יוסף אלרון, שופט בית המשפט העליון (בדימוס)

				‫ע"פ ‪6538/22‬‬

‫בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים‬

‫כבוד המשנה לנשיאה ע' פוגלמן‬ ‫כבוד השופט י' אלרון‬ ‫כבוד השופט ח' כבוב‬
‫מדינת ישראל‬

‫לפני:‬ ‫המערערת:‬

‫נ ג ד‬

‫פלוני‬

‫המשיב:‬

‫ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ב-‬ ‫תפ"ח ‪ 61201-06-17‬מיום ‪ 15.8.2022‬שניתנה על ידי‬
‫הנשיאה ר' לורך, השופט צ' דותן והשופטת ד' עטר‬

‫‪(12.7.2023)‬‬

‫כ"ג בתמוז התשפ"ג‬

‫תאריך הישיבה:‬

‫עו"ד הילה גורני‬

‫בשם המערערת:‬

‫עו"ד רן אלון; עו"ד דורית נחמני אלבק‬

‫בשם המשיב:‬

‫פסק-דין‬

‫השופט י' אלרון:‬
‫במוקד פסק הדין ניצבת סוגיה הנגזרת מהרפורמה בעבירות ההמתה, אשר טרם‬ ‫הוכרעה בפסיקת בית משפט זה – מהי תקופת האשפוז המרבית אשר ניתן לקצוב עבור‬ ‫נאשם-חולה-נפש בגין אישומו בעבירת הרצח הבסיסית (סעיף ‪300‬(א) לחוק העונשין,‬ ‫התשל"ז‪ 1977-‬(להלן: החוק)) לפי חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א‪ 1991-‬(להלן: חוק‬
‫טיפול בחולי נפש). האם ‪ 20‬שנים – כשיטת המשיב, או ‪ 25‬שנים – כשיטת המדינה?‬

‫כבר בפתח הדברים, יש להבהיר את שיוסבר בהרחבה בהמשך – נקודת המוצא‬ ‫לדיון היא כי האשפוז הכפוי אינו עונש. ביסודו, הוא נועד להעניק טיפול רפואי מיטבי‬ ‫לנאשם-חולה-נפש אשר נדרש לאשפזו בכפייה בעקבות מעורבות בפלילים, על מנת‬ ‫להשיב את מסוגלותו להתנהל בחברה כבן-חורין. בהתאם, תקופת האשפוז המרבית עבור‬

‫‪2‬‬
‫הנאשם-חולה-נפש נעדרת ממד עונשי או התחשבות בשיקולי אשמה ואחריות. אף אין‬ ‫הכרח כי הנאשם-חולה-נפש ימצה את מלוא משך תקופת האשפוז, בהיותה תקופה מרבית‬
‫בלבד.‬
‫הערעור נסב על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (הנשיאה ר' לורך,‬ ‫השופט צ' דותן והשופטת ד' עטר) ב-תפ"ח ‪ 61202-06-17‬מיום ‪ 15.8.2022‬בגדרה הורה‬
‫על מתן צו אשפוז עבור המשיב לתקופה מרבית של ‪ 20‬שנה.‬
‫בטרם אדרש לפרטי הערעור שלפנינו, ולמען הבהרת המחלוקת, אניח בתמצית‬ ‫את המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית.‬
‫רקע – תקופת האשפוז המרבית במסלול הפלילי‬
‫‪ .1‬לעיתים מתעורר צורך לכפות אשפוז וטיפול רפואי על אדם שמפאת מחלת הנפש‬ ‫שבה הוא לוקה אינו מסוגל לדאוג לצרכיו ואף עלול להוות סכנה לעצמו ולציבור. הרצון‬ ‫להעניק טיפול מיטבי לחולה לצד הצורך להגן על הציבור מפני מסוכנותו מצדיקים‬ ‫במקרים המתאימים את אשפוזו הכפוי. זאת, חרף הפגיעה בחירותו והסטיגמה החברתית‬ ‫והעצמית הכרוכה בכך. יחד עם זאת, הגבלת חירותו של חולה הנפש מצריכה הקפדה על‬ ‫זכויותיו של החולה, באופן שרק בהתקיים התנאים המתאימים המוסדרים בחוק טיפול‬
‫בחולי נפש, יאושפז לקבלת טיפול רפואי בעל כורחו.‬
‫‪ .2‬חוק טיפול בחולי נפש מגדיר אימתי רשאי הגורם המוסמך, ולעיתים אף מצווה,‬ ‫להורות על אשפוזו הכפוי של החולה. אשפוזו הכפוי של נאשם-חולה-נפש "במסלול‬ ‫הפלילי" יכול ויעשה דרך שני אפיקים אפשריים – הראשון, עניינו אי כשירות דיונית של‬ ‫נאשם, כך שההליכים נגדו יופסקו, ובית המשפט רשאי להורות על אשפוזו הכפוי (סעיף‬ ‫‪15‬(א) לחוק טיפול בחולי נפש); השני, עניינו אי כשירות מהותית של נאשם, שנקבע כי‬ ‫ביצע את המעשה המיוחס לו, אולם הוא אינו אחראי למעשיו בהיותו "חולה" בעת‬ ‫ביצועם כך שאינו בר-עונשין. נאשם זה מזוכה מאחריות פלילית למעשיו, ובמידה שהוא‬ ‫עדיין בגדר "חולה" בית המשפט מצווה להורות על אשפוזו הכפוי (סעיף ‪15‬(ב) לחוק‬
‫טיפול בחולי נפש).‬
‫בשני האפיקים, עניינו של הנאשם-חולה-נפש יובא לבחינת ועדה פסיכיאטרית‬ ‫אשר תדון בעניינו לכל הפחות אחת לשישה חודשים, ובסמכותה להורות על שחרורו‬ ‫מאשפוז במקרה המתאים. בכל מקרה, וגם בהיעדר החלטה מטעם הוועדה לשחרר את‬

‫‪3‬‬
‫החולה, בתום תקופת האשפוז המרבית – פוקע תוקפו של צו האשפוז הכפוי. לאחריו לא‬ ‫ניתן עוד לאשפז את החולה בעל כורחו במסגרת "המסלול הפלילי" ונותרת רק האפשרות‬ ‫לאשפוז כפוי במסגרת "המסלול האזרחי" (על ההבחנה בין מסלולים אלו, ראו: בש"פ‬
‫‪ 2305/00‬פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד‪.((2000) 312-308 ,289 (4)‬‬
‫‪ .3‬משך תקופת האשפוז המרבית תיקבע כבר במועד מתן צו האשפוז, בהתאם‬ ‫לקבוע בחוק טיפול בחולי נפש:‬
‫‪15‬(ד‪ .(1)(1‬בית משפט לא יקבע בצו לפי סעיפים קטנים‬ ‫(א) או (ב) את תקופת האשפוז או הטיפול המרפאתי,‬ ‫ואולם יורה בצו על תקופת האשפוז או הטיפול המרפאתי‬ ‫המרבית לפי הוראות פסקאות ‪ (2)‬ו-‪ (3)‬(להלן – תקופת‬
‫האשפוז או הטיפול המרבית);‬
‫‪ (2)‬תקופת האשפוז או הטיפול המרבית תהיה תקופת‬ ‫המאסר המרבית; ‪[...]‬‬
‫(ג) היתה עבירה כאמור בפסקאות משנה (א) או (ב),‬ ‫עבירה שדינה מאסר עולם חובה – ‪ 25‬שנים; (ההדגשות‬
‫הוספו – י' א')‬
‫כקבוע בסעיפים אלו, תקופת האשפוז המרבית עבור נאשם-חולה-נפש במסגרת‬ ‫"המסלול הפלילי" תהא כתקופת המאסר המרבית – לא פחות ולא יותר. כך, למעט מקרים‬ ‫חריגים שבחריגים לפי סעיף ‪15‬(ד‪2)(1‬א) לחוק טיפול בחולי נפש (על גדרי החריג, והיחס‬ ‫המצומצם שבינו לבין הכלל באשר לקביעת תקופת האשפוז המרבית, ראו בהרחבה בפסק‬
‫דיני ב- ע"פ ‪ 664/23‬מדינת ישראל נ' פלוני ‪ (11.6.2023)‬(להלן: עניין פלוני)).‬
‫‪ .4‬יש לציין, כי קביעת המחוקק שלפיה יש לגדור את תקופת האשפוז הכפוי הוספה‬ ‫רק בשלב מאוחר ובעקבות ביקורת שנשמעה מכיוונים שונים על חסרונה של הגבלה‬ ‫שכזו. בפרט, בעניין ע"פ ‪ 3854/02‬פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית למבוגרים,‬ ‫פ"ד נז‪ ,(2003) 900 (1)‬הנשיא א' ברק הביע ביקורת על כך שנאשם-חולה-נפש אושפז‬ ‫במצטבר במשך כ‪ 14-‬שנים בגין עבירות תקיפה וגניבה. זאת, בעוד שאילו משפטו היה‬ ‫מתנהל כסדרו והוא היה מורשע, היה מסיים זה מכבר לרצות את עונשו. בעקבות ביקורת‬ ‫זו ובחלוף למעלה מעשור, נקבעה לראשונה בחוק טיפול בחולי נפש תקופת "גג"‬ ‫מקסימלית למשך האשפוז על מנת למנוע מצב בו הנאשם-חולה-נפש "יישכח לשנים רבות‬ ‫ולכן יש את תקופת הגג שהחוק קובע אותו" (פרוטוקול ישיבה ‪ 220‬של ועדת העבודה,‬ ‫הרווחה והבריאות, הכנסת ה‪ .((28.3.2016) 8 ,20-‬תקופת האשפוז המרבית אינה מבטאת‬ ‫אפוא את גזירת עונשו הקונקרטי של הנאשם-חולה-נפש וממילא אינה מתחשבת ברכיבים‬

