יוסף אלרון, שופט בית המשפט העליון (בדימוס)

				‫בבית המשפט העליון‬

‫ע"פ ‪6576/23‬‬ ‫ע"פ ‪6734/23‬‬

‫כבוד השופט יוסף אלרון‬

‫לפני:‬

‫כבוד השופט אלכס שטיין‬

‫כבוד השופט יחיאל כשר‬

‫המערערים ב-ע"פ ‪6576/23‬‬ ‫והמשיבים ב-ע"פ ‪ .1 :6734/23‬עמיר ברכאת‬ ‫‪ .2‬פרח ברכאת‬

‫נגד‬

‫המשיבה ב-ע"פ ‪6576/23‬‬ ‫והמערערת ב-ע"פ ‪ :6734/23‬מדינת ישראל‬

‫ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה ב-‬ ‫תפ"ח ‪ 12421-08-20‬(הכרעת דין מיום ‪ ,25.12.2022‬גזר דין‬ ‫מיום ‪ (2.7.2023‬שניתן על ידי השופטים י' ליפשיץ, ג' ציגלר‬
‫ו-ש' מנדלבום‬

‫כ"ח בשבט התשפ"ה ‪(26.2.2025)‬‬
‫עו"ד אביגדור פלדמן‬

‫תאריך ישיבה:‬
‫בשם המערערים ב-ע"פ‬ ‫‪ 6576/23‬והמשיבים ב-ע"פ‬
‫‪:6734/23‬‬

‫עו"ד עמרי כהן‬

‫בשם המשיבה ב-ע"פ‬ ‫‪ 6576/23‬והמערערת ב-ע"פ‬
‫‪:6734/23‬‬

‫מר רפי הררי‬

‫בשם שירות המבחן:‬

‫עו"ד מונא אבו אליונס חטיב‬

‫בשם הסיוע המשפטי:‬

‫פסק-דין‬

‫השופט יוסף אלרון:‬

‫עמיר ופרח ברכאת (להלן בהתאמה: המערער ‪ 1‬ו-המערער ‪ ,2‬או יחדיו:‬ ‫המערערים) הורשעו ברצח בצוותא חדא של נג'יב עבדאללה בן רכאד (להלן: המנוח)‬ ‫ביסוד נפשי של אדישות. זאת, לאחר שחבטו בו נמרצות בשולי כביש באזור הכפר כיסרא.‬
‫בגין כך, נגזר על כל אחד מהם עונש של ‪ 17‬שנות מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית.‬

‫‪2‬‬
‫במוקד הכרעתנו שלוש סוגיות והן: ‪ (1)‬האם התקיים קשר סיבתי בין המכות‬ ‫שהכו המערערים את המנוח לבין מותו; ‪ (2)‬מהו היסוד הנפשי שבו פעלו המערערים –‬ ‫אדישות או קלות דעת, ובהתאם – האם התגבשה עבירת הרצח לפי סעיף ‪300‬(א) לחוק‬ ‫העונשין, התשל"ז‪ 1977-‬(להלן: חוק העונשין או החוק); ‪ (3)‬מהו העונש הראוי בנסיבות‬
‫העניין.‬
‫‪ .1‬לפנינו ערעורים מזה ומזה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט‬ ‫י' ליפשיץ, השופטת ג' ציגלר והשופט ש' מדנלבום) ב-תפ"ח ‪ .12421-08-20‬הערעור ב-‬ ‫ע"פ ‪ 6576/23‬הוגש על ידי המערערים והוא נסוב על הכרעת הדין מיום ‪.25.12.2022‬‬ ‫הערעור ב-ע"פ ‪ 6734/23‬הוגש על ידי המדינה והוא מופנה כלפי גזר הדין מיום‬
‫‪.2.7.2023‬‬
‫עיקרי כתב האישום‬
‫‪ .2‬על פי המתואר בכתב האישום, המערערים הם בני דודים וביניהם לבין המנוח‬ ‫קשרי משפחה והיכרות ארוכת שנים.‬
‫ביום ‪ 28.6.2020‬פגש המערער ‪ 1‬את המנוח שהתעניין ברכבו ושאל אם הוא‬ ‫עומד למכירה. המערער ‪ 1‬השיב בשלילה והציע לחפש עבור המנוח רכב דומה. עובר‬ ‫לשעות הצהריים באותו היום, הגיעה לידיעת המערערים שמועה שלפיה המנוח מטריד‬ ‫כביכול את אחות המערער ‪ ,2‬צעירה בשנות ה‪ 20-‬לחייה. על רקע חשד זה, בשעה ‪18:25‬‬ ‫לערך התקשר המערער ‪ 1‬למנוח וביקש להיפגש עמו, בהציגו מצג שווא לפיו מצא רכב‬
‫עבור המנוח. המנוח השיב כי הוא בדרכו אל אזור הטיילת בכפר שם יוכלו להיפגש.‬
‫בהמשך לאמור, הגיעו המערערים בשעה ‪ 18:28‬לאזור המפגש והחנו את רכבם‬ ‫בשולי הכביש. כעבור מספר שניות, הגיע המנוח למקום ברכבו ועמו בתו הפעוטה בת‬ ‫ה‪ 3-‬שישבה במושב הנוסע הקדמי, וכן בתו התינוקת, כבת ‪ 3‬חודשים, שישבה בכיסא‬ ‫ילדים במושב האחורי. המנוח עצר את רכבו במקביל לרכב המערערים והחל לשוחח‬ ‫עמם מבעד לחלון. המערערים התעמתו עם המנוח בעניין חשדם האמור, ובחלוף כדקה,‬ ‫יצא המערער ‪ 1‬מהרכב והמשיך לשוחח עם המנוח שיצא מרכבו אף הוא. בשלב זה,‬ ‫המערער ‪ 1‬תקף בחוזקה את המנוח, הצמידו אל רכב המערערים תוך שהוא חובט בו‬ ‫ומטיחו בכוח על גבי הרכב. המערער ‪ 2‬יצא מהרכב, הצטרף למערער ‪ ,1‬וחבט במנוח‬ ‫בחוזקה בכל חלקי גופו. המערערים המשיכו להכות את המנוח בצוותא, והמערער ‪ 1‬אף‬

‫‪3‬‬
‫הרים אבן גדולה מצדי הדרך ואחז בה במטרה לתקוף באמצעותה את המנוח. המנוח ניסה‬ ‫להתרחק מהמערערים, אך לשווא – הם תפסו בו, הפילוהו ארצה והמשיכו להכותו‬ ‫בעוצמה תוך שימוש באבן. כל זאת, כשהם שווי נפש לאפשרות גרימת מותו של המנוח‬
‫כתוצאה ממעשיהם, כלשון כתב האישום.‬
‫לאחר מספר דקות, אחיו של המנוח שהבחין בנעשה ממרחק, התקרב אל‬ ‫המערערים וניסה לגרום להם לחדול ממעשיהם. בתגובה, המערערים התקרבו אל אח‬ ‫המנוח, דחפוהו בחוזקה, והחלו בינו לבינם חילופי דברים. בשלב זה, המנוח הצליח‬ ‫לקום על רגליו והחל להתרחק מהמקום במטרה להימלט מהמערערים. המערערים,‬ ‫שהבחינו בכך, הפסיקו את חילופי הדברים עם אח המנוח והחלו לרדוף אחרי המנוח.‬ ‫האחרון נכנס למטע עצי זית הממוקם בצד הדרך, ושם איבדו המערערים קשר עין עמו‬
‫ועזבו את המקום.‬
‫המנוח המשיך בהימלטותו מהמערערים, עד שבחלוף זמן קצר יצא מהמטע‬ ‫והתמוטט על שולי הכביש כשהוא במצב קשה. סמוך לשעה ‪ 18:50‬עוברי דרך הבחינו‬ ‫במנוח כשהוא מוטל בשולי הכביש והזעיקו כוחות הצלה. משאלו הגיעו למקום, החלו‬
‫בביצוע פעולות החייאה במנוח ופינוהו לבית החולים.‬
‫כתוצאה ממעשי המערערים, נגרמו למנוח שברים בצלעות ‪ 9-8‬משמאל עם‬ ‫דימום ברקמות סביב; שבר בצלע ‪ 5‬מימין ודימום ברקמות הרכות סביב; דימום בבית‬ ‫החזה; קרעים בטחול עם דימום תת נפחי נרחב בחלל הצפק; שפכי דם בסרעפת משמאל;‬
‫שפכי דם באזור הראש והפנים; וכן פצעי שפשוף רבים בגו ובגפיים.‬
‫בשעה ‪ ,20:26‬נקבע מותו של המנוח בבית החולים כתוצאה מהלם תת נפחי בשל‬ ‫דימום מקרעים בטחול אשר נגרמו עקב חבלה קהה לאזור מותן שמאל.‬
‫‪ .3‬בגין מעשיהם, יוחסה לכל אחד מהמערערים עבירת רצח באדישות בצוותא לפי‬ ‫סעיפים ‪300‬(א) ו‪ 29-‬לחוק.‬
‫תמצית הכרעת הדין וגזר הדין‬
‫‪ .4‬בתום ניהול הליך הוכחות, בית המשפט המחוזי הרשיע פה אחד את המערערים‬ ‫בעבירה שיוחסה להם.‬

‫‪4‬‬
‫שתי סוגיות מרכזיות נדונו בהכרעת הדין. האחת, התקיימות קשר סיבתי בין‬ ‫המכות שהטיחו המערערים במנוח, לבין מותו. לעניין זה, המערערים טענו כי אין לדעת‬ ‫מה אירע במהלך פרק הזמן שארך כ‪ 20-‬דקות בין בריחת המנוח מאזור התקיפה, לבין‬ ‫הימצאו שרוע בשולי הכביש. לגרסתם, המנוח ברח מהם כשהוא נראה "פעיל, חי, קפץ‬ ‫מעל חומה ונכנס אל מטע הזיתים". כן טענו המערערים כי לא הם שגרמו לשברים‬ ‫בצלעות המנוח או לנזקים הגופניים האחרים שנגרמו לו, והקרעים בטחול בכללם.‬ ‫השנייה, עניינה ביסוד הנפשי שליווה את מעשיהם של המערערים, כאשר לעמדתם הם לא‬ ‫היו שווי נפש לאפשרות גרימת מותו של המנוח כתוצאה ממעשיהם, ואף לא היו מודעים‬
‫לאפשרות גרימת תוצאה זו.‬
‫המארג הראייתי שעליו נסמך בית המשפט המחוזי בהכריעו בסוגיות אלה כלל,‬ ‫בין היתר, תיעוד ממצלמות אבטחה המצויות בזירה אשר תיעדו את אירוע התקיפה ואת‬ ‫בריחת המנוח; חוות דעת המכון לרפואה משפטית; עדות המערערים במשטרה ובבית‬ ‫המשפט; ואמרות עדים רבים שהוגשו בהסכמה לאמיתות תוכנן, וביניהן אמרות עדים‬ ‫שנכחו בזירה, שוטרים ומומחים. כמו כן, שופטי המותב בבית המשפט המחוזי ביקרו‬ ‫בזירת האירוע, ובמהלך הביקור הובהר להם היכן התרחש האירוע האלים, היכן מצוי‬
‫מטע הזיתים, היכן נמצא לבסוף המנוח וכן כיוצא באלו.‬
‫‪ .5‬חוות הדעת המרכזית נכתבה על ידי השופטת ציגלר. התייחסותה לאירועים‬ ‫במסגרת קביעת הממצאים העובדתיים נחלקה לשלושה שלבים – ‪ (1)‬הרקע שהוביל‬ ‫לאירוע האלים; ‪ (2)‬אירוע האלימות עצמו; ‪ (3)‬יציאת המנוח ממטע הזיתים וקביעת‬
‫מותו.‬
‫‪ .6‬הרקע שהוביל לאירוע האלים. הצדדים לא חלקו ביניהם כי בין המערערים למנוח‬ ‫קיימת היכרות מוקדמת; כי בבוקר יום ‪ 28.6.2020‬המערער ‪ 1‬פגש את המנוח והשניים‬ ‫שוחחו בענייני רכבו של הראשון; וכי באותו יום נודע למערערים כי המנוח מטריד את‬
‫אחות המערער ‪.2‬‬
‫ביחס לנושא הפגישה שבמהלכה התרחש האירוע האלים, דומה היה כי‬ ‫המערערים לא חלקו שהיא התרחשה לכל הפחות גם על רקע החשדות בעניין קשר המנוח‬ ‫עם אחות המערער ‪ .2‬בית המשפט המחוזי, לנוכח התרשמותו מגרסת המערערים‬ ‫ומאמרות עדים נוספים – לרבות אחות המערער ‪ ,2‬קבע כי הנושא האמיתי של הפגישה‬

