיף ‪15‬(א) לחוק טיפול בחולי נפש.‬
‫באפיק השני, היה ובית המשפט יקבע כי הנאשם כשיר לעמוד לדין אלא שהוא‬ ‫אינו בר-עונשין מאחר שהיה חולה בעת ביצוע המעשים, והוא "עדיין חולה" בשלב זה,‬ ‫אזי הנאשם יזוכה ובית המשפט יצווה על אשפוזו הכפוי לפי סעיף ‪15‬(ב) לחוק טיפול‬
‫בחולי נפש (רע"פ ‪ 2675/13‬מדינת ישראל נ' וחנון ‪ (3.2.2015)‬(להלן: עניין וחנון)).‬
‫‪ .13‬בשני האפיקים, לאחר שהורה בית המשפט על אשפוזו של הנאשם-חולה-נפש,‬ ‫מועבר עניינו לבחינת ועדה פסיכיאטרית הדנה בעניינו, לכל הפחות, אחת לשישה‬ ‫חודשים (סעיף ‪ 28‬לחוק טיפול בחולי נפש). חירותו של הנאשם-חולה-נפש מסורה אפוא‬ ‫לידי הוועדה הפסיכיאטרית המוסמכת, בין היתר, להורות על שחרורו. כאשר על החלטת‬
‫הוועדה ישנה זכות ערעור לבית המשפט המחוזי (סעיף ‪ 29‬לחוק טיפול בחולי נפש).‬
‫‪ .14‬להשלמת התמונה, לצד אשפוז כפוי במסגרת "מסלול פלילי" הנועד לחולה-נפש‬ ‫המעורב בפלילים, כמפורט לעיל, ישנה אפשרות לאשפוז כפוי במסגרת "מסלול אזרחי"‬ ‫המיועד להסדיר טיפול בחולים שלא ביצעו עבירה, אך מתעורר צורך לאשפזם על רקע‬ ‫מסוכנותם לציבור ולעצמם. ככלל, במסלול האזרחי הפגיעה בחירותו של חולה הנפש‬ ‫היא פחותה מאשר במסלול הפלילי (בש"פ ‪ 2305/00‬פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד‪(4)‬‬ ‫‪ .((2000) 312-308 ,289‬בעוד שברירת המחדל במסלול הפלילי היא כי האשפוז הכפוי‬ ‫נמשך כל עוד הוועדה הפסיכיאטרית לא הורתה על שחרור הנאשם-חולה-נפש (בכפוף‬ ‫לתקופה המרבית), במסלול האזרחי תקופת האשפוז מדודה וקצרה, ובסמכות הוועדה‬ ‫להאריכה לתקופות קצובות בלבד. הבדל נוסף הוא כי בעוד שבמסלול האזרחי רשאי‬ ‫המנהל הרפואי של בית החולים לשחרר או להוציא לחופשות את חולה-הנפש, לא כן‬ ‫במסלול הפלילי בו ההכרעה מסורה לידי הוועדה הפסיכיאטרית, אשר על החלטותיה‬
‫ניתן לערער כאמור לבית המשפט המחוזי.‬
‫‪ .15‬הסדרי האשפוז הכפוי שנקבעו בחוק טיפול בחולי נפש הקימו ביקורת רבה‬ ‫מכיוונים שונים (להרחבה ראו: דרורה נחמני-רוט "סוגיות הנוגעות לתיקונים בחוק‬ ‫טיפול בחולי נפש, התשנ"א‪ "1991-‬רפואה ומשפט ‪ .((2006) 81 ,35‬בעקבות כן, הוקמו‬ ‫ועדות מקצועיות אשר המלצותיהן הבשילו במרוצת השנים לתיקוני חקיקה (דברי ההסבר‬ ‫להצעת חוק טיפול בחולי נפש (תיקון מס' ‪ ,(8‬התשע"ב‪ ,2012-‬ה"ח ‪ 668 ,668‬(להלן:‬ ‫דברי ההסבר לתיקון מס' ‪ .((8‬במוקד תיקוני החקיקה באו לידי ביטוי ביתר שאת תכליות‬

‫‪8‬‬
‫האשפוז הכפוי הנועד כאמור להעניק טיפול רפואי הולם לנאשם-חולה-נפש, בשים לב‬ ‫לצורך בהגנה על נפגעי העבירה ועל הציבור בכללותו בדגש על מסוכנות החולה.‬
‫בתוך כך, לאור תכליות האשפוז הכפוי, הותווה שיקול הדעת של הוועדה‬ ‫הפסיכיאטרית בעת שהיא נדרשת לבחינת שחרורו של נאשם-חולה-נפש. במסגרת זו,‬ ‫נקבע כי הוועדה תשקול, בין היתר, הן את צרכיו הטיפוליים כסיכויי החלמתו והתנאים‬ ‫הדרושים לשיקומו; הן את מסוכנותו, נסיבות ביצוע העבירה שבשלה אושפז, עברו‬ ‫הפלילי ומשך הזמן שחלף מתחילת האשפוז (סעיפים ‪28‬(ב‪-(1‬(ב‪ (2‬לחוק טיפול בחולי‬
‫נפש) (דברי ההסבר לתיקון מס' ‪ ,8‬בעמוד ‪.(672‬‬
‫כמו כן, נקבע כי בעניינו של נאשם-חולה-נפש המואשם בעבירות ניסיון לרצח‬ ‫או רצח תידון ועדה פסיכיאטרית מיוחדת, ולה יוענקו סמכויות פיקוח ובקרה על החולה‬ ‫אף לאחר שחרורו מהאשפוז, וזאת לנוכח מסוכנותו הגבוהה (סעיפים ‪28‬א-ו לחוק טיפול‬
‫בחולי נפש) (דברי ההסבר לתיקון מס' ‪ ,8‬בעמוד ‪.(676-675‬‬
‫תקופת האשפוז המרבית‬
‫‪ .16‬תיקון נוסף ומשמעותי לחוק טיפול בחולי נפש, הניצב בבסיס הערעור שלפנינו‬ ‫הוא קביעת תקופת אשפוז מרבית באשפוז כפוי בגדרי המסלול הפלילי. במקביל לדיוני‬ ‫הוועדות המקצועיות שצוינו לעיל, סוגיה זו הגיעה לפתחו של בית משפט זה בעניין‬ ‫פלוני (ע"פ ‪ 3854/02‬פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית למבוגרים, פ"ד נז‪900 (1)‬‬
‫‪ (2003)‬(להלן: עניין פלוני)).‬
‫בתמצית יתואר כי פלוני הואשם בעבירות תקיפה וגניבה, אולם משנקבע כי הוא‬ ‫אינו מסוגל לעמוד לדין, בית המשפט הורה על אשפוזו. בהמשך הוגשו נגד פלוני כתבי‬ ‫אישום נוספים בגין תקיפה חבלנית ואיומים נגד אמו, וכן הוצא עבורו צו אשפוז נוסף.‬ ‫עניינו של פלוני הובא לפני הוועדה הפסיכיאטרית ואשפוזו הוארך מפעם לפעם נוכח‬ ‫חשש מפני מסוכנותו, כך שבמצטבר פלוני אושפז במשך כ‪ 14-‬שנים. הנשיא א' ברק‬ ‫התרעם על מצבו של פלוני והדגיש כי אילו היה מתנהל משפטו כסדרו והוא היה מורשע,‬ ‫אזי היה מסיים מזמן לרצות את עונשו. בעקבות כך, הביע ביקורת ביחס למצב החוקי‬ ‫החסר וקרא לתקנו באופן שתיקבע הוראה מפורשת הקובעת גג למשך האשפוז הכפוי‬ ‫במסלול הפלילי באופן המאזן בין חירותו של חולה הנפש לבין מסוכנותו לציבור. בד‬ ‫בבד ובהתאם הודגש כי צו אשפוז חורג ממתחם הסבירות כאשר "קיים יחס בלתי סביר‬
‫בין תקופת האשפוז שחלפה לבין העונש המקסימלי שהנאשם היה צפוי לו אילו נערך משפט‬

