יוסף אלרון, שופט בית המשפט העליון (בדימוס)

				‫ע"פ ‪578/21‬‬

‫בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים‬

‫כבוד השופט י' אלרון‬ ‫כבוד השופט א' שטיין‬
‫כבוד השופט י' כשר‬
‫סעיד אבו סרארי‬

‫לפני:‬ ‫המערער:‬

‫נ ג ד‬

‫מדינת ישראל‬

‫המשיבה:‬

‫ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-‬ ‫יפו מיום ‪ 1.12.2020‬ב-תפ"ח ‪ 52905-11-16‬שניתן על ידי‬
‫השופטים ר' בן יוסף, א' קלמן-ברום ו-א' הימן‬

‫‪(4.1.2023)‬‬

‫י"א בטבת התשפ"ג‬

‫תאריך הישיבה:‬

‫עו"ד אבי כהן; עו"ד מג'ידי דראוושה‬

‫בשם המערער:‬

‫עו"ד אפרת גולדשטיין-רוזן;‬ ‫עו"ד איריס פמיליה-פוגל‬

‫בשם המשיבה:‬

‫עו"ד עינת פוגל-לוין‬

‫בשם נפגעי העבירה:‬

‫פסק-דין‬

‫השופט י' אלרון:‬
‫לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט‬ ‫ר' בן-יוסף, השופטת א' קלמן-ברום והשופט א' הימן) ב-תפ"ח ‪ ,52905-11-16‬מיום‬
‫‪.1.12.2020‬‬

‫המערער, סעיד אבו סרארי (להלן: המערער או סעיד), הורשע ברצח אחותו, הודא‬ ‫כחיל (להלן: המנוחה או הודא), לפי סעיף ‪300‬(א)‪ (2)‬לחוק העונשין, התשל"ז‪1977-‬‬

‫‪2‬‬
‫(להלן: החוק), בנוסחו קודם לרפורמה בעבירות ההמתה. בגין הרשעתו נגזר עליו עונש‬ ‫של מאסר עולם.‬
‫הערעור שלפנינו ממוקד בסוגיית הרפורמה בעבירות ההמתה והשלכתה על‬ ‫עניינו של המערער. בפרט, עלינו לקבוע האם מעשה ההמתה "נעשה לאחר תכנון או לאחר‬ ‫הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית" (סעיף ‪301‬א(א)‪ (1)‬לחוק); "כפעולה‬ ‫עונשית במטרה להטיל מרות או מורא ולכפות אורחות התנהגות על ציבור" (סעיף‬ ‫‪301‬א(א)‪ (5)‬לחוק); או "באכזריות מיוחדת, או תוך התעללות גופנית או נפשית בקורבן"‬
‫(סעיף ‪301‬א(א)‪ (7)‬לחוק).‬
‫אקדים ואומר כי לגישתי יש לקבל את הערעור, כך שהמערער יורשע בעבירת‬ ‫הרצח הבסיסית תחת הרשעתו בעבירת רצח בכוונה תחילה לפי החוק בנוסחו הקודם.‬
‫עיקרי כתב האישום‬
‫‪ .1‬המערער והמנוחה התגוררו בדירה ביפו עם הוריהם (להלן: הדירה). ביום‬ ‫‪ ,25.10.2016‬בשעה ‪ 19:00‬או בסמוך לכך, שאל המערער את אביו, בעודם בדירה, היכן‬ ‫"מסתובבת" המנוחה, הביע תמיהה על כך שאינה חוזרת לדירה וכן הביע מורת רוח‬ ‫מהתנהגותה. סמוך לכך, המנוחה שבה לדירה והתפתח ויכוח קולני בינה לבין אביה על‬ ‫אודות פרק הזמן ששהתה מחוץ לדירה ומעשיה בו. במהלך הוויכוח האב סטר למנוחה.‬
‫כלשון כתב האישום, "בעקבות הוויכוח", גמלה בלבו של המערער ההחלטה‬ ‫לגרום בכוונה תחילה למות המנוחה. המערער נטל סכין, נכנס לחדרה של המנוחה,‬ ‫שישבה באותה עת על המיטה, ודקר אותה באמצעות הסכין מספר רב של פעמים – שבע‬ ‫דקירות בגב, דקירה בכתף שמאל, דקירה בזרוע ימין ושלוש דקירות בבטן ובאגן.‬ ‫המנוחה נפלה ארצה, ובעודה שרועה על הרצפה המערער המשיך ודקר אותה שלוש‬ ‫פעמים בחזה. מותה נגרם כתוצאה מאיבוד דם, לאחר שאחד מפצעי הדקירה בגבה פגע‬ ‫באבי העורקים. המערער נטל את הסכין ונמלט. במהלך מנוסתו החליף את בגדיו והשליך‬
‫את הסכין ובגדיו המגואלים בדם.‬
‫‪ .2‬בשל מעשים אלו יוחסה למערער כאמור עבירה של רצח בכוונה תחילה, לפי‬ ‫סעיף ‪300‬(א)‪ (2)‬לחוק בנוסחו עובר לרפורמה בעבירות ההמתה.‬

‫‪3‬‬
‫תמצית הכרעת הדין וגזר הדין‬
‫‪ .3‬בית המשפט המחוזי קבע כי התשתית הראייתית אשר הוצגה לפניו מבססת מעבר‬ ‫לספק סביר את התקיימות יסודות עבירת הרצח בכוונה תחילה. אתאר את הכרעת הדין‬ ‫בתמצית בלבד, מאחר שבעת הזו עיקר קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי‬
‫אינן במחלוקת.‬
‫ראיות מרכזיות שהוצגו והובילו להרשעת המערער הן עדויות ההורים – עדנאן‬ ‫(להלן: האב) ורסמייה (להלן: האם), אשר שהו בדירה בעת האירוע. בתמצית יצוין, כי‬ ‫בסמוך לאחר האירוע השניים מסרו למשטרה גרסה המפלילה את המערער בדקירת‬ ‫המנוחה, שלפיה המערער נכנס לחדר שבו שהו האב והמנוחה ושם דקר את המנוחה‬ ‫(ת‪ ;39/‬ת‪37/‬א). ביחס לאב, נקבע כי יש להעדיף את גרסתו המקורית על פני הדברים‬ ‫שמסר בשלבים מאוחרים יותר של החקירה, עת חזר בו מחלק מאמירותיו. בעדותו בבית‬ ‫המשפט, אף הוכרז האב כ"עד עוין". בדומה, אומצה גרסת האם כפי שנמסרה בהודעתה‬ ‫הראשונה במשטרה. גם גרסת האם הייתה לא עקבית, שעה שבעימות שנערך עם המערער‬ ‫נסוגה מאמירתה כי המערער הוא שדקר את המנוחה. בעדותה בבית המשפט, אף טענה‬ ‫בשלב מסוים כי כלל לא ראתה מי דקר את המנוחה כי הייתה מחוץ לבית (פרו' דיון מיום‬ ‫‪ ,5.11.2017‬בעמוד ‪ .(142‬אולם, בהמשך עדותה אישרה כי ראתה שהמערער הוא שדקר‬
‫את המנוחה (שם, בעמוד ‪.(154‬‬
‫‪ .4‬כן נשמעו עדויות נוספות על אמירות האב והאם בסמוך לאחר המעשה. פואד‬ ‫נבולסי, גיסו של האב, תיאר כי בערב האירוע האב התקשר אליו וביקש ממנו לבוא מהר,‬ ‫וכאשר שאל מה קרה, האב השיב לו כי המערער רצח את המנוחה. דבר דומה אמר לו‬ ‫האב עם הגעתו לדירה (פרו' דיון מיום ‪ ,31.10.2017‬בעמוד ‪ .(85‬עוד סיפר, כי האם‬ ‫הייתה מחוץ לדירה וצעקה "למה רצחת אותה" (שם, בעמוד ‪ .(86‬עדה נוספת, שכנתם‬ ‫של האב והאם, העידה כי ראתה את האם צועקת "הבן שלי הרג את אחותו" (פרו' דיון‬ ‫מיום ‪ ,5.11.2017‬בעמודים ‪ .(108-107‬לדברי שכן אחר, ראה את האם צורחת שבתה‬ ‫נדקרה והיא אף סיפרה לו שהמערער דקר את בתה (ת‪ .(44/‬עדה נוספת תיארה כי בעת‬ ‫שהמתינה ברכבה שמעה קולות של בכי, וכאשר יצאה מהרכב ראתה את האם אשר אמרה‬
‫לה כי בנה דקר את אחותו (ת‪48/‬א-ת‪48/‬ב).‬
‫‪ .5‬בית המשפט המחוזי קבע כי עדויות האב והאם לא היו עקביות, אולם כי יש‬ ‫בסיס ראייתי מוצק למתן אמון בגרסאותיהם הראשונות בסמוך לאחר האירוע, המחוזקות‬ ‫בראיות חיצוניות. נומק, כי גרסאות אלו של השניים תומכות אחת בשנייה ביחס לזהות‬

‫‪4‬‬
‫הדוקר, הרקע למעשה ואופן ההתרחשות. כן צוין, כי הרושם שעלה מעדויות ההורים‬ ‫בבית המשפט הוא שדבריהם נאמרו מתוך כאב ורצון לגונן על המערער.‬
‫‪ .6‬עוד הוצגה חוות הדעת הפתולוגית של ד"ר קוגל אשר הוגשה בהסכמה (ת‪.(51/‬‬ ‫על פי חוות הדעת אותרו בגופת המנוחה ‪ 16‬פצעי דקירה וחתכים שטחיים בזרוע הימנית‬ ‫ובשורש כף היד השמאלית. לפי חוות הדעת, מות המנוחה נגרם כתוצאה מהלם תת-נפחי‬ ‫בשל איבוד דם מחתך באבי העורקים. בית המשפט המחוזי קבע כי ממצאיו של המומחה‬
‫הפתולוגי תומכים בגרסת ההורים.‬
‫‪ .7‬כעת לעיקרי גרסת המערער. תחילה, המערער שמר על זכות השתיקה. לאחר מכן‬ ‫הכחיש כי הוא שהמית את המנוחה, וטען שבאותה העת התפלל במסגד (ת‪ ,1/‬בעמוד ‪.(4‬‬ ‫בהמשך החקירה סטה במידה מסוימת מגרסה זו, כאשר טען כי עשה "כושר" במסגד וכי‬ ‫שהה גם בטיילת ליד המסגד (ת‪1/‬א, בעמוד ‪ .(10‬ככלל, במהלך העימות עם הוריו‬ ‫המערער שמר על זכות השתיקה. במהלך המשפט, המערער כפר בעובדות כתב האישום‬ ‫וטען כי במהלך האירוע כלל לא שהה בביתו ואף העלה טענת "אליבי" שלפיה שהה‬ ‫באותה העת באזור מסגד עג'מי. בעיצומה של פרשת התביעה המערער חזר בו מגרסה זו‬ ‫והודה כי ביום האירוע נכח בבית. עוד טען, כי המנוחה צעקה וקיללה אותו ואת אביהם‬ ‫באגרסיביות, עד אשר האב היכה אותה. לטענתו, דקר את המנוחה שתיים או שלוש‬ ‫דקירות, ולאחר מכן רץ לכיוון המסגד. בחקירתו הראשית מסר לראשונה את גרסתו‬
‫המפורטת. כך העיד על יום האירוע:‬
‫"קמתי בבוקר רגיל, הלכתי לעבודה, הייתי עובד שליח.‬ ‫אחרי הצהריים באתי הביתה והייתה הודא בבית, וקרה לי‬ ‫ויכוח איתה, אמרתי לה תחזרי לילדים שלך, הילדים שלך‬ ‫רוצים אותך וזה, והתחיל ויכוח וזה והיא אמרה לי – אתה‬ ‫חולה נפש, אתה צריך אברבנאל וזה. עזבתי את הבית,‬ ‫חזרתי לעבודה, אח"כ חזרתי בערב הביתה, ישבתי – יש‬ ‫לנו חצר – ישבתי בחצר, עישנתי כמה באנגים ושמעתי‬ ‫צעקות בפנים, אבא שלי התווכח איתה ונתן לה סטירה,‬ ‫אבא שלי. ‪ [...]‬נתן לה סטירה, ונכנסתי אני לבפנים לראות‬ ‫מה קורה ומה הצעקות וזה, היו הרבה צעקות, צעקות‬ ‫הרבה, ולא יודע איך זה, מה קרה אח"כ. כאילו, התחילה‬ ‫להגיד לי עוד פעם – אתה חולה נפש, אתה צריך אברבנאל‬ ‫וזה, ודקרתי אותה ‪ 2-3‬דקירות" (פרו' מיום ‪,22.10.2019‬‬
‫עמ' ‪.(332-331‬‬
‫לאחר מכן הוסיף "הלכתי למסגד. אבל אני, כב' השופט, לא התכוונתי להרוג אותה.‬ ‫זה הכל קרה ככה, פתאומי" (שם, בעמוד ‪ .(332‬כאשר נשאל מדוע לא אמר למשטרה על‬

