יוסף אלרון, שופט בית המשפט העליון (בדימוס)

				‫ע"פ ‪1464/21‬‬ ‫ע"פ ‪1625/21‬‬

‫בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים‬

‫כבוד השופט י' אלרון‬ ‫כבוד השופט ע' גרוסקופף‬ ‫כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ‬
‫ארטיום קפוסטין‬

‫לפני:‬
‫המערער ב-ע"פ ‪1464/21‬‬ ‫והמשיב ב-ע"פ ‪:1625/21‬‬

‫נ ג ד‬

‫מדינת ישראל‬

‫המשיבה ב-ע"פ ‪1464/21‬‬ ‫והמערערת ב-ע"פ ‪:1625/21‬‬

‫ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי‬ ‫באר שבע ב-תפ"ח ‪ 51134-02-17‬מיום ‪ 21.01.2021‬שניתנו‬
‫על ידי השופטים א' ואגו, א' אינפלד ו-א' חזק‬

‫‪(25.05.2022)‬‬

‫כ"ד באייר התשפ"ב‬

‫תאריך הישיבה:‬

‫בשם המערער ב-ע"פ ‪1464/21‬‬

‫עו"ד יגאל בן בנימין‬

‫והמשיב ב-ע"פ ‪:1625/21‬‬

‫בשם המשיבה ב-ע"פ ‪1464/21‬‬ ‫והמערערת ב-ע"פ ‪ :1625/21‬עו"ד הילה גורני‬

‫פסק-דין‬

‫השופט י' אלרון:‬
‫‪ .1‬לפנינו ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע‬ ‫(השופטים: סגן הנשיאה א' ואגו, א' אינפלד, ו-א' חזק) ב-תפ"ח ‪ 51134-02-17‬מיום‬ ‫‪ ,20.7.2020‬ומיום ‪ ,21.1.2021‬בהתאמה, בגדרם הורשע המערער, לאחר שמיעת ראיות,‬ ‫בעבירה של רצח באדישות של אמו, לפי הדין החדש. בגין עבירה זו, הוטלו על המערער‬

‫‪2‬‬
‫‪ 18‬שנות מאסר בפועל, החל מיום מעצרו, וכן הושתו עליו מאסרים מותנים, הכל כפי‬ ‫שיפורט להלן.‬
‫המערער משיג בפנינו נגד הרשעתו ונגד העונש שהוטל עליו (ע"פ ‪,(1464/21‬‬ ‫והמדינה מנגד מערערת על קולת העונש (ע"פ ‪.(1625/21‬‬
‫עיקרי עובדות כתב האישום‬
‫‪ .2‬על פי המתואר בכתב האישום, המערער הוא בנה של אירינה קפוסטין ז"ל (להלן:‬ ‫המנוחה), ילידת ‪ .1951‬המערער התגורר במרחק של כ‪ 200-‬מ' מדירת אמו המנוחה,‬
‫בהוסטל באשדוד (להלן: דירת האם או ההוסטל).‬
‫ביום ‪ ,14.1.2017‬המערער הגיע לדירת אימו סמוך לשעה ‪ 12:23‬בצהריים, על‬ ‫מנת לחגוג עימה את חג "נוביגוד הישן". המערער ואמו חגגו ביחד, אכלו וגם שתו‬
‫אלכוהול. המערער יצא מדירת אמו סמוך לשעה ‪ 15:20‬כשהוא שתוי.‬
‫בסמוך לשעה ‪ 16:24‬המערער שב להוסטל, ומאותה עת נכנס ויצא מספר פעמים,‬ ‫לקח את כרטיס האשראי של אמו וניסה למשוך כסף באמצעותו, אך מאחר שטעה בקוד‬ ‫הסודי, לא צלח בכך. בהמשך לכך, חזר להוסטל, ביקש שוב מאמו את הקוד הסודי וחזר‬ ‫לכספומט פעם נוספת, ניסה שוב למשוך כסף, ללא הצלחה, עד אשר הכרטיס "נבלע".‬ ‫כן תואר כי המנוחה ביקשה להודיע לחברת האשראי כי כרטיסה נגנב והסתייעה לשם כך‬
‫באלכסנדרה, בת זוגו של המערער (להלן: אלכסנדרה).‬
‫בהמשך לכך, צוין בכתב האישום כי סמוך לשעה ‪ 17:38‬באותו היום, המערער‬ ‫הגיע למסעדת "ויקטוריה" באשדוד, שוחח עם בעל המסעדה, וביקש ממנו לקבל בהקפה‬
‫בקבוק של וויסקי בנפח ליטר, אך נענה בשלילה.‬
‫בהמשך הערב, סמוך לשעה ‪ 23:20‬הגיע לדירת המערער חברו לעבודה הראל כץ‬ ‫(להלן: הראל), כדי לתת לו אוכל ולשאול לשלומו, זאת מאחר שהמערער נעדר מעבודתו‬ ‫במשך השבוע שקדם לאירועים המתוארים בכתב האישום, מפאת מחלה. המערער אמר‬ ‫להראל שאמו אמורה להגיע וכי בכוונתו להגיע לעבודה למחרת בבוקר. הראל עזב את‬
‫המקום בשעה ‪ 23:40‬לערך.‬
‫באותו הערב, סמוך לשעת חצות, המנוחה הגיעה לדירת המערער. בין שעת חצות‬ ‫ולפני השעה ‪ 03:00‬לפנות בוקר, המערער תקף את אימו והכה אותה מכות רבות בחלקי‬ ‫גופה השונים, ובין היתר, בראשה, בבית החזה, בבטנה, בישבנה, בידיה וברגליה, תוך‬
‫שימוש בחפצים שונים.‬