‫‪5‬‬
‫היה כדי להזהיר את המנוח מפני המשך הקשר עמה. בתוך כך, צוין כי לאחר שנודע‬ ‫למערער ‪ 2‬בבוקר אותו יום על יחס המנוח כלפי אחותו, הוא הבין כי מדובר ב"סכנה לא‬ ‫רק לשמה הטוב אלא לשמה של המשפחה כולה". בחלוף זמן קצר, הוא שיתף את‬ ‫המערער ‪ – 1‬וכעסם המשותף על המנוח עלה מפורשות מהעדויות. בעקבות זאת,‬ ‫המערער ‪ 1‬ערך שיחת טלפון לא שגרתית עם האחות, במהלכה דיבר על הצורך לשמור‬ ‫על כבודה. האחות התרשמה מהשיחה שהמצב עלול להסלים וביקשה מפורשות‬ ‫מהמערער ‪ 1‬שלא "יעשה בעיות". בית המשפט המחוזי סיכם כי המערערים נטלו את‬ ‫הטיפול בעניין לידם והחליטו להיפגש עם המנוח על מנת להרתיעו, תוך ניצול העובדה‬
‫שהמנוח פנה בסמוך קודם לכן למערער ‪ 1‬בעניין הרכב כתואנה לקיום מפגש.‬
‫‪ .7‬האירוע האלים. המפגש בין המערערים לבין המנוח בשולי כביש באזור כיסרא‬ ‫(במעין מפרץ חניה) תועד כולו על ידי מצלמות המותקנות באזור. באמצעות התיעוד,‬ ‫ניתן לראות את ההתרחשות בין הצדדים מתחילתה ועד לשלב שבו המנוח נעלם מטווח‬ ‫המצלמות במנוסתו. השתלשלות האירועים הנחזית מהתיעוד מגלה כי לאחר שהמערער‬ ‫‪ 1‬והמנוח יצאו כל אחד מרכבו, המערער ‪ 1‬תקף את המנוח מחוץ לרכבו באגרופים‬ ‫ודחיפות. המערער ‪ 2‬הצטרף כעבור מספר שניות והשניים חבטו יחדיו במנוח והטיחוהו‬ ‫ברכבם. בשלב מסוים, ניתן לראות את בת המנוח מוציאה את ראשה מחלונו הקדמי של‬ ‫הרכב. עוד ניתן לראות כי במהלך האירוע המערער ‪ 1‬מרים בידו הימנית "דבר מה"‬ ‫מהקרקע, תוך שהמערער ‪ 2‬ממשיך להכות את המנוח. האחרון ניסה לברוח, אך השניים‬ ‫הפילוהו על הכביש והמשיכו להכותו באגרופים ובעיטות ולא אפשרו לו לקום. המערער‬ ‫‪ 1‬אף נחזה מכה בצדו השמאלי של גוף המנוח ליד המותן מספר חבטות באמצעות אותו‬ ‫"דבר מה" שאחז בידו. בית המשפט המחוזי ציין כי צפייה בסרטון בהילוך איטי תוך‬ ‫הגדלת התמונה וקירובה לעבר המערער ‪ 1‬בשניות הרלוונטיות מלמדת כי מדובר באבן‬ ‫(ולבסוף בשלב הסיכומים גם המערערים לא חלקו על אבחנה זו). בהמשך התיעוד נחזה‬ ‫אח המנוח כשהוא מגיע למקום ברכבו, יוצא מהרכב וצועד לעבר המערערים. המערער ‪2‬‬ ‫המשיך להכות את המנוח, בעוד שהמערער ‪ 1‬דחף והדף את אח המנוח. במהלך שיחה‬ ‫שהתפתחה בין המערערים לאח, המנוח קם על רגליו ועזב את המקום, כשניתן לראות את‬ ‫ידו הימנית מקופלת לכיוון צד שמאל של בטנו. בהמשך מתועדת, בין היתר, יציאת‬ ‫המערערים בעקבות המנוח, כשהמערער ‪ 2‬מרים "דבר מה" מהמדרכה ובעקבותיו‬
‫המערער ‪.1‬‬

‫‪6‬‬
‫מבחינת משך האירוע – בית המשפט המחוזי ציין כי השיח בין המערער ‪ 1‬למנוח‬ ‫טרם התחילה האלימות, ארך כ‪ 70-‬שניות, ופרק הזמן שבו הוכה המנוח תואר כ"קצר אך‬
‫אינטנסיבי ביותר" והוערך ב‪ 35-‬שניות בלבד.‬
‫‪ .8‬נוסף לתיעוד המצלמות, העיד נהג גרר שעבר במקום וסבר כי מדובר בתאונה.‬ ‫הלה העיד, ונמצא מהימן על ידי בית המשפט המחוזי, כי במהלך נסיעתו קפץ בחור על‬ ‫מדרגת הגרר ואמר לו לנסוע במורד הכביש (בתיעוד המצלמות ניתן לראות כי מדובר‬ ‫במערער ‪ .(1‬לאחר מטרים בודדים, אמר לו לעצור, ירד מהגרר וחבר לאדם נוסף –‬ ‫והשניים נכנסו למטע הזיתים. נהג הגרר מסר בחקירתו במשטרה כי שמע אחד מהם אומר‬ ‫לחברו "הבן אדם מלא דם בוא נברח" בטרם עזבו השניים את המטע. דברים אלה אושרו‬
‫בשלב הסיכומים על ידי המערערים.‬
‫‪ .9‬עיקר גרסת המערערים לאשר התרחש בזירת האירוע קשרה אותם למכות‬ ‫ולאלימות, אך הרחיקה אותם מגרימת מותו של המנוח, תוך שטענו כי מדובר במפגש‬ ‫מקרי שאינו יזום. עוד טענו המערערים כי המנוח קילל אותם, הסלים את האירוע לכדי‬ ‫אלימות פיזית, והכה אותם אף הוא; המנוח היה שתוי; בתו לא שהתה ברכב בזמן‬ ‫האירוע; המכות שהכוהו לא היו קשות, לא כללו שימוש באבן, לא פצעו את המנוח‬ ‫באורח קשה, כך שמותו נגרם על ידי גורם אחר בלתי ידוע לאחר שנעלם במטע הזיתים.‬
‫בית המשפט המחוזי קבע כי אין לתת כל אמון בגרסת המערערים. קביעה זו‬ ‫נסמכה, בין היתר, על שינויים והתפתחויות בגרסתם בהתייחס לאופן שבו החל המפגש‬ ‫עם המנוח; על גרסת המערער ‪ 1‬(שנשמעה לראשונה בעדותו בבית המשפט) כי הבחין‬ ‫ברכב המנוח בבקבוק אלכוהול, אך את שתי בנותיו ששהו ברכב (כפי שמשתקף בבירור‬ ‫מיתר הראיות) לא ראה; הכחשתם הגורפת של המערערים כי נעשה שימוש באבן עד‬
‫שלבסוף בסיכומיהם גם הם לא הכחישו עובדה זו הנשקפת בבירור מתיעוד המצלמות.‬
‫כל אלה ועוד הובילו את בית המשפט המחוזי לתאר את גרסת המערערים‬ ‫כ"מרובת סתירות, חסרת אחיזה בראיות האחרות ובעיקר בראיות האובייקטיביות שהוצגו,‬
‫וכגרסה שלא ניתן לתת בה כל אמון".‬
‫‪ .10‬יציאת המנוח ממטע הזיתים וקביעת מותו. מלבד עדותם של עדי ראייה שראו את‬ ‫המנוח לאחר צאתו ממטע הזיתים כשהוא "במצב קשה מאוד", העידו אנשי מד"א‬ ‫שהגיעו למקום. מעדויותיהם עלה כי המנוח היה פצוע בפניו, בפרט באזור העיניים,‬

‫‪7‬‬
‫מחוסר הכרה, ללא נשימה, ללא דופק ובוצעו בו פעולות החייאה שארכו במצטבר למעלה‬ ‫משעה.‬
‫‪ .11‬לאלה התווספו ממצאי המכון לרפואה משפטית מנתיחת גופת המנוח. בסיכום‬ ‫חוות הדעת שנערכה על ידי ד"ר מאיה פורמן נקבע כי מות המנוח נגרם מהלם תת נפחי‬ ‫בשל דימום מקרעים בטחול, שנגרמו מחבלה קהה באזור מותן שמאל; כאשר יתר‬ ‫הממצאים החבלתיים לא תרמו למוות. עוד קבעה ד"ר פורמן במענה לשאלות שהופנו‬ ‫אליה על ידי חוקרי המשטרה כי: אפשרי היה שהמנוח יצעד או ירוץ כמה עשרות מטרים‬ ‫עד שהתמוטט; הממצאים אינם מתיישבים עם פגיעת רכב מאחר שהפגיעה במנוח הייתה‬ ‫ממוקדת מאוד; החבלות מתיישבות עם תיעוד האירוע המוסרט, אם כי יש קושי להתאים‬ ‫בין חבלה ספציפית לבין הביטוי שלה על גוף המנוח. כמו כן, בחקירתה הנגדית הוצגה‬ ‫לד"ר פורמן הדמיה שערכו החוקרים במטע הזיתים בניסיון לאתר את נתיב בריחת המנוח,‬ ‫וד"ר פורמן הבהירה כי המנוח היה מסוגל לעשות את הדרך במטע בהתחשב במצבו,‬ ‫וזאת מאחר שתהליך אובדן הדם אינו מתרחש בבת אחת. בנוסף, במענה לשאלת המותב‬ ‫אם ייתכן שהשבר בצלע שמאל (במקום הקרוב לטחול) קשור לפעולות ההחייאה השיבה‬ ‫ד"ר פורמן, בין היתר, כי הדימום מצביע על כך שהשבר באזור הטחול נגרם לפני‬
‫ההחייאה.‬
‫‪ .12‬בהסתמך על קביעות עובדתיות אלה, בית המשפט המחוזי פנה לבחינת‬ ‫המשמעויות המשפטיות של הממצאים לעניין הסוגיות שבמחלוקת. בעניין הקשר‬ ‫הסיבתי, נקבע כי מכלול הראיות, ובכללן חוות דעתה ועדותה של ד"ר פורמן, מוליכות‬ ‫מעבר לספק סביר למסקנה כי המכות שהוכה המנוח על ידי המערערים הן שגרמו לקרע‬ ‫בטחול ולבסוף למותו. בתוך כך, נדחו התרחישים החלופיים שהעלו המערערים לעניין‬ ‫גרימת מות המנוח – ובתוכם האפשרות שהוכה בידי תוקפים אחרים בזמן בריחתו במטע‬ ‫הזיתים, וכן האפשרות שנפל במהלך בריחתו. לעניין זה יש לציין כי בית המשפט המחוזי‬ ‫התייחס לדבריה של העדה סארה ספדי, שככל הנראה הייתה הראשונה שניגשה למנוח‬ ‫בהיותו שרוע על שולי הכביש בתום בריחתו. העדה ציינה כי כששאלה את המנוח "מי‬ ‫אתה" הוא השיב "הרביצו לי" מה שמלמד שהמנוח ייחס את מצבו וכאביו למכות שקיבל‬ ‫ולא לנפילה מכל סוג שהוא. הודגש כי אמירה זו של העדה ספדי קבילה כראיה לאמיתות‬ ‫תוכנה מתוקף סעיף ‪ 10‬לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א‪ 1971-‬(להלן: פקודת‬
‫הראיות).‬