‫‪5‬‬
‫שארע כאשר נשאל, השיב: "נכנסתי ללחץ, לא ידעתי מה לעשות. לא חשבתי שהיא תמות,‬ ‫לא חשבתי שהיא תמות" (שם). בחקירתו הנגדית, נשאל המערער על הוויכוח בינו לבין‬ ‫המנוחה אשר קדם, לטענתו, לדקירות, שב והעיד: "אמרתי לה – תחזרי לילדים שלך,‬
‫הילדים שלך רוצים אותך, קרה ויכוח וזה, היא אמרה לי אתה משוגע, אתה חולה נפש, לך‬
‫לאברבנאל, וחזרתי לעבודה" (שם, בעמוד ‪.(334‬‬
‫נוכח גרסתו זו של המערער שבה הודה בדקירת המנוחה, בשילוב עם עדויות‬ ‫ההורים וראיות נוספות, נקבע כי המערער היה הדוקר היחיד כמתואר בכתב האישום. בית‬ ‫המשפט המחוזי עמד על כך שגרסת המערער היא גרסה כבושה, שנשמעה רק לאחר‬ ‫עדויותיהם המפלילות של הוריו; וכי הסבריו לכבישת עדותו "תמוהים ובלתי עקביים".‬ ‫אשר לעדות המערער, כי בבוקר האירוע התגלע ויכוח בינו לבין המנוחה שבמהלכו היא‬ ‫כינתה אותו "משוגע" ו-"חולה נפש" – נקבע כי מדובר בגרסה מגמתית המנסה לשוות‬ ‫לאירוע הרצח מעשה התגרות קודם. מטעם זה, ונוכח תמיהות נוספות שעלו מגרסת‬
‫המערער, נדחתה גרסתו על אודות האירועים שקדמו לרצח.‬
‫‪ .8‬באשר לרקע למערכת היחסים העכורה שבין המערער למנוחה, נשמעה עדותה‬ ‫של אינס חסנין, אחותם (להלן: אינס). אינס העידה, בין היתר, כי הקשר בינה לבין‬ ‫המנוחה היה קרוב מאוד והשתיים נהגו לשוחח באופן קבוע. עוד תיארה כי המנוחה‬ ‫"קנתה רכב שבועיים לפני שנפטרה. הוא [המערער – י' א'] ראה אותה שהיא מתקדמת, שהיא‬
‫לומדת, שהיא קנתה אוטו, היא מסתדרת גם בלי בעל, לא יכל לשרוד. שאחותו התגרשה בשנה‬
‫היא עשתה את כל זה והוא שנים יושב מול ההורים שלו, לא עשה כלום בחיים שלו" (פרו'‬ ‫דיון מיום ‪ ,5.11.2017‬בעמוד ‪ .(120‬לדבריה, המערער איים על המנוחה מספר פעמים‬
‫בעבר שירצח אותה ואיים גם עליה באותו אופן (שם, בעמודים ‪.(122-121‬‬
‫‪ .9‬בהתבסס על כלל חומר הראיות, אשר עיקריו פורטו לעיל, בית המשפט המחוזי‬ ‫קבע כי המערער הוא היחיד שדקר את המנוחה; כי מדקירות אלו נגרם מותה; וכי‬ ‫המערער עשה כן מפני שלא היה שבע רצון מסירובה לחזור לבעלה לאחר גירושיה‬ ‫ומאורחות חייה העצמאיים. על בסיס קביעות עובדתיות אלו, בחן האם התקיימו יסודות‬
‫עבירת הרצח בכוונה תחילה.‬
‫‪ .10‬בית המשפט קבע כי מתקיימים היסוד העובדתי, כמו גם היסוד הנפשי המגבשים‬ ‫את יסודות עבירת הרצח בכוונה תחילה. נקבע, כי נטילת הסכין על ידי המערער ממלאת‬ ‫את יסוד ה"הכנה", תוך שצוין כי האב והאם מסרו כי המערער הוא שהביא את הסכין,‬

‫‪6‬‬
‫בעוד שהוא טען בעדותו כי אינו זוכר מניין נטל את הסכין; וכי גם יסוד ההחלטה להמית‬ ‫מתקיים, וכך גם רכיב העדר הקנטור.‬
‫‪ .11‬בית המשפט המחוזי בחן את השפעת תיקון ‪ 137‬לחוק (חוק העונשין (תיקון מס'‬ ‫‪ ,(137‬התשע"ט‪ ,2019-‬ס"ח ‪ (230‬(לעיל ולהלן: תיקון ‪ 137‬או הרפורמה בעבירות‬ ‫ההמתה). נקבע, כי עובדות כתב האישום מבססות מעשה רצח בנסיבות מחמירות בהתאם‬ ‫לסעיף ‪301‬א(א)‪ (1)‬לחוק, לפיו "המעשה נעשה לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של‬ ‫שקילה וגיבוש החלטה להמית"; כי מתקיימת גם הנסיבה המחמירה הקבועה בסעיף‬ ‫‪301‬א(א)‪ (5)‬לחוק, כי "המעשה נעשה כפעולה עונשית במטרה להטיל מרות או מורא‬ ‫ולכפות אורחות התנהגות על ציבור"; וכי מתקיימת גם נסיבה מחמירה נוספת, שלפיה‬ ‫מעשה ההמתה נעשה "באכזריות מיוחדת, או תוך התעללות גופנית או נפשית בקורבן",‬
‫בהתאם לסעיף ‪301‬א(א)‪ (7)‬לחוק.‬
‫‪ .12‬בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי לא מתקיימים התנאים הקבועים בעבירת‬ ‫ההמתה בנסיבות של אחריות מופחתת (סעיף ‪301‬ב לחוק). בהקשר זה, התמקד הדיון‬ ‫בסוגיית מצבו הנפשי של המערער. במסגרת ההליך הוגשו חוות דעת פסיכיאטרית מטעם‬ ‫המשיבה שנערכה על ידי ד"ר קלרה שילד וד"ר מורן שגיב אליוף (ת‪ ,(57/‬ומנגד חוות‬ ‫דעת מטעם ההגנה שנערכה על ידי ד"ר ראסם כנאענה (נ‪ .(1/‬בתמצית יתואר, כי בסיכום‬ ‫חוות הדעת מטעם המשיבה נכתב כי המערער אושפז בעבר ‪ 6‬פעמים בכפייה בבית חולים‬ ‫אברבנאל, בין השנים ‪ ,2011-2005‬וכי באשפוזו הראשון, בהיותו בן ‪ ,22‬אובחן כלוקה‬ ‫בהפרעה פסיכוטית חריפה דמוית סכיזופרניה, הפרעות נפשיות והתנהגותיות כתוצאה‬ ‫משימוש בסמים ובחומרים פסיכואקטיביים והפרעת אישיות דיסוציאלית. באשפוזים‬ ‫מאוחרים יותר אובחן כלוקה בסכיזופרניה פרנואידית ובהפרעות נפשיות והתנהגותיות‬
‫וטופל בתרופות אנטי-פסיכוטיות. אשר למצבו של המערער בעת האירוע, נכתב כי:‬
‫"עפ"י מצבו הנפשי כיום, תיאור מצבו בבדיקתו במב"ן‬ ‫כלא מג"ן בתאריך ‪ 26.10.16‬ובבדיקותיו במיון מרכזנו‬ ‫בתאריכים ‪ 23.11.16 ,1.11.16‬ועפ"י חומר החקירה‬ ‫ותיאור גרסתו בבדיקותיו, אין עדות להיותו במצב‬ ‫פסיכוטי לפני, בזמן ולאחר מועד ביצוע העבירה‬ ‫המיוחסת לו, אין עדות לכך שהנ"ל פעל תחת השפעת‬ ‫מחשבות שווא ו/או הזיות שמיעה אימפרטיביות, לכן‬ ‫להערכתנו, הנ"ל היה מסוגל להבדיל בין טוב לרע ובין‬
‫מותר לאסור".‬
‫בחקירתה הנגדית, הסבירה ד"ר שילד כי האבחנות המייחסות למערער‬ ‫סכיזופרניה, החל מאשפוזו השני, הן שגויות (פרו' דיון מיום ‪ ,2.6.2019‬בעמוד ‪.(276‬‬