‫‪4‬‬
‫עונשיים או בזיקה לאשמה ואחריות. תפקידה להציב "תקרה" למשך שהותו באשפוז‬ ‫כפוי.‬
‫‪ .5‬עוד יודגש, פעם נוספת, כי קביעת תקופת האשפוז המרבית, כשמה כן היא –‬ ‫מרבית. אין הכרח כי הנאשם-חולה-נפש ישהה באשפוז כפוי את מלוא תקופת האשפוז,‬ ‫כל שנקבע בעת מתן הצו היא התקופה המקסימלית לאשפוז כפוי במסגרת המסלול‬ ‫הפלילי, אשר לאחריה ישתחרר הנאשם-חולה-נפש או יועבר במקרה המתאים לאשפוז‬ ‫כפוי במסלול אזרחי. במרביתם של המקרים, כפי כמתואר בהצעת החוק "‪ [...]‬התקופה‬
‫המרבית לא תהיה התקופה שבה יהיה הנאשם מאושפז או תחת צו לטיפול מרפאתי בפועל,‬
‫אלא הוא ישוחרר לפני תום תקופה זו" (דברי ההסבר להצעת חוק טיפול בחולי נפש (תיקון‬ ‫מס' ‪ (4‬(תקופת אשפוז או טיפול מרבית), התשע"ו‪ ,2016-‬ה"ח ‪ 580‬(להלן: דברי ההסבר‬
‫להצעת חוק טיפול בחולי נפש)).‬
‫‪ .6‬תקופת האשפוז המרבית נקבעת אפוא, ככלל, באופן טכני וגורף – בהתאם‬ ‫לתקופת המאסר המרבית. והנה, באשר לעבירה שדינה מאסר עולם חובה, המחוקק חרג‬ ‫מהכלל הנוקשה שצוטט לעיל הקבוע בסעיף ‪15‬(ד‪ (2)(1‬לחוק טיפול בחולי נפש, וייחד‬
‫הסדר ספציפי.‬
‫לפי הסדר זה, תקופת האשפוז המרבית לא תהא כתקופת המאסר המרבית –‬ ‫היינו, מאסר עולם. תחילה, בהצעת החוק הוצע להגביל את משך תקופת האשפוז המרבית‬ ‫ל‪ 30-‬שנים, וזאת על רקע ההנחה כי "זה המקרה הטיפוסי. בדרך כלל עונש מאסר עולם‬ ‫נקצב. לכן אמרנו שנלך לא על מאסר עולם" (פרוטוקול ישיבה ‪ 293‬של ישיבת ועדת‬ ‫העבודה, הרווחה והבריאות ‪ .((28.7.2014) 30‬לבסוף, לאחר שיג ושיח בוועדת העבודה‬ ‫הרווחה והבריאות סוכם, כמעין פשרה, לנוכח עמדת הסניגוריה הציבורית מן העבר‬ ‫האחד ופרקליטות המדינה מן העבר האחר, כי תקופת האשפוז המרבית תעמוד על ‪25‬‬
‫שנים.‬
‫‪ .7‬עד כאן, הוראות החוק ברורות ואינן מעוררות מחלוקת בענייננו. מורכבות‬ ‫הסוגיה הדורשת את הכרעתנו נובעת מתחולתה של הרפורמה בעבירות ההמתה (חוק‬ ‫העונשין (תיקון מס' ‪ ,(137‬התשע"ט‪ ,2019-‬ס"ח ‪ 230‬(לעיל ולהלן: הרפורמה בעבירות‬
‫ההמתה או הרפורמה)) החל משנת ‪.2019‬‬
‫עובר לרפורמה, מנעד העונשים בגין עבירות ההמתה היה מוגדר כך שהעונש‬ ‫בצידה של עבירת הרצח היה מאסר עולם חובה (סעיף ‪ 300‬לחוק, בנוסחו הקודם); והעונש‬

‫‪5‬‬
‫המקסימלי בצידה של עבירת ההריגה עמד על ‪ 20‬שנות מאסר (סעיף ‪ 298‬לחוק, בנוסחו‬ ‫הקודם). אי לכך, תקופת האשפוז המרבית עבור נאשם-חולה-נפש עמדה על ‪ 25‬שנים‬
‫בגין עבירת הרצח, ועל ‪ 20‬שנים בגין עבירת ההריגה.‬
‫במסגרת הרפורמה בעבירות ההמתה, תחת עבירת הרצח נחקקו שתי עבירות‬ ‫חדשות – עבירת הרצח הבסיסית, הכוללת מקרי המתה ביסוד נפשי של אדישות או כוונה,‬ ‫והעונש המרבי בגינה הוא מאסר עולם כעונש מרבי (סעיף ‪300‬(א) לחוק; ע"פ ‪3223/21‬‬ ‫מדינת ישראל נ' שפק ‪ ;((2.3.2022)‬ועבירת הרצח בנסיבות מחמירות המונה ‪ 11‬נסיבות‬
‫מחמירות אשר הבא בגדרן עונשו ייגזר למאסר עולם חובה (סעיף ‪301‬(א) לחוק).‬
‫שילוב עבירות הרצח החדשות עם הוראות חוק טיפול בחולי נפש מוביל לסוגיה‬ ‫שלפנינו – חוק טיפול בחולי נפש מסדיר במפורש את תקופת האשפוז המרבית באשר‬ ‫לעונש מאסר עולם חובה וקובע כי זו תעמוד על ‪ 25‬שנים, זהו הדין אפוא באשר לנאשם-‬ ‫חולה-נפש בעבירת הרצח בנסיבות מחמירות. אולם, מהו הדין באשר לעונש מאסר עולם‬
‫שאינו חובה, כעונש המרבי בגין עבירת הרצח הבסיסית?‬
‫על רקע זה, אפנה כעת להצגת פרטי הערעור שלפנינו ונסיבות המקרה דנן.‬
‫עיקרי ההליכים הקודמים‬
‫‪ .8‬נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת רצח של אחיו. לפי המתואר‬ ‫בכתב האישום, ביום ‪ 5.6.2017‬המשיב שהה בבית הוריו יחד עם אחיו (להלן: המנוח).‬ ‫על רקע שאינו ידוע, גמלה בליבו ההחלטה להמית את המנוח. לצורך כך, בשעה ‪12:00‬‬ ‫לערך, המשיב נטל מספריים ודקר את המנוח דקירות רבות בחלק גופו האחורי, בגב‬ ‫ובצוואר. לאחר כחצי שעה, עזב את הבית ונמלט לבית דודו בנתניה. בשעה ‪ 13:45‬או‬ ‫בסמוך לכך, אמו של המנוח הגיעה לבית ומצאה את המנוח שרוע על בטנו ומתבוסס‬ ‫בדמו. לאחר מכן, נציגי מד"א אשר הוזעקו למקום קבעו את מותו. בגין המתואר לעיל,‬ ‫למשיב יוחסה עבירת רצח לפי סעיף ‪300‬(א)‪ (2)‬לחוק, כנוסחו קודם הרפורמה בעבירות‬
‫ההמתה.‬
‫‪ .9‬סמוך לאחר מעצרו של המשיב, הוגשה חוות דעת פסיכיאטרית מטעם שירותי‬ ‫בריאות הנפש במב"ן בשלב המעצר והחקירה. מחוות הדעת עולה כי המשיב מוכר‬ ‫למערכת הפסיכיאטרית כבר משנת ‪ ,2013‬ואובחן כלוקה בסכיזופרניה פרנואידית. כמו‬ ‫כן, נקבע כי היה נתון במצב פסיכוטי פרנואידי במשך תקופה ארוכה קודם ביצוע הרצח‬

‫‪6‬‬
‫המיוחס לו, וסבל ממחשבות שווא של יחס ורדיפה כלפי משפחתו, ובפרט כלפי אחיו‬ ‫ואביו. אשר לביצוע מעשה הרצח, נקבע כי המשיב אינו אחראי למעשיו הואיל ובמועד‬ ‫ביצוע המעשים היה שרוי במצב פסיכוטי פרנואידי, פעל בהשפעת מחשבות שווא אותן‬
‫חווה, לא ידע להבחין בין טוב לרע ובין מותר לאסור ולא הבין את הפסול במעשיו.‬
‫יחד עם זאת, הובהר כי במצבו הנפשי הנוכחי של המשיב הוא כשיר לעמוד לדין‬ ‫מאחר שהוא מסוגל לעקוב אחר הליכי המשפט והוא מבין את האשמה המיוחסת לו ואת‬ ‫העונש שעלול להיגזר עליו. חוות דעת נוספת שהוגשה בחלוף כחצי שנה אישרה אף היא‬
‫כי המשיב כשיר לעמוד לדין.‬
‫‪ .10‬על רקע האמור, ומאחר שהמשיב כפר בביצוע המעשים, בית המשפט המחוזי‬ ‫נדרש להכריע האם המשיב ביצע את מעשה הרצח כפי שיוחס לו בכתב האישום אם לאו.‬ ‫יצוין כי כבר בשלב זה סוכם בין הצדדים כי היה ויימצא כי המשיב אחראי לביצוע מעשה‬ ‫הרצח, אזי הוא יזוכה בשל תחולת הגנת אי-שפיות הדעת לפי סעיף ‪34‬ח לחוק. לפני בית‬ ‫המשפט המחוזי נפרס מארג רחב של ראיות נסיבתיות, בכללן, עדויות בני המשפחה ועדי‬ ‫ראייה, תיעוד מצלמות אבטחה מקרבת הבית, וכן ראיות ‪ DNA‬שהופקו מכתם על כפכף‬ ‫שנעל המשיב ומדגימה שנלקחה מתחת לציפורני המנוח. בנוסף, בית המשפט המחוזי‬ ‫נתן דעתו לגרסת המשיב כפי שמסר בחקירותיו במשטרה שלפיה הכחיש את מעורבותו‬ ‫במות המנוח. בצד זאת, לחובתו נזקפה העובדה כי נמנע מלהעיד במשפט, אף שחוות‬
‫הדעת הפסיכיאטרית קבעה כאמור כי אין לכך כל מניעה רפואית או נפשית מצדו.‬
‫בשקלול הראיות, בית המשפט המחוזי קבע כי הוכח מעבר לספק סביר כי המשיב‬ ‫הוא שגרם למותו של המנוח, תוך שהובהר כי מאחר שלא היה אחראי למעשיו, הוא נעדר‬ ‫יכולת לגבש מחשבה פלילית. בכל זאת, על סמך מספרן הרב של הדקירות ומיקומן‬ ‫באיברים חיוניים נקבע כי העבירה שבוצעה היא רצח. כמו כן, על רקע הסכמת באי-כוח‬ ‫הצדדים כי הרפורמה מהווה דין מקל בעניינו של המשיב, נקבע כי הוכח מעבר לספק‬
‫סביר כי המשיב ביצע את עבירת הרצח הבסיסית לפי סעיף ‪300‬(א) לחוק.‬
‫‪ .11‬לאחר זאת, לנוכח חוות דעת פסיכיאטרית מעודכנת, ובשל הסכמת באי-כוח‬ ‫הצדדים, בית המשפט המחוזי הורה על זיכוי המשיב מכוח הגנת אי-השפיות שלפי סעיף‬ ‫‪34‬ח לחוק והורה על אשפוזו בבית חולים בהתאם לסעיף ‪15‬(ב) לחוק טיפול בחולי נפש.‬ ‫אשר למשך תקופת האשפוז המרבית, בית המשפט המחוזי קבע בהחלטה מושא הערעור‬ ‫שלפנינו כי בגין ביצוע עבירת הרצח הבסיסית לפי סעיף ‪300‬(א) לחוק תקופה זו תעמוד‬