‫‪3‬‬
‫המערער היכה את אימו, כאשר הוא מודע לכך שהוא מכה בה, מכות שיש בהן‬ ‫כדי לגרום למותה, בשוויון נפש לגבי האפשרות שהמכות אכן יגרמו למותה. מותה של‬ ‫המנוחה נגרם כתוצאה ממכות אלה, וכן נגרמו לה חבלות חמורות, שברים בצלעות,‬
‫פצעים ושטפי דם, שבחלקם היה כדי להחיש את מותה.‬
‫מותה של המנוחה נגרם מאי ספיקה נשימתית בעקבות הנזקים בצלעות כתוצאה‬ ‫מחבלות קהות, מצב המכונה "‪."Flail Chest‬‬
‫הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי‬
‫‪ .3‬בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער כאמור, פה אחד, לאחר שמיעת ראיות,‬ ‫בעבירה של רצח באדישות, לפי סעיף ‪300‬(א) לחוק העונשין, התשל"ז – ‪ 1977‬(להלן:‬
‫חוק העונשין), על פי נוסחו לאחר תיקון ‪ 137‬לחוק.‬
‫יצוין כי המערער הורשע בסעיף זה, בהיותו דין מקל ביחס לעבירה בה הואשם‬ ‫מלכתחילה בכתב האישום – עבירת רצח לפי סעיף ‪300‬(א)‪ (1)‬לחוק העונשין, בטרם‬ ‫תיקונו, שעניינה רצח הורה במזיד. כך, בעוד שבצד עבירת רצח הורה היה קבוע עונש‬
‫מאסר עולם חובה, בצד העבירה החדשה קבוע עונש מאסר עולם כעונש מירבי.‬
‫‪ .4‬הרשעת המערער התבססה על חוות דעת מומחה הזירה, חוות דעת פתולוגית,‬ ‫בשילוב עם שקרי המערער, ונסמכה על תשתית ראייתית שכללה מגוון ראיות נסיבתיות,‬ ‫אשר הובילו את בית המשפט המחוזי למסקנה כי המערער גרם למותה של אמו, לאחר‬ ‫שתקף אותה באלימות רבה, בתוך ביתו או בחצר ביתו. בית המשפט קבע בהכרעת דינו‬
‫את הממצאים הבאים, כפי שיפורטו להלן.‬
‫נקבע כי המנוחה מצאה את מותה בדירת המערער, ועל גופתה נמצאו סימני חבלה‬ ‫מרובים וקשים; בדירת המערער נמצאו כתמי דם בולטים; בביתו ובחצר ביתו נמצאו‬ ‫טיפות רבות של חח"ד (חומר החשוד כדם), שלגבי חלקן נמצא כי מדובר בטיפות מדמו‬ ‫של המערער; בדירה ובחצר הדירה נמצאו אף חלקי כיסא שבורים ומפוזרים; על כיסא‬ ‫מתקפל שבור נמצא הן דם המנוחה והן דמו של המערער; כן אותר דמה של המנוחה על‬
‫חלקו הפנימי של דלי שנמצא בחצר הדירה.‬
‫בנוסף, בית המשפט המחוזי קבע כי המערער דיווח לשוטרים ולאלכסנדרה בת‬ ‫זוגו, בדיווח ראשוני מוקלט, שאמו הגיעה לביתו שיכורה, וכי שברה חפצים; בהמשך‬