‫‪9‬‬
‫והוא היה מורשע בו" (עניין פלוני, בעמוד ‪ .(909‬על כן, עניינו של פלוני הושב לבית‬ ‫המשפט המחוזי לבחינה אם יש לבטל את צו האשפוז בעניינו.‬
‫‪ .17‬בחלוף למעלה מעשור מאז ניתן פסק הדין בעניין פלוני, תוקן חוק טיפול בחולי‬ ‫נפש (תיקון מס' ‪ ,(8‬התשע"ה‪ ,2014-‬ס"ח ‪ 128‬(להלן: תיקון מס' ‪ ,(8‬ולראשונה נקבעה‬
‫תקופה מרבית לאשפוז הכפוי במסגרת המסלול הפלילי:‬
‫"‪15‬(ד‪ (1)(1‬בית משפט לא יקבע בצו לפי סעיפים קטנים‬ ‫‪ [15]‬(א) או (ב) את תקופת האשפוז או הטיפול המרפאתי,‬ ‫ואולם יורה בצו על תקופת האשפוז או הטיפול המרפאתי‬
‫המרבית לפי הוראות פסקאות‪ (2)‬ו-‪.(3)‬‬ ‫‪ (2)‬תקופת האשפוז או הטיפול המרבית לא תעלה על‬
‫תקופת המאסר המרבית" (ההדגשה הוספה – י' א').‬
‫עוד נקבע שכאשר עסקינן בנאשם שעניינו מובא לפני בית משפט השלום אזי‬ ‫תהיה התקופה המרבית ‪ 7‬שנים בלבד; כי במקרה של ריבוי עבירות תהיה זאת תקופת‬ ‫המאסר הארוכה מבין העבירות; וכי במקרה של עבירה שדינה מאסר עולם חובה,‬
‫התקופה המרבית תעמוד על ‪ 25‬שנים.‬
‫‪ .18‬גם בכך לא תמה הסוגיה. בתי המשפט נחלקו ביחס לפרשנות התיבה "לא‬ ‫תעלה" – היה מי שסבר כי בכך נותר שיקול דעת לבית המשפט לקבוע תקופת אשפוז‬ ‫קצרה מתקופת המאסר המרבית, ומנגד היה מי שפירש כי לבית המשפט אין מנוס מלקבוע‬ ‫את תקופת המאסר המרבית ותו לא (ראו: פרו' הדיון מיום ‪ 16.11.2015‬ב-ע"פ ‪6365/15‬‬
‫מדינת ישראל נ' גולן ‪.((11.7.2016)‬‬
‫על רקע אי-בהירות זו, תוקן חוק טיפול בחולי נפש (תיקון מס' ‪ (9‬התשע"ו-‬ ‫‪ ,2016‬ס"ח ‪ 947‬(להלן: תיקון מס' ‪ ,(9‬כאשר הובהר בסעיף ‪15‬(ד‪ (2)(1‬כי הכלל הוא:‬
‫"תקופת האשפוז או הטיפול המרבית תהיה תקופת‬ ‫המאסר המרבית" (ההדגשה הוספה – י' א').‬
‫יחד עם זאת, בעקבות ביקורת של חברי ועדת העבודה, הרווחה והבריאות,‬ ‫ובמסגרת הסכמות בין נציגי משרד המשפטים לנציגי הסניגוריה הציבורית, הוסף חריג‬ ‫לכלל הגורף בדבר תקופת המאסר המרבית המנוי בסעיף ‪15‬(ד‪2)(1‬א) לחוק טיפול בחולי‬
‫נפש:‬

‫‪10‬‬
‫"‪2)‬א) על אף האמור בפסקה ‪(2)‬(א) ו-(ב), שוכנע בית‬ ‫המשפט כי מעשה העבירה בוצע בנסיבות מקילות‬ ‫במיוחד, רשאי הוא, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים‬ ‫שיירשמו, להורות בצו כי תקופת האשפוז או הטיפול‬ ‫המרבית תהיה קצרה מתקופת המאסר המרבית" (ההדגשה‬
‫הוספה – י' א').‬
‫‪ .19‬בשלב זה יודגש פעם נוספת – עסקינן, בתקופת האשפוז המרבית. היינו, בצו‬ ‫האשפוז נקבעה תקופת "גג" לתקופת האשפוז הכפוי במסלול הפלילי, אשר לאחריה יש‬ ‫לשחרר את החולה או להעבירו לאשפוז במסגרת המסלול האזרחי. עובר לקביעה זו,‬ ‫כאמור, המחוקק לא הגביל את משך האשפוז הכפוי של החולה במסגרת המסלול הפלילי.‬
‫יוצא אפוא, כי בניגוד לאשר יכול להשתמע, הקביעה של המחוקק כי תקופת‬ ‫האשפוז או הטיפול המרבית תהיה תקופת המאסר המרבית, אינה קביעה מחמירה, כי אם‬
‫קביעה המטיבה את המצב בהשוואה למצב החוקי עובר לתיקון מס' ‪ 8‬ותיקון מס' ‪.9‬‬
‫‪ .20‬יובהר, שגם כאשר נקבעת תקופת אשפוז מרבית כמשך תקופת המאסר המרבית,‬ ‫אין המשמעות היא כי החולה ישהה באשפוז משך זמן זה, אלא כי זהו הזמן המקסימלי‬ ‫האפשרי לשם כך. כך גם פורט והודגש בדברי ההסבר להצעת חוק טיפול בחולי נפש‬ ‫(תיקון מס' ‪ (4‬(תקופת אשפוז או טיפול מרבית), התשע"ו‪ ,2016-‬ה"ח ‪ 580 ,580‬(להלן:‬ ‫דברי ההסבר לתיקון מס' ‪ (9‬כי "כי ברוב המקרים התקופה המרבית לא תהיה התקופה שבה‬
‫יהיה הנאשם מאושפז או תחת צו לטיפול מרפאתי בפועל, אלא הוא ישוחרר לפני תום תקופה‬
‫זו". על כך הוסיפה נציגת משרד המשפטים בדיוני ועדת העבודה, הרווחה והבריאות כי‬ ‫בפועל תקופות האשפוז קצרות ועומדות על מספר חודשים בודדים בלבד (פרוטוקול ישיבה‬ ‫‪ 220‬של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, הכנסת ה‪ (28.3.2016) 21 ,10 ,20-‬(להלן:‬ ‫פרו' הוועדה מיום ‪ ((28.3.2016‬(כן ראו, לעניין חוקתיות תיקון מס' ‪ :9‬ע"פ ‪ 3083/17‬פלוני‬
‫נ' מדינת ישראל, פסקה ‪.((14.8.2018) 26‬‬
‫היחס בין הכלל לחריג‬
‫‪ .21‬על רקע סקירה זו מתבהרת הסוגיה המונחת לפתחנו וחשיבותה – מה היחס בין‬ ‫הכלל לחריג? אימתי ובאילו מקרים רשאי בית המשפט לסטות מן הכלל המורה כי תקופת‬ ‫האשפוז המרבית תהיה כתקופת המאסר המרבית, ותחת זאת ייקבע משך אשפוז מרבי‬ ‫קצר מתקופה זו? סוגיות אלו מחייבות יציקת תוכן פרשני לתיקון מס' ‪ .9‬לאחר פרשנות‬
‫החוק באופן עקרוני, אפנה ליישומה בענייננו.‬