‫‪7‬‬
‫ככלל על ‪ 20‬שנים, וכך גם בפרט בעניינו של המשיב. בתוך כך, נדחתה עמדת המדינה‬ ‫אשר דרשה תקופת אשפוז מרבית של ‪ 25‬שנים בגין ביצוע עבירת הרצח הבסיסית.‬
‫ביסוד החלטת בית המשפט המחוזי, ניצבו שלושה טעמים – ראשית, הודגש כי‬ ‫ישנה אי בהירות בפרשנות הוראות החוק השונות, ועל כן יש לבחור "בפרשנות המקלה"‬ ‫עם המשיב בהתאם לכלל הנוהג בדין הפלילי; שנית, נומק כי קביעה זו עולה בקנה אחד‬ ‫עם מדרג החומרה שנקבע ברפורמה בעבירות ההמתה, הואיל ואין חולק שתקופת‬ ‫האשפוז המרבית בגין עבירת הרצח בנסיבות מחמירות היא ‪ 25‬שנים; שלישית, כך נלמד‬ ‫על דרך ההיקש מסעיף ‪301‬ב(ב) לחוק אשר עניינו נאשם הכשיר לעמוד לדין ואחראי על‬ ‫מעשה ההמתה שביצע בשל הפרעה נפשית חמורה, אשר העונש המרבי בצדה הוא ‪20‬‬ ‫שנות מאסר, וממילא כך גם תקופת האשפוז המרבית. על החלטה זו נסב הערעור שלפנינו.‬
‫תמצית טענות הצדדים בערעור‬
‫‪ .12‬לעמדת המערערת – המדינה, יש לפרש את הוראות החוק הרלוונטיות באופן‬ ‫שתקופת האשפוז המרבית בעניין נאשם-חולה-נפש בעבירת הרצח הבסיסית תעמוד על‬ ‫‪ 25‬שנים. לשיטת המדינה, אמנם לפי סעיף ‪ 41‬לחוק "עבירה שדינה מאסר עולם ולא נקבע‬ ‫שהוא עונש חובה, תקופת המאסר שיטיל בית המשפט לא תעלה על עשרים שנה", אולם‬ ‫סעיף ‪311‬א לחוק אשר נחקק במסגרת הרפורמה בעבירות ההמתה, מחריג את עבירת‬ ‫הרצח הבסיסית וקובע כי "על אף הוראות סעיף ‪ ,41‬בעבירה לפי סימן זה שדינה מאסר‬ ‫עולם ולא נקבע שהוא עונש חובה, רשאי בית המשפט להטיל מאסר עולם לתקופה בלתי‬
‫קצובה או מאסר לתקופה שלא תעלה על שלושים שנים" (ההדגשה הוספה – י' א').‬
‫‪ .13‬אף על פי שעל פני הדברים משמעות הוראות אלו היא כי תקופת האשפוז‬ ‫המרבית בגין עבירת הרצח הבסיסית תהא ‪ 30‬שנים, לטענת המדינה יש לאמץ פרשנות‬ ‫מיטיבה המשווה את תקופת האשפוז המרבית לזו הנקצבת בגין עבירת הרצח בנסיבות‬
‫מחמירות אשר עומדת על ‪ 25‬שנים.‬
‫הודגש, כי אין מקום להתחשב במדרג החומרה שנקבע במסגרת הרפורמה‬ ‫בעבירות ההמתה ביחס לעבירות הרצח, הואיל וקביעת תקופת האשפוז המרבית אינה‬ ‫עונש וכך גם אין רלוונטיות לשיקולי אשמה. כמו כן, נטען כי גם בהתחשב בחומרת‬ ‫העבירה יש להשוות בין חומרת עבירת הרצח הבסיסית לעבירת הרצח בנסיבות מחמירות‬ ‫אשר בצד שתיהן נקבע עונש ייחודי של מאסר עולם. המדינה דוחה את ההיקש המוצע‬

‫‪8‬‬
‫לסעיף ‪301‬ב(ב) לחוק – הנכלל בגדרי עבירת המתה בנסיבות של אחריות מופחתת, מאחר‬ ‫שאין מקום לטענתה להתחשב "פעם נוספת" במצבו הנפשי הייחודי של הנאשם-חולה-‬ ‫נפש שהרי עניין זה כבר בא לידי ביטוי כאשר נקבע שאינו אחראי למעשיו ואין להרשיעו.‬ ‫בנוסף, לשיטת המדינה אין להשוות בין מי שנקבע כי הוא אחראי למעשיו וכשיר לעמוד‬
‫לדין לבין מי שזוכה בשל היעדר אחריות.‬
‫‪ .14‬מנגד, לעמדת המשיב, הפרשנות הנכונה להוראות החוק היא שיש להעמיד את‬ ‫תקופת האשפוז המרבית על ‪ 20‬שנים. המשיב מאמץ את נימוקי בית המשפט המחוזי‬ ‫ומוסיף כי פרשנות זו מתאימה מבחינה לשונית, מבחינה תכליתית ואף לנוכח כלל‬ ‫הפרשנות המקלה בפלילים. כן נטען, כי לפי סעיף ‪15‬(ד‪(2)(1‬(ג) לחוק טיפול בחולי נפש,‬ ‫רק כאשר מדובר בעונש מאסר עולם חובה אזי תקופת האשפוז המרבית תהא ‪ 25‬שנים,‬ ‫ומשכך אין להחיל הוראה זו גם ביחס לעבירת הרצח הבסיסית שבה מדובר בעונש מאסר‬ ‫עולם כעונש מרבי. עוד נטען, כי אמנם תכלית האשפוז היא טיפולית, אולם צו האשפוז‬ ‫"יונק את חיותו מהאישום הפלילי", ועל כן ישנה חשיבות לחומרת העבירה והעונש‬ ‫לצידה בקביעת תקופת האשפוז המרבית. משכך, על רקע מדרג החומרה שנקבע ברפורמה‬ ‫בעבירות ההמתה, מתחייב כי תקופת האשפוז המרבית בעבירת הרצח הבסיסית תהיה‬
‫קצרה מאשר בעבירת הרצח בנסיבות מחמירות.‬
‫עוד צוין כי אין בהוראות סעיף ‪311‬א לחוק כדי לתמוך בעמדת המדינה, מאחר‬ ‫שסעיף זה חל אך ורק כאשר בית המשפט מבקש להטיל עונש מאסר בפועל ממש על נאשם‬ ‫ולא כאשר נדרש לקבוע תקופה מרבית לאשפוז. יתר על כן, צוין כי פרשנות המדינה‬ ‫"טוענת לדבר והיפוכו", מאחר שלכאורה לפי סעיף ‪311‬א לחוק העונשין יש לקבוע‬ ‫תקופה של ‪ 30‬שנה ולא של ‪ 25‬שנה כעמדתה. זאת ועוד, לעמדת המשיב, בשל "הקרבה‬ ‫המושגית והרעיונית" בין ענייננו לבין סעיף ‪301‬ב(ב) לחוק שעניינו המתה בנסיבות של‬ ‫אחריות מופחתת בשל הפרעה נפשית חמורה, ניתן להקיש וללמוד כי תקופת האשפוז‬
‫המרבית לא תעלה על ‪ 20‬שנים.‬
‫דיון והכרעה‬
‫‪ .15‬לטעמי דין הערעור להתקבל, באופן זה שתקופת האשפוז המרבית לנאשם-‬ ‫חולה-נפש בגין עבירת הרצח הבסיסית תהא ‪ 25‬שנים, וכך אציע לחבריי כי נקבע.‬
‫‪ .16‬עבירת הרצח הבסיסית קובעת, כאמור, כי העונש המרבי בצידה יהא עונש של‬ ‫מאסר עולם, כך בלשון הסעיף:‬