‫‪8‬‬
‫ביחס ליסוד הנפשי, נקבע, במישור ההכרתי, כי המערערים היו מודעים לאפשרות‬ ‫גרימת התוצאה, וכי הרכיב החפצי של שוויון נפש ביחס לאפשרות גרימת התוצאה‬ ‫(אדישות כהגדרתה בסעיף ‪20‬(א)‪(2)‬(א) לחוק) – התקיים גם כן. אשר למודעות‬ ‫המערערים, נקבע כי משהשניים חבטו במנוח "בצורה פראית וברוטאלית", לרבות‬ ‫באמצעות אבן ובמקומות רגישים בגופו; וכן משעדויותיהם מלמדות כי "הבינו היטב את‬ ‫האלימות הטמונה בהתנהגותם ואת האפשרויות שעלולות לצמוח ממנה" – הרי‬ ‫שמודעותם הוכחה כנדרש. אשר לרכיב החפצי, נקבע כי מכלול הממצאים העובדתיים‬ ‫מלמדים כי המערערים היו אדישים לגורלו של המנוח, וכי הם לא פעלו בדרך כלשהי כדי‬ ‫למנוע מהתוצאה הקטלנית כדי להתרחש. יתרה מכך, בית המשפט המחוזי הדגיש כי‬
‫רדיפת המערערים לאחר בריחת המנוח, מחזקת את המסקנה בדבר אדישותם.‬
‫‪ .13‬השופט ליפשיץ בחוות דעתו התמקד בסוגיית היסוד הנפשי. בכלל זה, ציין את‬ ‫הלך הרוח של המערערים עוד בשלב שקדם לתחילת האלימות הפיזית – היינו מטרתם‬ ‫להתעמת עם המנוח משזה הטריד את אחות המערער ‪ 2‬ובכך "חצה את כל הקווים". לכך‬ ‫הוסיף, על רקע הסרטון המתעד את האירוע, כי המערערים היכו את המנוח בכל חלקי‬ ‫גופו, לרבות בראשו – מה שמלמד כי השניים "לא 'פסחו' גם על איבר רגיש וקריטי כמו‬ ‫הראש"; וכי הכאת המנוח באמצעות אבן מלמדת אף היא על מידת האלימות הגבוהה‬ ‫שבה נקטו המערערים. עוד הדגיש כי בזמן האירוע שהו ברכב המנוח שתי בנותיו, וכי‬ ‫המערערים היו מודעים לכל הפחות לנוכחות בתו הבכורה בת ה‪ .3-‬הכאתו חרף נוכחותה‬ ‫ובכייה, מחזקת את המסקנה כי המערערים היו "חדורי מטרה להפעיל כנגד המנוח אלימות‬ ‫של ממש מבלי שעשו דבר כדי למנוע את התוצאה הקטלנית". הודגש בהקשר זה כי "מי‬
‫שתוקף את רעהו כאשר ב'מרחק אפס' צורחת בתו של המותקף וממשיך לעשות כן גם כאשר‬ ‫אחיו של האחרון מגיע, מעיד על עצמו כי עשה זאת כשהוא במצב של היעדר רסן מוסרי, ומה‬ ‫שחשוב יותר לענייננו – כשהוא אינו מקדיש כל מחשבה לטובתו או לחייו של המותקף, והוא‬
‫אינו מקווה להימנע מהתוצאה האפשרית של מעשיו".‬
‫‪ .14‬משהורשעו המערערים בעבירת הרצח באדישות שיוחסה להם, בית המשפט‬ ‫המחוזי עמד בגזר הדין על כך שמעשיהם פגעו בערך החשוב מכל – קדושת חיי אדם.‬ ‫הודגש, כי המחוקק רואה חומרה מובהקת במעשי המתה המבוצעים ביסוד נפשי של‬ ‫אדישות, מה שמשתקף בתיוג הממית באדישות כרוצח, ובעונש המרבי שניתן לגזור עליו‬ ‫– מאסר עולם. כן נסקרה מדיניות הענישה הנוהגת, וצוינה פסיקתו של בית משפט זה‬ ‫בדבר הצורך בקביעת מתחם עונש הולם מצומצם בעבירה כגון עבירת הרצח הבסיסית.‬ ‫ביחס לנסיבות ביצוע העבירה, צוין, בין היתר, כי ישנו רובד של חומרה במעשי‬

‫‪9‬‬
‫המערערים משאלו בוצעו על רקע "כבוד המשפחה", כלשון בית המשפט המחוזי וכן‬ ‫בראי העובדה שהמעשים בוצעו בצוותא. עוד הודגשה חשיבות העובדה שהמעשים‬ ‫בוצעו לעיני בתו הקטנה של המנוח, ובפרט צוין כי חשיפתה הישירה לאירוע גרמה לה‬ ‫לנזקים המתוארים בתסקיר נפגעי העבירה. לנוכח כל אלו, הועמד מתחם העונש ההולם‬
‫בעניינם של המערערים על בין ‪ 16‬ל‪ 22-‬שנות מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית.‬
‫בגדרי המתחם, בית המשפט המחוזי שקל לזכות המערערים את גילם הצעיר, את‬ ‫היותם נעדרי עבר פלילי, וכן את העובדה שהם חסכו בשמיעת עדים רבים משהסכימו‬ ‫למיקוד המחלוקות שבינם לבין המדינה. מאידך גיסא, נזקפה לחובתם העובדה שהם לא‬ ‫לקחו אחריות מלאה על האירוע. בשקלול האמור, הוחלט כי יש למקם את עונשם בחלקו‬ ‫התחתון של מתחם העונש ההולם, כך שנגזר על כל אחד מהם עונש של ‪ 17‬שנות מאסר‬ ‫בפועל; ‪ 12‬חודשי מאסר מותנה למשך ‪ 3‬שנים לבל יעברו עבירת אלימות מסוג פשע;‬ ‫ו‪ 8-‬חודשי מאסר מותנה למשך ‪ 3‬שנים לבל יעברו עבירת אלימות מסוג עוון. כמו כן,‬ ‫נפסק כי על כל אחד מהמערערים לשלם פיצוי לאלמנת המנוח ובנותיו בסך של ‪25,000‬‬ ‫ש"ח לכל אחת. לעניין זה בית המשפט המחוזי הביא בחשבון הסכם סולחה שנערך בין‬
‫שתי המשפחות, באופן שאיפשר לעמדתו "להסתפק בסכום נמוך יחסית".‬
‫תמצית טענות הצדדים בערעורים‬
‫‪ .15‬הערעור שהוגש מטעם המערערים התמקד בהכרעת דינו של בית המשפט‬ ‫המחוזי. בפי המערערים שתי טענות מרכזיות – האחת, לא הוכח מעבר לספק סביר כי‬ ‫מות המנוח התרחש עקב הכאת המערערים; השנייה, לא הוכח כי המערערים היו אדישים‬
‫כלפי אפשרות גרימת מותו של המנוח.‬
‫אשר לטענה הראשונה, המערערים סבורים כי לא מן הנמנע שסיבת מותו של‬ ‫המנוח נעוצה בפרק הזמן של כ‪ 20-‬דקות שבהן רץ מהמקום בו הוכה, דרך מטע הזיתים,‬ ‫ועד לכביש שבו נמצא לבסוף כשהוא שרוע ופצוע קשה. נטען, כי ייתכן שבמטע הזיתים‬ ‫המנוח, שבדמו נמצאו שרידי אלכוהול, כשל ונפגע מאבנים שהותירו סימני חבלה בגופו;‬
‫או שנפגע במטע מאנשים ששהו שם וחבלו בו.‬
‫‪ .16‬הטענה השנייה מתמקדת כאמור ביסוד הנפשי של אדישות והיא כוללת היבט‬ ‫עקרוני והיבט פרטני.‬

‫‪10‬‬
‫ברובד העקרוני מעלים המערערים טענה בדבר האופן שבו יש להגדיר אדישות‬ ‫בהקשר של עבירות ההמתה. תמצית טענתם היא כי הממית באדישות הוא מי ש"נטל‬ ‫סיכון בלתי סביר שתוצאת המעשה תהיה מות הקורבן, אך אין בנפשו אותו זיק של‬ ‫אנושיות המקווה כי בדרך נס יינצל קורבנו ממוות"; וכי הרפורמה בעבירות ההמתה‬ ‫מחייבת כי "יסוד האדישות הזדונית הרצחנית יהיה במרחק כחוט השערה מן הכוונה".‬ ‫לגישתם, האדישות בהקשר של עבירות ההמתה אינה אותה אדישות המוגדרת בחלקו‬
‫הכללי של חוק העונשין בסעיף ‪.20‬‬
‫במישור הפרטני נטען כי בהתאם להגדרה העקרונית שבה מצדדים המערערים,‬ ‫מוות כתוצאה מדימום הנובע מקרע בטחול כפי שאירע בעניינו של המנוח – היא תוצאה‬ ‫בלתי סבירה, ומכאן שלא ניתן לייחס להם אדישות. הודגש, כי לעמדת המערערים על‬ ‫הסתברות המוות בעבירת הרצח באדישות להיות גבוהה, ואין די "בהסתברות רחוקה,‬ ‫מקרית לא צפויה" כפי שהיה במקרה דנן לטענתם. כתימוכין לטענה זו מפנים המערערים,‬ ‫בין היתר, לעולה מדבריה של ד"ר פורמן כי מוות הנגרם עקב פגיעה בטחול הוא חריג;‬ ‫וכן לדבריו של אח המנוח, שהגיע כזכור לזירת האירוע בטרם ברח ממנה המנוח. בפרט,‬ ‫צוין כי במענה לשאלת בא-כוח המערער אם עלה בדעתו שהקטטה יכולה להרוג את‬ ‫המנוח, השיב אח המנוח "מי חשב בכלל מי יחשוב על מצב שיגיע לזה?". המערערים‬ ‫הוסיפו והדגישו כי את מעשיהם לוותה כוונה להכאיב למנוח, "ללמד אותו לקח" ולמנוע‬ ‫ממנו לחזור ולהעליב את אחותם – אך הם לא היו שווי נפש לאפשרות שתתרחש התוצאה‬
‫הקטלנית.‬
‫‪ .17‬המדינה מנגד סבורה כי דין הערעור על הכרעת הדין להידחות. לדבריה, טענת‬ ‫המערערים להיעדר קשר סיבתי נדחתה בצדק על ידי בית המשפט המחוזי שמצא את‬ ‫התרחישים החלופיים שהעלו המערערים כחסרי אחיזה בראיות – כך לגבי התרחיש‬ ‫שהמנוח נפל במנוסתו באופן שגרם לקרע בטחול, וכך לגבי התרחיש שהותקף במטע‬ ‫הזיתים על ידי אלמונים. לכך הוסף שגם אם היינו מניחים שאחד מהתרחישים הללו אכן‬ ‫התקיים, הרי שאין בו כדי להועיל למערערים. זאת, בין השאר, לנוכח הוראת סעיף ‪309‬‬ ‫לחוק העונשין, שיישומה בענייננו מלמד כי התקיימות התרחישים החלופיים אינה‬
‫מנתקת את הקשר הסיבתי.‬
‫ביחס ליסוד הנפשי של המערערים, נטען תחילה כי השניים היו מודעים‬ ‫לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית. הודגש בהקשר זה שדרישת המודעות מצריכה‬ ‫שהנאשם יצפה את אפשרות גרימת התוצאה הקטלנית, להבדיל מתהליך גרימת המוות‬

‫‪11‬‬
‫על פרטיו הספציפיים. משכך, טענת המערערים כי מוות כתוצאה מקרע בטחול הוא בלתי‬ ‫שכיח באופן שלא אפשר להם לצפותו – אינה משנה מהמסקנה ביחס להתקיימות רכיב‬ ‫המודעות בעניינם. כל שיש להוכיח אפוא הוא שהשניים היו מודעים לכך שמעשיהם‬ ‫עלולים להביא למוות, כפי שלטענת המדינה אכן הוכח – בין היתר, מפאת חזקת‬ ‫המודעות, וכן לנוכח דברי המערערים עצמם המגלים כי היו מודעים לאפשרות שמעשיהם‬
‫יובילו למות המנוח.‬
‫על רקע זה טענה המדינה כי אף הרכיב החפצי של אדישות התקיים בעניינם של‬ ‫המערערים. תחילה, נטען כי יש לדחות את טענותיהם העקרוניות לעניין הגדרת יסוד‬ ‫האדישות, משמדובר ב"תלמים חרושים" שאין מקום לסטות מהפרשנות הנוהגת לגביהם.‬ ‫במישור הפרטני נטען כי "קיים צבר עצום" של נסיבות המלמדות שהמערערים פעלו‬ ‫מתוך אדישות, ואף "היו כפסע מיחס חפצי של כוונה". כן נטען כי במהלך השנים‬ ‫הצטברה פסיקה שבה יוחס לנאשמים יחס חפצי של אדישות בעבירות המתה, וזאת‬
‫בנסיבות דומות לענייננו ואף פחותות בחומרתן.‬
‫‪ .18‬עד כאן טענות הצדדים לעניין הכרעת הדין. אשר לעונש שנגזר על המערערים,‬ ‫המדינה בערעורה על קולת העונש טוענת כי זה אינו משקף את חומרת מעשיהם. בכלל‬ ‫זה, נטען כי העונש אינו מבטא כראוי את מכלול הנתונים החמורים שאירעו במקרה דנן,‬ ‫וביניהם: רצון המערערים להגן על "כבוד המשפחה"; מצג השווא כלפי המנוח לצורך‬ ‫קביעת המפגש עמו; תקיפתו האכזרית שכללה שימוש באבן; ועצם ביצוע התקיפה לעיני‬ ‫בנותיו הקטנות. כן נטען כי העונש אינו עולה בקנה אחד עם השינוי המגולם ברפורמה‬ ‫בעבירות ההמתה לעניין המתה הנעשית ביסוד נפשי של אדישות. לעניין זה הפנתה‬ ‫המדינה לפסיקתו של בית משפט זה בעבירות רצח באדישות שמלמדות לעמדתה על‬
‫הצורך בהחמרת עונשם של המערערים.‬
‫המערערים מנגד לא הניחו לפנינו טיעון סדור לעניין העונש, כאשר טיעונם‬ ‫לעניין זה ממוקד אף הוא ביסוד הנפשי שליווה את מעשיהם.‬
‫דיון והכרעה‬
‫‪ .19‬אקדים אחרית וראשית – לעמדתי, דין הערעור על הכרעת הדין להידחות, ואילו‬ ‫דין ערעור המדינה על גזר הדין להתקבל.‬