‫‪11‬‬
‫‪ .22‬כצעד פרשני ראשון לבחינת היחס שבין הכלל לחריג, נפנה כמתחייב ללשון‬ ‫החוק. הכלל הקבוע בסעיף ‪15‬(ד‪ (2)(1‬לחוק טיפול בחולי נפש הוא גורף ואינו מאפשר‬ ‫שיקול דעת לסטות מהוראותיו ולפיו תקופת האשפוז או הטיפול המרבית תהיה תקופת‬ ‫המאסר המרבית. מנגד, החריג הקבוע בסעיף ‪15‬(ד‪2)(1‬א) המאפשר לבית המשפט לקבוע‬ ‫תקופת אשפוז מרבית הקצרה מתקופת המאסר המרבית, כולל סייגים, תנאים ושיקול דעת‬
‫באופן המלמד כי תחולתו מצומצמת.‬
‫לצורך הפעלת החריג, על הנאשם-חולה-נפש מוטל נטל משמעותי ביותר לשכנע‬ ‫את בית המשפט כי מתקיימים התנאים המצדיקים חריגה מהכלל בעניינו, וקביעת תקופת‬ ‫אשפוז קצרה מתקופת המאסר המרבית. בתוך כך, לא רק שנדרש כי מעשה העבירה בוצע‬ ‫דווקא בנסיבות מקילות, אלא מודגש כי מדובר בנסיבות מקילות – במיוחד. עוד מבהיר‬ ‫המחוקק כי עסקינן אך ורק במקרים חריגים, ובהתאם נדרש כי בית המשפט ינמק את‬ ‫החלטתו לחרוג מהכלל בטעמים מיוחדים לכך. לאחר כל זאת, גם לאחר שבית המשפט‬ ‫אכן שוכנע כי לפניו מקרה חריג ונסיבותיו מקילות במיוחד – אין הוא מצווה לחרוג‬
‫מהכלל, אלא המחוקק מותיר בידו את שיקול הדעת אם לעשות כן אם לאו.‬
‫רוצה לומר, לשון סעיפי החוק המתווים את הכלל והחריג לעניין תקופת האשפוז‬ ‫המרבית, מנחים לפי פשוטם והגיונם של דברים, כי החריג יחול במקרים מצומצמים‬
‫ביותר.‬
‫‪ .23‬על היחס שבין הכלל לחריג ניתן ללמוד גם מכוונת המחוקק העולה, בין היתר,‬ ‫מדיוני ועדת העבודה, הרווחה והבריאות שעסקו בתיקון החוק. כמפורט לעיל, בעקבות‬ ‫המלצות הוועדות המקצועיות ועניין פלוני, המחוקק ראה לנכון לקבוע תקופה מרבית‬ ‫לאשפוז הכפוי במסגרת המסלול הפלילי, כך הובהרה חשיבות הדבר בדיוני הוועדה על‬
‫ידי נציגת משרד המשפטים:‬
‫"פה אנחנו לא מדברים על ענישה, אנחנו מדברים מישהו‬ ‫שזקוק לטיפול ולכן יש תקופה מרבית על מנת, כי בכל‬ ‫זאת שוללים חירות במסלול הפלילי, לכן לא רוצים שהוא‬ ‫יישכח לשנים רבות ולכן יש את תקופת הגג שהחוק קובע‬
‫אותו" (פרו' הוועדה מיום ‪ ,28.3.2016‬בעמוד ‪.(8‬‬
‫עקרון זה המדגיש את חשיבות קביעת תקופת אשפוז מרבית, תורגם בתיקון מס'‬ ‫‪ 9‬לכלל שלפיו תקופה זו תהיה כמשך תקופת המאסר המרבית, הואיל והמחוקק ביקש‬ ‫"לקבוע תקופה מרבית ברורה לאשפוז או לטיפול מרפאתי, בהתאם לעונש המרבי הקבוע‬

‫‪12‬‬
‫לצד העבירה, בלא מתן שיקול דעת לבית המשפט, באופן שייתר התדיינויות ויספק ודאות‬
‫באשר לתקופת האשפוז" (דברי ההסבר לתיקון מס' ‪ ,9‬בעמוד ‪.(580‬‬
‫‪ .24‬אולם, חברי ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, אשר הכירו בחשיבות קביעת‬ ‫תקופה מרבית לאשפוז הכפוי, התקשו לקבל את יישומו של הכלל באופן גורף, מבלי‬ ‫שנותר שיקול דעת לבית המשפט שנותן את צו האשפוז לקצוב תקופת אשפוז קצרה‬ ‫מתקופת המאסר המרבית. כך הביעה נציגת הסנגוריה הציבורית את חששה מכלל גורף‬
‫שכזה:‬
‫"אנחנו באים ואומרים שזו דרך לא רעה בחלק מהמקרים,‬ ‫אבל זו דרך שלא משיגה את המטרה במקרים אחרים,‬ ‫למה? כי לפעמים יש פער מאוד גדול בין המעשה שנעשה‬ ‫לבין העונש המקסימלי שקבוע בחוק. זה קשור לשיטת‬ ‫הענישה של עונשי מקסימום בארץ. לכן למשל אדם גידל‬ ‫עציץ של מריחואנה ונתפס. זו עבירה פלילית של ייצור‬ ‫סמים, זו עבירה של ‪ 20‬שנות מאסר. אז הם באים ואומרים‬ ‫בסדר, לא ‪ ,20‬בית המשפט יוכל להורות על אשפוז‬ ‫מקסימלי עד שבע כי זו סמכות של בית משפט שלום.‬ ‫ועדיין, היחס בין לגדל עציץ מריחואנה לבין תקופת‬ ‫אשפוז מקסימלית של שבע שנים הוא לא מידתי. הוא לא‬ ‫קשור ‪ [...]‬הבעיה כאן היא במקרים שבהם אדם מבצע‬
‫מעשים שהם מעשים פשוטים שיכולים להיתרגם לעבירות‬ ‫שהן עבירות חמורות יחסית ואז הנטילה המוחלטת של‬ ‫שיקול דעת של בית משפט, שיגיד אני רוצה לשמור על היחס‬
‫בין המעשה, לא בין העבירה" (פרו' הוועדה מיום‬ ‫‪ ,28.3.2016‬בעמוד ‪.(13‬‬
‫בעקבות חשש זה, הוסף החריג המאפשר לבית המשפט לקצוב תקופת אשפוז‬ ‫מרבית קצרה מתקופת המאסר המרבית. כוונת המחוקק אפוא היא למנוע באמצעות החריג‬ ‫מצבים 'אבסורדיים' שבהם נאשם-חולה-נפש עלול לשהות באשפוז כפוי פרק זמן לא-‬
‫מידתי ביחס למעשה העבירה שיוחס לו.‬
‫‪ .25‬אולם, כבר במהלך דיוני הוועדה, נציגת משרד המשפטים הביעה ספק בדבר‬ ‫נחיצות החריג מאחר שניתן מענה לחשש האמור באמצעות הבניית שיקול הדעת של‬ ‫הוועדה הפסיכיאטרית הבוחנת את אשפוזו של החולה. זאת מאחר שלצורך בחינת שחרור‬ ‫החולה על הוועדה לשקול, בין היתר, את נסיבות העבירה שבשלה ניתן צו האשפוז אל‬ ‫מול משך הזמן שחלף מאז תחילת האשפוז (פרו' הוועדה מיום ‪ ,28.3.2016‬בעמוד ‪.(21‬‬ ‫לענייננו, המשמעות היא כי ברוב רובם של המקרים אין צורך בחריג, הואיל והפרוצדורה‬
‫של הליך האשפוז הכפוי ובחינת הוועדה מספקים מענה מובנה לחשש.‬