‫‪9‬‬
‫‪300‬(א). הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם, דינו‬ ‫– מאסר עולם.‬
‫על פני הדברים, עונש של "מאסר עולם" אינו קוצב תקופת מאסר מרבית, אלא‬ ‫כשמו כן הוא – מאסר עולם. בכל זאת, בפרק ו' בחוק העונשין שעניינו "דרכי ענישה",‬
‫המחוקק סייג בנורמה כללית את משכו של עונש "מאסר עולם" בזו הלשון:‬
‫‪ .41‬עבירה שדינה מאסר עולם ולא נקבע שהוא עונש‬ ‫חובה, תקופת המאסר שיטיל בית המשפט לא תעלה על‬
‫עשרים שנה.‬
‫כלומר, כל אימת שנקבע עונש מאסר עולם, ואין מדובר בעונש חובה, אזי תקופת‬ ‫המאסר המרבית תעמוד על ‪ 20‬שנים. הסדר זה מבטא תמורה באמת המידה של תקופת‬ ‫המאסר, כך שבכל מקום שבו הועמד העונש על מאסר עולם, ללא תוספת בלבדיות, אזי‬ ‫"יש לקרוא את הכתוב, מאסר שתקופתו לא תעלה על עשרים שנה" (ש"ז פלר "מאסר‬ ‫'עולם חובה', מאסר 'עולם' ומאסר 'עשרים שנה'" משפט וממשל ב ‪.((1994) 508 ,507‬‬ ‫הסדר זה רלוונטי ביחס למגוון עבירות אשר בצדן נקבע עונש מאסר עולם שאינו חובה‬ ‫(ראה סעיפים ‪113 ,111 ,107 ,98 ,97‬(ב) ו‪121-‬(ב) לחוק העונשין), וכך לכאורה גם ביחס‬ ‫לעבירות ההמתה. אלא שבמסגרת הרפורמה בעבירות ההמתה המחוקק ייחד במפורש‬
‫בסעיף ‪311‬א לחוק נורמה ספציפית:‬
‫‪311‬א. על אף הוראות סעיף ‪ ,41‬בעבירה לפי סימן זה‬ ‫שדינה מאסר עולם ולא נקבע שהוא עונש חובה, רשאי‬ ‫בית המשפט להטיל מאסר עולם לתקופה בלתי קצובה או‬
‫מאסר לתקופה שלא תעלה על שלושים שנים.‬
‫באשר ליחסי הגומלין שבין סעיף ‪311‬א לחוק לבין סעיף ‪ 41‬לחוק, הובהר‬ ‫במקרה אחר, בהכרעת חברי השופט ח' כבוב:‬
‫"‪ [...]‬פרשנות על דרך הפשט של הסעיף, מביאה למסקנה‬ ‫הברורה, כי סעיף ‪ 41‬לחוק אינו חל על סעיף ‪300‬(א) לחוק‬ ‫‪ [...]‬ואולם, לא בפשט עסקינן, אלא במהות ‪ ,[...]‬ועלינו‬ ‫לבחון האם מטרתו של סעיף ‪311‬א לחוק היא להחריג את‬ ‫התחולה של סעיף ‪ 41‬לחוק, מעבירות של גרימת מוות?‬
‫לטעמי, התשובה לכך ברורה – כן ‪[...]‬‬
‫הסדר זה מבטא את החשיבות של ערך קדושת‬ ‫החיים, לצד החומרה במעשה של נטילת חיי אדם והעונש‬ ‫הראוי להטיל על העושה זאת ‪ [...]‬וזאת, תוך הבחנה בין‬

‫‪10‬‬
‫עבירות גרימת המוות ובין יתר העבירות שנקבעו לצידן‬ ‫עונש מאסר עולם שאינו עונש חובה ‪ [...]‬מהאמור עולה,‬ ‫כי בניגוד לעמדת המערער, סעיף ‪ 41‬לחוק אינו חל על‬ ‫עניינו, וחלף זאת חל סעיף ‪311‬א, אשר מעניק לבית‬ ‫המשפט שיקול דעת להטיל עונש קצוב בזמן עד ל‪30-‬‬ ‫שנות מאסר בפועל – כפי שעשה בית המשפט המחוזי.‬ ‫משלא נמצא פירוש 'סביר אחר', הרי שאין מקום, כעמדת‬ ‫המערער, להחיל בענייננו את החזקה הפרשנית הקבועה‬ ‫בסעיף ‪34‬כא" (ע"פ ‪ 990/21‬פלוני נ' מדינת ישראל,‬
‫פסקאות ‪.((30.11.2022) 46-42‬‬
‫הנה כי כן, מבחינה עונשית, אין עוד חולק כי עבירות ההמתה מוחרגות מתחולת‬ ‫סעיף ‪ ,41‬כך שהמשמעות היא כי ביחס לעבירות ההמתה אשר בצידן עונש מאסר עולם‬ ‫שאינו חובה בידי בית המשפט שתי אפשרויות עונשיות – עונש מרבי של ‪ 30‬שנות מאסר‬ ‫או קביעת עונש מאסר לתקופה בלתי קצובה אשר עליה יחולו הוראות חוק שחרור על‬ ‫תנאי ממאסר, התשס"א‪ ,2001-‬המתייחסות לקציבת מאסר עולם. בדרך זו פסע עד כה‬ ‫בית משפט זה, עת נגזרו בגין עבירת הרצח הבסיסית עונשי מאסר בפועל המגיעים עד‬ ‫לעונש מאסר עולם בלתי קצוב (ראו: ע"פ ‪ 1213/21‬וואסה נ' מדינת ישראל ‪;(11.8.2022)‬‬
‫ע"פ ‪ 1978/21‬מדינת ישראל נ' עמאש ‪.((7.6.2023)‬‬
‫‪ .17‬על פני הדברים, בשלב זה קצרה הדרך לקבוע כי המסקנה הפרשנית הפשוטה‬ ‫היא שנדרש להשוות את תקופת המאסר המרבית בגין עבירת הרצח הבסיסית לתקופת‬ ‫האשפוז המרבית עבור נאשם-חולה-נפש – היינו, לכל הפחות ‪ 30‬שנים. אולם, מסקנה זו‬ ‫מוקשית – הן לעמדת המשיב אשר סבור כי יש לקבוע את תקופת האשפוז המרבית על‬
‫‪ 20‬שנים, הן לעמדת המדינה שלפיה תקופה זו תהא ‪ 25‬שנים.‬
‫שתי העמדות – של המדינה ושל המשיב – מתמודדות עם קושי פרשני לשוני‬ ‫בסעיפי החוק. למעשה, כל אחת מבין הצעות אלו מתמודדת עם קושי אחר – עמדת‬ ‫המשיב אינה מתיישבת עם תחולת סעיף ‪311‬א לחוק; ואילו עמדת המדינה מוקשית לנוכח‬
‫הוראת סעיף ‪15‬(ד‪(2)(1‬(ג) לחוק טיפול בחולי נפש. ארחיב.‬
‫‪ .18‬עמדת המשיב שלפיה תקופת האשפוז המרבית תהא למשך ‪ 20‬שנים נתקלת‬ ‫בקושי משמעותי שמציב סעיף ‪311‬א לחוק המאפשר לבתי המשפט לגזור עונש "מאסר‬ ‫עולם לתקופה בלתי קצובה או מאסר לתקופה שלא תעלה על שלושים שנים" בגין עבירות‬ ‫המתה שדינן מאסר עולם שאינו חובה – כעבירת הרצח הבסיסית. ממילא, כמפורט לעיל,‬ ‫כך גם יהא משך תקופת האשפוז המרבית ותידחה העמדה שלפיה תקופה זו תהא ‪20‬‬
‫שנים.‬

‫‪11‬‬
‫על מנת להתמודד עם קושי זה נטען כי סעיף ‪311‬א לחוק חל אך ורק לצורך גזירת‬ ‫עונש מאסר בפועל ואילו לעניין קביעת תקופת האשפוז המרבית יש להחיל את סעיף ‪41‬‬ ‫לחוק שלפיו עונש מאסר עולם שאינו חובה יהא כעונש מרבי של ‪ 20‬שנים. היינו, כי את‬ ‫עבירת הרצח הבסיסית שבסעיף ‪300‬(א) לחוק יש לקרוא בשילוב התמורה של סעיף ‪41‬‬ ‫לחוק, משל נוסח הסעיף היה: "הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם, דינו – מאסר‬ ‫עשרים שנה". בהתאם, נטען כי את הוראת סעיף ‪311‬א לחוק יש לקרוא ככזו המאפשרת‬ ‫לבית המשפט לגזור עונש מרבי של "מאסר עולם לתקופה בלתי קצובה או מאסר לתקופה‬ ‫שלא תעלה על שלושים שנים". משמע, שיש לראות הוראה זו, בהקשר הנדון, כהוראה‬ ‫עונשית בלבד – אשר אין לה תחולה מקום בו אין הרשעה ואין הליך של גזירת העונש.‬ ‫לפי פרשנות זו, הואיל ובעניינו של נאשם-חולה-נפש בית המשפט לא נדרש לגזור את‬
‫דינו, תקופת האשפוז המרבית תהא כתקופת המאסר המרבית הרלוונטית – ‪ 20‬שנים.‬
‫‪ .19‬אולם, לשון סעיפי החוק ואופן יישומם סותמים את הגולל, לטעמי, על פרשנות‬ ‫זו. כבר בפתח סעיף ‪311‬א, המחוקק הדגיש כי תחולתו "על אף הוראות סעיף ‪– "41‬‬ ‫ללמדך, כי סעיף ‪311‬א לחוק בא בנעלי סעיף ‪ 41‬לחוק באופן מלא ביחס לעבירות‬ ‫ההמתה. המשמעות היא כי בדומה לדרך פעולתו של סעיף ‪ 41‬לחוק כתמורה בלשון החוק,‬ ‫כך גם פועל סעיף ‪311‬א לחוק. משכך, את סעיף ‪300‬(א) לחוק יש לקרוא בשילוב התמורה‬ ‫של סעיף ‪311‬א לחוק, משל לשון הסעיף הייתה: "הגורם בכוונה או באדישות למותו של‬ ‫אדם, דינו – מאסר עולם לתקופה בלתי קצובה או מאסר לתקופה שלא תעלה על שלושים‬ ‫שנים". המשמעות של כך, לענייננו, היא כי סעיף ‪311‬א לחוק אינו מבטא חלופה עונשית‬
‫אלא מדובר בתחליף מהותי בלשון החוק.‬
‫‪ .20‬מנגד, גם עמדת המדינה כי תקופת האשפוז המרבית תהא למשך ‪ 25‬שנים‬ ‫מעוררת קושי לשוני מסוים. קושי זה נעוץ כאמור בסעיף ‪15‬(ד‪(2)(1‬(ג) לחוק טיפול‬ ‫בחולי נפש, שקובע כי תקופת האשפוז המרבית תהא ‪ 25‬שנים תחול בהתייחס לעבירות‬ ‫אשר דינן מאסר עולם חובה. ממילא, עבירות שדינן מאסר עולם שאינו חובה – וביניהן‬
‫עבירת הרצח הבסיסית, אינן חוסות לכאורה בגדרי סעיף זה.‬
‫‪ .21‬יש להידרש אפוא לתכלית הדברים. הכלל שעיצב המחוקק הוא שתקופת האשפוז‬ ‫המרבית תהא כתקופת המאסר המרבית. לעניין זה, לא אמורה להיות הבחנה בין עונש‬ ‫מאסר עולם שאינו חובה, לבין עונש מאסר עולם חובה. האחד מתחייב מהחוק – והשני‬ ‫כפוף לשיקול דעתו של בית המשפט. בין כך ובין כך, תקופת המאסר המרבית זהה,‬