‫‪12‬‬
‫כזכור, שתי סוגיות טעונות את הכרעתנו ביחס להרשעת המערערים – סוגיית‬ ‫הקשר הסיבתי, שבה אדון בתחילה, וסוגיית היסוד הנפשי אשר בה אדון לאחר מכן.‬
‫האם מות המנוח נגרם כתוצאה ממעשי המערערים?‬
‫‪ .20‬כידוע, בעבירת הרצח, כביתר העבירות התוצאתיות, יש להוכיח את קיומו של‬ ‫קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין מעשי הנאשם לבין התוצאה הנדרשת להתגבשות‬ ‫העבירה. משמעה של דרישה זו, בהקשר של עבירת הרצח, היא כי על התנהגות הנאשם‬ ‫להוות סיבה מהותית והכרחית להתרחשות התוצאה הקטלנית. לשם כך, יש לבחון,‬ ‫מנקודת מבט פיזית-אובייקטיבית, אם התנהגות הנאשם היא בגדר "סיבה בלעדיה אין"‬ ‫למות הקורבן, אם לאו. בהקשר זה הודגש בעבר בפסיקה כי התנהגות הנאשם אינה צריכה‬ ‫להיות הסיבה היחידה והתכופה להתרחשות התוצאה, אך עליה להיות בעלת תרומה‬ ‫הכרחית להתרחשותה (ראו: ע"פ ‪ 5656/11‬שולמן נ' מדינת ישראל, פסקה ‪ 10‬וההפניות‬ ‫שם ‪ ;(5.8.2012)‬יעקב קדמי על הדין בפלילים חלק ראשון ‪ 106-104‬(מהדורה חדשה‬
‫‪ (2012‬(להלן: קדמי)).‬
‫‪ .21‬בענייננו, אין מחלוקת כי מות המנוח נגרם כתוצאה מדימום עקב קרע בטחול.‬ ‫משכך, השאלה שנותר לבחון היא אם מכות המערערים הן שגרמו לקרע בטחול, או שמא‬ ‫הקרע נגרם כתוצאה מאחד מהתרחישים החלופיים שהעלו המערערים בטיעוניהם.‬ ‫לעמדתי, המענה לכך הוא חד וברור – תקיפת המערערים את המנוח היא שגרמה לקרע‬ ‫בטחול, וממילא גם למות המנוח; התנהגותם האלימה ומשוללת הרסן היא הסיבה‬ ‫בלעדיה אין במקרה דנן. שני נתיבים הם שמוליכים אותי למסקנה זו – הראשון הוא‬ ‫הנתיב הראייתי, והשני הוא נתיב הדין הפלילי המהותי ובפרט הוראות סעיף ‪ 309‬לחוק‬
‫העונשין, ולכך אתייחס בהמשך.‬
‫‪ .22‬נקודת המוצא לבחינה הראייתית של סוגיית הקשר הסיבתי היא כי הכרעת בית‬ ‫המשפט המחוזי בהקשר זה היא במידה רבה הכרעה עובדתית, הנסמכת על ממצאי עובדה‬ ‫ומהימנות שנקבעו בהכרעת הדין. בית המשפט המחוזי התרשם ישירות מהמארג הראייתי‬ ‫הנרחב שנפרס לפניו, ובכלל זה מתיעוד האירוע ומעדים שהעידו בבית המשפט. שופטי‬ ‫המותב אף ערכו סיור בזירת הרצח. בנסיבות אלה, חל הכלל הידוע לפיו ערכאת הערעור‬ ‫אינה נוטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית (ראו מני רבים:‬ ‫ע"פ ‪ 4009/24‬אבו עראר נ' מדינת ישראל, פסקה ‪ .((16.3.2025) 10‬ואכן, משבחנתי אף‬

‫‪13‬‬
‫אני את החומר הראייתי, לא מצאתי כי יש מקום להתערב באי-אלו מקביעותיו העובדתיות‬ ‫של בית המשפט המחוזי. משהובררה נקודת המוצא, אתייחס אפוא לגופן של ראיות.‬
‫‪ .23‬בראש ובראשונה, ועוד בטרם פונים לבחינת התרחישים החלופיים שלגישת‬ ‫המערערים מנתקים את הקשר הסיבתי, יש להדגיש – הקרע בטחול מתיישב היטב עם‬ ‫שהתרחש במהלך תקיפת המנוח על ידי המערערים. רוצה לומר: התבוננות במעשה‬ ‫התקיפה עצמו, על פרטיו, מלמד כי פגיעה בטחול "תואמת לחלוטין" (כלשון השופט‬
‫ליפשיץ) את המכות שהטיחו המערערים במנוח.‬
‫כפי שניתן לראות מצפייה בתיעוד האירוע (ת‪14/‬א), המערערים חבטו במנוח‬ ‫במשך כ‪ 35-‬שניות. המכות החוזרות ונשנות שהפליאו בו התמקדו במידה רבה בצד‬ ‫השמאלי אחורי של הגוף – היינו במקום בו מצוי הטחול. אם לא די בכך שהמערערים‬ ‫חבטו במנוח בנקודה זו, אף הכאתו באמצעות אבן על ידי המערער ‪ ,1‬נראית בתיעוד‬ ‫כמכוונת בדיוק לאזור זה. גם בבריחתו, המנוח נראה כשהוא אוחז בידו את צד שמאל‬
‫של בטנו.‬
‫זאת ועוד. הממצא ביחס לסיבת מותו של המנוח מקורו בחוות דעתה של ד"ר‬ ‫פורמן (ת‪ .(46/‬בדבריה, מציינת ד"ר פורמן מפורשות כי "על פי הנסיבות המנוח הוכה,‬ ‫ובהמשך רץ והתמוטט – הממצאים מתיישבים עם הנסיבות"; ובהמשך ציינה כי "במהלך‬
‫הסרטון נראות מספר מכות לאזור המותן השמאלית – מכות אלו גם אם לא גרמו נזק ברור על‬
‫פני העור היו יכולות לגרום לפגיעה פנימית – לשברים בצלעות ולקרעים בטחול".‬
‫עינינו הרואות כי הקשר הסיבתי במקרה דנן אינו נלמד רק על סמך היסק לוגי‬ ‫הקושר את תקיפת המנוח לתוצאה הקטלנית, תוך שלילת הסברים חלופיים. הקשר‬
‫הסיבתי מוכח ישירות ממעשי המערערים כפי שהם מתועדים.‬
‫‪ .24‬משאלו הם פני הדברים, המשוכה שעל המערערים לעבור על מנת להצביע על‬ ‫תרחיש חלופי בעל אחיזה במציאות ובחומר הראיות שיש בידו כדי לנתק את הקשר‬
‫הסיבתי, משוכה גבוהה למדי היא; איני סבור כי המערערים צולחים אותה.‬
‫יוזכר, כי המערערים העלו בטענותיהם שני תרחישים חלופיים שלעמדתם‬ ‫מעוררים ספק סביר ביחס לקיומו של קשר סיבתי. האחד עניינו באפשרות שהמנוח כשל‬ ‫במהלך מנוסתו במטע הזיתים; השני עניינו באפשרות שהותקף פעם נוספת, הפעם על‬

‫‪14‬‬
‫ידי תוקפים אלמונים שמצאו דרכם למטע הזיתים בדיוק בפרק הזמן שבו המנוח פילס‬ ‫דרכו בין עציו. אלא ששני תרחישים אלה, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, נעדרים כל‬
‫אחיזה בחומר הראייתי.‬
‫‪ .25‬התרחיש בדבר נפילה במטע הזיתים נשלל על סמך דבריו של המנוח לעדה סארה‬ ‫ספדי בסמוך לאחר המקרה ובטרם מסר את נשמתו לבורא; ובהתבסס על חוות דעתה‬
‫ועדותה של ד"ר פורמן.‬
‫כך, העדה ספדי, שהייתה כפי הנראה הראשונה לבדוק את מצב המנוח, ושאין‬ ‫מחלוקת בין הצדדים ביחס למהימנותה, העידה כי המנוח אמר מפורשות "הרביצו לי"‬ ‫(ת‪ .(186/‬בית המשפט המחוזי קיבל אמירה זו כקבילה לאמיתות תוכנה בהתאם להוראת‬ ‫סעיף ‪ 10‬לפקודת הראיות – ובדין עשה כן. אמירה זו של המנוח קושרת ישירות בין‬ ‫התקיפה שחווה לבין מצבו הקשה באותה העת, ובכך הוא למעשה שולל מנקודת מבטו‬ ‫את האפשרות שמצבו זה הוא פועל יוצא של נפילה (ראו והשוו: ע"פ ‪ 7567/22‬זגורי נ'‬
‫מדינת ישראל, פסקאות ‪.((5.1.2025) 6-4‬‬
‫אשר לעדות ד"ר פורמן, במהלך חקירתה הנגדית היא נשאלה לא אחת על ידי‬ ‫בא-כוח המערערים בדבר האפשרות שהקרע בטחול נגרם כתוצאה מנפילה במטע‬ ‫הזיתים. ד"ר פורמן השיבה כי פגיעה מעין זו היא אומנם אפשרית, אך תחמה זאת למנגנון‬ ‫נפילה ספציפי למדי – "זו צריכה להיות פגיעה מאוד ממוקדת, כי הטחול הוא מתחת לקשת‬
‫הצלעות. לכן זה צריך להיות משהו שחודר פנימה, או לא חודר, דוחף בעצם את הצלעות‬
‫פנימה ומועך את הטחול" (עמוד ‪ 27‬לפרוטוקול הדיון מיום ‪ .(4.1.2021‬על אותה הדרך,‬ ‫הובאו בהמשך חילופי הדברים הבאים בינה לבין בא-כוח המערערים:‬
‫"[בא-כוח המערערים]: אדם שרץ במהירות, לפחות‬ ‫בהתחלה, והוא נמצא במצבו ונכשל במשהו, משהו שיש‬ ‫על הרצפה ונופל על אבן דמוית אגרוף, או אבן מן הסוג‬
‫הזה, יכול היה לגרום לאותה חבלה, נכון?‬ ‫[ד"ר פורמן]: אם הוא נופל אחורה/הצדה, כלומר זה צריך‬
‫להיות נפילה אחורית/צדית. באופן תאורטי.‬ ‫[בא-כוח המערערים]: את לא יכולה לשלול את זה.‬ ‫[ד"ר פורמן]: אני לא יכולה לשלול את זה" (שם, בעמ'‬
‫‪.(31‬‬
‫כפי שניתן להיווכח, האפשרות שהמנוח נפל בצורה כה מדויקת וספציפית באופן‬ ‫שעלול היה לגרום לקרע בטחול – היא אפשרות רחוקה, אם לא רחוקה מאוד. כשמשווים‬

‫‪15‬‬
‫תרחיש זה לתמונה הראייתית הברורה שתוארה לעיל הקושרת את הקרע בטחול לתקיפה‬ ‫– הרי שתרחיש "הנפילה" נעדר כל אחיזה בחומר הראיות. הדברים תוארו בצורה בהירה‬
‫וקולעת על ידי השופט ליפשיץ, ואין לי אלא לאמץ את דבריו לעניין זה:‬
‫"התיזה שהועלתה על ידי ההגנה ולפיה המנוח נפל בכרם‬ ‫הזיתים בעת בריחתו ונחבל מסלע במקום בו ממוקם‬ ‫הטחול, היא לא יותר מספקולציה שאינה מגובה בראיות‬ ‫‪ [...]‬אכן ד"ר פורמן לא שללה לחלוטין את טענת ההגנה,‬ ‫אך עולה בבירור כי רק הזהירות הנדרשת מאיש מקצוע‬ ‫שאינו יכול לשלול לחלוטין, ולו תיאורטית, אפשרויות‬ ‫רחוקות עד מאוד, הובילה אותה להתנסח כפי שהתנסחה"‬ ‫(שם, בפס' ‪ 4‬לחוות דעתו; כן ראו פס' ח‪ 10‬לחוות דעתה‬
‫של השופטת ציגלר).‬
‫‪ .26‬פני הדברים אינם שונים אף ביחס לתרחיש החלופי בדבר התוקפים האלמונים.‬ ‫כפי שצוין בהכרעת הדין, מטע הזיתים אינו מקום הומה אדם, בלשון המעטה. כך העידו‬ ‫לפני בית המשפט המחוזי לא עד אחד ולא שניים. האפשרות שבזמן הקצר שבו שהה‬ ‫המנוח במטע הזיתים, נתקל בשני אלמונים החפצים ברעתו עד כדי כך שהחליטו לתוקפו‬ ‫בדיוק באותו אזור גוף שבו הותקף על ידי המערערים – אינה מסתברת כלל ועיקר. ניסיון‬ ‫המערערים להיתלות לעניין זה בעדותה של העדה ספדי, אינו מעלה או מוריד; המכלול‬
‫הראייתי, מלמד בבירור אחרת.‬
‫‪ .27‬נוכחנו אפוא לראות כי בחינת הראיות במקרה דנן מוכיחה מעבר לספק סביר את‬ ‫הקשר הסיבתי שבין התקיפה לבין מות המנוח. בבחינת למעלה מן הצורך, אציין כי גם‬ ‫נתיב "הדין המהותי" מוליך לתוצאה זהה. כוונת הדברים היא להוראת סעיף ‪ 309‬לחוק‬ ‫העונשין (שכותרתו "גרימת מוות – מהי") שעניינה ב"קשר סיבתי סטטוטורי". מטרתו‬ ‫של סעיף זה היא להמחיש את אופן יישומם של מבחני הקשר הסיבתי בנסיבות שבהן‬ ‫גורם זר מתערב בתהליך גרימת המוות, או כאשר התנהגות הנאשם אינה הגורם היחיד‬ ‫לגרם המוות (קדמי, בעמ' ‪ .(119‬הוראת הסעיף, בחלקים הרלוונטיים לענייננו, קובעת‬
‫כדלקמן:‬
‫‪ .309‬בכל אחד מן המקרים המנויים להלן יראו אדם כאילו‬ ‫גרם למותו של אדם אחר, אף אם מעשהו או מחדלו לא‬ ‫היו הגורם התכוף ולא היו הגורם היחיד למותו של האחר:‬
‫‪[...]‬‬ ‫‪ (3)‬באלימות או באיום באלימות הביא אדם לעשיית‬ ‫מעשה שגרם למותו, כשהמעשה נראה לנפגע כדרך‬