‫‪13‬‬
‫‪ .26‬זאת ועוד, גם בחינת מטרת האשפוז הכפוי ותכלית הכלל שלפיו תקופת האשפוז‬ ‫תהא כתקופת המאסר המרבית, שופכות אור על היחס שבין הכלל לחריג. כאמור לעיל,‬ ‫חוק טיפול בחולי נפש מציב בראש מעייניו כמטרה עיקרית את הטיפול הרפואי בחולה-‬
‫נפש במסגרת האשפוז, וזאת לצד הגנה על הציבור מפני מסוכנותו.‬
‫על פני הדברים, קביעת תקופה מרבית לאשפוז הכפוי אשר לאחריה החולה‬ ‫משתחרר מאשפוז במסגרת המסלול הפלילי, עלולה לחתור תחת מטרות אלו. זאת מאחר‬ ‫שהאשפוז פוקע בתום התקופה המרבית במנותק מצרכיו הטיפוליים של החולה ואף‬ ‫ממידת מסוכנותו לציבור, בעוד שראוי כי משך הטיפול הפסיכיאטרי ייקבע ויותאם‬ ‫לפרוגנוזה של המחלה, רמת התובנה של החולה למחלה ותסמיניה ובמיוחד ביחס‬ ‫להיענות ולהתמדה בטיפול (כיצד ראוי לקבוע משך צו אשפוז פסיכיאטרי במסלול פלילי,‬
‫בעמוד ‪.(1192‬‬
‫אמנם, בתום תקופת האשפוז הכפוי במסלול הפלילי ניתן להעביר את החולה‬ ‫לאשפוז כפוי במסגרת המסלול האזרחי. אולם הובע ספק של ממש אם יש בכך כדי ליתן‬ ‫מענה לצרכיו הטיפוליים ולספק הגנה נאותה על הציבור מפני מסוכנותו, וזאת לנוכח‬
‫פערי הסמכויות והתנאים שבין המסלול הפלילי למסלול האזרחי (שם, בעמוד ‪.(1194‬‬
‫מבחינה זו, לצורך הגשמת מטרות האשפוז הכפוי נדרש אפוא כי הנאשם-חולה-‬ ‫נפש ישהה את פרק הזמן המיטבי עבור הטיפול בו, לפיכך מוטב כי משך האשפוז לא‬ ‫יוגבל מראש באופן ניכר אשר עלול לפגום במטרות האשפוז הכפוי. לשון אחר: עולה‬ ‫חשש כי יישום מופרז של החריג, יוביל לכך שהנאשם-חולה-נפש ישוחרר מאשפוז בשל‬ ‫פקיעת צו האשפוז, מקום בו צרכיו הטיפוליים טרם נענו והוועדה הפסיכיאטרית לא‬
‫הייתה ממליצה על שחרורו בעיתוי זה.‬
‫‪ .27‬מכאן להיבט שבלב העניין – אשפוז כפוי אינו עונש. אי לכך אין חשיבות לעונש‬ ‫הקונקרטי שיכול היה להיגזר על הנאשם-חולה-נפש. קביעת כלל גורף וטכני שלפיו‬ ‫תקופת האשפוז המרבית תהיה כתקופת המאסר המרבית מלמדת כי אין בחקיקה‬
‫קונוטציה של השוואת האשפוז לעונש, אלא הקפדה על חירות הנאשם-חולה-נפש.‬
‫זאת ועוד, מאחר שהאשפוז אינו עונש אזי המשמעות היא כי לשיקולי ענישה‬ ‫כמידת אשמה, גמול או הרתעה – אין חלק ונחלה ביחס למשך האשפוז הכפוי של החולה.‬ ‫כך שבית המשפט הדן בעניינו של החולה נותר ללא אמות מידה או כלי עזר עבור תחימת‬ ‫תקופת האשפוז, וממילא כל 'מספר' שבית המשפט יקצוב – יהיה בגדר השערה‬

‫‪14‬‬
‫שרירותית ותו לא, או שמא הערכה עונשית שאינה ממין העניין (דברי ההסבר לתיקון מס'‬ ‫‪ ,9‬בעמוד ‪.(580‬‬
‫אף אילו בית המשפט יבקש לקצוב את משך האשפוז בהתאם לצורך הטיפולי‬ ‫של החולה ומסוכנותו – אין לפניו בשלב מתן הצו בסיס עובדתי רפואי מספק לצורך כך.‬ ‫זאת, בין היתר, מאחר שההליך הטיפולי מטיבו הוא הליך דינמי ומתפתח, ולא ניתן לדעת‬ ‫כיצד יגיב החולה לטיפול ואימתי יתייצב מצבו הנפשי (שמואל וולפמן וטלי שקד‬ ‫"מידתיות האשפוז הכפוי בצו פלילי – הצעה לפתרון שיפוטי בהיעדר תיקון לחוק"‬ ‫רפואה ומשפט ‪ .((2015) 49 ,46 48‬משכך, נדרשת בחינה עיתית של מצב החולה שמוקדה‬ ‫בבחינה רפואית. משמע, לא ניתן לקצוב מראש אימתי יושלם הטיפול (פרו' הוועדה מיום‬ ‫‪ ,28.3.2016‬בעמוד ‪ .(10‬מכאן שגם מטעם זה מוטב, מלכתחילה, כי הוועדה הפסיכיאטרית‬ ‫היא זו שתקבע את משך האשפוז במהלך תקופת האשפוז ולא בית המשפט במעמד מתן‬
‫הצו.‬
‫‪ .28‬משמעות הדברים היא כי שיקול הדעת המהותי הדרוש לקביעת משך האשפוז‬ ‫לא ננטש, אלא מרכז הכובד שלו אינו בידי בית המשפט במועד מתן הצו, אלא בידי‬ ‫הוועדה הפסיכיאטרית. כאמור, במסגרת תיקון מס' ‪ 8‬נקבעו אמות המידה אשר לפיהן‬ ‫תבחן הוועדה הפסיכיאטרית את שחרור החולה, באופן שהן משקפות את התכליות‬ ‫והמטרות של האשפוז הכפוי בשים לב למשך האשפוז ונסיבות ביצוע העבירה בשלה‬ ‫ניתן צו האשפוז. פעם נוספת יצוין, כי על החלטת הוועדה ישנה זכות ערעור לבית‬ ‫המשפט המחוזי. בכך משתכלל שיקול הדעת המסור לגופים אלו כאשר השופט בוחן את‬ ‫זכותו של החולה לחירות לצד היכרותו עם מצבו הטיפולי של החולה ומידת מסוכנותו‬ ‫לציבור בשלב זה (ראו: ע"ו ‪ 64836-01-19‬פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית – מרכז בריאות‬ ‫הנפש מזרע, פסקאות ‪ .((6.2.2019) 8-7‬באופן זה, שיקול הדעת לעניין משך האשפוז‬
‫נמסר לגופים המתאימים לצורך החלטה מיטבית.‬
‫‪ .29‬אדרבה, אילו בית המשפט יפעיל שיקול דעת מהותי ויקבע במועד מתן צו‬ ‫האשפוז את תקופת האשפוז המרבית כתקופה הקצרה מתקופת המאסר המרבית, עלולה‬ ‫להתקבל תוצאה הפוכה של פגיעה נוספת בחירותו של החולה. זאת, מאחר שגם במקרה‬ ‫שבו הצורך הטיפולי הושלם, עלולה הוועדה הפסיכיאטרית לנטות שלא לשחרר את‬ ‫החולה בהסתמך על כך שמשך האשפוז אשר נקבע על-ידי בית המשפט, לאחר שהפעיל‬ ‫שיקול דעת מהותי, הוא פרק זמן של "אשפוז ראוי" בעניינו של החולה (כיצד ראוי לקבוע‬
‫משך צו אשפוז פסיכיאטרי במסלול פלילי, בעמוד ‪.(1191‬‬