‫‪12‬‬
‫ומאחר שזהו הפרמטר המנחה את קביעת תקופת האשפוז המרבית אזי בהקשר נקודתי זה‬ ‫אין בין עבירת הרצח הבסיסית לעבירת הרצח בנסיבות מחמירות – כהוא זה.‬
‫יתרה מזו, סעיף ‪15‬(ד‪(2)(1‬(ג) לחוק טיפול בחולי נפש קובע את תקופת האשפוז‬ ‫המרבית בגין עבירה אשר העונש בצידה הוא מאסר עולם חובה. בכך, נתחמת תקופת‬ ‫האשפוז המרבית, למשל עבור עבירת הרצח בנסיבות מחמירות, כך שזו תעמוד על ‪25‬‬ ‫שנים. יש לראות בקביעה זו גילוי דעתו של המחוקק כי ישנו גבול עליון לאשפוז הכפוי‬ ‫במסגרת המסלול הפלילי, וגבול זה נקבע על ‪ 25‬שנים. משמע, גם בגין העבירות החמורות‬ ‫ביותר בחוק העונשין הנושאות בצידן את העונש המשמעותי ביותר של מאסר עולם חובה,‬
‫לא ניתן להורות על אשפוז כפוי מעבר ל‪ 25-‬שנים.‬
‫למעשה, בקביעת תקופת האשפוז המרבית על ‪ 25‬שנים בגין עבירות אשר העונש‬ ‫בצידן הוא מאסר עולם חובה, המחוקק סטה מהכלל הגורף והטכני שלפיו תקופת‬ ‫האשפוז המרבית תהא כתקופת המאסר המרבית. לכאורה, בהתאם לכלל המנוי בסעיף‬ ‫‪15‬(ד‪ (2)(1‬לחוק טיפול בחולי נפש היה על תקופת האשפוז המרבית בעבירות אלו‬ ‫להיקבע לכל הפחות על פרק זמן של ‪ 30‬שנים. ואכן, בדרך זו נוסח בתחילה סעיף‬ ‫‪15‬(ד‪(2)(1‬(ג) לחוק טיפול נפש, וכך נומק בהצעת החוק: "כאשר הנאשם הואשם בעבירה‬ ‫שהעונש עליה הוא מאסר עולם חובה, מוצע, כי לצורך חישוב התקופה המרבית לאשפוז‬ ‫יש לראות את העונש כאילו נקצב, כאמור בסעיף ‪29‬(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר,‬ ‫התשס"א‪ .2001-‬במקרה כזה, תקופת האשפוז המרבית תהיה כמשך התקופה המינימלית‬ ‫להמלצה על קציבה בהתאם לסעיף האמור, כלומר – ‪ 30‬שנים" (דברי ההסבר להצעת חוק‬ ‫טיפול בחולי נפש (תיקון מס' ‪ ,(8‬התשע"ב‪ ,2012-‬ה"ח ‪ ;669 ,668‬ההדגשה הוספה – י'‬ ‫א'). חרף הכלל הגורף והצעת החוק אשר פסעה בדרכו, חברי ועדת העבודה, הרווחה‬ ‫והבריאות של הכנסת בחרו במודע לסטות מהכלל ולקבוע כי תקופת האשפוז המרבית‬
‫בגין עבירות אשר בצידן עונש מאסר עולם חובה תעמוד על ‪ 25‬שנים בלבד.‬
‫‪ .22‬משמעות הדברים היא כי כאשר בית המשפט ניגש לקבוע את תקופת האשפוז‬ ‫המרבית, מסוככת הגבלה נוספת מעל הכלל הגורף המשווה תקופה זו לתקופת המאסר‬ ‫המרבית, הגבלה אשר מורה כי תקופת האשפוז המרבית לא תחרוג מ‪ 25-‬שנים, ויהי מה.‬
‫הגבלה זו יש להחיל, לטעמי, גם על עבירת הרצח הבסיסית.‬
‫בדרך זו, לצורך קביעת תקופת האשפוז המרבית בגין עבירת הרצח הבסיסית אכן‬ ‫יש לפנות תחילה לסעיף ‪15‬(ד‪ (2)(1‬לחוק טיפול בחולי נפש כך שתקופה זו תהא כתקופת‬ ‫המאסר המרבית – לכל הפחות ‪ 30‬שנים. לאחר זאת, ההגבלה הכללית המשתמעת מסעיף‬

‫‪13‬‬
‫‪15‬(ד‪(2)(1‬(ג) לחוק טיפול בחולי נפש בולמת את משך תקופת האשפוז המרבית ומעמידה‬ ‫אותה על ‪ 25‬שנים.‬
‫בין מדרג האשמה לתקופת האשפוז המרבית‬
‫‪ .23‬במוקד הטענות בזכות קביעת תקופת אשפוז מרבית על ‪ 20‬שנים בלבד, ניצבת‬ ‫הסברה כי על קביעת תקופת האשפוז המרבית לבטא את מדרג האשמה והחומרה שנקבע‬ ‫במסגרת הרפורמה בעבירות ההמתה. באופן זה, מאחר שעבירת הרצח בנסיבות מחמירות‬ ‫נושאת עונש מאסר עולם חובה המתורגם לתקופת אשפוז מרבית של ‪ 25‬שנים, אזי על‬ ‫תקופת האשפוז המרבית בגין עבירת הרצח הבסיסית להיות קצרה הימנה לנוכח הפער‬
‫בחומרתן של העבירות.‬
‫עמדה זו, לגישתי, בטעות יסודה. אמנם, צו האשפוז הכפוי ניתן על רקע כתב‬ ‫אישום פלילי וכאשר נקבע כי הנאשם-חולה-נפש ביצע את מעשה העבירה אשר יוחס לו‬ ‫או לכל הפחות כי ישנן ראיות לכאורה לכך. אולם, קיים פער מהותי בין תכלית האשפוז‬ ‫הכפוי וקביעת תקופת האשפוז המרבית לבין תכלית הרפורמה בעבירות ההמתה. פער‬ ‫אשר משמעותו היא כי אין להתחשב במדרג האשמה בקביעת תקופת האשפוז המרבית. לא‬
‫במישרין ולא בעקיפין.‬
‫‪ .24‬עבירות ההמתה 'החדשות' עוצבו במסגרת הרפורמה בעבירות ההמתה תוך‬ ‫שהמחוקק משווה לנגד עיניו את ההכרה בחשיבות ערך חיי האדם ועיקרון האשמה.‬ ‫בתמצית יצוין, כי חוק העונשין מכיל כעת חמש עבירות המתה המשקפות דרגות שונות‬ ‫של חומרה ואשמה: רצח בנסיבות מחמירות (סעיף ‪301‬א), רצח (סעיף ‪300‬(א)), המתה‬ ‫בנסיבות של אחריות מופחתת (סעיף ‪301‬ב), המתה בקלות דעת (סעיף ‪301‬ג) וגרימת‬ ‫מוות ברשלנות (סעיף ‪ .(304‬עיקרון האשמה מוצא ביטוי אף בתפר שבין עבירות הרצח‬ ‫בגדרי החריג המנוי בסעיף ‪301‬א(ב) לחוק שלפיו גם אילו התקיימו תנאי עבירת הרצח‬ ‫בנסיבות מחמירות, ניתן להרשיע את הנאשם בעבירת הרצח הבסיסית בלבד וזאת‬ ‫בהתקיים "נסיבות מיוחדות שבשלהן המעשה אינו מבטא דרגת אשמה חמורה במיוחד"‬
‫(ההדגשה הוספה – י' א').‬
‫‪ .25‬בעוד שעיקרון האשמה הוא שמעצב את גדרי עבירות ההמתה החדשות, הוא‬ ‫נדחק לאחור בקביעת תקופת האשפוז המרבית וביחס לתכלית האשפוז הכפוי. חוק טיפול‬ ‫בחולי נפש מגדיר במפורש כי מטרתו העיקרית של האשפוז הכפוי של נאשם-חולה-נפש‬ ‫היא "קבלת טיפול רפואי" (סעיף ‪35‬(ב) לחוק טיפול בחולי נפש), וזאת לצד תכלית של‬ ‫הגנה על הציבור מפני מסוכנותו של הנאשם-חולה-נפש (רע"פ ‪ 2060/97‬וילנצ'יק נ'‬