‫‪4‬‬
‫גרסאותיו, חזר בו מטענתו זו וטען כי אמו "עשתה בלגן" בדירה. עוד נקבע כי העובדה‬ ‫שנמצאו טיפות דם בחלקים שונים בבית ובחצר, על צידי הכיסא, ועל חלקי דלי שבור‬ ‫בחצר, שלא הוכח כי נשבר עובר לאירוע, מעידה על כך שהתרחש בזירה מאבק בין‬
‫המערער לבין המנוחה.‬
‫בית המשפט אף התייחס לעדותו של הראל כץ, ממנה עלה שמביקורו בבית, מספר‬ ‫פעמים, הבית היה מסודר. משהוצגו לו תמונות מבית המערער ובהן אי הסדר ששרר‬ ‫בדירה כאשר הגיעו אליה השוטרים, העיד שוב כי כשהיה בבית עם המערער – הוא לא‬
‫ראה זאת, והבית היה מסודר.‬
‫‪ .5‬בהכרעת הדין ישנה התייחסות אף לזירה נוספת באירוע – דירתה של האם‬ ‫(בהוסטל). צוין כי לאחר מותה נמצא על קיר דירתה ועל חפצים נוספים בדירה כתמי דם‬ ‫שלה, והבית נמצא כשהוא מצוי באי סדר. נקבע כי לאחר חקירת הנושא, לא ניתן מענה‬ ‫ברור לשאלה מה אירע בדירת האם. יחד עם זאת, הודגש כי קיומה של זירה נוספת זו,‬ ‫שבה המערער שהה ובה נמצא דם המנוחה, מחזקת את האפשרות לקשר בין האירועים,‬
‫וחיזקה את החשד שלמערער מעורבות גם באירוע שהתרחש בביתו.‬
‫בהקשר לזירה זו בית המשפט הניח שעד עזיבתו את הדירה בהוסטל סמוך לשעה‬ ‫‪ 17:20‬באותו הערב, המערער והמנוחה שתו משקאות משכרים, השתכרו והתנהל במקום‬ ‫"ריב שיכורים", במהלכו נוצר אי הסדר בבית ונמרח דמה של המנוחה על הקירות. בנוסף‬ ‫הועלתה האפשרות שהמנוחה לבדה בשכרותה היתה אחראית למצב בדירה. הודגש, כי‬ ‫העובדה שבהמשך הערב התרחש אירוע אלים נוסף בבית המערער, שבו המנוחה היתה‬ ‫מעורבת, כשהיא שתויה, מגבירה את הסיכוי שהאירוע בהוסטל היה אירוע מקדים,‬ ‫לאירוע בבית המערער. בית המשפט קבע שהסבירות לכך שגורם חיצוני היה מעורב בשני‬
‫אירועים אלימים אלו היא סבירות נמוכה.‬
‫מסרטוני מצלמות האבטחה בהוסטל עולה כי בערב האירוע, בשעה ‪ 23:30‬לערך,‬ ‫המנוחה יצאה מספר פעמים מביתה עם שקיות אשפה גדולות, היא נראתה יוצאת כשפניה‬ ‫נקיות מחבלות ומדם, והלכה בהליכתה הרגילה. בשל כך, בית המשפט המחוזי הגיע‬ ‫למסקנה כי החבלות שנמצאו בפניה לא נגרמו בעת האירוע שהתרחש בביתה, אלא‬
‫באירוע שהתרחש בדירת המערער ובחצרו.‬
‫‪ .6‬בנוסף, לא ניתן כל אמון בגרסת המערער, ונקבע כי מדובר במערער ששיקר‬ ‫בחקירותיו במשטרה, שבדבריו נמצאו סתירות רבות, והוא שינה את גרסאותיו בנושאים‬
‫מרכזיים:‬

‫‪5‬‬
‫כך למשל, נקבע כי המערער לא דיווח למשטרה כי אמו היתה חבולה, ואת העזרה‬ ‫שביקש ממוקד המשטרה הוא ביקש לעצמו ולא לאמו, על אף מצבה. כן הודגש כי‬ ‫בחקירותיו במשטרה, הכחיש כי ראה חבלות על גוף אמו, וזאת על אף שנקבע שהחבלות‬ ‫בפניה היו חבלות בולטות. ואולם, בעדותו בבית המשפט, הודה לראשונה שראה את‬ ‫החבלות על פניה, בעת שהיתה מוטלת בחצרו. נקבע כי לא זו בלבד שהדבר מלמד על‬ ‫כוונה להסתיר את מעורבותו של המערער בגרימת החבלות הקשות לאם, אלא אף בקשתו‬ ‫מן המשטרה שתעזור לו, תוך התעלמות ממצבה של אמו, הינה התנהגות בלתי מתקבלת‬
‫על הדעת, אשר רק מדגישה את הפן הפלילי שבהתנהגותו.‬
‫נוסף על כך, נקבע כי המערער הציג חוסר אחידות מוחלט בגרסאותיו בכל הנוגע‬ ‫לשעת הגעתו לביתו ומציאת אמו בחצר הבית. בדבריו למוקד ‪ 100‬(מוצג ת‪6/‬א), המערער‬ ‫ציין באופן ברור כי אמו הגיעה אליו בחצות הלילה. גם בפני חברו הראל כץ, אמר כי‬ ‫אמו עתידה להגיע לביתו בחצות. ואולם, במהלך עדותו בבית המשפט ציין כי מצא את‬ ‫אמו בחצרו בסביבות השעה ‪ 03:00‬בלילה. בחקירתו הנגדית בבית המשפט המערער סתר‬ ‫את כלל גרסאותיו במשטרה ומסר כי התקשר למוקד ‪ 100‬המשטרתי בשעה ‪ ,03:03‬לאחר‬
‫שמצא את אמו.‬
‫כן צוין, כי בעת שהמערער שוחח טלפונית עם בת זוגו לאחר האירוע, הוא מסר‬ ‫לה שישן בביתו בעת שאמו הגיעה אליו (מוצג ת‪7/‬א). לעומת זאת, בחקירותיו במשטרה,‬ ‫חזר בו מדברים אלה וטען כי טייל עם הכלבה שלו בפארק באזור ביתו, וכשחזר לדירה,‬ ‫מצא את אמו מוטלת בחצר הבית. בהמשך, ולראשונה בחקירתו בבית המשפט, מסר כי‬ ‫ישן בפארק שליד ביתו בעת הגעת אמו לדירתו. בית המשפט המחוזי הדגיש כי בכל שבע‬ ‫חקירותיו במשטרה, המערער הציג כאמור את סיפור "הטיול" בסביבת הפארק, תוך‬ ‫השמטת עניין הירדמותו בפארק. גם בעימות שנערך בינו לבין אחותו ובתה (מוצג ת‪(58/‬‬
‫הוא לא ציין עניין זה אף לא פעם אחת.‬
‫‪ .7‬בנוסף, נקבע כי משלב מסוים בחקירותיו שתק, ולא השיב לשאלות שהתייחסו‬ ‫לממצאים רבים שנמצאו בזירה, או כאשר הסתבר לו שתשובותיו סותרות זו את זו‬ ‫(מוצגים ת‪ ,59/‬ת‪ ,60/‬ת‪ ,61/‬ת‪ .(62/‬שתיקתו של המערער בחקירותיו במשטרה הובילה‬ ‫לכך שגרסתו על אודות הממצאים בזירה, נמסרה לראשונה בעדותו בבית המשפט ונקבע‬ ‫שיש לכך השלכה על מהימנותו. בית המשפט המחוזי עמד על מספרן הרב של גרסאותיו‬ ‫הכבושות של המערער, שלא נטענו על ידו במשטרה. כך למשל, גרסאותיו באשר לפציעות‬ ‫הרבות ולכתמי הדם הרבים שנמצאו בביתו לאחר האירוע האלים, הן על הרצפה והן על‬