‫‪7‬‬
‫לדבריה, האבחנה היחידה הנכונה היא זו המייחסת לו הפרעות נפשיות והתנהגותיות‬ ‫כתוצאה משימוש בסמים וחומרים פסיכואקטיביים.‬
‫מנגד, בחוות דעתו של ד"ר כנאענה נכתב כי אשפוזיו הממושכים של המערער‬ ‫מלמדים כי המשבר הפסיכוטי שלו אינו נובע משימוש בסמים, וכי המערער סובל‬ ‫מסכיזופרניה כבר יותר מעשור. לשיטתו, לצד זאת, קיים רקע של שימוש בסמים המהווה‬ ‫תחלואה כפולה. לדברי ד"ר כנאענה, על אף שביצוע העבירה לא נבע באופן ישיר‬ ‫ממחשבות שווא או הזיות, מצבו הנפשי של המערער השפיע בצורה ניכרת על שיפוטו‬
‫והתנהגותו בזמן העבירה.‬
‫‪ .13‬בית המשפט המחוזי עמד על כך שהמומחים משני הצדדים תמימי דעים כי‬ ‫קיימת למערער הפרעה נפשית, גם אם הם חלוקים על הגורם לה. המחלוקת המשמעותית‬ ‫עניינה מצבו הנפשי של המערער בעת ביצוע העבירות. בית המשפט המחוזי דחה את‬ ‫עמדת המומחה מטעם המערער בסוגיה זו, תוך שהדגיש כי המערער נעצר ‪ 3‬שעות לאחר‬ ‫הרצח, וכאשר לאחר הרצח נמלט מהזירה, החליף את בגדיו ודאג להסוות את כלי הרצח.‬ ‫עוד הודגש, כי גם במהלך החקירה התנהל המערער באופן מחושב ובקור רוח. אף‬ ‫מבדיקת פסיכיאטר למחרת האירוע עלה כי לא היה נתון במצב הזייתי, וכן לא נמצאו‬ ‫סימנים פסיכוטיים פעילים. בית המשפט המחוזי הוסיף כי מסקנה זו מתחייבת גם מעדות‬ ‫האב לאירועים ממנה לא עלו אינדיקציות כי המערער היה במצב פסיכוטי; וגם מכך‬ ‫שהמערער מסר בחקירתו במשטרה גרסה שקרית המכחישה את אחריותו לרצח וכוללת‬ ‫טענת אליבי, כאשר גם לשיטת המומחה מטעמו בניית גרסה שקרית אינה מאפיינת אדם‬ ‫המצוי במצב פסיכוטי חריף. משכך, נקבע כי אין מדובר בנסיבות המתאימות לעבירת‬
‫ההמתה בנסיבות של אחריות מופחתת.‬
‫‪ .14‬על כן, נקבע כי הרפורמה אינה מהווה דין מקל עם המערער, הוא הורשע באשר‬ ‫יוחס לו בכתב האישום ונגזר עליו עונש של מאסר עולם.‬
‫טענות הצדדים בערעור‬
‫‪ .15‬בנימוקי הערעור ועיקרי הטיעון מטעמו, המערער השיג על שורה ארוכה של‬ ‫קביעות בהכרעת הדין. בין היתר, טען כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי המערער‬ ‫הוא היחיד שדקר את המנוחה; כי לא הוא שביצע את הדקירה הקטלנית שהובילה למות‬ ‫המנוחה; כי חקירתה המגמתית והרשלנית של המשטרה הובילה לכך שלא נמצא הדוקר‬

‫‪8‬‬
‫הנוסף; וכי לא הוכחו רכיב ההכנה או העדר הקנטור ולכן היה להרשיע את המערער‬ ‫בעבירת הריגה בלבד.‬
‫במהלך הדיון בערעור צמצם הסנגור את יריעת המחלוקת והבהיר כי הוא ממקד‬ ‫את טענותיו בהיבטים הקשורים לרפורמה בעבירות ההמתה, ובפרט בטענתו כי בנסיבות‬ ‫העניין נדרש היה להרשיע את המערער בעבירת הרצח הבסיסית. כך, המחלוקת שבה‬ ‫עלינו להכריע היא האם ביישום הרפורמה בעבירות ההמתה על עניינו של המערער, הוא‬ ‫היה מורשע בעבירת הרצח הבסיסית, בגינה היה נגזר עליו עונש מרבי של מאסר עולם;‬
‫או בעבירת הרצח בנסיבות מחמירות – אשר בצדה עונש מאסר עולם חובה.‬
‫‪ .16‬לטענת המערער, נפל פגם בכך שהמשיבה טענה במסגרת סיכומיה בלבד כי‬ ‫מתקיימות נסיבות מחמירות המנויות בסעיף ‪301‬א(א) לחוק, אשר "לא קם זכרן בכתב‬ ‫האישום". את טענות המערער במישור זה ניתן לחלק לשתי קבוצות: הראשונה, שעיקרה‬ ‫במישור הדיוני, היא שעל המשיבה הייתה חובה לציין את כל הנסיבות המחמירות בכתב‬ ‫האישום, וכי אי הכללת הנסיבות המחמירות בכתב האישום פגעה ביכולת ההגנה להתגונן‬ ‫מפניהן. המערער אף עמד על כך שהמשיבה לא ביקשה לתקן את כתב האישום, וטען כי‬ ‫גם בכך נפל פגם. השניה, במישור המהותי, היא כי טענות המשיבה להתקיימות הנסיבות‬ ‫המחמירות למעשה סותרות את עובדות כתב האישום. מטעמים אלו, לדבריו כלל לא היה‬
‫מקום לדון בתחולת הנסיבות המחמירות.‬
‫‪ .17‬כטענה חלופית, טען המערער כי הנסיבה המחמירה הקבועה בסעיף ‪301‬א(א)‪(1)‬‬ ‫לחוק, כי המעשה נעשה לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה‬ ‫להמית, אינה מתקיימת. לטענתו, גם אם הייתה מתגבשת כוונה להמית, הרי שמדובר‬ ‫ברצון ספונטני בלבד שאותו ביקש המחוקק להחריג מגדרי סעיף זה. נטען, כי הפגיעה‬ ‫במנוחה הייתה תוצאה של התפרצות זעם רגעית, וללא תכנון ושקילה. בדיון שלפנינו‬ ‫חידד הסנגור את טענתו זו, כאשר טען כי מצבו הנפשי המורכב של המערער, אשר בא‬ ‫לידי ביטוי בריבוי אשפוזים ממושכים בעבר וגם בתרופות שאותן הוא נוטל היום, תומך‬
‫אף הוא במסקנה כי מעשה ההמתה לא נעשה לאחר תכנון או הליך ממשי של שקילה.‬
‫אשר לנסיבה המחמירה הקבועה בסעיף ‪301‬א(א)‪ (5)‬לחוק, כי המעשה נעשה‬ ‫כפעולה עונשית במטרה להטיל מרות או מורא ולכפות אורחות התנהגות על ציבור, נטען‬ ‫כי לטענת המשיבה כוונת המערער להמית את המנוחה התגבשה בעקבות הוויכוח בינה‬ ‫לבין אביה. קרי, שלא כחלק ממשנה סדורה או מטרה להעניש. נטען כי איומים ישנים‬ ‫של המערער כלפי אינס, שכלל לא הוכחו כנדרש, אף הם אינם מבססים חלופה זו; וכי‬

‫‪9‬‬
‫גם אם היו חילוקי דעות במשפחה לגבי אורחות החיים בבית, הרי שלא הוכח כי אלו‬ ‫חרגו מ"וויכוחים תקופתיים שאינם בעלי משמעות מיוחדת לאירוע". לטענת המערער,‬ ‫חילוקי דעות שכאלו או סכסוכים משפחתיים מסוג זה אינם מלמדים על החלטה להמית‬ ‫על רקע מה שמכונה "כבוד המשפחה". במסגרת זו הפנה המערער גם לדבריו של ד"ר‬ ‫כנאענה, שלפיהם רצח על רקע "כבוד המשפחה" הוא אקט מתוכנן, ואילו במקרה זה‬
‫מדובר היה באקט אימפולסיבי.‬
‫ביחס לקביעת בית המשפט המחוזי שמתקיימת בנסיבות העניין גם הנסיבה‬ ‫המחמירה הקבועה בסעיף ‪301‬א(א)‪ (7)‬לחוק, שלפיה המעשה נעשה באכזריות מיוחדת,‬ ‫או תוך התעללות גופנית או נפשית בקורבן, נטען כי המשיבה כלל לא טענה כי‬ ‫להתקיימותה בנסיבות תיק זה, וכי קביעה זו שגויה גם לגופה. עוד נטען, כי גם אם‬ ‫מתקיימת נסיבה מחמירה כלשהי, יש לעשות שימוש בסעיף ‪301‬א(ב) לחוק, כך‬
‫שהמערער יורשע בעבירת הרצח הבסיסית בלבד.‬
‫‪ .18‬המשיבה, מצדה, עמדה על הוראות המעבר שנקבעו לרפורמה בעבירות ההמתה.‬ ‫לטענתה, לא נפל פגם באופן בו בית המשפט המחוזי יישם הוראות אלו, כאשר נדרש‬ ‫לבחון האם הרפורמה היא בגדר דין מקל עם המערער. נטען, כי בחינה זו נעשית בהכרח‬ ‫בדיעבד, ובתיקים מסוימים רק בשלב שלאחר הכרעת הדין ואף בשלב הערעור. מכאן,‬ ‫שאין כל חובה לבקש לתקן את כתב האישום. עוד ציינה כי הגישה ביום ‪28.5.2019‬‬ ‫הודעה לבית המשפט המחוזי על כך שלגישתה הרפורמה אינה מהווה דין מקל, מאחר‬ ‫שמתקיימות הנסיבות המחמירות הקבועות בסעיפים ‪301‬א(א)‪ (1)‬ו‪301-‬א(א)‪ (5)‬לחוק.‬ ‫כן נטען כי האפשרות כי רצח המנוחה נעשה על רקע מה שמכונה "כבוד המשפחה",‬
‫עלתה ממילא במהלך עדותה של אינס ולצורך ביסוס המניע לרצח.‬
‫לגופם של דברים, המשיבה טענה כי המתת המנוחה בוצעה לאחר הליך ממשי‬ ‫של שקילה כך שגם לאחר שהרפורמה הצרה את גדרי מושג ה"כוונה תחילה" שהיה קיים‬ ‫בדין הקודם, היא אינה דין מקל. עוד נטען, כי ניתן ללמוד על התקיימות הנסיבה‬ ‫המחמירה מאיומיו הקודמים של המערער כלפי המנוחה, ההצטיידות בסכין ונחישות‬ ‫המערער להשלים את מעשה ההמתה וקור רוחו. לשיטת המשיבה, הגם שאין אינדיקציה‬ ‫מובהקת מתי בדיוק גמלה בליבו של המערער ההחלטה להמית את המנוחה, מצבור‬ ‫נתונים אלו מגבש מסקנה כי קדם לה הליך ממשי של שקילה. בדיון לפנינו, טענה‬ ‫המשיבה כי התקיים אצל המערער למעשה "הליך שקילה על תנאי". כאשר הוויכוח בין‬
‫המנוחה לאב היה ה"טריגר" שהוביל למימוש הליך השקילה המוקדם אשר התקיים.‬