‫‪14‬‬
‫הפסיכיאטר המחוזי – תל-אביב, פ"ד נב‪ .((1998) 707 ,697 (1)‬אשוב ואזכיר – האשפוז‬ ‫הכפוי אינו בגדר עונש, חירותו של הנאשם-חולה-נפש אמנם נפגעת ומוגבלת בעל כורחו,‬ ‫אולם זאת במטרה להשיב את מסוגלותו להיות אחראי להתנהגותו והתנהלותו בחברה‬
‫כבן-חורין.‬
‫תכליות אלו שזורות בחוק טיפול בחולי נפש ועל יסודן נחקקו הסדרים מותאמים‬ ‫ביחס לאשפוז הכפוי, למשל, כמובא לעיל, חירותו של הנאשם-חולה-נפש נתונה בידי‬ ‫ועדה פסיכיאטרית אשר מוסמכת להורות על שחרורו של הנאשם מאשפוז כפוי. לצורך‬ ‫כך, שיקול הדעת של הוועדה הפסיכיאטרית מותווה בהתאם לתכליות האשפוז הכפוי,‬ ‫כך שעל הוועדה לשקול, בין היתר, את צרכיו הטיפוליים של הנאשם-חולה-נפש כסיכויי‬ ‫החלמתו והתנאים הדרושים לשיקומו, לצד התחשבות במסוכנותו ובנסיבות העבירה‬
‫שבשלה אושפז (פלוני, פסקה ‪.(15‬‬
‫‪ .26‬בהתאם, בשונה מאופן קביעת עונש של נאשם, חוק טיפול בחולי נפש אינו‬ ‫מותיר בידי בית המשפט שיקול דעת והוא מחויב לקצוב את תקופת האשפוז המרבית –‬ ‫לא פחות ולא יותר. זאת למעט מקרים נדירים ביותר, ביחס לקביעת תקופת האשפוז‬ ‫המרבית, וזאת "באופן שייתר התדיינויות ויספק ודאות באשר לתקופת האשפוז" (דברי‬ ‫ההסבר להצעת חוק טיפול בחולי נפש, בעמוד ‪ .(580‬כלל זה מונע את שלב הטיעונים‬ ‫לעונש ומרוקן בפועל את מלאכת הענישה בה מורגלת הערכאה הדיונית, עת הוצאו אל‬ ‫מעבר לגדר שיקולי ענישה, כך שאין משמעות לעונש הקונקרטי אשר יכול והיה נגזר על‬ ‫הנאשם-חולה-נפש. לאחרונה, הבהרתי וחידדתי בעניין פלוני את משמעות היעדר‬
‫ההתחשבות בשיקולי הענישה:‬
‫"כזכור, אשפוז כפוי אינו בגדר עונש. משכך, אין מקום‬ ‫להתחשב בשיקולים של גמול, אחריות ומידת אשמה‬ ‫ביחס למעשה אשר יוחס לנאשם-חולה נפש. משנקבע כי‬ ‫חולה הנפש לא היה בר-עונשין בעת ביצוע המעשים, אזי‬ ‫הוא אינו נושא באחריות פלילית למעשיו וכך גם לא ראוי‬ ‫כי ידבק בו כתם מוסרי בגין מעשים אלו ‪ [...]‬ביסוד סייג‬ ‫זה, ניצב הרצון להימנע מלהכתים או להעניש אדם נטול‬ ‫הבנה של מעשיו או של הפסול בהם, שאם לא כן –‬ ‫'הענשתו בשל מעשהו הפלילי כמוה כהענשה בשל טירופו,‬
‫דבר שרגש הצדק סולד בו'" (שם, בפסקה ‪.(34‬‬
‫אמנם, הכלל הגורף קובע את תקופת האשפוז המרבית בהתאם לתקופת המאסר‬ ‫המרבית הקבועה בצדה של העבירה המיוחסת לנאשם-חולה-נפש, אולם משמעות קביעת‬ ‫כלל טכני ויישומי חלף שיקול דעתו של בית המשפט ביושבו כערכאה דיונית פלילית‬

‫‪15‬‬
‫היא כי "אין בחקיקה קונוטציה של השוואת האשפוז לעונש, אלא הקפדה על חירות הנאשם-‬ ‫חולה-נפש" (שם, פסקה ‪ .(27‬רוצה לומר, עת עסקינן בקביעת תקופת האשפוז המרבית‬ ‫החלה בעניינו של נאשם-חולה-נפש במסלול הפלילי, שומה עלינו לזכור כי "לשיקולי‬
‫ענישה כמידת אשמה, גמול או הרתעה – אין חלק ונחלה ביחס למשך האשפוז הכפוי של‬
‫החולה" (שם).‬
‫‪ .27‬ובחזרה לענייננו. שילוב תכלית הרפורמה בעבירות ההמתה יחד עם תכלית‬ ‫האשפוז הכפוי וקביעת תקופת האשפוז המרבית מוביל למסקנה ברורה – בעוד שההבדל‬ ‫שבין עבירת הרצח הבסיסית לעבירת הרצח בנסיבות מחמירות נעוץ במדרג האשמה ביחס‬ ‫שבין עבירות אלו, המחוקק קבע בצידן עונש מרבי זהה – מאסר עולם לתקופה בלתי‬ ‫קצובה. והנה, עת בית המשפט נדרש לקבוע את תקופת האשפוז המרבית, מדרג האשמה‬ ‫שבין עבירות הרצח מתאיין מאחר שקביעת תקופה זו נעשית באופן טכני ויישומי גרידא‬ ‫בהתאם לתקופת המאסר המרבית. אמנם ניתן להבין את הדחף העונשי האינטואיטיבי‬ ‫לאימוץ העמדה שלפיה תקופת האשפוז המרבית צריכה לשקף את הפער במדרג האשמה‬ ‫שבין עבירות הרצח. אולם, בחוק טיפול בחולי נפש המחוקק מורה כי יש לכבוש דחף זה‬ ‫באופן שתיקבע תקופת אשפוז מרבית באופן "עיוור" בהתאם לתקופת המאסר המרבית.‬
‫‪ .28‬מכאן, שאין במדרג האשמה שבין העבירות כדי לתמוך בעמדה שלפיה תקופת‬ ‫האשפוז המרבית בגין עבירת הרצח הבסיסית צריכה להיות קצרה מאשר בעבירת הרצח‬ ‫בנסיבות מחמירות, ובפרט כי תקופה זו תהא בהתאם ‪ 20‬שנים. למעשה, לא רק שאין‬ ‫מקום לקבוע תקופת אשפוז מרבית קצרה יותר בעבירת הרצח הבסיסית כאמור, אלא‬ ‫משעה שתקופת המאסר המרבית בצידן של שתי עבירות הרצח זהה, אזי יש לקבוע כי כך‬ ‫גם ראוי שתהיה זהות בין תקופת האשפוז המרבית בגין שתי עבירות אלו, וזאת בהתאם‬ ‫לכלל הטכני כי תקופת המאסר המרבית תהיה בהתאם לתקופת האשפוז המרבית, המגלם‬ ‫את תכלית האשפוז הכפוי. משכך, מתבקש כי תקופת האשפוז המרבית אף ביחס לעבירת‬
‫הרצח הבסיסית תהא ‪ 25‬שנים.‬
‫כלל הפרשנות המקלה בפלילים – האם רלוונטי?‬
‫‪ .29‬כידוע, עיקרון היסוד בדיני העונשין הוא עיקרון החוקיות, מכוחו נגזרו עקרונות‬ ‫משנה באשר לתחולת הדין הפלילי, ובכללם גם הכלל בדבר הפרשנות המצמצמת או‬ ‫המקלה בפלילים. כלל זה, מתיישב עם היבטי יסוד בפלילים החל מחירות הפעולה של‬ ‫היחיד המבוססת על ידיעת התחום האסור, דרך תפיסת דיני העונשין כמכוויני התנהגות‬ ‫– "אין עונשין אלא אם כן מזהירין", וכלה בצמצום פערי הכוחות שבין המדינה לבין‬

‫‪16‬‬
‫הפרט בהליך הפלילי על דרך פרשנות האיסורים (דנ"פ ‪ 1558/03‬מדינת ישראל נ' אסד,‬ ‫פ"ד נח‪ .((2004) 563 ,547 (5)‬על מהות הפרשנות המקלה בפלילים, עמד פרופ' ש"ז פלר‬
‫בספרו:‬
‫"כאשר נורמה פלילית נשמעת, באורח סביר, לכמה פנים,‬ ‫יש לפרשה על דרך הצימצום, פרשנות דווקנית – ‪Poenalia‬‬ ‫‪ .restringenda sunt‬נקיטת כלל זה מחוייבת על-ידי עקרון‬ ‫החוקיות, על רקעו ומטרותיו. אין ענישה אלא לאחר‬ ‫הזהרה בלשון בני-אדם, ואם לשון ההזהרה משתמעת‬ ‫באורח סביר ליותר מאשר פן אחד, יש להניח כי הציבור‬ ‫עשוי לקלוט את המשמעות הנוחה, אשר משאירה לו‬ ‫חופש פעולה רחב יותר. בכך מובטח גם היקף נפקות‬ ‫אחיד, לפי מבחן אובייקטיבי, למערכת הנורמות‬ ‫הפליליות, כפי שיאה ואופייני לכל נורמה משפטית. אך‬ ‫שוב – כשהערובה לכך היא מטרת החוק, והיא משמשת‬ ‫כמסננת לסבירות המשמעות המיוחסת ללשון הנורמה"‬
‫(ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין א ‪.((1984) 177-176‬‬
‫כלל הפרשנות המקלה בפלילים הוכר בפסיקת בית המשפט מימים ימימה, והוסף‬ ‫במפורש כסעיף ‪34‬כא לחוק העונשין במסגרת תיקון מס' ‪ 39‬לחוק העונשין (חוק העונשין‬
‫(תיקון ‪ (39‬(חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ״ד‪ ,1994-‬ס"ח ‪:(1481‬‬
‫‪34‬כא. ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו,‬ ‫יוכרע הענין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור‬
‫לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין.‬
‫שלושה שלבים עולים אפוא מנוסח סעיף ‪34‬כא לחוק – בשלב ראשון, יש לאתר‬ ‫את "הפירושים הסבירים" וזאת בדרך איתור משמעות לשון החוק. מלבד היותו של שלב‬ ‫זה ראשון בכל הליך פרשני, בהקשר הפלילי מדובר בשלב אשר נועד לאפשר לפרט‬ ‫בחברה להבין את היקף האיסורים כפשוטם וכהגיונם. בשלב שני, ייבחנו הפירושים‬ ‫האפשריים "לפי תכליתו" של הדין האמור, זאת בדרך של חיפוש התכלית האובייקטיבית‬ ‫והסובייקטיבית של הדין ובחינה מי מבין הפרשנויות עולות בקנה אחד עם תכליות אלו.‬ ‫בשלב שלישי, רק אילו צלחו מספר פרשנויות את שני השלבים הקודמים, יש לבכר מבין‬ ‫פרשנויות אלו את הפרשנות המקלה עם הנאשם (ע"פ ‪ 2149/20‬מרזן נ' מדינת ישראל,‬ ‫פסקאות ‪ ;(22.7.2021) 15-14‬יניב ואקי ויורם רבין דיני עונשין א ‪.((2014) 115-110‬‬ ‫במילים אחרות – "כשיש אפשרות לשונית סבירה לקרוא את החוק באופן שאינו מטיל על‬
‫הנאשם אחריות פלילית, פועל הסעיף ככלל פרשני ודוחף לעבר פרשנות מצמצמת; אך זאת‬
‫רק בתנאי שהדבר מתיישב עם תכליתו של האיסור" (אסף הרדוף "פרשנות תכליתית או‬