‫‪6‬‬
‫חפצים בביתו, וביניהם הכיסא והדלי. אף נקבע כי טענתו שהדלי היה שבור עוד בטרם‬ ‫אירועי הלילה – היתה טענה כבושה. נקבע כי אמרותיו הכבושות של המערער מהוות‬
‫חיזוק משמעותי ליתר הראיות העומדות כנגדו.‬
‫‪ .8‬התייחסות נוספת בהכרעת הדין ניתנה לתרחישים החלופיים שהוצעו על-ידי‬ ‫ההגנה, וביניהם כי המנוחה נחבלה בביתה ואף בדרכה לבית המערער, כתוצאה מנפילה,‬ ‫והחבלות האמורות הן שגרמו למותה; שהמנוחה הותקפה על-ידי אדם אחר שהגיע לדירת‬ ‫המערער או לקרבת מקום, ולאחר מכן ההחייאה שבוצעה בה גרמה לה לנזקים נוספים‬ ‫אשר גרמו למותה; שהמנוחה הגיעה לדירת המערער כשהיא פצועה ושיכורה, ולאחר‬ ‫שהשתוללה בביתו, המערער, שהיה שיכור אף הוא, איבד עשתונותיו וחבט בה, ואין‬ ‫לדעת אילו מהחבלות שנגרמו לה גרמו למותה; שמעשיו של המערער בוצעו כשהיה‬
‫שיכור ועל כן יש להרשיעו בעבירת המתה באחריות מופחתת בהתאם לדין החדש.‬
‫בהכרעת דינו, בית משפט המחוזי בחן את כל התרחישים החלופיים שהוצגו ודחה‬ ‫את כולם, תוך שקבע כי כלל הראיות שהוצגו, וביניהן הממצאים שנמצאו בדירת המערער‬ ‫ובדירת אמו, לאחר מותה, לרבות דמו שנמצא בכל פינות הבית והחצר, ושקריו הבולטים‬ ‫בסוגיות מהותיות – מובילות למסקנה אחת ברורה לפיה המערער היה זה שפגע במנוחה‬ ‫וגרם למותה. בהקשר זה נקבע כי המערער לא הציג בחקירותיו הראשונות כל אפשרות‬ ‫לפיה אמו נפגעה על-ידי אנשים זרים, ואפשרות זו הועלתה על ידו רק בהמשך הדברים,‬ ‫וגם זאת לא באופן חד משמעי ונחרץ. אף החלופה שההחייאה תרמה תרומה ממשית‬
‫למותה של המנוחה נדחתה מכל וכל.‬
‫‪ .9‬כן התייחס בית המשפט המחוזי לעדותו של ד"ר ריקרדו נחמן (להלן: ד"ר נחמן),‬ ‫הרופא שביצע את הנתיחה בגופת המנוחה, ושהגיש את חוות הדעת הפתולוגית בתיק‬ ‫(מוצג ת‪ .(18/‬על פי דבריו, במצב בו נמצאה המנוחה בזירה, היא לא היתה מסוגלת ללכת‬ ‫אפילו "מטרים ספורים", ובוודאי שלא יכלה ללכת מדירתה לדירת המערער, ומכאן הסיק‬ ‫שהמנוחה הוכתה בבית המערער או בחצר ביתו ולא הגיעה חבולה למקום. כמו כן העיד,‬ ‫כי המנוחה לא יכלה "להשתולל" בבית המערער במצב בו נמצאה במקום. עוד ציין כי‬ ‫בגופת המנוחה נמצאו שברים שחלקם נגרמו ממכות קהות ולא כתוצאה מנפילה, כאשר‬ ‫חלק מהחבלות שהביאו למותה נגרמו על-ידי חבלות ישירות כגון בעיטות ואגרופים.‬ ‫בנוסף ציין, כי מדובר בפגיעות שאינן ממוקמות באזור אחד; צוין דימום באזור הטחול;‬ ‫וצוין כי החבלות בראשה של המנוחה היו חבלות עוצמתיות, אשר חלקן בוודאי לא נגרם‬ ‫כתוצאה מנפילה. לבסוף, נשללה הטענה לפיה שברים מסוימים שנגרמו למנוחה בעת‬
‫ההחייאה או בנפילתה הם שהביאו למותה.‬