‫‪15‬‬
‫‪ .30‬מן המקובץ עולה כי הפרשנות הנכונה היא כי ברוב-רובם של המקרים יחול‬ ‫הכלל שלפיו בית המשפט יקבע באופן גורף וטכני את תקופת האשפוז המרבית כתקופת‬ ‫המאסר המרבית, ורק במיעוטם הנדיר של המקרים יחול החריג המאפשר לקבוע תקופת‬
‫אשפוז מרבית קצרה מכך. כך עולה מלשון החוק, רצון המחוקק ותכלית החוק.‬
‫"מעשה העבירה בוצע בנסיבות מקילות במיוחד ‪ [...]‬במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים‬ ‫שיירשמו"‬
‫‪ .31‬על רקע הפרשנות ליחס שבין הכלל לחריג, יש לדקדק בפרשנות התיבה "מעשה‬ ‫העבירה בוצע בנסיבות מקילות במיוחד ‪ [...]‬במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים שיירשמו".‬
‫הצדדים חלוקים אפוא בשני היבטים: האחד, אופי "מעשה העבירה", אם הסעיף‬ ‫חל ביחס לכל עבירה – חמורה כקלה, או שמא מתייחס הוא רק ל"מעשים קלים" וודאי‬ ‫שלא למעשי ניסיון לרצח או רצח; השני, סוג הנסיבות, ובכלל זה, אם הסעיף מתייחס‬ ‫לנסיבות שהן חלק ממעשה העבירה עצמו או שמא אף לנסיבות אשר במסגרתן בוצע‬
‫מעשה העבירה.‬
‫‪ .32‬אשר לאופי מעשה העבירה, כמובא לעיל, החריג הוסף בעקבות ביקורת של חברי‬ ‫ועדת העבודה, הרווחה והבריאות על היותו של הכלל גורף ונטול שיקול דעת לבית‬ ‫המשפט בעת מתן הצו. להמחשת הצורך בחריג, שבו וציינו חברי הוועדה דוגמאות‬ ‫ל"מעשים קלים" אשר ראוי כי עבורם בית המשפט יקבע תקופת אשפוז מרבית הקצרה‬
‫מתקופת המאסר המרבית. כך למשל בדברי נציגת הסנגוריה הציבורית:‬
‫"מה קורה עם אנשים שהעבירה שהם ביצעו היא קלה‬ ‫מאוד? אחזקת סמים, איומים. אחזקת סמים היא דוגמה‬ ‫טובה כי יש יחס מאוד גדול בין החומרה של העבירה לבין‬ ‫העונש המקסימלי. העונש המקסימלי הוא עשרים שנים,‬ ‫אם זה בבית משפט שלום זה יהיה שבע שנים. הרעיון‬ ‫שבית המשפט יורה מראש על אפשרות לאשפז בכפייה‬ ‫אדם עד שבע שנים, רק בגלל שהוא החזיק מריחואנה,‬ ‫הדבר הזה, עליו הוויכוח" (פרוטוקול ישיבה ‪ 238‬של‬ ‫ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, הכנסת ה‪8 ,20-‬‬
‫‪.((24.5.2016)‬‬
‫אולם, על פני הדברים, לשון החריג שהתווספה לחוק אינה מבחינה בין עבירה‬ ‫קלה לעבירה חמורה, כך שתחולת החריג שלפיו ניתן לקבוע תקופת אשפוז מרבית הקצרה‬

‫‪16‬‬
‫מתקופת המאסר המרבית תקפה ביחס לכל עבירה שהיא. כך גם הובהר בדיוני ועדת‬ ‫העבודה, הרווחה והבריאות כאשר סוכם לבסוף להוסיף את החריג:‬
‫"במקרים כאלה, שאנחנו אומרים שאנחנו מעדיפים שהם‬ ‫יהיו חריגים ומטעמים מיוחדים שאותם בית-המשפט‬ ‫יצטרך לרשום, אפשר יהיה לקצר את תקופת המאסר‬ ‫המרבית שקבועה לצד העבירה ולקבוע תקופה קצרה יותר‬ ‫לאשפוז או לטיפול. זה באמת משאיר בידי בית-המשפט‬ ‫שיקול דעת לכל עבירה שהיא. אני אומרת 'לכל עבירה‬ ‫שהיא' כי הייתה פה על השולחן הסתייגות שרצתה‬ ‫להפריד בין סוגי עבירות" (פרוטוקול ישיבה ‪ 262‬של‬ ‫ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, הכנסת ה‪2 ,20-‬‬
‫‪ ((13.6.2016)‬(ההדגשה הוספה – י' א')).‬
‫על כן, פשט לשון החריג וכוונת המחוקק הם כי החריג עשוי לחול ביחס לכל‬ ‫עבירה שהיא. יחד עם זאת, כפי שארחיב בהמשך, במישור המעשי, יש טעם בעמדת‬
‫המערערת כי לאופי מעשה העבירה יינתן משקל בבחינת תחולת החריג אם לאו.‬
‫עם זאת, יובהר כי איני מוצא לאמץ את עמדת המערערת שלפיה באופן קטגורי‬ ‫נאשם-חולה-נפש אשר הואשם בביצוע ניסיון לרצח או רצח, לא יוכל לבוא בשערי‬ ‫החריג. לא ניתן לשלול כי בנסיבות מתאימות וחריגות, אף במקרה זה ישוכנע בית‬ ‫המשפט כי התקיימו הנסיבות המקלות בהן בוצעה העבירה אשר מצדיקים קביעת תקופת‬
‫אשפוז מרבית קצרה מתקופת המאסר המרבית.‬
‫‪ .33‬מכאן, לבחינת סוג הנסיבות.‬
‫בדיון שלפנינו, ובהשלמת טיעון שהוגשה בכתב לאחר מכן, ביקשו הצדדים‬ ‫ללמוד על פרשנות סוג הנסיבות באמצעות היקש מקביעות בית משפט זה לעניין 'פתח‬ ‫המילוט' הקבוע בסעיף ‪301‬א(ב) לחוק. בתמצית יצוין כי לפי סעיף זה, מדובר במקרה‬ ‫שעל אף שניתן להרשיע נאשם בעבירת הרצח בנסיבות מחמירות, הוא יורשע בעבירה‬ ‫שחומרתה פחותה – עבירת הרצח 'הבסיסית', וזאת בהתקיים "נסיבות מיוחדות שבשלהן‬ ‫המעשה אינו מבטא דרגת אשמה חמורה במיוחד". בעניין חיים נקבע כי הנסיבות‬ ‫המיוחדות בהן ניתן להתחשב הן נסיבות המתקיימות במעשה העבירה, להבדיל מנסיבות‬ ‫אישיות של העושה אשר אין ביכולתן לקיים את הוראות 'פתח המילוט' (ע"פ ‪6338/20‬‬ ‫חיים נ' מדינת ישראל, פסקה ‪ ;(7.7.2022) 19‬ע"פ ‪ 3308/17‬וחידי נ' מדינת ישראל, פסקה‬
‫‪ 35‬לפסק דינו של חברי השופט א' שטיין ‪.((15.1.2020)‬‬