‫‪10‬‬
‫לטענת המשיבה, אף אין להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי כי גם הנסיבה‬ ‫הקבועה בסעיף ‪301‬א(א)‪ (5)‬לחוק מתקיימת. המשיבה עמדה על כך שנסיבה מחמירה זו‬ ‫נועדה להעביר מסר נורמטיבי על שליליות התופעה המכונה רצח על "כבוד המשפחה".‬ ‫כן טענה כי נסיבה זו מתקיימת בעניינו של המערער לנוכח קביעת בית המשפט המחוזי‬ ‫כי המניע לרצח היה אורחות חייה של המנוחה ובשים לב לאינדיקציות ראייתיות נוספות.‬
‫אשר לנסיבה המחמירה הקבועה בסעיף ‪301‬א(א)‪ (7)‬לחוק, המשיבה הסבירה כי‬ ‫מלכתחילה לא טענה להתקיימותה מאחר ש"יש קושי" בקביעה כי היא חלה בנסיבות‬ ‫העניין. לטענתה, יתר הנסיבות המחמירות מתקיימות באופן ברור ומובהק, כך שממילא‬
‫יש לדחות את הערעור.‬
‫דיון והכרעה‬
‫טענות המערער כלפי אופן יישום הוראות המעבר של הרפורמה בעבירות ההמתה‬
‫‪ .19‬תחילה אדרש לטענותיו המקדמיות של המערער ביחס לאופן ניסוח כתב‬ ‫האישום, העובדה שלא התבקש לתקנו, ובדבר סתירה הקיימת, כביכול, בין עובדות כתב‬
‫האישום לטענות המדינה כי מתקיימות נסיבות המחמירות.‬
‫‪ .20‬לצורך הכרעה בטענה זו יש לעמוד בקצרה על תיקון ‪ 137‬והוראות המעבר‬ ‫שנכללו בו. סעיף ‪ 25‬לתיקון ‪ 137‬מכיל הוראות בדבר "תחילה, תחולה והוראות מעבר".‬ ‫הוא מתייחס, ככלל, לשלושה מצבים שונים, הנסובים על יום התחילה – ה‪10.7.2019-‬‬
‫(להלן: יום התחילה).‬
‫המצב הראשון, הוא כאשר מדובר בעבירה שבוצעה מיום התחילה ואילך. במצב‬ ‫כזה הוראות הרפורמה חלות על נסיבות המקרה (שם, בסעיף ‪25‬(א)). מצב דברים זה הוא‬ ‫הפשוט מבין השלושה. המצב השני, הוא כאשר העבירה בוצעה "לפני יום התחילה וטרם‬ ‫ניתן פסק דין חלוט בעניינה". במקרה כזה, נקבע כי יחולו הוראות סעיף ‪5‬(א) לחוק,‬ ‫שלפיהם "נעברה עבירה ובטרם ניתן פסק-דין חלוט לגביה, חל שינוי בנוגע להגדרתה או‬ ‫לאחריות לה, או בנוגע לעונש שנקבע לה, יחול על הענין החיקוק המקל עם העושה".‬ ‫עוד נקבע, כי בבוא בית המשפט לקבוע מהו הדין המקל עם העושה, יבחן את מלוא‬ ‫ההסדר הקבוע בחוק לעומת ההסדר שהיה קבוע בחוק לעניין גרימת מוות ערב יום‬ ‫התחילה (סעיף ‪25‬(ב) לתיקון). משמע, אם בנסיבות העניין יישום הוראות הרפורמה יהיה‬ ‫בגדר דין המקל עם אותו מבצע, יש להחילה. במצב השלישי, מדובר בעבירה שבוצעה‬

‫‪11‬‬
‫לפני יום התחילה, ואשר ניתן לפני יום התחילה פסק דין חלוט בעניינה. במצב כזה, נקבע‬ ‫כי יחול "הדין הישן", ואולם "לעניין מי שהורשע בעבירה לפי סעיף ‪300‬א לחוק העיקרי‬ ‫כנוסחו ערב יום התחילה, יראו אותו כמי שהורשע בעבירה לפי סעיף ‪301‬ב(א) או (ב)‪(2)‬‬ ‫או ‪ (3)‬לחוק העיקרי כנוסחו בחוק זה, ועונשו המרבי יהיה עונש שנקבע באותו סעיף,‬
‫לפי העניין, כאמור בסעיף ‪5‬(ב) לחוק העיקרי" (שם, בסעיף ‪25‬(ג)).‬
‫‪ .21‬בענייננו, הרצח מושא הערעור התבצע קודם למועד התחולה, ביום ‪,25.10.2016‬‬ ‫כאשר ביום תחילת הרפורמה טרם ניתן פסק דין חלוט בעניין העבירה. אם כך, מדובר‬
‫במצב הדברים השני שתואר לעיל.‬
‫מן הנסקר ניתן להסיק מספר מסקנות ביחס לטענות המערער. ראשית, כי הוראות‬ ‫המעבר הסדורות לתחילת ותחולת תיקון ‪ 137‬אינן מקימות במפורש כל חובה מצד‬ ‫המשיבה לבקש לתקן את כתב האישום; שנית, כי מבחינת יישום הוראת המעבר במצב‬ ‫זה, אין הבדל אם ההליך מצוי בבירור אצל הערכאה הדיונית או במסגרת ערכאת הערעור.‬ ‫סיטואציה דומה, שבה בית המשפט נדרש לבחון האם הוראות הרפורמה הן בבחינת דין‬ ‫מקל, יכולה להתעורר גם כאשר ההליך נדון על ידי ערכאת הערעור ובשלב שבו תיקון‬ ‫כתב האישום, ככלל, אינו רלוונטי. מכאן, שאף לא ניתן ללמוד מהוראות המעבר על‬ ‫כוונה משתמעת לחייב את המשיבה לבקש את תיקון כתב האישום לאור הרפורמה‬ ‫בעבירות ההמתה; שלישית, ועל אותה הדרך, ודאי שאין לקבל טענה שלפיה נפל פגם‬ ‫כלשהו בכך שהמשיבה לא כללה בכתב האישום, שהוגש זמן רב לפני חקיקתה, את סעיפי‬
‫האישום המיוחסים למערער בהתאם לנוסח החוק העתידי.‬
‫‪ .22‬אף איני מוצא ממש בטענה כי נפגעה יכולת המערער להתגונן. דומה כי‬ ‫טרמינולוגיה זו שבפי הסנגור לקוחה מסעיף ‪ 184‬לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב],‬ ‫התשמ"ב‪ 1982-‬(להלן: חסד"פ). אולם, בין סעיף ‪ 184‬לחסד"פ לבין ענייננו שלנו יש‬ ‫הבדל מהותי. סעיף ‪ 184‬לחסד"פ, כמו גם סעיף ‪ 216‬לחסד"פ, מהווה חריג לכלל שלפיו‬ ‫הרשעת נאשם מוגבלת לאישומים הכלולים בכתב האישום (ע"פ ‪ 5268/17‬שוויש נ' מדינת‬ ‫ישראל, פסקה ‪ .((16.2.2022) 43‬השימוש בו מגלם, ככלל, החמרה מבחינת הנאשם.‬ ‫מטעם זה נקבע בפסיקה כי יש להשתמש בו בצמצום (ע"פ ‪ 9288/20‬פלוני נ' מדינת‬ ‫ישראל, פסקה ‪ ((26.5.2022) 36‬ונקבע בחסד"פ כי השימוש בו מותנה בכך ש"ניתנה‬
‫לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן" כלשון הסעיף.‬
‫בשונה, את הרפורמה ניתן ליישם בעניינו של המערער רק אם היא בגדר דין מקל‬ ‫בעניינו הקונקרטי שלו. אין למבצע העבירה כל ציפייה לגיטימית כי לאחר מעשה יתוקן‬

‫‪12‬‬
‫החוק באופן אשר יקל עמו; וזאת, בשונה מציפייתו של נאשם כי לא יורשע בעבירות‬ ‫הכתובות עלי ספר אשר לא יוחסו לו בכתב האישום (ראו והשוו: ע"פ ‪ 2149/20‬מרזן נ'‬
‫מדינת ישראל, פסקה ‪.((22.7.2021) 11‬‬
‫משילוב האמור נובע כי אין ולא הייתה כוונה להשיב לנקודת ההתחלה, או סמוך‬ ‫לה, כל הליך שעניינו עבירת המתה אשר בוצעה טרם הרפורמה ובמועד תחולת הרפורמה‬ ‫לא ניתן בו פסק דין חלוט. הוראות המעבר שנקבעו משקפות את איזון המחוקק בין‬
‫שיקולי צדק, סופיות הדיון ויעילות דיונית, ויש ליישמן כלשונן.‬
‫‪ .23‬בהיבט זה, אף איני מוצא ממש בטענות הסנגור ביחס להודעת המשיבה מיום‬ ‫‪ 28.5.2019‬(להלן: ההודעה). בהודעה הובהר כי לגישת המשיבה תיקון ‪ 137‬אינו בגדר‬ ‫דין מקל בעניינו של המערער, מאחר שלו התיק היה נידון בהתאם לרפורמה בעבירות‬ ‫ההמתה, היו מתקיימות הנסיבות המחמירות הקבועות בסעיפים ‪301‬א(א)‪ (1)‬ו-‬ ‫‪301‬א(א)‪ (5)‬לחוק. אכן, לא הוצגה חובה בדין להגיש הודעה זו. עם זאת, ההודעה יכולה‬ ‫רק לסייע למערער לכלכל את הגנתו, וממילא אין היא גורעת ממנו דבר. ההודעה אינה‬ ‫מהווה תחליף לתיקון כתב האישום, אולם כאמור, ממילא לא הייתה כל חובה לבקש את‬
‫תיקונו.‬
‫‪ .24‬מובן, כי אין באמור כדי לשלול אפשרות כי במקרים המתאימים, לאור הוראות‬ ‫הרפורמה, תבחר הערכאה הדיונית ביוזמתה או לבקשת אחד מהצדדים לערוך בירור‬ ‫עובדתי משלים הנסוב על מחלוקות עובדתיות המשליכות על התקיימות רכיב כזה או‬
‫אחר שנכלל ברפורמה.‬
‫‪ .25‬כעת לטענתו הנוספת של המערער, במישור המהותי, כי לא ניתן לקבל מצב‬ ‫דברים שבו ישנה סתירה של ממש בין עובדות כתב האישום לעובדות להן טוענת‬ ‫המשיבה לצורך הוכחת התקיימות נסיבה מחמירה כזו או אחרת. טענה זו אינה מציבה‬ ‫קושי עקרוני – מטבע הדברים, המסד הראייתי אשר נקבע הוא זה שלאורו יש לבחון את‬ ‫תחולת הדין הקודם ואת תחולת הדין לאחר הרפורמה. אשר לקושי הקונקרטי שאותו‬ ‫מעלה המערער, שלפיו כתב האישום מתאר מעשה המתה ספונטני ולא מעשה המתה‬ ‫שנעשה לאחר תכנון או הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית – טענה זו קשורה‬ ‫בקשר הדוק לניתוח הרחב יותר של התקיימות נסיבה מחמירה זו, ולכך אתייחס בהרחבה‬
‫בהמשך.‬