‫‪7‬‬
‫‪ .10‬התייחסות נוספת בהכרעת הדין יוחדה לעדותו של ד"ר חן קוגל (להלן: ד"ר‬ ‫קוגל), מהמרכז הלאומי לרפואה משפטית, אשר הגיע לביקור בזירה, ביום האירוע, בשעה‬ ‫‪ 06:25‬בבוקר, לאחר שזומן על-ידי תחנת משטרת אשדוד. מדו"ח ביקורו של ד"ר קוגל‬ ‫בזירה (מוצג ת‪ (17/‬עולה כי במבוא לדירת המערער נמצאו כתמי דם על הרצפה ושברי‬ ‫חפצים שונים. כן צוין כי בדירה היה קיים אי סדר בולט, אך לא התרשם מסימני מאבק‬ ‫בזירה, בין היתר, כיוון שפריטים שונים היו מונחים על השולחן והשידה, וכי הטלוויזיה‬ ‫נותרה בשלמותה. אשר לגופת המנוחה, צויין כי היתה שרועה בכניסה לדירה ועל גביה‬ ‫נמצאו חבלות רבות ומשמעותיות, ובעיקר פצעי קרע באזור הראש, שפכי דם תת עוריים‬
‫בפנים וכן בגו.‬
‫‪ .11‬לבסוף, בחן בית המשפט המחוזי את אחריותו של המערער למות אמו המנוחה‬ ‫לפי הדין הישן, ואף בהתאם לדין החדש, והגיע למסקנה כי בנוסח החוק החדש, לאחר‬ ‫תיקון ‪ 137‬לחוק העונשין, יש כדי להקל עם המערער. משכך בית המשפט המחוזי החיל‬
‫על המעשה את הגדרת העבירה לאחר התיקון, ואת הענישה החדשה בצידה.‬
‫בהקשר זה יוער, כי בית המשפט המחוזי דחה את האפשרות שהועלתה על-ידי‬ ‫המאשימה, ולפיה, מעשיו של המערער נכנסים בגדר עבירת הרצח בנסיבות מחמירות,‬ ‫בהתאם לדין החדש, לפי החלופה הקבועה בסעיף ‪301‬א(א)‪" – (7)‬המעשה נעשה‬ ‫באכזריות מיוחדת או תוך התעללות גופנית או נפשית בקורבן". נקבע, בין היתר, כי בזירה‬ ‫נמצאו באופן יחסי מעט כתמי דם של המנוחה, דבר שיכול היה להשפיע על מודעות‬ ‫המערער לכך שסכנת המוות מתממשת בפועל וכי הנזק הוא רחב היקף; כן נלקחה‬ ‫בחשבון הערתו של ד"ר קוגל, שציין שככל שהיה מאבק בין המנוחה לבין המערער,‬ ‫עדיין דובר ב"מאבק מוגבל"; בנוסף צוין כי בעת שהגיעו אנשי הרפואה לזירה, המנוחה‬ ‫עדיין היתה בחיים; לעניין האלימות הגופנית צוין, שגם המערער נמצא כשהוא חבול;‬ ‫כמו כן, בית המשפט לקח בחשבון את העובדה שבפועל איננו יודעים מהו משך הזמן‬ ‫שבו התנהל האירוע האלים, ולא ניתן לשלול אפשרות שדובר באירוע שנמשך דקות‬
‫ספורות בלבד.‬
‫לאור האמור לעיל, נקבע כי דין טענת המאשימה שהמעשה נעשה תוך "התעללות‬ ‫גופנית" במנוחה או תוך "אכזריות מיוחדת" – להידחות.‬
‫בהקשר זה צוין, כי אין מחלוקת שהחוק החדש ביטל את הסעיף המיוחד של רצח‬ ‫הורה, אשר דרש יסוד נפשי פחוּת להוכחתו. הודגש כי אם כוונת המחוקק היתה להמשיך‬