‫‪16‬‬
‫טבעית בנסיבות המקרה להימלט מן האלימות או מן‬ ‫האיומים;‬ ‫‪[...]‬‬
‫‪ (5)‬מעשהו או מחדלו לא היה גורם מוות, אילולא נצטרף‬ ‫עמו מעשה או מחדל של האדם שנהרג או של אדם אחר.‬
‫כפי שניתן לראות, לשון סעיף ‪ (3)309‬לחוק קובעת במפורש כי כאשר נאשם‬ ‫מביא לכך שקורבנו יבצע מעשה על מנת להימלט מתקיפתו או מאיומיו – אין במעשי‬ ‫הקורבן כדי לנתק את הקשר הסיבתי (ראו עוד: קדמי, בעמ' ‪ ;122-121‬ע"פ ‪ 311/72‬צברי‬ ‫נ' מדינת ישראל, פ"ד כז‪ .((1973) 505 (2)‬הווה אומר: אף אם המנוח נפל במנוסתו במטע‬ ‫הזיתים, כך שתקיפת המערערים אינה הגורם התכוף או היחיד למותו – אין הדבר משנה.‬
‫כך גם לגבי תרחיש התוקפים האלמונים. סעיף ‪ (5)309‬לחוק מורה כי גם אם‬ ‫למעשי הנאשם התווספו מעשיו של אחר שבלעדיהם לא הייתה נגרמת התוצאה הקטלנית‬ ‫– הקשר הסיבתי אינו ניתק (ראו עוד: קדמי, בעמ' ‪ ;123‬ע"פ ‪ 140/10‬חלילה נ' מדינת‬ ‫ישראל ‪ .((10.3.2011)‬הווה אומר: בשים לב לכך שמעשי המערערים היוו לכל הפחות‬ ‫גורם ממשי למות המנוח, אף אם המנוח הותקף על ידי תוקפים אלמונים, שאלמלא‬
‫תקיפתם לא היה מוצא את מותו – אין הדבר משנה.‬
‫‪ .28‬סיכומה של נקודה זו: הן בחינה ראייתית של נסיבות המקרה, הן יישום הוראות‬ ‫הדין המהותי לעניין קיומו של קשר סיבתי, מוליכים למסקנה אחת בלבד – מות המנוח‬
‫קשור סיבתית לתקיפת המערערים כנדרש בפלילים.‬
‫‪ .29‬מכאן לסוגיית היסוד הנפשי שבו פעלו המערערים בתוקפם את המנוח. כפי‬ ‫שציינתי לעיל, טענת המערערים מתמקדת ברכיב החפצי של היסוד הנפשי – היינו אם‬ ‫המערערים היו אדישים, אם לאו. יחד עם זאת, בטענתם שזורה הלכה למעשה גם‬ ‫התייחסות לרכיב ההכרתי – קרי לשאלה אם המערערים היו מודעים לאפשרות גרימת‬ ‫המוות. לטענתם, מאחר שמוות כתוצאה מקרע בטחול הוא תרחיש בלתי צפוי לגמרי,‬ ‫המערערים לא היו מודעים לו. על כן, בטרם אפנה לסוגיה העיקרית בדבר הרכיב החפצי,‬
‫אתייחס בקצרה לסוגיית מודעות המערערים.‬
‫האם המערערים היו מודעים לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית?‬
‫‪ .30‬כידוע, היסוד הנפשי הנדרש במרבית העבירות הוא מסוג של מחשבה פלילית‬ ‫(סעיף ‪ 19‬לחוק). התנאי הראשון להוכחתה של מחשבה פלילית, מצוי במישור ההכרתי,‬

‫‪17‬‬
‫ועל פיו נדרשת מודעות לכל רכיבי היסוד העובדתי – לטיב המעשה, לקיום הנסיבות‬ ‫ולאפשרות גרימת התוצאה (סעיף ‪20‬(א) לחוק; לעניין המודעות הנדרשת בעבירות‬ ‫המבוצעות בצוותא כבענייננו, ראו פסק דינו של חברי השופט א' שטיין ב-ע"פ ‪954/17‬‬ ‫אבו עראר נ' מדינת ישראל, פסקה ‪ .((10.6.2019) 34‬אלא שהוכחת קיומה של מודעות‬ ‫אינה עניין של מה בכך, שכן, אין לו לבית המשפט כלים המאפשרים לחדור לנבכי נפשו‬ ‫של נאשם. לשם התמודדות עם קושי זה, התפתחו במרוצת השנים חזקות שבעובדה‬
‫שבאמצעותן ניתן להוכיח את היסוד הנפשי הדרוש.‬
‫על מנת להוכיח את מודעותו של נאשם לפרטי היסוד העובדתי, נעשה שימוש‬ ‫ב"חזקת המודעות הכללית" שלפיה "אדם מודע, בדרך כלל, למשמעות התנהגותו,‬ ‫מבחינת טיבה הפיזי, קיום נסיבותיה ואפשרות גרימת התוצאות הטבעיות שעשויות‬ ‫לצמוח ממנה" (ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך א ‪ (1984) 542‬(להלן: פלר)). בהשלכה‬ ‫לעבירות ההמתה, נקבע בעבר כי "מקום שאדם עושה מעשה העלול באופן אובייקטיבי‬
‫לגרום למות קורבנו – תוך שהוא מודע לכל היסודות המהווים את הרכיב העובדתי של‬
‫העבירה – רשאים אנו להניח, בהיעדר ראיה לסתור, כי היה מודע גם לתוצאה הקטלנית"‬ ‫(ע"פ ‪ 8827/01‬שטרייזנט נ' מדינת ישראל, פ"ד נז‪ ;(2003) 524 ,506 (5)‬כן ראו פסק דיני‬
‫ב-תפ"ח (מחוזי חי') ‪ 3006/06‬מדינת ישראל נ' דוד, פסקה ‪.((20.9.2007) 47‬‬
‫‪ .31‬במקרה דנן, המערערים היכו כאמור את המנוח מכות נמרצות. אף כשהיה שרוע‬ ‫חסר אונים על הכביש, השניים לא חדלו ממעשיהם והמשיכו להכותו, כשהם אף מגדילים‬ ‫לעשות ומשתמשים לשם כך באבן שהייתה מונחת בצד הכביש. המערערים נהנו מיתרונם‬ ‫הפיזי ומפועלם בצוותא חדא למול המנוח שניצב למולם בגפו. בנסיבות אלה, חזקת‬ ‫המודעות קמה גם קמה, ולא עלה בידי המערערים לסתור אותה. זאת, בייחוד כאשר‬ ‫מעדותם שלהם עולה כי היו מודעים היטב לאפשרות שמעשיהם יביאו למות המנוח‬ ‫(עמודים ‪ 131-130‬לפרוטוקול הדיון מיום ‪ ;31.3.2022‬עמודים ‪ 154-153‬לפרוטוקול‬
‫הדיון מיום ‪.(1.5.2022‬‬
‫ויודגש – העובדה שמות המנוח נגרם כתוצאה מקרע בטחול אינה משנה לעניין‬ ‫זה. לא אחת, נקבע כי דרישת המודעות אינה מתייחסת למנגנון המוות הספציפי, כי אם‬ ‫לעצם האפשרות שמעשי הנאשם יגרמו לתוצאה הקטלנית – ללא תלות בתהליך הפיזי‬ ‫המדויק שיתרחש בגוף הקורבן (ע"פ ‪ 6294/11‬פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה ‪ 134‬וההפניה‬ ‫שם ‪ (20.2.2014)‬(להלן: עניין קרפ)). בנוסף, אין בדין דרישה לפיה על נאשם לצפות כי‬ ‫התוצאה תתקיים כעניין קרוב לוודאי על מנת להוכיח את מודעותו. דרישה מעין זו‬

‫‪18‬‬
‫שמורה להוכחת כוונה באמצעות כלל הצפיות (סעיף ‪20‬(ב) לחוק); לשם הוכחת מודעות‬ ‫לעומת זאת, די בהרבה פחות מכך (ראו: ע"פ ‪ 1713/95‬פרידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ‪(1)‬‬ ‫‪ ;(1996) 281 ,265‬פלר, בעמ' ‪ ;615‬יצחק קוגלר "פזיזות כלפי התוצאה בדיני עונשין"‬
‫משפט ועסקים כט ‪.((2024) 267-266 ,229‬‬
‫אשר על כן, בכל הקשור לרכיב ההכרתי, הוכח מעבר לספק סביר כי המערערים‬ ‫היו מודעים להשלכות האפשריות של התנהגותם.‬
‫האם המערערים פעלו ביסוד נפשי של אדישות?‬
‫‪ .32‬משנוכחנו לראות כי דרישת המודעות התקיימה, יש לבחון אם התקיימה גם‬ ‫דרישת הרכיב החפצי. בענייננו, המערערים הורשעו בעבירת רצח לפי סעיף ‪300‬(א)‬ ‫לחוק, כאשר הרכיב החפצי שבו בוצע הרצח הוא אדישות. האפשרות להרשיע בעבירת‬ ‫רצח במצב דברים זה היא חידוש שהתווסף לדין הישראלי במסגרת הרפורמה בעבירות‬ ‫ההמתה (חוק העונשין (תיקון מס' ‪ ,(137‬התשע"ט‪ ,2019-‬ס"ח ‪ 230‬(להלן: הרפורמה‬
‫בעבירות ההמתה או הרפורמה)).‬
‫מאז כניסתה לתוקף, עמדתי מספר פעמים בהרחבה על השינויים שחוללה‬ ‫הרפורמה בכל הקשור להכללת היסוד הנפשי של אדישות בעבירות הרצח (ראו למשל:‬ ‫ע"פ ‪ 6063/21‬מדינת ישראל נ' יאסין, פסקאות ‪ (26.3.2024) 44-34‬(להלן: עניין יאסין)).‬ ‫אף על פי כן, רואה אני מקום לשוב על הדברים מנקודת המבט הרלוונטית לענייננו. זאת,‬ ‫בשים לב לכך שהמערערים מעלים טענות עקרוניות בדבר פרשנותו של יסוד האדישות‬
‫בהקשר הספציפי של עבירת הרצח.‬
‫‪ .33‬במסגרת הרפורמה בעבירות ההמתה ביקש המחוקק ליתן מענה למספר קשיים‬ ‫שעוררו עבירות ההמתה שנהגו לפני הרפורמה. אחד הקשיים המרכזיים הוא היקפה‬ ‫הרחב של עבירת ההריגה לפי סעיף ‪ 298‬לחוק בנוסחו אז, כשלכך התווספה נוקשותה של‬
‫עבירת הרצח בכוונה תחילה לפי סעיף ‪ 300‬לחוק דאז.‬
‫עבירת ההריגה כללה את מקרי ההמתה שבוצעו ביסוד נפשי של פזיזות (אדישות‬ ‫או קלות דעת), והעונש המרבי שנקבע בצידה עמד על ‪ 20‬שנות מאסר. רוחבה של עבירה‬ ‫זו, התבטא בכך שנכנסו בגדרה קשת מגוונת של מעשים – החל ממקרי המתה במסגרת‬ ‫תאונות דרכים שבוצעו בקלות דעת, וכלה במקרי אלימות קשים שבהם לא הוכחו‬