‫‪13‬‬
‫‪ .26‬אם כן, בית המשפט המחוזי יישם כראוי את הוראות המעבר שנקבעו בתיקון‬ ‫‪ ,137‬וודאי שלא נפל פגם בעובדה שנדרש לבחינת התקיימות נסיבה מחמירה כזו או‬ ‫אחרת בסעיף ‪301‬א(א) לחוק. עלינו להכריע אפוא האם הרפורמה, כקביעת בית המשפט‬ ‫המחוזי, אינה בגדר דין מקל עם המערער. כאמור, במסגרת הדיון שהתקיים לפנינו‬ ‫המחלוקת בענייננו צומצמה, וכעת היא ממוקדת רק בשאלה האם בדין נקבע כי מעשהו‬ ‫של המערער נכנס לגדרי עבירת הרצח בנסיבות מחמירות. לצורך ההכרעה, אציג תחילה‬
‫את המסגרת הנורמטיבית הדרושה.‬
‫התפר שבין עבירת רצח בנסיבות מחמירות לעבירת הרצח הבסיסית‬
‫‪ .27‬הרפורמה בעבירות ההמתה נכנסה לתוקף בשנת ‪ ,2019‬ועוצבה על בסיס דו"ח‬ ‫הצוות לבחינת יסודות עבירות ההמתה דין וחשבון ‪ (2011)‬(להלן: הדו"ח). ההנחה בבסיס‬ ‫הרפורמה הייתה כי המדרג הקבוע בחוק בין עבירות ההמתה השונות אינו המיטבי והראוי‬ ‫(דברי ההסבר להצעת חוק העונשין (תיקון מס' ‪ (124‬(עבירות המתה), התשע"ו‪,2015-‬‬ ‫ה"ח ‪ 166‬(להלן: דברי ההסבר)). עובר לרפורמה, למעט מקרים מצומצמים, החוק קבע‬ ‫דין אחד לכל מעשי הרצח – עונש של מאסר עולם חובה. מדרג הענישה שנקבע ברפורמה‬ ‫בגין עבירת הרצח נועד, בין היתר, להגמיש את נוקשות הדין הקודם (ע"פ ‪ 6338/20‬חיים‬ ‫נ' מדינת ישראל, פסקה ‪ (7.7.2022) 10‬(להלן: עניין חיים); ע"פ ‪ 1077/22‬קאדר נ' מדינת‬ ‫ישראל, פסקאות ‪ .((1.6.2022) 9-8‬כך, במסגרת הרפורמה נקבעו בחוק שתי עבירות רצח:‬
‫הראשונה, עבירת הרצח הבסיסית (סעיף ‪300‬(א) לחוק; לעיל ולהלן: עבירת‬ ‫הרצח הבסיסית). בגין עבירה זו יושת עונש מאסר עולם כעונש מרבי, והיא "שבמרכזן של‬ ‫עבירות ההמתה" (דברי ההסבר, בעמוד ‪ .(167‬קביעה זו מאפשרת, במישור העונשי,‬ ‫גמישות והתאמה פרטנית של העונש המוטל על מבצע העבירה בכל מקרה רצח‬ ‫לנסיבותיו. משמעותה כי במסגרת גזירת עונשו של מי שהורשע בה יש להעניק משקל‬ ‫לשיקולים כגון נסיבותיו האישיות ולנסיבות נוספות שאינן קשורות בביצוע העבירה‬
‫(ע"פ ‪ 3223/21‬מדינת ישראל נ' שפק, פסקה ‪.((2.3.2022) 15‬‬
‫השניה, עבירת רצח בנסיבות מחמירות (סעיף ‪301‬א לחוק) – בצדה קבוע עונש‬ ‫מאסר עולם חובה. בעבירה זו מנויות נסיבות הכוללות את מקרי הרצח החמורים ביותר‬ ‫המבטאים חומרה מוסרית מיוחדת (דברי ההסבר, בעמוד ‪ ;170‬מרים גור-אריה‬ ‫"הרפורמה המוצעת לעבירות ההמתה במשפט הישראלי לאור עקרון האשמה" משפטים‬ ‫על אתר ה ‪ .((2013) 15 ,1‬חומרת העונש, והיותו בגדר עונש חובה, משקפים את חומרת‬
‫העבירה, שיקולי אשם ומעמדו הרם של עקרון קדושת החיים (עניין חיים, בפסקה ‪.(21‬‬

‫‪14‬‬
‫‪ .28‬אם כך, המבנה שעוצב בחוק הוא של צורה "בסיסית" של עבירת הרצח, וצורה‬ ‫"מוחמרת". לעיתים, ההבחנה בין שתי העבירות אינה כה חדה. המחוקק ראה לנגד עיניו‬ ‫מקרים שבהם מעשה המתה ייכנס לגדרי נסיבה מחמירה אחת או יותר, אולם מידת האשם‬ ‫שבו אינה תואמת לעבירת הרצח בנסיבות מחמירות. במקרים חריגים שכאלו, שבהם‬ ‫מתקיימות נסיבות מיוחדות שבשלהן המעשה אינו מבטא דרגת אשמה חמורה במיוחד‬ ‫(סעיף ‪301‬א(ב) לחוק) – יורשע הנאשם בעבירת הרצח הבסיסית (להרחבה בדבר פרשנות‬ ‫סעיף זה, המכונה "פתח המילוט", ראו פסק דיני בעניין חיים). כן קיימת נקודת השקה‬ ‫בין העבירות, אשר באה לידי ביטוי בכך שניתן להשית גם בגין עבירת הרצח הבסיסית‬ ‫עונש של מאסר עולם (ע"פ ‪ 1213/21‬וואסה נ' מדינת ישראל ‪ (11.8.2022)‬(להלן: עניין‬ ‫וואסה)). יוצא כי לצד הכרעתו הנורמטיבית של המחוקק כי ישנם מקרי רצח חמורים, ויש‬ ‫המגלמים נסיבות חמורות עוד יותר, ניצבת הכרעתו כי לעיתים העונש המתאים לרוצח –‬ ‫זהה (ע"פ ‪ 3546/19‬עודה נ' מדינת ישראל, פסקה ‪ (15.1.2023) 21‬(להלן: עניין עודה)).‬
‫‪ .29‬על רקע הנסקר לעיל, ניכר כי ישנה חשיבות רבה לכך שלא תינתן פרשנות רחבה‬ ‫מן הראוי לנסיבות המחמירות הקבועות בסעיף ‪301‬א(א) לחוק. זה מקרוב ציינתי:‬
‫"‪ [...]‬פן החריג ייעשה לכלל וכדי שהתאמת אשמת‬ ‫הרוצח לעונש שנגזר עליו תהא מיטבית, עלינו להיזהר‬ ‫שמא עבירת הרצח בנסיבות מחמירות תתפשט יתר על‬ ‫המידה לתחומי עבירת הרצח "הבסיסית". אם נפרש‬ ‫באופן רחב מן הראוי את הנסיבות המחמירות, ניסוג לעבר‬ ‫מצב הדברים שקדם לרפורמה. זאת, בניגוד לכוונת מנסחי‬ ‫הרפורמה והמחוקק, כפי שבאה לידי ביטוי בלשון החוק‬
‫הנוכחי" (עניין עודה, בפסקה ‪.(21‬‬
‫נסיבה מחמירה ‪" – 1‬המעשה נעשה לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש‬ ‫החלטה להמית"‬
‫‪ .30‬סעיף ‪301‬א(א)‪ (1)‬לחוק נועד להחליף, באופן רעיוני, את רכיב ה"כוונה תחילה"‬ ‫שקדם לתיקון ‪ 137‬לחוק (דברי ההסבר, בעמוד ‪ .(170‬החומרה שבמעשה המתה שנעשה‬ ‫בנסיבות אלו, בהשוואה לעבירת הרצח הבסיסית, היא בנחישותו של העושה, אשר גמר‬ ‫אומר להמית את קורבנו לאחר שרקם תוכנית להוצאת זממו אל הפועל; או לאחר שכלכל‬ ‫היטב את מעשיו, שקל את תוצאותיהם והתגבר על מעצורים מוסריים ואחרים בדרכו‬ ‫לממש את תוכניתו. כל אלו, מלמדים לרוב על מידת אשמה גבוהה במיוחד (מרדכי‬ ‫קרמניצר וחאלד גנאים הרפורמה בעבירות ההמתה ‪ (2019)‬לאור עקרונות היסוד של המשפט‬
‫ומחקר היסטורי והשוואתי ‪ (2020) 444‬(להלן: קרמניצר וגנאים)).‬

‫‪15‬‬
‫‪ .31‬עובר לרפורמה, הפסיקה הקנתה ליסוד ה"תחילה" שב"כוונה תחילה" פרשנות‬ ‫רחבה, אשר דיללה אותו והרחיבה את היקף עבירת הרצח על חשבון עבירת ההריגה‬ ‫(קרמניצר וגנאים, בעמוד ‪ ;295‬מרים גור-אריה "הרפורמה בעבירות ההמתה: על מדרג‬ ‫עבירות ההמתה ועל רצח מתוך אדישות" ספר יעקב וינרוט ‪ 446 ,441‬(גרשון גונטובניק,‬
‫אבי וינרוט וחיים זיכרמן עורכים ‪.((2021‬‬
‫‪ .32‬הסעיף מכיל כעת שתי נסיבות חלופיות – תכנון או הליך ממשי של שקילה וגיבוש‬ ‫החלטה להמית. די בהתקיימות אחת מהן כדי להרשיע נאשם בעבירה של רצח בנסיבות‬ ‫מחמירות (ע"פ ‪ 8030/21‬אבו זיינב נ' מדינת ישראל, פסקה ‪ (25.12.2022) 49‬(להלן: עניין‬
‫אבו זיינב)).‬
‫ניסוח הנסיבה המחמירה נועד להבהיר את כוונת המחוקק לשנות מהמצב שחל‬ ‫עובר לרפורמה ולקבוע שמקרים של המתה בכוונה שנוצרה באופן ספונטני לא ייכנסו‬ ‫בגדרי נסיבה מחמירה זו (דברי ההסבר, בעמוד ‪ .(170‬זאת, תוך יצירת הבחנה בין מקרים‬ ‫שבהם מעשה הרצח בוצע לאחר שהעושה שקל והחליט להמית את הקרבן – אשר ייכנסו‬ ‫לגדרי הסעיף; לבין מקרים שבהם ההחלטה להמית התגבשה באופן ספונטני, ללא הפעלת‬ ‫שיקול דעת של ממש, וללא הכנה הכוללת פעולות מקדימות שביצע העושה קודם לביצוע‬ ‫הרצח – אשר יוותרו מחוצה לו (ע"פ ‪ 7722/19‬זרסנאי נ' מדינת ישראל, פסקה ‪17‬‬
‫‪ (19.4.2021)‬(להלן: עניין זרסנאי)).‬
‫‪ .33‬כוונת המחוקק לשנות מן המצב שקדם לרפורמה באה לידי ביטוי בדו"ח הצוות‬ ‫שעיצב את הוראותיה, בדברי ההסבר ובלשון החוק. לאורה עלינו ליצוק תוכן פרשני‬ ‫לנסיבה מחמירה זו. מחד גיסא, יש להקנות לסעיף וחלופותיו פרשנות רחבה דיה על מנת‬ ‫שיחול על אותם מקרים המגלמים את מידת האשם וטיב ההתנהגות המצדיקים זאת;‬ ‫מאידך גיסא, אם נפרשו בהרחבה יתרה, נמצא עצמנו קרובים ל"נקודת ההתחלה" שקדמה‬ ‫לרפורמה. מלאכת איזון עדינה זו מחייבת אותנו לפסוע בזהירות עת שאנחנו בוחנים כל‬
‫מקרה ונסיבותיו.‬
‫‪ .34‬מכאן נובע הקושי, גם בעיתוי זה, לקבוע כללים גורפים לתיחום סעיף‬ ‫‪301‬א(א)‪ (1)‬לחוק. עם זאת, ראוי לעמוד על כך שעד כה נקבע בפסיקת בית משפט זה,‬ ‫בין היתר, כי כאשר הרוצח מבצע "שרשרת פעולות הדורשות זמן ומאמץ", ניתן ללמוד‬ ‫ממנה כי הרצח נעשה "לאחר תכנון" (עניין זרסנאי, בפסקה ‪ ;19‬ע"פ ‪ 5995/21‬אבו‬ ‫אלחסנה נ' מדינת ישראל, פסקה ‪ (16.6.2022) 31‬(להלן: עניין אבו אלחסנה)). עוד נקבע,‬