‫‪8‬‬
‫ולקיים סעיף זה בשם אחר, היה קובע אותו כנסיבה מחמירה בפני עצמה בסעיף ‪301‬א(א)‬ ‫החדש, אך הוא לא עשה כן, ולכן הדין החדש הוא דין מקל באופן מובהק במקרה זה.‬
‫‪ .12‬בנסיבות אלה, ולאחר שהוכח כי ניתן היה להרשיע את המערער בעבירה של רצח‬ ‫הורה על פי סעיף ‪300‬(א)‪ (1)‬לחוק העונשין (בנוסחו לפני התיקון), אך לא לפי הנסיבה‬ ‫המחמירה שבסעיף ‪301‬א(א)‪ (7)‬בהתאם לדין החדש, נקבע כי ניתן להרשיעו בעבירת‬ ‫הרצח הבסיסית הקבועה בסעיף ‪300‬(א) לחוק החדש, שהעונש הקבוע בצידה – מאסר‬
‫עולם כעונש מירבי – הוא בבחינת "דין מקל" בענייננו.‬
‫לאור האמור לעיל, המערער הורשע כאמור בעבירת רצח באדישות, לפי סעיף‬ ‫‪300‬(א) לחוק העונשין לאחר תיקונו.‬
‫גזר דינו של בית המשפט המחוזי‬
‫‪ .13‬בגזר דינו, בית המשפט המחוזי עמד על רישומו הפלילי של המערער, אשר‬ ‫לחובתו מספר הרשעות קודמות (בתיקים נפרדים): בשתי עבירות של תקיפה כלפי אמו‬ ‫המנוחה, בגינן נדון, בין היתר ל‪ 30-‬ימי מאסר בפועל; בעבירת איומים בשתי הזדמנויות‬ ‫שונות כלפי בת זוגו, בגינה נדון למאסר מותנה בן ‪ 3‬חודשים; ובשני תיקים שאוחדו,‬ ‫ואשר נפתחו לאחר מעצרו של המערער בתיק זה, בהם הורשע בשתי עבירות של איומים‬ ‫כלפי מנהל מרפאת הכלא, וכלפי חובש בכלא, בגינן נגזר עליו עונש מאסר בפועל למשך‬
‫חודשיים.‬
‫‪ .14‬בנוסף, בית המשפט התייחס לתצהיר נפגעת עבירה של נכדת המנוחה (אחייניתו‬ ‫של המערער) שהוגש מטעם ההגנה, ולעדותה של אחות המערער (בתה של המנוחה).‬ ‫שתיהן העידו כי מצבן הרגשי "אינו פשוט" והן עוברות תקופה קשה ביותר בעקבות‬ ‫האירוע. בנוסף, בית המשפט לא התעלם מבקשתן המפורשת, להקל בעונשו של המערער‬
‫ולא לנקוט עמו במלוא החומרה.‬
‫‪ .15‬בית המשפט עמד על חשיבות הערך של קדושת החיים, בו פגע המערער, ועל‬ ‫תרומתם המתחייבת של בתי המשפט למלחמה בנגע האלימות, על ידי ענישה ההולמת‬
‫את מידת חומרת העבירה.‬
‫‪ .16‬בבואו לבחון את הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, בית המשפט המחוזי‬ ‫התייחס לכך שבחומר הראיות אין עדות לכך שלעבירה קדם תכנון, ובפועל נראה כי‬ ‫העבירה בוצעה באופן ספונטני, לאחר שהמנוחה הגיע לבית המערער בשעת לילה‬ ‫מאוחרת. בנוסף, צוינו הנזקים הרבים שנגרמו כתוצאה מביצוע העבירה, תוך הדגשת‬