‫‪17‬‬
‫מצמצמת, או שמא תכליתית ומצמצמת? סעיף ‪34‬כא לחוק העונשין ועמימותן של הלשון,‬ ‫התכלית והפגיעה" ספר אשר גרוניס ‪ 792 ,779‬(קרן אזולאי ואח' עורכים ‪.((2022‬‬
‫‪ .30‬בענייננו, ספק אם כלל הפרשנות המקלה בפלילים חל על העניין שלפנינו. כמובא‬ ‫לעיל, ביסוד כלל זה ניצבים עיקרון החוקיות והתכלית בדבר אזהרה הוגנת לאזרח.‬ ‫משכך, כלל הפרשנות המקלה מתייחס להגדרת העבירה עצמה, על מנת שהפרט בחברה‬ ‫לא "יופתע" בשל הטלת אחריות בגין מעשה אשר אינו נכלל בפרשנות הפשוטה של‬ ‫האיסור הפלילי. מכאן, היו שהציעו להבחין בין תחולתו של כלל הפרשנות המקלה על‬ ‫הוראות חוק פליליות שעניינן איסורים אשר מתווים את גבולות האסור והמותר, לבין‬ ‫תחולתו ביחס להוראות פליליות מסוג אחר. כך למשל, נקבע בעבר כי כלל זה אינו חל‬ ‫במלוא עוזו על כללים שעניינם פרוצדורה ואכיפת החוק, למשל כהוראות שעניינן‬ ‫קבילות ראיות (ע"פ ‪ 6414/18‬היועץ המשפטי לממשלה נ' עייש, פסקאות ‪36-35‬‬ ‫‪ .((17.11.2019)‬עוד הוצע מכוח ההבחנה האמורה כי "על כלל הפרשנות המצמצמת לחול‬
‫על הנורמות מכוונות ההתנהגות, הפונות אל האזרח, ולא בהכרח יש מקום, צורך והצדקה‬ ‫להחלתו על הנורמות שבהן אין המחוקק פונה אל האזרח אלא אל בית המשפט ('כללי‬
‫שיפוט')" (בועז סנג'רו ביקורת דיני העונשין הישראליים ‪.((2020) 86‬‬
‫כאמור, כלל הפרשנות המקלה בפלילים נועד להעניק לפרט חופש פעולה‬ ‫ובחירה, ומונע את הכשלתו מלעבור עבירה המוגדרת באופן המותיר ספק באשר להיקף‬ ‫תחולתה ומשמעותה. בשונה, סעיף ‪ 15‬לחוק טיפול בחולי נפש אינו מגביל באופן עצמאי‬ ‫את הפרט מלפעול. ההכוונה המנויה בסעיף זה מופנית דווקא אל בית המשפט לצורך‬ ‫קביעת תקופת האשפוז המרבית עבור נאשם-חולה-נפש (ראו והשוו: ע"פ ‪ 4654/03‬וליד‬ ‫נ' מדינת ישראל, פ"ד סא‪ .((2006) 597-596 ,567 (2)‬משכך, כאמור, ספק אם ניתן, לא‬ ‫כל שכן נדרש, להפעיל את כלל הפרשנות המקלה בפלילים על אופן קביעת תקופת‬
‫האשפוז המרבית.‬
‫מובן, כי בהיעדר תחולת כלל הפרשנות בפלילים בענייננו, אין מקום להכריע‬ ‫בין האפשרויות הפרשניות לתקופת האשפוז המרבית בגין עבירת הרצח הבסיסית מתוך‬ ‫פרספקטיבה מצמצמת או מקלה בהכרח. משמע, אין לבכר באופן אוטומטי פרשנות של‬
‫תקופה מרבית למשך של ‪ 20‬שנים על פני ‪ 25‬שנים.‬
‫‪ .31‬יתר על כן, אף לו היה מיושם כלל הפרשנות המקלה בפלילים, ממילא כלל זה‬ ‫אינו מוביל לקביעת תקופת האשפוז המרבית למשך ‪ 20‬שנים. זאת, מאחר שבהתאם‬ ‫לנדרש לפי סעיף ‪34‬כא לחוק, כלל הפרשנות המקלה חל אך ורק בבחירה שבין מספר‬

‫‪18‬‬
‫פירושים סבירים של הדין בהתאם ללשונו ואשר אף עולים בקנה אחד עם תכלית הדין.‬ ‫לעומת זאת, העמדה הפרשנית שלפיה תקופת האשפוז המרבית תהא ‪ 20‬שנים אינה‬ ‫צולחת את שני השלבים הראשונים של סעיף ‪34‬כא לחוק. בהתאם למפורט לעיל, אין‬ ‫ביכולתה של עמדה זו כדי להתגבר על המכשול הלשוני של סעיף ‪311‬א לחוק, כך‬ ‫שהעמדה כי תקופת האשפוז המרבית תהא ‪ 20‬שנים אינה מתיישבת עם לשון החוק‬ ‫וממילא לא מהווה "פירוש סביר". בנוסף, עמדה פרשנית זו אף אינה עולה בקנה אחד‬ ‫עם תכליות הדין הרלוונטי, הואיל ותכלית האשפוז הכפוי מלמדת על כך שאין להתחשב‬ ‫במדרג האשמה של הרפורמה בעבירות ההמתה לצורך קביעת תקופת האשפוז המרבית.‬ ‫מאחר שהעמדה הפרשנית שלפיה תקופת האשפוז המרבית תהא ‪ 20‬שנים כלל אינה‬ ‫צולחת את שני השלבים הראשונים של סעיף ‪34‬כא לחוק, אזי לא ניתן להתחשב בה‬
‫לצורך איתור הפרשנות המקלה.‬
‫טענה בדבר היקש מעבירת המתה בנסיבות של אחריות מופחתת‬
‫‪ .32‬לבסוף, נטען כי יש להקיש וללמוד על תקופת האשפוז המרבית בעניין שלפנינו‬ ‫מגדרי עבירת ההמתה בנסיבות של אחריות מופחתת המנויה בסעיף ‪301‬ב(ב)‪ (2)‬לחוק:‬
‫‪301‬ב(ב). על אף האמור בסעיפים ‪ 300‬ו‪301-‬א, הגורם‬ ‫בכוונה או באדישות למותו של אדם באחת מהנסיבות‬
‫המפורטות להלן, דינו – מאסר עשרים שנים:‬
‫‪[...]‬‬
‫‪ (2)‬המעשה נעשה במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה‬ ‫או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של‬ ‫הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של‬ ‫ממש כאמור בסעיף ‪34‬ח – (א) להבין את אשר הוא עושה‬ ‫או את הפסול שבמעשהו; או (ב) להימנע מעשיית‬
‫המעשה;‬
‫עבירת ההמתה בנסיבות של אחריות מופחתת נועדה לתת מענה למקרים‬ ‫"שנכנסים לגדרי עבירת הרצח או עבירת הרצח בנסיבות מחמירות, אך מגלמים, בשל‬ ‫נתונים הקשורים במעשה או בעושה, דרגת אשמה פחותה הנלווית למעשה" (דברי הסבר‬ ‫לחוק, בעמוד ‪ .(174‬זאת, על דרך הסדר אשר אינו מסתפק בענישה מופחתת אלא קובע‬ ‫אחריות מופחתת בגין מעשה ההמתה, אשר מאפשר ענישה הולמת למעשה העבירה ואף‬ ‫מונע את תיוגו של הנאשם כ"רוצח" (ע"פ ‪ 7416/22‬דויט נ' מדינת ישראל, פסקה ‪8‬‬ ‫‪ .((1.6.2023)‬בתוך כך, עבירת ההמתה בנסיבות של אחריות מופחתת מונה מעשה המתה‬ ‫שנעשה בשל הפרעה נפשית חמורה אשר הגבילה את יכולתו של הנאשם – אך לא עד כדי‬