‫‪16‬‬
‫כי במקרים מסוימים יש חשיבות לממד הזמן, שכן כאשר תכנית ההמתה נפרשת על פני‬ ‫זמן ממושך, ככלל, נוטה הכף לטובת קביעה כי הרוצח פעל לאחר הליך ממשי של שקילה‬ ‫(עניין אבו אלחסנה, בפסקה ‪ ;31‬ע"פ ‪ 7985/20‬גואטה נ' מדינת ישראל, פסקה ‪55‬‬
‫‪.((29.1.2023)‬‬
‫אף הצטיידות הרוצח מראש בכלי ההמתה (ע"פ ‪ 5066/18‬רוזקוב נ' מדינת ישראל,‬ ‫פסקה ‪ ;(4.9.2022) 67‬ע"פ ‪ 3308/17‬וחידי נ' מדינת ישראל, פסקה ‪ 32‬לחוות דעתו של‬ ‫חברי, השופט א' שטיין ‪ ,((15.1.2020)‬או באמצעי לצורך הסתרת הגופה – כמעדר,‬ ‫עשויים ללמד כי נסיבה מחמירה זו מתקיימת (עניין אבו אלחסנה, בפסקה ‪ ;(31‬כך גם‬ ‫נקיטת פעולות להבאת הקורבן לזירת הרצח בעיתוי המתאים (עניין אבו זיינב, בפסקה‬ ‫‪ ;(50‬או פעולות להכנת זירת הרצח, כניתוק מצלמות האבטחה (ע"פ ‪ 8956/20‬מריו נ'‬ ‫מדינת ישראל, פסקה ‪ .((28.6.2022) 29‬כן מובן, שכאשר לרכיבים מסוג זה מצטרפת‬ ‫העובדה כי המבצע פגע פעמים רבות בקורבן, בנשק קר או חם, המסקנה המתבקשת היא‬ ‫כי מדובר ברצח שנעשה לאחר תכנון או הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית‬
‫(עניין אבו אלחסנה, בפסקה ‪.(31‬‬
‫‪ .35‬על רקע סקירה זו והפסיקה שהתגבשה עד כה, אפנה ליישום הדברים בענייננו.‬ ‫בהכרעת הדין קמא נומק, כי מעשה הרצח שביצע המערער היה מעשה מתוכנן "גם אם‬ ‫התכנון לא נעשה זמן מה רב לפני מעשה הרצח אלא בסמוך מאוד לפניו." עוד נומק כי‬ ‫אופן ביצוע הרצח והתנהגות המערער אחריו, מלמדים על יסוד התכנון וההחלטה‬ ‫להמית; וכך גם העובדה שהמערער נטל סכין בעלת כוח קטילה, ודקר את המנוחה דקירות‬ ‫רבות ועמוקות שדרשו הפעלת כוח רב, גם לאחר שנפלה לרצפה, מתוך כוונה לגרום‬ ‫למותה. בית המשפט המחוזי הוסיף כי "העובדה שהוויכוח בין המנוחה לבין אביה‬ ‫התפתח בלהט הרגע ובאופן ספונטני אינה הופכת את מעשה הרצח של המנוחה שביצע‬ ‫הנאשם [המערער – י' א'] במהלך אותו וויכוח למעשה רצח ספונטני, אימפולסיבי‬ ‫שנעשה בלהט הרגע ואינה שוללת את התכנון שקדם לו. גם העובדה שהוויכוח הוא‬ ‫שהביא להחלטת הנאשם להמית את המנוחה אינה שוללת את שקילתה של ההחלטה‬
‫להמית ואת גיבושה עובר למעשה הרצח, ובתכוף לפניו."‬
‫‪ .36‬בהמשך לקביעות אלו, המשיבה ביקשה להסתמך בערעור על שלושה נתונים‬ ‫המבססים לשיטתה את התקיימות הנסיבה המחמירה – איומיו הקודמים של המערער‬ ‫כלפי המנוחה, המלמדים כי הרעיון להמית את המנוחה קינן במוחו תקופה ממושכת;‬
‫הצטיידות המערער בסכין; נחישות המערער להשלים את מעשה ההמתה וקור רוחו.‬

‫‪17‬‬
‫‪ .37‬קיים אפוא פער בין טענות המשיבה בהליך זה לחלק מקביעות בית המשפט‬ ‫המחוזי. בית המשפט המחוזי קבע כי מעשה הרצח היה "מתוכנן". אולם קביעה זו אינה‬ ‫נתמכת בחומר הראיות. לא בכדי המשיבה ממקדת את טענותיה בחלופה המופיעה בסיפה‬ ‫הסעיף, וטוענת כי מעשה ההמתה בוצע לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה‬ ‫להמית. אולם, כפי שארחיב, גם זאת איני סבור כי עלה בידה להוכיח ברף ההוכחה הדרוש‬ ‫במשפט הפלילי. למעשה, דומני כי חלק ניכר מהטענות שבפי המשיבה ביחס לנסיבה‬
‫מחמירה זו הן שריד לדין הקודם, שאותו ביקש המחוקק לשנות.‬
‫‪ .38‬תחילה, צודק הסנגור בטענתו כי קביעה שמעשה ההמתה נעשה לאחר תכנון או‬ ‫לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית, אינה מתיישבת עם תיאור הדברים‬ ‫בכתב האישום. בכתב האישום נרשם כי "בעקבות הוויכוח [בין המנוחה לאביה – י' א']‬ ‫גמלה בלבו של הנאשם החלטה לגרום בכוונה תחילה למותה של המנוחה". כתב האישום‬ ‫קושר באופן הדוק בין הוויכוח, להחלטה להמית. בהמשך לכך, על בסיס הראיות שהוצגו,‬ ‫בית המשפט המחוזי קבע כי כאשר המנוחה שבה לביתה "והתעמתה עם אביה, גמלה‬ ‫בליבו ההחלטה לגרום למותה". מדובר אפוא בהחלטה שהתקבלה באופן ספונטאני ועל‬ ‫רקע ויכוח סוער, ואף אלים, בין האב למנוחה. כעת, המשיבה טוענת כי "שאין אינדיקציה‬ ‫מובהקת מתי בדיוק גמלה בליבו של המערער ההחלטה להמית את המנוחה". אולם, טענה‬
‫זו סותרת במידה רבה את האמור בכתב האישום ואת קביעות בית המשפט המחוזי.‬
‫כן איני סבור כי הנתונים הנוספים שעליהם המשיבה עומדת משנים ממסקנה זו.‬ ‫כך, איומי האלימות הקודמים של המערער כלפי המנוחה מלמדים על הרקע למעשה הרצח,‬ ‫אולם קשה להסיק מהם בנסיבות אלו על הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית.‬ ‫פעמים רבות מעשה רצח מבוצע על רקע סכסוך כזה או אחר. בנסיבות ענייננו, העובדה‬ ‫כי האיומים נפרשו על פני תקופת זמן ארוכה אינה מלמדת דווקא כי המתת המנוחה‬ ‫הייתה תוצר של הליך שקול ומחושב, אלא על מערכת היחסים העכורה שעמדה ברקע‬
‫התפרצות המערער ברגע הרצח.‬
‫אשר לנטילת הסכין – לא ידוע מתי המערער הצטייד בסכין. כמו כן, אין לפנינו‬ ‫טענה, וודאי שלא הוכח, כי נדרשו פעולות משמעותיות לצורך נטילתה. לשם הדוגמה,‬ ‫לוּ המערער היה הולך לחנות סמוכה, רוכש בה את הסכין, ושב לדירה על מנת לדקור‬ ‫למוות את המנוחה באמצעותה – אז הייתה מתחזקת באופן משמעותי טענה כי הנסיבה‬ ‫המחמירה מתקיימת (ראו והשוו פסקי דיני בע"פ ‪ 2083/22‬יין נ' מדינת ישראל, פסקה ‪27‬‬ ‫‪ ;(5.2.2023)‬עניין זרסנאי, בפסקה ‪ .(19‬אולם, לא כך בענייננו. גם אם הסכין לא הייתה‬ ‫מונחת ישירות לפני המערער, והוא היה צריך ללכת לחדר אחר בדירה על מנת ליטול‬

‫‪18‬‬
‫אותה, וכאמור, אין כל ממצא עובדתי לעניין זה, מוקשה לטעון כי פעולות שכאלו מהוות‬ ‫הכנה המלמדת על תכנון או הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית (ראו והשוו‬ ‫לעניין וואסה. באותו מקרה המערער הלך מסלון הבית לחדר השינה, הוציא מהארון‬ ‫אקדח, שב לסלון וירה במנוחה. הוא הורשע בעבירת הרצח הבסיסית). אף המונח שבו‬ ‫המשיבה עשתה שימוש – "הצטיידות מוקדמת שאיננה ספונטנית", אינו מתאים בנסיבות‬ ‫העניין, בראי העובדה שכתב האישום מתאר שבעקבות הוויכוח "נטל הנאשם [המערער‬ ‫– י' א'] סכין, נכנס לחדרה של המנוחה שישבה על המיטה, ודקר אותה בסכין". היינו,‬ ‫נטילת הסכין הייתה רק לאחר שפרץ הוויכוח שעל פי הראיות גרם לזעמו של המערער‬ ‫כלפי המנוחה ולרצונו לפגוע בה. אין כל טענה כי המערער הכין את הסכין מבעוד מועד.‬ ‫מכאן, שלא ניתן לקבל את תיאור המשיבה כי הצטייד בסכין "מראש", ועל כן נטילת‬
‫הסכין, בנסיבות העניין, איננה תומכת בטענה כי נסיבה מחמירה זו מתקיימת.‬
‫‪ .39‬כך גם ביחס לטענת המשיבה כי מנחישות המערער להשלים את מעשה ההמתה‬ ‫ומקור רוחו לאחר מעשה, ניתן ללמוד על התקיימות הנסיבה. אין כעת מחלוקת כי בעת‬ ‫שהמערער דקר את המנוחה הוא התכוון לגרום למותה. הקושי בטענת המשיבה הוא‬ ‫בשלב שקדם לכך, שכן אין בעוצמת הדקירות, כשלעצמה, כדי ללמד בהכרח על כך‬ ‫שהמעשה נעשה לאחר הליך ממשי של שקילה, כפי שמורה הסעיף. קור רוח של מבצע‬ ‫העבירה אמנם יכול לשמש במקרים מסוימים כאינדיקציה לכך שמעשה ההמתה אינו‬ ‫תוצר של התפרצות ספונטאנית, אולם בנסיבות שלפנינו אין בכוחו לבסס קביעה כי‬ ‫מעשיו של המערער נכנסים לגדרי הנסיבה המחמירה האמורה. לא כל שכן בהינתן‬ ‫שלשיטת המשיבה, כאמור, החלטת המערער להמית את המנוחה התגבשה בעקבות‬
‫הוויכוח, ולא קודם לכן.‬
‫‪ .40‬המסקנה מן האמור לעיל היא שלא הוכח כי נסיבה מחמירה זו, שלפיה המעשה‬ ‫נעשה לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית, מתקיימת.‬ ‫המקרה שלפנינו הוא אחד מהמקרים שהרפורמה ביקשה להוציא מגדרי עבירת רצח‬ ‫שנעשה ב"כוונה תחילה", ולהכניסם לגדרי עבירת הרצח הבסיסית. לצורך מסקנתי זו,‬ ‫אף איני נדרש להתייחס למצבו הנפשי של המערער והשפעתו, ככל שישנה, על תחולת‬
‫הנסיבה המחמירה.‬