‫‪9‬‬
‫האלימות הקשה שנקט המערער כלפי המנוחה, ושבגינה נגרמו לה חבלות רבות, וביניהן‬ ‫מספר שברים במספר צלעות, שבר בחוליית הגב, הפרדת הקרקפת מהראש, ודימומים‬ ‫פנימיים ועמוקים בכל חלקי גופה. יחד עם זאת, הובהר כי לאחר ביצוע המעשים‬ ‫האלימים המערער נקט בפעולות ממשיות שנועדו בפועל להציל את אמו, כדוגמת התזת‬
‫מים על פניה והזעקת המשטרה.‬
‫‪ .17‬בבחינת הנסיבות שהביאו את המערער לביצוע העבירה, ויכולתו להימנע מן‬ ‫המעשה, בית המשפט הביא בחשבון את הממצאים לפיהם, במהלך השעות שקדמו‬ ‫לאירוע, המערער שתה משקאות משכרים, והתנהל כאדם המצוי בלחץ רגשי גדול. אף‬ ‫שלא תוארה בהכרח שכרות עמוקה, לא נשללה האפשרות שמעשיו של המערער נבעו‬ ‫מתוך "לחץ גדול" שנסיבותיו בלתי ידועות. כן הובאו בחשבון העובדה שבימים שקדמו‬ ‫לאירוע המערער היה חולה ואף נטל כדורים; ומצב העייפות בו היה שרוי בשעות הלילה.‬ ‫הודגש כי מצבו האמור של המערער לא הגיע כדי פגימה באחריותו הפלילית, ונשקל רק‬
‫לעניין העונש.‬
‫‪ .18‬עוד הודגש בגזר הדין כי בעת ביצוע העבירה, המערער היה קרוב קרבה מסוימת‬ ‫לסייג השכרות, אך לא זכה להגנת הסעיף, ואף לא להגנת ה"שכרות החלקית", ולעובדה‬
‫זו ניתן משקל בעת קביעת מתחם הענישה.‬
‫‪ .19‬כן נתן בית המשפט דעתו לאכזריות ולאלימות שבה נקט המערער, אשר גרם‬ ‫במכות קשות למות אמו, וגרם לה לחבלות קטלניות במספר אזורים בגוף. יחד עם זאת,‬ ‫בית המשפט לא התעלם מהעובדות שצוינו בחוות הדעת הפתולוגית, לפיהן יתכן שחלק‬ ‫מהחבלות נגרמו למנוחה תוך כדי נפילה, וחלק מצלעותיה נשברו במהלך ההחייאה.‬ ‫בנוסף, הובאה בחשבון העובדה שאף בדמה של המנוחה נמצאה כמות גבוהה יחסית של‬ ‫אלכוהול, והעובדה שהמנוחה עדיין היתה בחיים בעת שכוחות המשטרה הגיעו למקום.‬
‫‪ .20‬לאור האמור לעיל, בית המשפט המחוזי קבע כי מתחם העונש ההולם בגין עבירת‬ ‫הרצח שבה הורשע המערער, הוא בין ‪ 15‬ל‪ 22-‬שנות מאסר בפועל.‬
‫‪ .21‬אשר לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, ניתן משקל בין היתר, להתנהגותו‬ ‫החיוביות של המערער טרם מעצרו, וכפי שעלה מדבריהן של אחותו ובתה בעדותן,‬ ‫המערער דאג לצרכיה של אמו מדי יום, הרבה לבקרה, דאג למגוריה בקרבתו, ונטל על‬ ‫עצמו את הטיפול בה. כן ניתן משקל לעובדה שמדובר במערער בן ‪ 39‬שטרם זכה להקים‬ ‫משפחה ולהביא ילדים לעולם. בגזר דינו, בית המשפט המחוזי ציין לקולה אף את "צערו‬ ‫של הנאשם על אובדן אמו אותה הרג במו ידיו" (עמ' ‪ 13‬לגזר הדין), אך הדגיש כי לא תינתן‬

‫‪10‬‬
‫ההקלה אשר היתה יכולה להינתן אם היה לוקח אחריו על מעשיו, ושקל לחומרה את‬ ‫עברו הפלילי.‬
‫‪ .22‬לאור האמור לעיל, נגזרו על המערער ‪ 18‬שנות מאסר בפועל, החל מיום מעצרו;‬ ‫שנה מאסר על תנאי, למשך ‪ 3‬שנים מיום שחרורו, שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע;‬ ‫ושנתיים מאסר על תנאי, למשך ‪ 3‬שנים מיום שחרורו, שלא יעבור עבירה שבה הורשע.‬
‫תמצית טענות הצדדים בערעור‬
‫‪ .23‬הערעור שלפנינו מופנה הן כלפי הרשעתו של המערער בעבירת הרצח והן כלפי‬ ‫חומרת העונש שנגזר עליו. כן ערערה המדינה על קולת העונש כאמור. להלן יובאו‬
‫הטענות כסדרן.‬
‫‪ .24‬בערעורו, המערער השיג על חוות הדעת של המומחים מטעם המשיבה ועל‬ ‫הסתירות המהותיות המצויות בהן לטענתו באשר לנסיבות אשר גרמו למות המנוחה. לפי‬
‫הטענה הסתירות מעוררות ספק סביר אשר יש בו כדי לזכותו מעבירת הרצח.‬
‫כך נטען כי מעדותם של ד"ר קוגל וד"ר נחמן, עולה ספק ממשי באשר למקום בו‬ ‫אירעו חלק גדול מהחבלות מהן סבלה המנוחה; כי המומחים אישרו שבדירת המערער‬ ‫נמצאו כתמי דם בודדים שלא תאמו את חומרת הפציעות מהן סבלה; בנוסף, ד"ר קוגל‬ ‫אישר כי מכשיר ההחייאה "לוקאס" יכול לגרום לפגיעה ולפציעה בטחול, פגיעה ממנה‬ ‫נפטרה המנוחה בשילוב "‪ ."Flail Chest‬לעומת זאת, ד"ר נחמן טען כי לא נתקל במקרה‬
‫כזה בעבר.‬
‫לטענת המערער, אין מחלוקת בין הצדדים כי מצב של "‪ "Flail Chest‬נגרם‬ ‫כתוצאה מהפעלת כח רב על בית החזה של המנוחה, כאשר ניסו לבצע בה פעולות‬ ‫החייאה, בשלוש שיטות שונות, בצירוף עדויות החובשים במקום שהעידו כי חשו ששברו‬
‫את צלעות המנוחה במסגרת ניסיונות אלו.‬
‫בנוסף, לטענת המערער לא נמצאו שרידי ד.נ.א. של המנוחה על בגדיו של‬ ‫המערער, והמומחים העידו כי היה מצופה למצוא ממצאים אלו.‬
‫עוד טען המערער, כי מאחר שמדובר בתיק המבוסס על ראיות נסיבתיות בלבד,‬ ‫על בית המשפט המחוזי היה לבחון כל תרחיש חלופי סביר. בהקשר זה נטען כי יש מקום‬ ‫שערכאת הערעור תבחן תרחישים נוספים התואמים לשיטתו לתשתית הראייתית, וביניהם‬ ‫האפשרות כי בין המנוחה לבין המערער התגלע "ריב שיכורים" והתרחשה ביניהם‬