‫‪19‬‬
‫חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף ‪34‬ח לחוק – כך שדינו של נאשם זה יהא עונש מרבי‬ ‫של ‪ 20‬שנים.‬
‫‪ .33‬בענייננו, נטען כי עבירת ההמתה בנסיבות של אחריות מופחתת במצב של ליקוי‬ ‫נפשי או שכלי קרובה מבחינה "מושגית ורעיונית", כלשון בא-כוח המשיב, למי שהואשם‬ ‫בעבירת הרצח הבסיסית אך מזוכה בדינו בשל סייג אי-שפיות הדעת. על יסוד קרבה זו,‬ ‫הוצע להקיש מעבירת ההמתה בנסיבות של אחריות מופחתת לצורך קביעת תקופת‬
‫האשפוז המרבית ביחס לעבירת הרצח הבסיסית כך שתקופה זו תהא ‪ 20‬שנים.‬
‫‪ .34‬היקש זה איני מוצא לאמץ. אמנם במובנים רבים קיימת קרבה בין עבירת המתה‬ ‫בנסיבות של אחריות מופחתת בשל מצבו השכלי או הנפשי של הנאשם לבין עבירת הרצח‬ ‫הבסיסית אשר נעשית תחת סייג אי-שפיות הדעת. אולם, בעניין קביעת תקופת האשפוז‬ ‫המרבית קיימים הבדלים מהותיים בין שני הסדרים אלו שאינם מאפשרים להקיש האחד‬
‫ממשנהו.‬
‫עבירת ההמתה בנסיבות של אחריות מופחתת לא מספקת רק אפשרות להפחתה‬ ‫בעונש עבור הנאשם, אלא מהווה הסדר של אחריות מופחתת. עבירה זו עוסקת אפוא במי‬ ‫שליקויו הנפשי או השכלי אינו מגיע עד כדי סייג אי-השפיות, ובכך מתקבל הסדר ביניים‬ ‫– בין אחריות מוחלטת והרשעה לבין פטור מאחריות וזיכוי. במובן זה, אמנם, פטור‬ ‫מאחריות ואחריות מופחתת ממוקמות שתיהן על 'ציר האחריות', אולם המרחק ביניהן,‬ ‫קצר ככל שיהיה, בעל משמעות של ממש בענייננו, מאחר שלא מדובר בפער במידה אלא‬
‫בפער מהותי.‬
‫כזכור, האשפוז הכפוי אינו עונש, ומשכך בקביעת תקופת האשפוז המרבית אין‬ ‫מקום להתחשבות בשיקולי ענישה ואחריות. כך גם סעיף ‪ 15‬לחוק טיפול בחולי נפש‬ ‫נכנס לפעולה כאשר נקבע כי לנאשם-חולה-נפש אין כל אחריות פלילית על מעשיו, או‬ ‫כאשר נקבע כי לא ניתן לברר כראוי את מידת אחריותו. היינו, כל שעל בית המשפט‬ ‫לעשות הוא לקבוע באופן 'בינארי' אם לנאשם יש אחריות על מעשיו אם לאו או האם‬ ‫ניתן לברר את מידת אחריותו. בשלב זה, בית המשפט אינו בוחן את נבכי היסוד הנפשי‬ ‫של הנאשם חולה נפש, וממילא אין בידו לקבוע את מידת האחריות של הנאשם על 'ציר‬ ‫האחריות' (ע"פ ‪ 5300/20‬פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה ‪ .((9.7.2023) 17‬זאת, באופן שונה‬ ‫בתכלית ביחס למקרה של הרשעה בעבירת המתה בנסיבות של אחריות מופחתת. הרשעה‬ ‫בעבירה זו מבטאת הכרעה בדבר מידת האשמה והאחריות של הנאשם, ומחייבת גזירת‬
‫עונש מתאים בהתאם לשיקולי הענישה המתווים בחקיקה.‬

‫‪20‬‬
‫משכך, ומאחר שקביעת תקופת האשפוז המרבית נעשית בלי התחשבות בשיקולי‬ ‫ענישה ואחריות, אזי אין מקום להקיש או להשוות בין עבירת ההמתה בנסיבות של‬ ‫אחריות מופחתת אשר בה נמצא כי הנאשם אחראי למעשיו אך במידה פחותה, לבין‬ ‫עבירת רצח בסיסית שבה נקבע כי הנאשם אינו אחראי למעשיו או אינו כשיר לעמוד לדין‬
‫ולבירור מידת אחריותו למעשים.‬
‫‪ .35‬זאת ועוד, בצדק טענה המדינה כי סייג אי-השפיות לפי סעיף ‪34‬ח לחוק ועבירת‬ ‫ההמתה בנסיבות של אחריות מופחתת – אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, שהרי בהגדרת‬ ‫העבירה מודגש כי המדובר במי שבשל הפרעה נפשית או שכלית הוגבלה יכולתו "אך לא‬ ‫עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף ‪34‬ח". משכך, לא ניתן להורות על אשפוזו‬ ‫הכפוי של נאשם-חולה-נפש לפי סעיף ‪15‬(ב) לחוק טיפול בחולי נפש שעניינו אי כשירות‬ ‫מהותית בגין עבירת המתה בנסיבות של אחריות מופחתת לפי סעיף ‪301‬ב(ב)‪ (2)‬לחוק.‬ ‫המשמעות היא כי תקופת המאסר המרבית שנקבעה בצידה של עבירה זו משמשת – הלכה‬ ‫למעשה – אך ורק לצורך קביעת עונש מאסר, ולא לצורך קביעת תקופת אשפוז מרבית‬ ‫במקרה של אי כשירות מהותית. לפיכך, ממילא אין טעם ללמוד מהעונש המרבי בעבירה‬
‫זו לעניין שלפנינו.‬
‫כך גם באשר לנאשם-חולה-נפש אשר ההליכים בעניינו הופסקו בשל אי-כשירות‬ ‫דיונית, אין מקום ללמוד מעבירת המתה בנסיבות של אחריות מופחתת לעבירת הרצח‬ ‫הבסיסית. זאת, מאחר שבשלב הראשוני של בחינת התשתית הראייתית, הנאשם רשאי‬ ‫להעלות טיעונים בפני בית המשפט באשר לסיווג העבירה המיוחסת לו, ואף בית המשפט‬ ‫רשאי להמיר את סעיף העבירה המיוחסת לנאשם. אי לכך, משהופסקו ההליכים בעבירת‬ ‫הרצח הבסיסית אין מקום לשוב לאחור וללמוד מעבירה אחרת, ובפרט עבירת המתה‬ ‫בנסיבות של אחריות מופחתת (ע"פ ‪ 2531/19‬פלונית נ' מדינת ישראל, פסקאות ‪13-10‬‬
‫‪.((26.5.2021)‬‬
‫‪ .36‬כאן המקום להוסיף ולחדד כי אף אין ללמוד בדרך של קל וחומר, כהצעת המשיב,‬ ‫כי תקופת האשפוז של נאשם אשר זוכה "להגנה מלאה" מפני אחריות פלילית כבענייננו,‬ ‫תהיה קצרה מאשר עבור נאשם הזוכה "להגנה חלקית" כנאשם בעבירת המתה בנסיבות‬ ‫של אחריות מופחתת. כאמור, לא ניתן להשוות בין אדם אשר הורשע ונגזר דינו בהתאם‬ ‫לעבירת המתה בנסיבות של אחריות מופחתת לבין נאשם אשר זוכה בדינו או שהופסקו‬ ‫ההליכים בעניינו ביחס לעבירת הרצח, ובית המשפט הורה על אשפוזו הכפוי לצורך‬
‫קבלת טיפול רפואי.‬

‫‪21‬‬
‫‪ .37‬לסיכום: פרשנות הוראות הדין מלמדת כי עמדת המדינה שלפיה תקופת האשפוז‬ ‫המרבית תהא ‪ 25‬שנים מתיישבת עם לשון סעיפי החוק, אופן יישומם ועם תכליות הדין,‬ ‫ואילו עמדת המשיב שלפיה תקופת האשפוז המרבית תהא ‪ 20‬שנים אינה עולה בקנה אחד‬ ‫עם לשון סעיפי החוק ותכליות הדין, ואף אינה מוצאת תמיכה בכלל הפרשנות המקלה‬
‫בפלילים או בהיקש לעבירת ההמתה בנסיבות של אחריות מופחתת.‬
‫הערה טרם סיום‬
‫‪ .38‬מורכבות הסוגיות שלפנינו נובעת, כאמור, מכך שהרפורמה בעבירות ההמתה‬ ‫יצרה יש מאין את עבירת הרצח הבסיסית, אשר בצידה העונש הייחודי – מאסר עולם‬ ‫לתקופה בלתי קצובה כעונש מרבי. אולם, חוק טיפול בחולי נפש לא היה ערוך ומזומן‬ ‫לעבירה זו, ולא נערכו בו התאמות נדרשות. על כן, לעת מצוא, ראוי כי הסוגיה תלובן‬ ‫ותיקבע כנדרש על ידי המחוקק. לעת הזו, בתום מסע פרשני, לגישתי תקופת האשפוז‬
‫המרבית בגין עבירת הרצח הבסיסית תהא ‪ 25‬שנים.‬
‫סוף דבר‬
‫‪ .39‬כדי להעמיד דברים על מכונם ביחס לתקופת האשפוז המרבית, אין לי אלא לשוב‬ ‫על שהבהרתי לאחרונה בעניין פלוני (ע"פ ‪:(664/23‬‬
‫"אשוב ואדגיש כי עניין לנו בתקופת אשפוז מרבית, אשר‬ ‫כשמה כן היא – מרבית. במצוות המחוקק, עניינו של‬ ‫המשיב יובא מעת לעת בפני הוועדה הפסיכיאטרית‬ ‫המיוחדת, אשר בהתאם למצבו הנפשי והטיפולי ובשים‬ ‫לב למידת מסוכנותו, עשויה להתיר את כבלי האשפוז עוד‬
‫בטרם מלאו ימי תקופת האשפוז המרבית.‬
‫אוסיף ואחתום כי אמנם בכל יום בו שוהה נאשם-חולה-‬ ‫נפש באשפוז כפוי חירותו מוגבלת וכבודו נפגע, אולם‬ ‫בכל יום שכזה אני תקווה כי עושה הוא צעד נוסף במסלול‬ ‫הטיפולי לעבר שיקומו ושילובו מחדש בחברה, ללא‬ ‫שנשקפת ממנו סכנה לעצמו ולזולתו" (עניין פלוני,‬
‫בפסקה ‪.(49‬‬
‫בסיכומו של עניין, אציע לחבריי כי נקבל את ערעור המדינה באופן שתקופת‬ ‫האשפוז המרבית בגין עבירת הרצח הבסיסית תהא ‪ 25‬שנים. כך בכלל, וכך בפרט בעניינו‬
‫של המשיב.‬ ‫ש ו פ ט‬

‫‪22‬‬
‫השופט ח' כבוב:‬
‫אני מסכים.‬ ‫ש ו פ ט‬
‫המשנה לנשיאה ע' פוגלמן:‬
‫מצטרף אני למסקנת חברי, השופט י' אלרון, על יסוד הטעמים אותם הוא מונה,‬ ‫כי תקופת האשפוז המירבית בגין עבירת הרצח הבסיסית עומדת על ‪ 25‬שנים.‬
‫המשנה לנשיאה‬

‫ש ו פ ט‬

‫הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלרון.‬

‫ניתן היום, ג' בתשרי התשפ"ג ‪.(18.9.2023)‬‬

‫ש ו פ ט‬

‫המשנה לנשיאה‬