‫‪17‬‬
‫בהיקש לענייננו, ובזהירות המתבקשת מאחר שתכליות סעיף 'פתח המילוט'‬ ‫והאשפוז הכפוי שונות במהותן, מקובל עליי כי סוג הנסיבות אשר נכללות בגדרי החריג‬ ‫בענייננו הן נסיבות הכרוכות במעשה העבירה אך לא נסיבותיו של עושה מעשה העבירה (כן‬ ‫ראו: ת"פ (מחוזי חי') ‪ 33060-04-22‬מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה ‪ .((16.6.2022) 8‬הווה‬ ‫אומר: המחוקק ביקש ליצור 'קורלציה' בין תקופת האשפוז הכפוי לבין חומרתו של‬ ‫המעשה הפלילי שבוצע על-ידי הנאשם-חולה-נפש. כך לדוגמה, לא ניתן להתחשב‬ ‫בשיקולים של עבר פלילי, נסיבות חיים אישיות ואף לא בנטילת אחריות על המעשים או‬
‫הבעת חרטה על ביצועם.‬
‫‪ .34‬זאת ועוד, כזכור, אשפוז כפוי אינו בגדר עונש. משכך, אין מקום להתחשב‬ ‫בשיקולים של גמול, אחריות ומידת אשמה ביחס למעשה אשר יוחס לנאשם-חולה נפש.‬ ‫משנקבע כי חולה הנפש לא היה בר-עונשין בעת ביצוע המעשים, אזי הוא אינו נושא‬ ‫באחריות פלילית למעשיו וכך גם לא ראוי כי ידבק בו כתם מוסרי בגין מעשים אלו (עניין‬ ‫וחנון, בפסקה ‪ .(6‬ביסוד סייג זה, ניצב הרצון להימנע מלהכתים או להעניש אדם נטול‬ ‫הבנה של מעשיו או של הפסול בהם, שאם לא כן – "הענשתו בשל מעשהו הפלילי כמוה‬ ‫כהענשה בשל טירופו, דבר שרגש הצדק סולד בו" (ע"פ ‪ 118/53‬מנדלברוט נ' היועץ המשפטי‬ ‫לממשלה, פ"ד י ‪ ;(1956) 311 ,281‬כן ראו, יעקב בזק משפט ופסיכיאטריה – אחריותו‬
‫המשפטית של הלקוי בנפשו ‪.((2006) 22-18‬‬
‫בדומה, גם הפסקת ההליך הפלילי כלפי נאשם-חולה-נפש אשר נקבע כי אינו‬ ‫כשיר לעמוד לדין והעברתו לאשפוז כפוי מגבילה במידת מה את האפשרות לקיום משפט‬ ‫לבירור אשמתו בשלב זה (עניין וחנון, בפסקאות ‪ ;9-7‬בש"פ ‪ 90/18‬מדינת ישראל נ' פלוני,‬ ‫פסקה ‪ .((13.2.2018) 8‬המשמעות לענייננו היא כי בין כך ובין כך, אין לבחינת מידת‬
‫האשמה או מידת האחריות של הנאשם-חולה-נפש מקום בבחינת תחולת החריג.‬
‫‪ .35‬המסקנה המתבקשת ביחס לפרשנות התיבה "מעשה העבירה בוצע בנסיבות‬ ‫מקילות במיוחד", היא כי אין לפרש מילים אלו כמתייחסות למידת האשם של הנאשם-‬ ‫חולה-נפש. אחרת, יימצא כי במקום הקביעה ה"קשיחה" שקבע המחוקק – בדיוק על‬ ‫מנת להימנע ממעמד טיעונים לעונש ומדיון המתבסס על שיקולי ענישה, בית המשפט‬ ‫יערוך מעין "משפט פלילי" ויכריע האם ישנן נסיבות מקילות במיוחד בהתחשב בשיקולי‬
‫ענישה.‬
‫‪ .36‬אם כך, באילו מקרים אכן יהיה מדובר ב"נסיבות מקילות במיוחד"? לטעמי,‬ ‫הפרשנות המתיישבת עם לשון החוק, תכליתו וכוונת המחוקק היא שתחולת החריג‬

‫‪18‬‬
‫מיועדת למקרים נדירים, אשר למן הרגע הראשון ניכר כי חומרתו של מעשה העבירה‬ ‫אינה מצדיקה אשפוז כאורך תקופת המאסר המרבית. אותם מקרים, שבהם כאשר נבחן‬ ‫המעשה כשלעצמו – אין כל פרופורציה סבירה בינו לבין תקופת האשפוז המרבית. על כן,‬ ‫כאמור לעיל, במישור המעשי, קשה לחשוב על מקרה שבו בעבירה כגון רצח או ניסיון‬
‫רצח קושי זה עלול להתעורר, אולם אין לשלול כל אפשרות כי כך יהיה.‬
‫‪ .37‬שאלה נגזרת היא מהן גבולות ה'מעשה'. ביחס לסוגיה זו, איני סבור כי ניתן‬ ‫להציב קו גבול חד וברור, אלא יש להכריע בכל מקרה ומקרה בהתאם לנסיבותיו‬ ‫ומאפייניו הייחודיים. אולם, יש להבהיר – כי בין כה וכה אין מקום להחדיר לתוך בחינת‬
‫נסיבות ה'מעשה' התחשבות בשיקולי אחריות ואשם, כפי שנקבע לעיל.‬
‫בענייננו, אין צורך להידרש ולהכריע בשאלה זו בפירוט, מאחר שהטעם‬ ‫להתערבות בהחלטת בית משפט המחוזי הוא כי ניתן בה משקל רב – שלא כנדרש –‬
‫לשיקולי אשם ואחריות ולנסיבותיו האישיות של המשיב. לכך אפנה כעת.‬
‫מן הכלל אל הפרט‬
‫‪ .38‬בענייננו, בית המשפט המחוזי שגה עת שהחיל את החריג הקבוע בסעיף‬ ‫‪15‬(ד‪2)(1‬א) לחוק טיפול בחולי נפש וקבע תקופת אשפוז מרבית קצרה מאשר תקופת‬
‫המאסר המרבית, לא כל שכן למשך שנה אחת בלבד.‬
‫‪ .39‬בפתח הדברים, יוזכר כי נקודת המוצא היא כי קביעת תקופת אשפוז מרבית אין‬ ‫משמעה כי החולה ישהה בהכרח במשך מלוא התקופה באשפוז כפוי, אלא כשמה כן היא‬ ‫– תקופה מרבית. מעת לעת, מחויבת הוועדה הפסיכיאטרית לבחון את עניינו של החולה‬ ‫ולקבוע, בין היתר, בהתאם להתקדמות הטיפול ובשים לב למסוכנותו אם ניתן להורות‬ ‫על שחרורו. כך שהיה וישתפר מצבו במידה הולמת הוועדה עשויה להורות על שחרורו‬
‫מאשפוז, גם מבלי ששהה באשפוז כתקופת האשפוז המרבית.‬
‫‪ .40‬מעשיו של המשיב קשים עד מאוד. עת שהה בדירה עם נפגעי העבירה, ניגש‬ ‫לפתע למטבח, שלף מן המגירה סכין ופתח במסע של דקירות ואלימות, בעוד נפגעי‬ ‫העבירה מתחננים שיחדל ממעשיו. אולם המשיב, אשר היה נתון במצב פסיכוטי חריף‬ ‫באותה העת, התהלך בבית כשהסכין מונפת בידו, דקר ופצע את נפגעי העבירה תוך שניסו‬ ‫למלט את נפשם מפניו, ללא הועיל. במעשיו, המשיב חתך את פני נפגע העבירה; שיסף‬ ‫את גרונה של נפגעת העבירה ב'; חתך את יד נפגעת העבירה א', וכמעט שדקר תינוק בן‬