‫‪19‬‬
‫היסודות שנדרשו בעבירת הרצח בכוונה תחילה מפאת נוקשות דרישותיה (לעניין יסודות‬ ‫אלה, ראו פסק דיני ב-תפ"ח (מחוזי חי') ‪ 10451-05-09‬מדינת ישראל נ' גזאל‬
‫‪.((17.10.2010)‬‬
‫בהתייחס לנוקשות זו, יש להזכיר כי במספר לא מבוטל של מקרים נקלעו‬ ‫השופטים היושבים בדין בתיקי המתה לתווך "שבין הפטיש לסדן". המדובר במקרים‬ ‫שבהם מצד אחד, עבירת הרצח דאז עוררה קושי או בהיבט של הוכחת יסודותיה‬ ‫המצומצמים (החלטה להמית, הכנה והעדר קנטור) או מההיבט של עונש המאסר עולם‬ ‫כעונש חובה; מצד שני, ממסכת האירועים כפי שהתרחשה ובאה לידי ביטוי באותם‬ ‫מקרים, דומה היה כי התיוג הראוי הוא רצח, והעונש הראוי חמור מ‪ 20-‬שנות מאסר בגין‬
‫עבירת ההריגה. כמילותיו הנוקבות של המשנה לנשיא מ' חשין באחת הפרשיות:‬
‫"המערער נהג להכות את אישתו המנוחה באכזריות שלא‬ ‫תתואר – שוב ושוב, עוד ועוד – כמו הייתה שק חבטות.‬ ‫כמו נועדה אומללה זו, מלידה, להיותה קורבן תמים לאיש‬ ‫רע ואכזר ‪ [...]‬על מעשיו הקשים והרעים הורשע המערער‬
‫בעבירת הריגה.‬ ‫ואני אין לי מנוח. מה טעם מורה אותנו החוק כי‬ ‫עבירה שעבר המערער עבירת הריגה היא ולא עבירת‬ ‫רצח? והרי בלשון בני אדם נוכל בנקל לתאר את מעשהו‬
‫של המערער כמעשה רצח ‪[...]‬‬ ‫הלשון אמורה לשקף – ומשקפת היא – תכנים‬ ‫ומהויות, ובלשון של ימינו לא הרי הריגה כהרי רצח.‬ ‫מעשהו של המערער היה חמור ממעשה של הריגה. אפשר‬ ‫ראוי לשקול תיקון בחוק, ומעשה שהוא, למעשה, מעשה‬ ‫רצח – יכונה בשם ובתואר רצח, ולו רצח מדרגה שניה"‬
‫(ע"פ ‪ 70/04‬פוריאדין נ' מדינת ישראל ‪.((19.1.2006)‬‬
‫אם לתמצת את הדברים: במצב שקדם לרפורמה, חרף השונות המהותית שבין‬ ‫מקרה אחד למשנהו בחומרת המעשים, התיוג הפלילי שהוצמד בהם היה זהה – "הריגה".‬ ‫בד בבד, מקרים ששיקפו מידת אשם גבוהה תויגו אף הם כהריגה, הוגבלו בעונש מרבי‬ ‫של ‪ 20‬שנים, ולא "זכו", כפי שראוי היה, ל"אות הקין" של החמורה שבעבירות – עבירת‬
‫הרצח.‬
‫במקרים אלה המתאפיינים ברמת אשם גבוהה, היסוד הנפשי שנלווה לעבירה‬ ‫הוא פעמים רבות יסוד של אדישות – שכאמור עובר לרפורמה היה מאפשר הרשעה‬
‫בעבירת ההריגה בלבד.‬

‫‪20‬‬
‫‪ .34‬פער זה הוא שעמד אפוא, בין היתר, ברקע לכינונן של עבירות הרצח בנוסחו‬ ‫הנוכחי של החוק (סעיפים ‪ 300‬ו‪301-‬א לחוק) – אשר כוללות את האפשרות להרשיע‬ ‫נאשמים ברצח אף כשהיסוד הנפשי שבו פעלו הוא אדישות, וזאת לצד האפשרות להרשיע‬ ‫בעבירות אלה כאשר היסוד הנפשי הוא כוונה. ביסודו של שינוי משמעותי זה ניצבת‬
‫הכרעה נורמטיבית ברורה של המחוקק – הממית באדישות, רוצח הוא.‬
‫במקביל לשינוי זה שתחום לעולמן של עבירות ההמתה, הגדרת היסוד הנפשי‬ ‫של אדישות בחלק הכללי של חוק העונשין, נותרה כשהייתה. הגדרה זו מופיעה בסעיף‬ ‫‪20‬(א)‪(2)‬(א) לחוק ולפיה אדישות פירושה "שוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות".‬ ‫הגדרה זו זהה היא בכל עבירות המחשבה הפלילית שבחוק העונשין, ואין הוראת חוק‬
‫הקובעת הגדרה שונה לעבירות ההמתה.‬
‫בנקודה זו מעלים המערערים תהייה – סעיף ‪20‬(א)‪ (2)‬לחוק כורך את האדישות‬ ‫יחד עם קלות הדעת תחת היסוד הנפשי של פזיזות, וזאת במובחן מהיסוד הנפשי של‬ ‫כוונה המוגדר בנפרד בסעיף ‪20‬(א)‪ (1)‬לחוק. רוצה לומר, לכאורה: קלות דעת ואדישות‬ ‫לחוד; כוונה לחוד. מנגד, בעבירות הרצח החדשות, היסוד הנפשי של אדישות דר‬ ‫בכפיפה אחת דווקא עם יסוד נפשי של כוונה, ובנפרד מקלות הדעת שזכתה לעבירה‬
‫עצמאית (בסעיף ‪301‬ג לחוק).‬
‫בנסיבות אלה, טוענים המערערים כי מתבקש לצקת ליסוד הנפשי של אדישות‬ ‫תוכן אחר, שונה מזה שמיוחס לו ביתר העבירות; כזה המשקף דרישות מוגברות‬
‫המצדיקות את כריכת האדישות יחד עם כוונה ולא עם קלות הדעת.‬
‫אלא שהמענה לתהיית המערערים נעוצה בהכרעתו הנורמטיבית של המחוקק‬ ‫אותה ציינתי קודם לכן. הסיבה שהובילה את המחוקק להקנות לאדישות רובד חומרה‬ ‫מיוחד דווקא בעבירות ההמתה, מבלי לשנות את הגדרת האדישות עצמה, היא הערך‬ ‫המוגן שניצב בבסיסן של עבירות אלה – ערך קדושת החיים (דברי ההסבר להצעת חוק‬ ‫העונשין (תיקון מס' ‪ (124‬(עבירות המתה), התשע"ו‪ ,2015-‬ה"ח ‪ .(169 ,166‬בהתנהגותו‬ ‫של מי שמגלה שוויון נפש כלפי אפשרות התרחשות תוצאה קטלנית, מגולם פגם ערכי-‬ ‫מוסרי חמור במיוחד; פגם שמשקלו כבד בהרבה בהשוואה לעבירות שבהן הערך המוגן‬ ‫אינו רם מעלה כערך קדושת החיים (הצוות לבחינת יסודות עבירות ההמתה דין-וחשבון‬ ‫‪ .((2011) 22-20‬במילים אחרות: המחוקק כרך את האדישות יחד עם הכוונה מבלי לשנות‬ ‫את מהותה של האדישות, מפאת הערך שעליו מגינות עבירות ההמתה. משכך, המחוקק‬

‫‪21‬‬
‫לא ראה כל צורך להתאים את הגדרת האדישות עצמה ולבדלה מיתר העבירות; ערך‬ ‫קדושת החיים הוא כשלעצמו יוצר את ההבדל. עמדתי על דברים ברוח זו בעבר:‬
‫"על רקע זה, ההיגיון שבכריכתן יחדיו של מעשי המתה‬ ‫באדישות והמתה בכוונה טמון בכך שהאשמה הניכרת‬ ‫ממעשי האדיש יסודה בכך שלא אכפת לו אם הערך‬ ‫החברתי ייפגע אם לאו. עבור האדיש, היעדר העדפה לגבי‬ ‫התרחשות התוצאה מבטאת בחירה מלאה מצדו לפגיעה‬ ‫אפשרית בערך המוגן. משכך, היחס השלילי והמזלזל של‬ ‫האדיש כלפי ערך חיי אדם – והאשמה הנודעת למעשיו‬ ‫בגין יחס זה, קרובים יותר למתכוון המייחל להגשמת‬ ‫התוצאה ופועל להוציאה לפועל, מאשר לקל הדעת‬ ‫המקווה שזו לא תתרחש" (ע"פ ‪ 5806/22‬מדינת ישראל נ'‬ ‫גריפאת, פסקה ‪ (20.11.2022) 15‬(להלן: עניין גריפאת);‬ ‫ההדגשה במקור – י' א'; ראו עוד: מרדכי קרמניצר וחאלד‬ ‫גנאים הרפורמה בעבירות ההמתה ‪ (2019)‬לאור עקרונות‬ ‫היסוד של המשפט ומחקר היסטורי והשוואתי ‪281-262‬‬
‫‪.((2020)‬‬
‫ויודגש – מצדו האחד של המטבע, נאשם שמגלה אדישות כלפי אפשרות‬ ‫התרחשותו של מוות אינו רחוק באשמתו מהמתכוון להמית (עניין יאסין, בפס' ‪;(43-42‬‬ ‫ומצדו השני של אותו מטבע, היחס שמגלה נאשם הממית באדישות כלפי הערך המוגן‬ ‫של קדושת החיים רחוק, ויש שיאמרו רחוק מאוד, מזה שמגלה קל הדעת (ראו דבריו של‬ ‫פרופ' מרדכי קרמניצר במהלך דיוני הוועדה בכנסת: פרוטוקול ישיבה ‪ 270‬של ועדת‬ ‫החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה‪ ;(19.9.2016) 10 ,20-‬פרוטוקול ישיבה ‪ 420‬של ועדת‬
‫החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה‪.((28.6.2017) 7 ,20-‬‬
‫‪ .35‬בנקודה זו ראוי לדייק. העובדה שבמקרים לא מעטים הנאשם מצוי כפסע‬ ‫מהרשעה ברצח בכוונה, אך לבסוף מורשע ברצח באדישות, עלולה ליצור את הרושם‬ ‫ש"רף הכניסה" לעבירת הרצח באדישות קרוב קרבה ממשית לזה הנדרש לשם הרשעה‬ ‫ברצח בכוונה; ולא היא. לו כך הייתה מתעצבת פרשנות עבירת הרצח באדישות, נמצאנו‬ ‫חוטאים לכוונת המחוקק להביא בגדריה של עבירת הרצח גם מקרים שבהם אין רצון‬ ‫ברור מצד הנאשם במות המנוח; לא משתכללת חזקת כוונה; או אין צפיות קרובה לוודאי‬ ‫שתתרחש התוצאה הקטלנית. ובתמצית: אדישות אינה "כמעט כוונה"; אדישות היא יסוד‬ ‫נפשי עצמאי שהמחוקק ראה בו חומרה ייחודית כשמדובר בעבירות ההמתה, ושבתי‬
‫המשפט במרוצת הזמן יצקו ויוצקים בו תוכן.‬

‫‪22‬‬
‫כך, משעת כניסת הרפורמה לתוקף הגיעו לפתחם של בתי המשפט מקרים‬ ‫השונים זה מזה, ושבכולם נקבע כי מעשה ההמתה בוצע באדישות. בתי המשפט הלכו‬ ‫עד כה בזהירות במשעול הצר שבין כוונה לקלות דעת, בקבעם אילו מקרים מהווים‬ ‫אדישות, ואילו מקרים אינם. כך נקבע ביחס למקרים של רצח שכלל שימוש בנשק חם‬ ‫(למשל: ע"פ ‪ 1932/24‬קיברה נ' מדינת ישראל ‪ ;((26.1.2025)‬במקרים של רצח שכלל‬ ‫שימוש בנשק קר (למשל: ע"פ ‪ 4137/22‬אנאנטאפאק נ' מדינת ישראל ‪ (2.7.2023)‬(להלן:‬ ‫עניין אנאנטאפאק)); מקרי רצח באלימות שלא כללו שימוש בכלי נשק כלשהו (למשל:‬ ‫ע"פ ‪ 2654/22‬מדינת ישראל נ' דישלבסקי ‪ (6.12.2022)‬(להלן: עניין דישלבסקי));‬ ‫ולאחרונה אף רצח שבוצע אגב נהיגה ברכב (ע"פ ‪ 43278-08-24‬לולו נ' מדינת ישראל‬ ‫‪ .((9.2.2025)‬הנלמד מהאמור הוא שמקרים החוסים תחת עבירת הרצח באדישות אינם‬ ‫עשויים מקשה אחת. בהתאם, ה"אנטי חברתיות" הנשקפת מהנאשם בכל אחד ממקרים‬ ‫אלה היא אומנם קרובה, אך אינה בהכרח זהה לחלוטין. בחלק מהמקרים, התלבטו בתי‬ ‫המשפט אם היסוד הנפשי המתאים הוא כוונה (עניין יאסין), ואילו בחלק אחר דומה היה‬ ‫שהנאשם מצוי על התפר שבין אדישות לבין קלות דעת (ע"פ ‪ 8265/22‬ג'עברי נ' מדינת‬ ‫ישראל ‪ .((18.8.2024)‬לצד זאת, ניתן להיווכח כי לא הוצבה למשל דרישה שמקרי רצח‬
‫באדישות יכללו בהכרח שימוש בכלי נשק כזה או אחר.‬
‫‪ .36‬בהקשר זה האחרון ראוי להזכיר כי בהכניסו את האדישות לגדרי עבירת הרצח,‬ ‫אחד המקרים הפרטניים ששיווה המחוקק לנגד עיניו הוא זה שנדון בעניינו של אריק קרפ‬ ‫ז"ל. במקרה זה יש כדי ללמד על האופן שבו ראה המחוקק את יסוד האדישות, כעצמאי‬
‫ומופרד מכוונה.‬
‫בתמצית, בפרשייה זו הנאשמים בילו יחדיו בחוף "תל-ברוך" שבתל אביב ושתו‬ ‫משקאות משכרים. באותה העת, קרפ טייל יחד עם רעייתו ובתו על שביל הטיילת שסמוך‬ ‫לחוף. בשלב מסוים, אחד הנאשמים פגש בקרפ ובמשפחתו שישבו על אחד הספסלים‬ ‫במקום, ואמר לקרפ ש"יסדר לו" את אחת הנשים שעמו. עקב כך, וכדי להימנע ממגע עם‬ ‫הנאשם, קרפ ומשפחתו פנו לעזוב את המקום. הנאשם הזעיק שניים מחבריו למקום ואלה‬ ‫תקפו במפתיע את משפחת קרפ. רעייתו של קרפ ובתו הצליחו למרבה המזל להימלט‬ ‫מהמקום; אך קרפ עצמו חווה מתקפה נפשעת מצד הנאשמים, שהכוהו נמרצות בצוותא‬ ‫חדא, גם כשהיה שרוע על הקרקע, חסר אונים. בחלוף זמן מה הנאשמים נמלטו מהמקום,‬ ‫כשלאחר מכן קרפ החבול אנושות נכנס למי הים הסמוכים. לדאבון הלב, בבוקר יום‬ ‫המחרת נמשתה גופתו מן הים. הנאשמים זוכו מעבירת הרצח משלא הוכח יסוד ה"כוונה‬
‫תחילה", אך הורשעו בעבירת ההריגה ובביצוען של עבירות נוספות.‬