‫‪19‬‬
‫נסיבה ‪" – 5‬המעשה נעשה כפעולה עונשית במטרה להטיל מרות או מורא ולכפות אורחות‬ ‫התנהגות על ציבור"‬
‫‪ .41‬נסיבה זו טרם נדונה בהרחבה בפסיקת בית משפט זה. על כן, אעמוד כעת על‬ ‫תכליתה ועל כוונת המחוקק כפי שהיא משתקפת מהליך חקיקתה. החומרה היתרה‬ ‫המגולמת במעשי המתה בנסיבות אלו נובעת מכך שהמעשה אינו פוגע בקרבן בלבד, אלא‬ ‫נעשה כדי לכפות דרך התנהגות על אנשים נוספים השייכים לאותו ציבור שאליו משתייך‬ ‫הקרבן, ולהביא להגבלת חירותם ולהשפלתם (דברי ההסבר, בעמוד ‪ .(172‬הובהר כי‬ ‫"המקרים המובהקים שבהם תתקיים נסיבה זו הם המקרים שכונו 'רצח על רקע כבוד‬ ‫המשפחה'" (שם). על תכליתה של נסיבה מחמירה זו עמדו המלומדים קרמניצר וגנאים‬
‫בספרם:‬
‫"הרצח 'לשם הגנה על כבוד המשפחה' הוא קריאת תיגר‬ ‫על המדינה והנהגת סדר משפטי נוגד לסדר המשפטי‬ ‫הקיים. בסדר הזה יש גם נורמות התנהגות שאינן מחייבות‬ ‫מבחינת דין המדינה, ויש ענישה פרטית בגין הפרתן. זהו‬ ‫ההפך הגמור ממדינת חוק ‪ "[...]‬(קרמניצר וגנאים, בעמוד‬ ‫‪ ;316‬ראו גם: פרוטוקול ישיבה ‪ 505‬של ועדת החוקה,‬ ‫חוק ומשפט, הכנסת ה‪ (12.12.2017) 3-2 ,20-‬(להלן:‬
‫ישיבה ‪.((505‬‬
‫אף אני ציינתי לאחרונה בהקשר זה:‬
‫"מעשי רצח מסוג זה נכללים אפוא ברשימת המקרים‬ ‫החמורים ביותר, אשר העונש הקבוע בצדם הוא העונש‬ ‫החמור שבדין – עונש מאסר עולם חובה. לכך יש‬ ‫משמעות הן בפן המעשי הן בפן ההצהרתי. יש לקוות כי‬ ‫מסר עונשי זה יועיל להכחדת תופעה מזעזעת זו" (ע"פ‬ ‫‪ 6322/20‬רחאל נ' מדינת ישראל, פסקה ‪(18.9.2022) 39‬‬
‫(עניין רחאל)).‬
‫‪ .42‬משעמדתי על תכלית הנסיבה ועל הערכים המוגנים שבבסיסה, יש להידרש‬ ‫לרכיביה. נסיבה מחמירה זו כוללת למעשה שני רכיבים נפרדים – הראשון, כי "המעשה‬ ‫נעשה כפעולה עונשית"; השני, יסוד נפשי שלפיו אותה פעולה עונשית נעשתה "במטרה‬ ‫להטיל מרות או מורא ולכפות אורחות התנהגות על ציבור". מדובר ברכיב מסוג מטרה,‬ ‫המתאר את רצון המבצע להשגת יעד מסוים, אשר אינו חלק מרכיביה העובדתיים של‬
‫העבירה (יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין כרך א ‪ 416‬(מהדורה שלישית, ‪.((2014‬‬

‫‪20‬‬
‫ניתן אפוא לתאר את הנסיבה כמתייחסת לשני מעגלים – מעגל פנימי, שבו מדובר‬ ‫על כך שמעשה ההמתה בוצע כאקט עונשי, בגדר ענישה פרטית של הרוצח כלפי הקורבן,‬ ‫המבוסס על תפיסה תרבותית או אידיאולוגית כזו או אחרת (קרמניצר וגנאים, בעמוד‬ ‫‪ ;(315‬ומעגל חיצוני, אשר בא לידי ביטוי בדרישה כי המתת הקורבן נעשתה במטרה להטיל‬ ‫מרות או מורא ולכפות אורחות התנהגות על ציבור. במסגרת המעגל החיצוני, המוקד‬ ‫אינו במישור היחסים שבין הרוצח לקורבן, אלא בין הרוצח למעגל הסביבתי הרחב יותר.‬ ‫על מנת שתחול נסיבה מחמירה זו, נדרש כי מבחינת המבצע הרצח נעשה במטרה להשפיע‬ ‫על אחרים: ה"ציבור". במילים אחרות, נדרש כי הרצח יבוצע, מבחינת המבצע, "למען‬
‫יראו וייראו".‬
‫‪ .43‬מיהו אותו "ציבור" הנזכר בסעיף? המונח "ציבור" מוגדר בסעיף ‪34‬כד לחוק:‬ ‫"'ציבור' – לרבות כל חלק ממנו העלול להיפגע מהתנהגות שעליה מדובר בהקשרו של מונח‬ ‫זה". העמדה שהוצגה בדיוני ועדת החוקה, חוק ומשפט (להלן: הוועדה), הייתה כי די‬ ‫בכך שהרצח נעשה כדי להטיל מרות או מורא ולכפות אורחות התנהגות על אדם אחר,‬ ‫גם אם אחד בלבד, כדי לקיים את דרישת הסעיף (פרוטוקול ישיבה ‪ 544‬של ועדת החוקה,‬ ‫חוק ומשפט, הכנסת ה‪ (5.2.2018) 17 ,20-‬(להלן: ישיבה ‪ ;((544‬ומובן שאם מדובר ברצח‬ ‫של בת משפחה במטרה להשפיע על יתר בנות המשפחה כאמור בסעיף, יש בכך כדי‬
‫לקיים את יסודות הסעיף (ישיבה ‪ ,505‬בעמוד ‪.(27‬‬
‫‪ .44‬במסגרת הליך חקיקת הרפורמה התקיים דיון מקיף מעמיק ויסודי באשר לנסיבה‬ ‫זו וניסוחה. שאלה מרכזית שנדונה בוועדה, היא האם ראוי שהנסיבה תחול על מקרה‬ ‫שבו הרצח מבוצע כפעולה עונשית, מבלי שהמבצע חפץ להשפיע באמצעות רצח זה על‬ ‫הציבור. קרי, מה דינם של מקרים שבהם מתקיים ה"מעגל הפנימי" כאמור, אולם לא‬ ‫מתקיים היסוד הנפשי הקבוע ביחס ל"מעגל החיצוני". הדעה אשר נשמעה בדיוני הוועדה‬ ‫הייתה כי במקרה כזה אין כוונה להחיל את הנסיבה המחמירה (ישיבה ‪ ,505‬בעמוד ‪.(24‬‬
‫כפי שבא לידי ביטוי גם בדברי יו"ר הוועדה:‬
‫"יוצא מדבריכן שאם, כמו שאמרתי בהתחלה, אב שגילה‬ ‫שבתו בהריון והיא לא נשואה, לקח סכין והרג אותה‬ ‫ואומר שזה על רקע כבוד המשפחה אבל הוא לא תכנן ולא‬ ‫הייתה לו שום מטרה והוא לא חשב אם זה ישפיע או לא.‬ ‫אדם כזה יכול להיות שהוא לא ייכנס לנסיבות המחמירות,‬ ‫למרות שזה על כבוד משפחה" (פרוטוקול ישיבה ‪ 527‬של‬ ‫ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה‪(23.1.2018) 11 ,20-‬‬ ‫(להלן: ישיבה ‪ ;(527‬ראו גם: שם, בעמוד ‪ ;9‬פרוטוקול‬ ‫ישיבה ‪ 732‬של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה‪,20-‬‬
‫‪.((12.12.2018) 16‬‬

‫‪21‬‬
‫ובהמשך הדיון:‬
‫"היו"ר ניסן סלומינסקי: ‪ [...]‬אני בכוונה רוצה לבודד את‬ ‫זה כדי לדעת האם כבוד המשפחה לבד, בלי כל הדברים‬ ‫מסביב, הוא עילה מספקת להיכנס לנסיבות מחמירות או‬ ‫שאנחנו אומרים לא. ‪ [...]‬אם נבודד את הכול, רק זה, אין‬ ‫לו בנות אחרות, האם זה מביא אותנו לנסיבה מחמירה או‬ ‫לא? ‪ [...]‬הוא רצח והוא אומר על כבוד משפחה. בואו לא‬
‫נברח מזה.‬ ‫לילך וגנר: צריך לחפור יותר, מעבר למילים "כבוד‬ ‫המשפחה" לגבי המניע ולגבי המטרה שלו בהקשר‬ ‫הספציפי. ‪ [...]‬לא התכוונו לכלול בנסיבה הזאת יסוד‬
‫אובייקטיבי" (ישיבה ‪ ,527‬בעמוד ‪.(12‬‬
‫יו"ר הוועדה העלה סוגיה זו פעם נוספת, אל מול נציגי הסניגוריה הציבורית:‬
‫"היו"ר ניסן סלומינסקי: ‪ [...]‬היה רצח על כבוד המשפחה‬ ‫והוא מודה בזה והכול בלי תכנון. הוא ראה אותה בהריון,‬ ‫לא נשואה, תקע בה סכין. הוא לא חשב להטיל משטור‬ ‫לפני כן ולא כתוצאה מזה מה יהיה. ‪ [...]‬הוא ראה אותה‬ ‫בהריון, לא תכנן מראש, הוציא סכין ותקע בה. זה תכנון?‬
‫זה לא עונה על הליך ממשי של שקילה.‬ ‫ענת ברקו (הליכוד): פתאום הייתה עליו סכין?‬ ‫היו"ר ניסן סלומינסקי: במטבח יש סכין. מה זה פתאום‬ ‫היה? ‪ [...]‬זו לא שקילה, גיבוש, החלטה. זה לא עונה על‬ ‫הדרישה של תכנון מראש, זה ודאי שלא. ‪ "[...]‬(שם,‬
‫בעמודים ‪.(15-14‬‬
‫‪ .45‬על רקע דברים אלו, עלה חשש כי היסוד הנפשי אשר הוצע מצר, יתר על המידה,‬ ‫את גדרי נסיבה זו לנוכח הקושי הראייתי להוכיח את התקיימותו (ישיבה ‪ ,527‬בעמוד‬ ‫‪ ;19‬ישיבה ‪ ,544‬בעמוד ‪ .(5‬בשלב מסוים, הוצע להחליף את המילה "במטרה" במילים‬ ‫"שיש בו כדי" (ישיבה ‪ ,527‬בעמודים ‪ .(20 ,11-10‬כך, חלף יסוד המטרה, הסובייקטיבי,‬ ‫נדרש להוכיח כי מדובר במעשה המתה שיש בו כדי להטיל מרות או מורא ולכפות אורחות‬ ‫התנהגות על ציבור. בדרך זו, יוכנס אלמנט אובייקטיבי לנוסח הסעיף. הוועדה התחבטה‬ ‫באפשרות לבצע שינוי זה, תוך שהועלו חששות כי אימוצו ירחיב במידה ניכרת את‬ ‫הנסיבה המחמירה ויקשה על תיחומה (ישיבה ‪ ,527‬בעמודים ‪ .(25-19‬אף הובע חשש כי‬ ‫הרחבת הסעיף תיתפס כ"כהרחבה מגזרית": "אני חושש שהציבור הישראלי ככלל עלול‬ ‫לייחס את ה"שיש בו כדי" לכל רצח שהוא במגזר שבו נדמה לנו שהכול שם זה כבוד‬ ‫המשפחה וכו'. היה רצח במשפחה ערבית, כנראה שזה על כבוד המשפחה. צריך להיזהר‬