‫‪19‬‬
‫כמה חודשים בודדים. כתב האישום מתאר התרחשות מבעיתה, כאשר במשך דקות‬ ‫ארוכות המשיב סיכן את חייהם של נפגעי העבירה.‬
‫לא הרחבתי בתיאור זה כדי להצביע על מידת האשם שבמעשיו של המשיב, אלא‬ ‫כדי להניח את הדעת בכך שלא מדובר במקרה שבו אין כל פרופורציה סבירה בין מעשה‬ ‫העבירה לבין תקופת האשפוז המרבית; לא מדובר במקרה שבו למן הרגע הראשון ניכר‬ ‫כי חומרת מעשה העבירה אינה מצדיקה אשפוז כאורך תקופת המאסר המרבית; ולא‬ ‫מדובר במקרה שבו "מעשה העבירה בוצע בנסיבות מקילות במיוחד" כדרישת החריג‬
‫לתקופת האשפוז המרבית.‬
‫‪ .41‬האירועים שהתרחשו עובר למעשי המשיב, ונסיבות חייו האישיות אשר היו‬ ‫ברקע להם – לא נעלמו מעיניי – ואף על פי כן, בית המשפט המחוזי שגה כאשר התחשב‬
‫באירועים ונסיבות אלו בבחינת תחולת גדרי החריג. אפרט.‬
‫כשבועיים קודם אירועי כתב האישום, המשיב אשר היה מודע להיותו מסוכן‬ ‫לציבור, ניגש מרצונו לבית החולים ואשפז את עצמו בטרם יאונה רע לאיש. ביום האירוע,‬ ‫סרב להשתחרר מבית החולים אשר אנשיו נאלצו להפעיל כוח על המשיב כדי לסלקו‬ ‫מתחומי בית החולים. בחלוף שעות בודדות, המשיב שלף את הסכין ופתח במסע אלימות‬
‫כלפי נפגעי העבירה אשר אך באורח פלא נגמר ללא אובדן חיי אדם.‬
‫אירועים אלו עמדו במוקד קביעת בית המשפט המחוזי כי מעשי המשיב באים‬ ‫בגדרי "המעשה בוצע בנסיבות מקילות במיוחד" – ובכך, טעות בידו. ייתכן שניתן להבין‬ ‫את נטייתו האינטואיטיבית של בית המשפט המחוזי לשקול את העובדה כי עובר לביצוע‬ ‫המעשים, המשיב שוחרר מבית החולים בניגוד לרצונו. למרות זאת, ושמא יש לומר‬ ‫מטעם זה ממש, אין לעשות כן במועד מתן צו האשפוז הואיל ואין להתחשב בשיקולי‬ ‫ענישה ובכללם שיקולי אשמה ואחריות בבחינת תחולת החריג לכלל בדבר תקופת‬
‫האשפוז המרבית.‬
‫במקרה אחר בו נאשם-חולה-נפש הכה למוות חולה אחר בעודם מאושפזים‬ ‫במחלקה סגורה בבית חולים לחולי נפש, פסע בית המשפט המחוזי בדרך הילוכנו, וכך‬
‫קבע:‬
‫"אכן, מנקודת ראותו של הנאשם ומשפחתו, הוא עשה כל‬ ‫שביכולתו על מנת לטפל בעצמו ובמחלתו ולמנוע את‬

‫‪20‬‬
‫הסיכון הנשקף ממנו, אך העדר אשמה מוסרית הוא המצב‬ ‫הקיים בכל מקרה בו מזוכה נאשם מחמת אי שפיות.‬ ‫מעשיו של הנאשם כללו אלימות קשה ביותר ותוצאתם‬ ‫הינה קיפוח חיי אדם, חסר ישע כבן ‪ ,80‬בעל משפחה,‬ ‫אשר מצא את מותו בנסיבות טרגיות בעודו מאושפז בבית‬ ‫חולים לצורך קבלת טיפול. במצב דברים זה, לא ניתן‬ ‫לומר כי נסיבות ביצוע העבירה בענייננו הן 'נסיבות‬ ‫מקילות במיוחד'" (תפ"ח (מחוזי מרכז) ‪57644-07-21‬‬
‫מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה ‪.((7.3.2022) 31‬‬
‫‪ .42‬כך גם, בית המשפט המחוזי שגה כאשר מנה את נסיבותיו האישיות של המשיב‬ ‫בגדרי "טעמים מיוחדים" הדרושים לתחולת החריג. כמפורט לעיל, בצעירותו, היה המשיב‬ ‫קורבן להתעללות קשה, אשר מפאת צנעת הפרט אין מקום להרחיב בפרטים אודותיה,‬ ‫ודי אם נאמר כי המדובר בפרשייה מקוממת הכוללת התעללות חריגה בהיקפה. כפי‬ ‫שקבע בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום ‪ ,3.5.2022‬ההתעללות שעבר המשיב‬ ‫בצעירותו נותנת אותותיה בחייו הבוגרים, ואף היוותה גורם משמעותי להתרחשות המצב‬
‫הפסיכוטי שחווה בעת ביצוע מעשי ניסיון הרצח של נפגעי העבירה.‬
‫יחד עם זאת, חרף היות נסיבותיו האישיות של המשיב קשות לעיכול ומכמירות‬ ‫לב, אין להתחשב בהן במסגרת בחינת תחולת החריג, מאחר שהנסיבות הבאות בשעריו‬
‫כרוכות במעשה העבירה להבדיל מעושה מעשה העבירה.‬
‫‪ .43‬יודגש פעם נוספת כי משמעות קביעה זו היא כי מרכז הכובד של בחינת נסיבות‬ ‫המקרה עובר ממועד מתן צו האשפוז בידי בית המשפט, לבחינת הוועדה הפסיכיאטרית‬ ‫ולאישורו של בית המשפט המחוזי בשלב הערעור, במידת הצורך. בשלב זה, נשקלים זה‬ ‫מול זה, בין היתר, ההתקדמות הטיפולית של החולה, מסוכנותו לציבור וכן גם נסיבות‬
‫ביצוע מעשה העבירה, עברו הפלילי ומשך הזמן שחלף מתחילת האשפוז.‬
‫‪ .44‬הנה כי כן, בעניינו של המשיב יש להחיל את הכלל הקבוע בסעיף ‪15‬(ד‪(2)(1‬‬ ‫לחוק טיפול בחולי נפש שלפיו תקופת האשפוז או הטיפול המרבית תהיה כתקופת‬ ‫המאסר המרבית, הואיל ולא התקיימו התנאים הדרושים לצורך תחולת החריג המנוי‬ ‫בסעיף ‪15‬(ד‪2)(1‬א) לחוק טיפול בחולי נפש, המאפשר לבית המשפט לקבוע תקופת‬
‫אשפוז מרבית קצרה מתקופת המאסר המרבית.‬
‫‪ .45‬למעלה מן הנדרש, הרי שגם אילו היה מקום לקבוע תקופת אשפוז מרבית הקצרה‬ ‫מתקופת המאסר המרבית, ואיני סבור שכך, תקופת אשפוז מרבית של שנה אחת בלבד,‬ ‫כקביעת בית המשפט המחוזי, אינה מתאימה בנסיבות העניין בהתאם למטרות האשפוז‬