‫‪23‬‬
‫פרשייה זו הייתה כאמור אבן פינה בעיצובן של עבירות ההמתה במסגרת‬ ‫הרפורמה, ובייחוד בהתייחס לקביעת המחוקק ביחס לאדישות. כך למשל צוין באחד‬
‫הדיונים בוועדת החוקה, חוק ומשפט:‬
‫"עיקר הרפורמה היא בקביעת עבירת הרצח הבסיסית.‬ ‫עבירת הרצח הבסיסית תאופיין ביסוד נפשי של כוונה או‬ ‫אדישות לתוצאה הקטלנית – אדישות שהיום נכנסת לתוך‬ ‫עבירה של הריגה ‪ [...]‬יסוד נפשי של אדישות, לדעתנו‬ ‫וגם לדעת רוב הוועדה - הסנגוריה חלקה על כך - מבטא‬ ‫מידת אשם כזאת שמצדיקה תיוג של רצח וקביעה של‬ ‫עונש מאסר עולם כעונש מרבי. ‪ [...]‬דוגמה מובהקת לכך‬ ‫‪ [...]‬היא קטטות ותגרות שמסתיימות בנעיצת סכינים‬ ‫ובקטילה. דוגמה נוספת היא מקרה מובהק של אריה קרפ‬
‫בחוף תל-ברוך שהומת באופן אכזרי. המקרה הזה הוא מקרה‬ ‫מובהק לכך שגם אם יש אדישות ואין החלטה להמית, אין‬
‫כוונה תחילה, צריך לתייג את המעשה כמעשה של רצח."‬ ‫(פרוטוקול ישיבה ‪ 239‬של ועדת החוקה, חוק ומשפט,‬ ‫הכנסת ה‪ ;(19.7.2016) 7-6 ,20-‬ההדגשה הוספה – י' א';‬ ‫כן ראו: פרוטוקול ישיבה ‪ 276‬של ועדת החוקה, חוק‬ ‫ומשפט, הכנסת ה‪;(7.11.2016) 34 ,29 ,24 ,20-‬‬ ‫פרוטוקול ישיבה ‪ 386‬של ועדת החוקה, חוק ומשפט,‬ ‫הכנסת ה‪ ;(24.5.2017) 27 ,20-‬פרוטוקול ישיבה ‪ 434‬של‬ ‫ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה‪16 ,20-‬‬
‫‪.((11.7.2017)‬‬
‫‪ .37‬השלכת הדברים על ענייננו היא ברורה, ואף ישירה – מקרים כגון המקרה דנן‬ ‫הם בדיוק אלה שהתכוון המחוקק לסווג כרצח; אלו הם המקרים שבהם מתקיימת אדישות‬ ‫אולי בתצורתה המובהקת ביותר. אין מדובר במקרה של המתה בכוונה, אך בוודאי ובוודאי‬
‫שאין מדובר במקרה שבא בגדרי עבירת ההמתה בקלות דעת.‬
‫כפי שפירטתי לעיל, המערערים חבטו במנוח ללא רחם, הכוהו עם אבן – תוך‬ ‫שהם מודעים לאפשרות שהדבר יגרום את מותו. נוכחות בנות המנוח הרכות בשנים לא‬
‫גרמה להם להניד עפעף.‬
‫יתרה מכך, בית המשפט המחוזי קבע מפורשות לנוכח עדות אח המנוח כי "ברור‬
‫שאלמלא הגעתו של מחסן [אח המנוח – י' א'] למקום היו הנאשמים ממשיכים להכות את‬
‫המנוח ואין לדעת עד כמה היו מוסיפים וחובטים בו" (עמ' ‪ 26‬להכרעת הדין). ברודפם אחר‬ ‫המנוח לאחר שהצליח להימלט, המערער ‪ 2‬אף נטל אבן נוספת כדי להכות באמצעותה‬ ‫את המנוח (ת‪9/‬ב). בחדלם מלרדוף אחר המנוח שאבד להם בין עצי מטע הזיתים, אמרו‬

‫‪24‬‬
‫"הבן אדם מלא דם בוא נברח" – דהיינו הרצון להימלט הוא שהבריחם מהזירה, לא חמלה‬ ‫על המנוח, או תקווה כי יוותר בחיים.‬
‫מכאן – שלא רק שהמקרה דנן דומה לעניין קרפ, במובן מסוים מגולמת בו‬ ‫חומרה יתירה, משהמערערים לא חדלו מלהכות את המנוח מרצונם שלהם.‬
‫‪ .38‬התנהגותם זו של המערערים ממחישה עד כמה רחוק היסוד הנפשי שבו פעלו‬ ‫מקלות דעת. יוזכר כי יסוד נפשי זה מוגדר כ"נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת‬ ‫התוצאות ‪ [...]‬מתוך תקווה להצליח למנען" (סעיף ‪20‬(א)‪(2)‬(ב) לחוק). ממעשי המערערים‬ ‫לא נשקפת תקווה קלה או רצון כלשהו למניעת מות המנוח. ידועה בהקשר זה אמרתו של‬ ‫פרופ' פלר כי "התקווה" הנדרשת בגדרי קלות הדעת היא כזו "המעוגנת מבחינה עובדתית,‬
‫במציאות ‪ [...]‬אך תקווה, גם אם קיננה בלבו של המערער, אינה יכולה להיות בנויה על‬
‫מקריות, מזלות או נסים" (ש"ז פלר "'משחק מסוכן' כאירוע עברייני – הערות למבנהו"‬ ‫משפטים כו ‪ ;(1995) 185-184 ,169‬כן ראו והשוו לפסק דינו של חברי, השופט י' כשר,‬ ‫ב-ע"פ ‪ 6637/22‬בגיו נ' מדינת ישראל ‪ ;(8.1.2024)‬וכן פסק דיני ב-ע"פ ‪ 1888/19‬גרייב‬
‫נ' מדינת ישראל ‪.((5.4.2020)‬‬
‫לקיומה של תקווה מעין זו בקרב המערערים – אין ולו ראיה אובייקטיבית אחת;‬ ‫התנהגותם מלמדת ברורות אחרת.‬
‫‪ .39‬יחד עם זאת, בדין לא יוחס למערערים יסוד נפשי של כוונה. בהינתן המכות‬ ‫שהטיחו במערער במשך כ‪ 35-‬שניות – לא השתכללו לא חזקת הכוונה, ולא כלל הצפיות.‬ ‫אומנם ייתכן כי אלמלא אח המנוח היה מגיע לזירה, מעשי המערערים היו מלמדים אחרת‬ ‫– אך את זאת לא נדע. נותרנו אפוא עם מקרה שבו היסוד הנפשי שהתקיים באופן מובהק‬
‫הוא אדישות, וזאת כמעט במובן ה"טהור" ביותר של יסוד זה.‬
‫‪ .40‬לסיכום הדברים: לטענת המערערים כי על "יסוד האדישות ‪ [...]‬[להיות] במרחק‬ ‫כחוט השערה מן הכוונה", יש להשיב: אדישות וכוונה כרוכים יחדיו, אך לאו חד הם.‬ ‫לטענתם כי "הרפורמה בעבירות ההמתה, שצירפה אל עבירת הרצח בכוונה את הרצח‬ ‫באדישות, לא התכוונה לאירוע כגון זה שבו הורשעו המערערים" יש להשיב: ההפך הוא‬
‫הנכון – מקרים אלה הם-הם המקרים שאליהם כיוונה הרפורמה.‬

‫‪25‬‬
‫ערעור המדינה על גזר הדין‬
‫‪ .41‬מן האמור לעיל עולה כי דין הרשעת המערערים בעבירת הרצח באדישות‬ ‫להיוותר על כנה. משזוהי המסקנה ביחס להכרעת הדין, העונש שנגזר על המערערים אינו‬ ‫יכול לעמוד בעינו. עונש של ‪ 17‬שנות מאסר בפועל בגין עבירת הרצח בנסיבות העניין‬ ‫מציב את המקרה דנן עם המקרים שבהם מוצדקת התערבות ערכאת הערעור בעונש‬ ‫שגזרה הערכאה הדיונית (ע"פ ‪ 1464/21‬קפוסטין נ' מדינת ישראל, פסקה ‪50‬‬ ‫‪ .((11.9.2022)‬בתוך כך, שגה לעמדתי בית המשפט המחוזי הן במתחם העונש ההולם‬
‫שקבע, הן במיקום עונשם של המערערים בתוך המתחם.‬
‫‪ .42‬תחילה לעניין קביעת גבולות מתחם העונש ההולם. התייחסתי לעיל בהרחבה‬ ‫לשינוי שביקש המחוקק לאמץ במסגרת הרפורמה בעבירות ההמתה. תמציתו של שינוי‬ ‫זה הוא שאין דינו של הממית באדישות עובר לרפורמה, כדינו לאחר הרפורמה. לפני‬ ‫הרפורמה, היה הממית באדישות מתויג כ"הורג", שהעונש המרבי שניתן להטיל עליו ‪20‬‬ ‫שנות מאסר; לאחר הרפורמה, הממית באדישות ייקרא "רוצח", דינו – מאסר עולם כעונש‬ ‫מרבי. אם כן, לעניין העונש, מה שהיה לפני הרפורמה – אינו מה שיהיה לאחריה. כדבריי‬
‫בעניין יאסין:‬
‫"חובה עלינו להבהיר כי בחינת רף הענישה‬ ‫בגין רצח באדישות לפי רף הענישה שהיה נהוג בעבר‬ ‫במסגרת עבירת ההריגה, סותרת את תכלית הרפורמה‬ ‫בעבירות ההמתה. אשוב ואדגיש: כוונת המחוקק לא‬ ‫הייתה להפחית מחומרת מעשה רצח או מן התיוג הנלווה‬ ‫לכך, אלא להפך – להבהיר כי הממית באדישות רוצח הוא,‬ ‫ולהענישו בהתאם" (שם, בפס' ‪ ;43‬ההדגשה במקור – י'‬
‫א').‬
‫העונש בעניינם של המערערים אינו תואם הבנה זאת; אין בו כדי לגלם את‬ ‫ההחמרה הערכית כהנחיית המחוקק. כמו כן, אין בו כדי לעלות בקנה אחד עם מדיניות‬ ‫הענישה שהתגבשה עד כה במקרי רצח באדישות, שבהם, ככלל, נפסקו מתחמי עונש‬ ‫הולם גבוהים משנפסק במקרה דנן, לכל הפחות ביחס לרף התחתון (למשל: עניין‬ ‫דישלבסקי, בפס' ‪ ;12‬ע"פ ‪ 2079/22‬חוג'יראת נ' מדינת ישראל ‪ ;(13.8.2023)‬ע"פ ‪881/23‬‬
‫סמורז'בסקי נ' מדינת ישראל ‪ (9.3.2025)‬(להלן: עניין סמורז'בסקי)).‬
‫‪ .43‬לא זו בלבד שמתחם העונש ההולם בענייננו נמוך יתר על המידה בגבולותיו,‬ ‫רוחבו של המתחם עולה על הנדרש אף הוא. בית משפט זה ציין בעבר לא אחת כי ככל‬