‫‪22‬‬
‫מזה מאוד, זה צריך להיות אינדיבידואלי, המטרה של אותו מבצע" (ישיבה ‪ ,544‬בעמוד‬ ‫‪ .(19‬לבסוף, הוחלט להותיר את נוסח הסעיף כפי שהוא מעוגן בחוק כיום:‬
‫"היו"ר ניסן סלומינסקי: ‪ [...]‬רבותיי, אני אסביר עוד פעם‬ ‫במה פתחנו ומה נשאר מהפעם הקודמת. אם הסעיף נשאר‬ ‫במטרה להטיל מרות, זה בסדר שלא נגיע איתו למקומות‬ ‫שלא התכוונו אליהם, אבל נשארה בעיה שקשה להוכיח‬ ‫את המטרה. לעומת זאת אם נשנה את המילה "במטרה"‬ ‫ונשים משהו שיותר קל להוכיח, "שיש בו כדי", אז יהיה‬ ‫לנו יותר קל להוכיח, אבל אנחנו יכולים להפליג למחוזות‬ ‫שלא רצינו. ‪ [...]‬עמדנו בדילמה מה להעדיף מבין שני‬ ‫הדברים האלה. האם לוותר קצת על היכולת להוכיח, אבל‬ ‫לא נרחיב למחוזות שלא רצינו, או לחזק את היכולת‬ ‫להוכיח, אבל אז יש לנו חשש שנפליג. זו היתה הדילמה.‬ ‫נראה לי שנישאר בנוסח שזה כתוב" (ישיבה ‪ ,544‬בעמוד‬
‫‪.(22‬‬
‫‪ .46‬להשלמת התמונה יצוין, כי היבט משמעותי אשר הניח את דעתם של חברי‬ ‫הוועדה והוביל לכך שנוסח החוק נותר כפי שהוצע, היה כי לרוב רצח שנעשה על רקע‬ ‫המכונה "כבוד המשפחה" ייכנס ממילא לגדרי הנסיבה המחמירה הראשונה (ישיבה ‪,527‬‬ ‫בעמודים ‪ .((14-13 ,2‬הוצג בוועדה כי "במקרים כאלה ‪ [...]‬בני המשפחה לעיתים עושים‬ ‫אפילו קונסיליום וההחלטה מתגבשת לאחר תכנון ולא נעשית באופן ספונטני" (שם,‬ ‫בעמוד ‪ .(3‬עוד הוזכרה האפשרות לקבוע במפורש בחוק כי ניתן יהיה לעשות שימוש‬
‫בהלכת הצפיות לצורך הוכחת יסוד המטרה האמור (שם, בעמודים ‪.(21-19‬‬
‫‪ .47‬מן האמור עולה כי המחוקק היה ער לקושי שעלול להתעורר בהוכחת היסוד‬ ‫הנפשי שנכלל בנסיבה; נתן דעתו לכלל השיקולים והאינטרסים הרלוונטיים; שמע‬
‫בהרחבה דעות מגוונות – ולאור כל אלו החליט על הנוסח שהתקבל.‬
‫‪ .48‬מן הכלל אל הפרט. תחילה ל"מעגל הפנימי" – כי המעשה נעשה כפעולה‬ ‫עונשית. בית המשפט המחוזי קבע, על בסיס חומר הראיות, כי "‪ [...]‬מעשה הרצח בוצע‬ ‫על רקע אי שביעות רצונו של הנאשם [המערער – י' א'] מאורחות חייה של המנוחה‬ ‫ורצונו להטיל עליה את מרותו ולכפות עליה אורחות התנהגות שונים משלה אך מקובלים‬
‫עליו". בקביעה עובדתית זו אין להתערב, וממנה יש להסיק כי רכיב זה מתקיים.‬
‫הדברים שונים ביחס ל"מעגל החיצוני". קביעת בית המשפט המחוזי בהיבט זה‬ ‫הייתה כי המערער רצה להטיל את מרותו על המנוחה ולכפות עליה אורחות התנהגות.‬ ‫אולם, כאמור, היסוד הנפשי הנדרש עניינו במטרה שאותה רוצה להשיג המבצע ביחס‬

‫‪23‬‬
‫ל"ציבור". לו היה נקבע, למשל, כי המערער רצח את המנוחה במטרה להשפיע על חלק‬ ‫מהמשפחה, אז היה ניתן לטעון באופן משכנע כי מתקיים היסוד הנפשי. אולם, אין לפנינו‬ ‫כל קביעה שכזו. בכל זאת, לטענת המשיבה פעולת המערער לא נעשתה כלפי המנוחה‬ ‫בלבד, אלא "היה במעשה כדי לשדר מסר – מעוות אך ברור – לאינס ולכלל הנשים במשפחה,‬ ‫ובציבור בכלל". אולם, כפי שסקרתי לעיל, המחוקק בחר שלא לאמץ נוסח דומה. אין די‬ ‫בכך שבפעולתו יש אפשרות שהמעשה ישדר מסר שכזה או שמדובר במעשה אשר מעצם‬ ‫טיבו יכול לשדר מסר שכזה. נדרש להראות כי המערער עצמו, באופן סובייקטיבי, ביצע‬ ‫את הרצח במטרה לשדר את אותו המסר. לא הוצגו ראיות התומכות בכך, וכאמור, אין‬ ‫כל קביעה עובדתית כזו בהכרעת הדין. מכאן מתחייבת המסקנה כי גם נסיבה מחמירה‬
‫זו, אינה מתקיימת.‬
‫‪ .49‬בהתחשב בכך שלא הועלו לפנינו טענות לעניין זה, אף איני רואה צורך לדון‬ ‫באפשרות ליישם את הלכת הצפיות במסגרת סעיף ‪301‬א(א)‪ (5)‬לחוק.‬
‫נסיבה ‪" – 7‬המעשה נעשה באכזריות מיוחדת, או תוך התעללות גופנית או נפשית בקורבן"‬
‫‪ .50‬בית המשפט המחוזי קבע כי הנסיבה המחמירה הקבועה בסעיף ‪301‬א(א)‪(7)‬‬ ‫לחוק מתקיימת אף היא. זאת, מאחר שהמערער דקר את המנוחה ‪ 16‬דקירות, במקומות‬ ‫רבים ובאברים חיוניים בגופה. כן נומק, כי בכך ישנה אכזריות מיוחדת וגם "התעללות‬
‫בגופה של המנוחה תוך כדי הרצח" כלשון בית המשפט המחוזי.‬
‫‪ .51‬נסיבה מחמירה זו מציבה אתגר מיוחד בפני היושב בדין. אך מתבקש שכאשר‬ ‫אנו נחשפים למעשים קשים כמעשיו של המערער, אשר קטע בדקירות סכין את חייה של‬ ‫אחותו והותיר את ילדיה יתומים מאם, נעמוד על אכזריותם. אין זה דבר טבעי להרשיע‬ ‫את הרוצח, וכמעט באותה הנשימה להסביר מדוע מעשה הרצח המדובר פחות אכזרי‬ ‫ממעשה רצח אחר. או ליתר דיוק, מדוע יש מעשי רצח אכזריים ממנו. כל רצח הוא אכזרי‬ ‫וכל קורבן הוא עולם ומלואו. מכאן, שקיים פוטנציאל משמעותי להרחבת גדרי עבירת‬ ‫הרצח בנסיבות מחמירות יתר על המידה. עלינו לשים אפוא דגש לכך שהסעיף דורש‬
‫אכזריות "מיוחדת" או "התעללות גופנית או נפשית בקורבן". כך נכתב בדברי ההסבר:‬
‫"בנסיבה זו נכללים מצבים שבהם לרצח התלוותה פגיעה‬ ‫נוספת בקרבן, והיא נועדה לבטא את הסלידה החברתית‬ ‫המוגברת כלפי רצח שנעשה תוך התעללות גופנית או‬ ‫נפשית, או באכזריות רבה. השימוש בביטוי 'אכזריות‬

‫‪24‬‬
‫מיוחדת' מגלם דרישה לאכזריות החורגת מזו הגלומה‬ ‫בעצם מעשה ההמתה" (דברי ההסבר, בעמוד ‪.(172‬‬
‫השימוש בסעיף זה שמור למקרים חריגים אלו, ועל דרישה זו יש להקפיד. לא‬ ‫מפני שיש להמעיט מחומרת מעשיו של הרוצח, אלא מפני שמצווה עלינו לכבד את‬
‫המדרג שנקבע בחוק ואשר עוצב בקפידה במסגרת הרפורמה בעבירות ההמתה.‬
‫‪ .52‬בנסיבות ענייננו, גם לשיטת המשיבה לא היה מקום להחיל את נסיבה מחמירה‬ ‫זו. היא לא טענה להתקיימותה בבית המשפט המחוזי, ולא בכדי. גם לפנינו, לא הוצג‬ ‫טיעון של ממש מצד המשיבה מדוע נסיבה מחמירה זו מתקיימת. אכן, מדובר במעשה‬ ‫רצח אכזרי, אולם הוא אינו דומה למקרים אשר הוכרו בפסיקת בית משפט זה עד כה‬ ‫ככאלו אשר נכנסים לגדרי הסעיף (ראו: ע"פ ‪ 8363/19‬גרנות נ' מדינת ישראל ‪;(8.6.2021)‬‬ ‫ע"פ ‪ 3168/19‬איילין נ' מדינת ישראל ‪ ;(26.1.2022)‬ע"פ ‪ 1130/19‬שוא נ' מדינת ישראל‬
‫‪ ;(27.12.2020)‬עניין רחאל). הנה כי כן, גם נסיבה זו אינה מתקיימת במקרה שלפנינו.‬
‫סוף דבר‬
‫‪ .53‬מכלל טעמים אלו אציע לחבריי כי נקבל את הערעור, ונורה כי חלף הרשעת‬ ‫המערער בעבירת רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף ‪300‬(א)‪ (2)‬לחוק, בנוסחו טרם הרפורמה‬ ‫בעבירות ההמתה, יורשע בעבירת רצח לפי סעיף ‪300‬(א) לחוק. מאחר שהעונש הקבוע‬ ‫בצד עבירה זו הוא עונש מרבי של מאסר עולם, אציע כי הדיון יושב לבית המשפט המחוזי‬
‫לצורך שמיעת טיעונים לעונש וגזירת דינו של המערער.‬

‫ש ו פ ט‬

‫ש ו פ ט‬

‫השופט א' שטיין:‬
‫אני מסכים.‬

‫‪25‬‬ ‫השופט י' כשר:‬
‫הנני מסכים לחוות דעתו המעמיקה ומאירת העיניים של חברי השופט י' אלרון,‬ ‫על נימוקיה ותוצאתה.‬
‫ש ו פ ט‬
‫הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלרון.‬
‫ניתן היום, כ"ה בשבט התשפ"ג ‪.(16.2.2023)‬‬