‫‪21‬‬
‫הכפוי במסלול הפלילי. כזכור, המטרה העיקרית של האשפוז הכפוי היא להעניק טיפול‬ ‫רפואי הולם לחולה לצד בחינת מידת מסוכנותו לעצמו ולציבור. מבלי לקבוע מסמרות,‬ ‫מדו"ח הוועדה הפסיכיאטרית המיוחדת מיום ‪ ,16.11.2022‬עולה ספק אם בפרק זמן של‬ ‫תקופה מרבית של שנה אחת בלבד ניתן להעניק למשיב טיפול הולם. בשל צנעת הפרט‬ ‫אמנע מלפרט אלא אסתפק ואציין כי מדו"ח הוועדה עולה כי גם אם חל שיפור במצבו‬ ‫הרפואי והנפשי, דומה כי עוד נותרה כברת דרך טיפולית עבורו. אילו אכן ישוחרר המשיב‬ ‫מהאשפוז הכפוי במסגרת המסלול הפלילי בטרם הושלם הליך טיפולו באופן מיטבי –‬ ‫יצא שכרו בהפסדו. ממילא, כאמור, הכרעה בסוגיה הטיפולית מסורה לשיקול דעתה של‬
‫הוועדה הפסיכיאטרית המיוחדת.‬
‫כמו כן, ככלל, ביחס לנאשם-חולה-נפש אשר הואשם בביצוע ניסיון לרצח או‬ ‫רצח, לימדנו המחוקק כי "נאשמים אלה מאופיינים ברמת מסוכנות גבוהה נוכח הערכתם‬
‫של גורמי בריאות הנפש כי מעשה רצח מהווה חציית קו אדום שהוא חריג לגבי חולי נפש,‬
‫אלימים ככל שיהיו" (דברי ההסבר לתיקון מס' ‪ ,8‬בעמוד ‪ .(674‬כן נכונים הדברים בעניינו‬ ‫של המשיב אשר לגביו נקבע אך לאחרונה בחוות הדעת של הוועדה הפסיכיאטרית‬
‫המיוחדת מיום ‪ 16.11.2022‬כי "המטופל מהווה סכנה ברמה בינונית לאחרים".‬
‫‪ .46‬נוסף על כך, בנסיבות העניין, בשים לב לחוות הדעת בעניינו של המשיב ולנוכח‬ ‫טיב מעשיו, קביעת תקופת אשפוז מרבית למשך שנה אחת עלולה לפגום בעבודתה של‬ ‫הוועדה הפסיכיאטרית המיוחדת. מלאכת האיזון בין צרכיו הטיפוליים של החולה ומידת‬ ‫מסוכנותו לציבור לבין שלילת חירותו בדרך של אשפוז כפוי, נמסרה על-ידי המחוקק‬ ‫לוועדה הפסיכיאטרית המיוחדת. קציבת תקופה מרבית קצרה כשנה אחת בלבד, עלולה‬
‫לרוקן מתוכן את סמכויות הוועדה ולאיין את תכלית עבודתה.‬
‫‪ .47‬זאת ועוד אחרת, אף בית המשפט המחוזי היה ער לקושי בקביעת תקופת אשפוז‬ ‫מרבית קצרה למשך שנה אחת בלבד, מאחר שתקופה זו נושאת בחובה "חשש שהנאשם‬ ‫[המשיב – י' א'] ישוב על מעשיו" כלשונו, אלא שלדידו המענה לכך מצוי, בין היתר,‬
‫ב"סמכותו 'האזרחית' של הפסיכיאטר המחוזי לתת הוראת אשפוז" כדבריו.‬
‫אולם, דומה כי בכך בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו כדבעי לפערים המהותיים‬ ‫בין סמכויות האשפוז במסלול האזרחי לבין המסלול הפלילי, כמפורט לעיל. כך בייחוד‬ ‫לנוכח העובדה כי בעוד שאינטרס החולה ואינטרס הציבור נשמרים במסלול הפלילי על-‬ ‫ידי כך שלצורך שחרור החולה מאשפוז נדרשת החלטת הוועדה הפסיכיאטרית אשר גם‬ ‫עליה ישנה זכות ערעור לבית המשפט המחוזי, הליך שכזה אינו קיים במסלול האזרחי‬

‫‪22‬‬
‫אשר בו די בהחלטת המנהל הרפואי של בית החולים כדי לשחרר את החולה מאשפוז.‬ ‫יתר על כן, גם אם הוועדה הפסיכיאטרית אכן תדון בעניינו של החולה במסגרת המסלול‬ ‫האזרחי, אין בהכרח חובה להעמיד לרשותה במסלול האזרחי את כל המידע בעניינו של‬ ‫החולה, ובכלל זה מידע על מידת המסוכנות הנשקפת ממנו (ראו: תקנה ‪ 49‬לתקנות טיפול‬ ‫בחולי נפש, התשנ"ב‪ .(1992-‬רוצה לומר, בנסיבות אלו, אין להסתמך על אפשרות‬ ‫האשפוז במסגרת המסלול האזרחי כחלופה לאשפוז במסלול הפלילי. גם מטעם זה תקופת‬
‫אשפוז מרבית למשך שנה אחת, אינה מתאימה בעניינו של המשיב.‬
‫‪ .48‬אשר על כן, בהינתן האמור לעיל, בעניינו של המשיב יש להורות כי צו האשפוז‬ ‫יחול בהתאם לכלל הקבוע בסעיף ‪15‬(ד‪ (2)(1‬לחוק טיפול בחולי נפש שלפיו תקופת‬
‫האשפוז או הטיפול המרבית תהיה כתקופת המאסר המרבית.‬
‫סוף דבר‬
‫‪ .49‬אציע אפוא לחבריי כי נקבל את הערעור כך שתקופת האשפוז המרבית בעניינו‬ ‫של המשיב תהיה כתקופת המאסר המרבית – ‪ 20‬שנים, ואין הצדקה לקביעת תקופת‬
‫אשפוז מרבית קצרה מכך.‬
‫אשוב ואדגיש כי עניין לנו בתקופת אשפוז מרבית, אשר כשמה כן היא – מרבית.‬ ‫במצוות המחוקק, עניינו של המשיב יובא מעת לעת בפני הוועדה הפסיכיאטרית‬ ‫המיוחדת, אשר בהתאם למצבו הנפשי והטיפולי ובשים לב למידת מסוכנותו, עשויה‬
‫להתיר את כבלי האשפוז עוד בטרם מלאו ימי תקופת האשפוז המרבית.‬
‫אוסיף ואחתום כי אמנם בכל יום בו שוהה נאשם-חולה-נפש באשפוז כפוי‬ ‫חירותו מוגבלת וכבודו נפגע, אולם בכל יום שכזה אני תקווה כי עושה הוא צעד נוסף‬ ‫במסלול הטיפולי לעבר שיקומו ושילובו מחדש בחברה, ללא שנשקפת ממנו סכנה לעצמו‬
‫ולזולתו.‬
‫ש ו פ ט‬

‫ש ו פ ט‬

‫‪23‬‬ ‫השופט א' שטיין:‬
‫אני מסכים.‬

‫השופט י' כשר:‬
‫אני מסכים עם חברי, השופט י' אלרון, כי נסיבות ביצוע העבירה במקרה דנן,‬ ‫כפי שתוארו בפסק דינו (ופסקה ‪ 18‬לפסק דינו של בית המשפט קמא), אינן מהוות‬ ‫"נסיבות מקילות במיוחד", כמובנן בהוראת סעיף ‪15‬(ד‪2)(1‬א) לחוק טיפול בחולי נפש,‬ ‫התשנ"א – ‪ 1991‬(להלן: החוק), וזאת לאור תכליתו. לפיכך, מסכים אני גם עם קביעתו‬ ‫של חברי השופט אלרון כי דין הערעור להתקבל במובן זה שתקופת האשפוז המרבית‬
‫בעניינו של המשיב תהיה כתקופת המאסר המרבית, קרי – ‪ 20‬שנים.‬
‫יחד עם זאת, אבקש להעיר כי נסיבות ביצוע העבירה מהסוג אליהן התייחס בית‬ ‫המשפט קמא בפסקה ‪ 18‬לפסק דינו, יכול שיובאו בחשבון על ידי הוועדה הפסיכיאטרית‬ ‫בדיוניה, בשקלה את "נסיבות העבירה שבשלה ניתן צו האשפוז או הטיפול המרפאתי",‬ ‫כמשמעותן בסעיף סעיף ‪28‬א לחוק. זאת, כמובן, מבלי שאביע דעה כיצד על הוועדה‬
‫הפסיכיאטרית המיוחדת שתדון בעניינו של המשיב לשקול את שיקוליה.‬
‫ש ו פ ט‬
‫הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלרון.‬
‫נוסח ערוך - פורסם היום, כ"ב בסיון התשפ"ג ‪.(2023.11.6)‬‬