‫‪26‬‬
‫שחומרת העבירה עולה, כך יש להפחית במשקל שיינתן לנסיבות האישיות של מבצע‬ ‫העבירה. זאת, מאחר שהרחבת המתחם פירושה, הגדלת המשקל היחסי שניתן לנסיבות‬ ‫שאינן קשורות לביצוע העבירה, דוגמת נסיבותיו האישיות של העושה; מה שאין ראוי‬ ‫לעשות ולו מחמת שיקולי הלימה כשמדובר בעבירות חמורות (ע"פ ‪ 1077/22‬קאדר נ'‬ ‫מדינת ישראל, פסקה ‪ 15‬וההפניות הרבות ששם ‪ (1.6.2022)‬(להלן: עניין קאדר); ע"פ‬ ‫‪ 3187/21‬אלקאדי נ' מדינת ישראל, פסקה ‪ (21.8.2022) 13‬(להלן: עניין אלקאדי); ראו‬ ‫גם: פסק דינו של המשנה לנשיאה נ' הנדל ב-ע"פ ‪ 3223/21‬מדינת ישראל נ' שפק, פסקה‬ ‫‪ ;(2.3.2022) 18‬יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין כרך ג – הענישה הפלילית ‪80-77‬‬
‫(מהדורה רביעית ‪.((2022‬‬
‫כפי שהדגשתי בעניין קאדר, כלל זה נפרס אל מעבר לגדרן עבירות ההמתה ונכון‬ ‫הוא כעיקרון כללי בדיני הענישה, אך מובן הוא כי כאשר מדובר בעבירות ההמתה – כלל‬ ‫זה מקבל משנה תוקף. בראי זאת, קביעת מתחם בעבירת רצח באדישות שגבולו התחתון‬ ‫עומד על ‪ 16‬שנות מאסר, וגבולו העליון עומד על ‪ 22‬שנות מאסר, כפי שנעשה בענייננו,‬ ‫חוטאת לעיקרון המנחה בענישה בהתאם להוראת המחוקק – עיקרון ההלימה (סעיף ‪40‬ב‬
‫לחוק; והשוו לרוחב המתחמים בפרשיות אחרות, למשל: עניין סמורז'בסקי).‬
‫‪ .44‬הדברים עד כה נאמרו במישור הכללי ביחס לחומרת עבירת הרצח הבסיסית גם‬ ‫כאשר היא מבוצעת ביסוד נפשי של אדישות, ולמדיניות הענישה הנוהגת בעבירה זו.‬ ‫לכך יש להוסיף את הנסיבות הפרטניות של המקרה דנן, נסיבות המלמדות על חומרתם‬ ‫הרבה של מעשי המערערים. הדברים עולים בבירור מהאמור לעיל ביחס להכרעת הדין.‬
‫למעשיהם של המערערים קדמו תכנון ותחכום במובן זה שהם יצרו אמתלה‬ ‫לפגישה עם המנוח בדמות עסקה למכירת רכב – כל זאת, על מנת לטמון לו פח יקוש‬ ‫שיאפשר להם לנקום בו על יחסו לאחות המערער ‪ 2‬(סעיף ‪40‬ט(א)‪ (1)‬לחוק); המערערים,‬ ‫בצוותא חדא, נקטו באלימות ברוטלית שכללה שימוש באבן, ולמרות שנמשכה עשרות‬ ‫שניות בודדות, היא הייתה כה עוצמתית עד שהיא הובילה, בין השאר, לשבירת צלעות‬ ‫המנוח, ואף לפגיעה קשה בטחול שעליו הן מגנות (סעיף ‪40‬ט(א)‪ (10)‬לחוק); המעשים‬ ‫בוצעו שעה שילדותיו הרכות בשנים של המנוח ישבו לתומן ברכב המנוח, ולמרבה הצער‬ ‫בתו הפעוטה, בת ‪ 3‬לשנים בלבד, נאלצה לחזות באשר עוללו המערערים לאביה (וראו:‬
‫עניין גריפאת, בפס' ‪.(23‬‬

‫‪27‬‬
‫לכך יש להוסיף כמובן את הנזק שנגרם למשפחת המנוח (סעיף ‪40‬ט(א)‪(4)‬‬ ‫לחוק). מתסקירי נפגעי העבירה עולה "תמונת נזק חמורה וקשה ביותר", כלשון התסקיר;‬ ‫הדבר גם השתקף מדבריו של אב המנוח שדיבר בסיום הדיון שנערך לפנינו. מטעמי צנעת‬ ‫הפרט אמנע מלהתייחס לגוף הדברים. אסתפק בכך שאציין כי הלב אינו יכול להיוותר‬ ‫אדיש למקרא ההשלכות הקשות שחוותה בת המנוח מהחשיפה הישירה, בגיל כה צעיר,‬
‫למראה אביה כאשר השניים חובטים בו שוב ושוב ללא חמלה בטרם הירצחו.‬
‫‪ .45‬מן המקובץ עולה אפוא כי הכרעת המחוקק במסגרת הרפורמה בעבירות ההמתה;‬ ‫מדיניות הענישה הנוהגת; הכללים בדבר קביעת מתחם העונש ההולם; ונסיבות ביצוע‬ ‫העבירה במקרה דנן – כל אלה מוליכים למסקנה כי המתחם שנקבע בעניינם של‬ ‫המערערים נמוך מדי ורחב מדי. אולם, אילו בכך היה מסתכם הקושי שבגזר הדין, ייתכן‬ ‫שלא הייתה עילה להתערבותנו – שכן, התוצאה העונשית הסופית היא שנבחנת על ידי‬ ‫ערכאת הערעור (ראו מני רבים: עניין אלקאדי, בפס' ‪ – (14‬אלא שכאמור אף בקביעת‬ ‫העונש בגדרי המתחם אני סבור כי נפלה שגגה. ממילא, התוצאה העונשית הסופית‬
‫דורשת את החמרת העונש.‬
‫‪ .46‬בית המשפט המחוזי מיקם כזכור את עונש המערערים בסמוך לתחתית מתחם‬ ‫העונש ההולם עת גזר עליהם עונש של ‪ 17‬שנות מאסר בפועל. אלא שכפי שציינתי באחת‬ ‫הפרשיות "לא בנקל יש לקבוע את עונשו של מי שהורשע בעבירת רצח בתחתית מתחם‬
‫הענישה ‪ [...]‬כך במיוחד כאשר מדובר ברצח ביסוד נפשי של כוונה, וכך – גם אם במידה‬
‫פחותה – בעבירת רצח המבוצעת ביסוד נפשי של אדישות" (עניין אנאנטאפאק, בפס' ‪.(11‬‬ ‫בענייננו, הנסיבות שנשקלו לקולה בגדרי המתחם – גיל המערערים, היעדר עבר פלילי,‬ ‫והסכמות שייעלו את ניהול הדיון – רחוקות מאוד מלספק הצדקה חזקה דיה למיקום‬ ‫המערערים בסמוך לתחתית המתחם (ראו והשוו: ע"פ ‪ 1442/22‬ניקולקין נ' מדינת ישראל,‬ ‫פסקה ‪ .((28.5.2023) 17‬זאת, ביתר שאת בהינתן התסקיר השלילי בעניינו של המערער‬ ‫‪ 2‬והיעדר נטילת אחריות מצד המערערים. משאלו הם פני הדברים, החמרה בעונש‬
‫המערערים – מחויבת הדין היא.‬
‫‪ .47‬לפני סיום רואה אני להתייחס בקצרה גם לסוגיית הפיצוי שנפסק לזכות משפחת‬ ‫המנוח בגזר הדין, וזאת הגם שהצדדים לא טענו לעניין זה.‬
‫בקובעו את שיעור הפיצוי, התחשב בית המשפט המחוזי בקיומו של הסכם‬ ‫סולחה שנערך בין משפחת המערערים למשפחת המנוח. בגדרו, נכלל סעיף שיפוי שלפיו‬

‫‪28‬‬
‫אם יחויבו המערערים בתשלום פיצוי נוסף על זה ששולם במסגרת ההסכם, אזי תחויב‬ ‫משפחת המנוח בהשבת הסכום הנוסף או בוויתור עליו.‬
‫עמדתי בעניין זה עקבית וברורה – המשקל שניתן להקנות להסכמים מעין אלה‬ ‫בין אם לעניין הקלה בעונש, בין אם לעניין שיעור הפיצוי, משקל מוגבל למדי הוא. כפי‬
‫שציינתי באחת הפרשיות:‬
‫"מתן גושפנקה ל'סולחות' כמעין 'מרכיב משלים' לדרכי‬ ‫הענישה הקבועים בדין, יש בו כדי להוות מעין הפרטה‬ ‫פסולה של ההליך הפלילי ‪ [...]‬איתותה של מערכת‬ ‫המשפט כי 'סולחה' עשויה להביא להקלה משמעותית‬ ‫בעונשו של העבריין מחליש את ההרתעה מפני ביצוע‬ ‫עבירות וחושף את קורבן העבירה ואת משפחתו ללחצים‬ ‫פסולים. משכך, דעתי היא כי יש ליתן משקל מוגבל בלבד‬ ‫לקיומה של 'סולחה' בין הצדדים" (ע"פ ‪ 4406/19‬מדינת‬
‫ישראל נ' סובח, פסקה ‪.((5.11.2019) 22‬‬
‫הדברים אמורים ביחס לרכיב הענישה, אך הולמים הם, בהתאמות הנדרשות, גם‬ ‫את עניין הפיצוי (ע"פ ‪ 5432/20‬קבהא נ' מדינת ישראל, פסקה ‪ ;(20.12.2020) 10‬כן ראו‬ ‫פסק דינו של המשנה לנשיאה ח' מלצר ב-ע"פ ‪ 4737/17‬שחאדה נ' מדינת ישראל, פסקה‬ ‫‪ .((24.4.2018) 24‬אין ביכולתו של השופט לדעת מה עומד מאחורי הסכם הסולחה; האם‬ ‫הוא משקף את רצון כלל הצדדים להסכם, ואם כן, באיזו מידה; וכן אם תוכן ההסכם‬ ‫שמוצג לבית המשפט אכן מייצג נאמנה את אשר התרחש או עתיד להתרחש בפועל שעה‬ ‫שיממשו הצדדים את ההסכם, בייחוד משניתן להניח כי לא אחת משפחת הקורבן היא‬ ‫החולייה החלשה ממילא. אולם למעלה מכך, מלאכת פסיקת הפיצוי מסורה לשופט, וזאת‬ ‫על סמך הנזק שנגרם לנפגע העבירה. הדברים אמורים, בראי תכליתו של הפיצוי – מתן‬ ‫מזור ארעי-דחוף לנזק שחווה נפגע עבירה (ע"פ ‪ 4802/18‬פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה‬
‫‪ 37‬לפסק דינו של השופט שטיין ‪.((29.1.2019)‬‬
‫ובתמצית: אין לו לשופט אלא שאת עיניו רואות, וכאשר מדובר בפסיקת פיצוי‬ ‫– נזקם וסבלם של נפגעי העבירה הם שעליו לשוות למול עיניו.‬
‫‪ .48‬סוף דבר: אציע לחבריי כי נורה על דחיית הערעור על הכרעת דין, ואילו את‬ ‫ערעור המדינה על גזר הדין נקבל באופן שבו עונשם של המערערים יעמוד על ‪ 20‬שנות‬ ‫מאסר בפועל, חלף ‪ 17‬שנות המאסר בפועל שגזר עליהם בית המשפט המחוזי. זאת, בשים‬

‫‪29‬‬
‫לב לכלל לפיו אין ערכאת הערעור ממצה את הדין. את יתר רכיבי גזר דינו של בית‬ ‫המשפט המחוזי אציע להותיר על כנם.‬

‫יוסף אלרון‬ ‫שופט‬

‫השופט אלכס שטיין:‬
‫אני מסכים.‬

‫אלכס שטיין‬ ‫שופט‬
‫השופט יחיאל כשר:‬
‫הנני מסכים לחוות דעתו של חברי, השופט י' אלרון, לעניין דחיית הערעור על‬ ‫הכרעת הדין, הן לעניין ההנמקה והן לעניין התוצאה. הנני מסכים לתוצאה אשר בחוות‬
‫דעתו של חברי לעניין קבלת ערעור המדינה על גזר הדין.‬

‫יחיאל כשר‬ ‫שופט‬

‫‪30‬‬
‫הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט יוסף אלרון.‬ ‫ניתן היום, כ"ט ניסן תשפ"ה ‪ 27)‬אפריל ‪.(2025‬‬

‫יחיאל כשר‬ ‫שופט‬

‫אלכס שטיין‬ ‫שופט‬

‫יוסף אלרון‬ ‫שופט‬