‫‪11‬‬
‫אלימות הדדית אשר הובילה בסופו של יום לתוצאה העגומה של מות המנוחה. כן נטען‬ ‫כי בית המשפט המחוזי נמנע מבחינת תרחיש אפשרי לקרות אירוע אשר החל בדירתה‬
‫של המנוחה בעקבות תאונה ביתית.‬
‫עוד טען המערער למחדלי חקירה בתיק ובכלל זה, אי ביצוע בדיקות מעבדה‬ ‫רבות: אי בדיקת שרידי ד.נ.א. של המערער על חלקי הכיסא בו נמצאו שרידי דמה של‬ ‫המנוחה וכן על גבי הדלי השבור שנמצא בזירה; אי חקירת חשודים פוטנציאלים; ואי‬ ‫ביצוע בדיקת שכרות למערער בסמוך למעצרו אף על פי שהיו אינדיקציות רבות המעידות‬ ‫כי הוא היה נתון בגילופין. לטענתו, מדובר בפעולת חקירה מהותית, שאי ביצועה צריכה‬
‫להוביל לזיכוי המערער.‬
‫בהקשר זה נטען כי בית המשפט המחוזי קבע מצד אחד שלא הוכח כי המערער‬ ‫היה תחת השפעת אלכוהול, אולם הביא בחשבון שבעת ביצוע העבירה המערער היה ככל‬ ‫הנראה תחת מידה מסוימת של השפעת אלכוהול ובנוסף לכך היה חולה מאוד. לפיכך‬ ‫נטען כי על המערער היה להיכנס בגדר סעיף ‪34‬ט(ב) לחוק העונשין, ולכל הפחות בגדר‬
‫סעיף ‪34‬ט(ה) לחוק המקנה הגנת שכרות חלקית.‬
‫לפיכך נטען כי לא ניתן לבסס את הרשעת המערער בעבירה בה הורשע, ולכל‬ ‫הפחות יש לקבוע כי ניתן להרשיעו בעבירה פחותה מהעבירה בה הורשע בהכרעת הדין.‬
‫במסגרת הדיון בבית משפט זה, השמיע לפנינו סנגורו של המערער כי יש‬ ‫להרשיעו בעבירה לפי סעיף ‪301‬ג לחוק העונשין, הקובע עבירה של המתה בקלות דעת.‬ ‫לפי הטענה, למערער היה יסוד נפשי מסוג "קלות דעת" מאחר שהיתה בו תקווה להצליח‬ ‫למנוע את התוצאה הקטלנית של מות המנוחה, ועל כך ניתן ללמוד מהפעולות‬ ‫הפוזיטיביות שעשה לאחר הפגיעה בה – שפך על המנוחה מים בשתי הזדמנויות, לאחר‬ ‫שהתמוטטה מחוץ לדירה, גרר אותה לתוך הדירה, והתקשר לשירותי ההצלה ולא ברח‬ ‫מהמקום. לטענת המערער, הוא לא היה מודע לחומרת הפגיעות, סבר שהמנוחה התעלפה‬
‫ופעל כדי להעירה – כלומר ניסה למנוע את התוצאה הקטלנית אך לא הצליח.‬
‫לסיום טען המערער, כי לחלופין יש לקבל את ערעורו על חומרת העונש ולדחות‬ ‫את ערעור המדינה על קולת העונש.‬
‫‪ .25‬מנגד, טענה המשיבה, כי יש לדחות את הערעור על שני חלקיו.‬

‫‪12‬‬
‫המשיבה בטיעוניה סמכה ידיה על הכרעת הדין המרשיעה, ועל ממצאי העובדה‬ ‫והמהימנות שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי, ואשר התבססו על תשתית ראייתית‬
‫רחבה, אשר אין הצדקה להתערב בה.‬
‫אשר לטענות המערער ביחס לסתירות שנפלו לטעמו בין חוות דעת המומחים,‬ ‫המשיבה טענה כי אין סתירה מהותית בין שני העדים. ד"ר נחמן קבע בחוות דעתו כי‬ ‫מות המנוחה נגרם מאי ספיקה נשימתית בעקבות נזקים בצלעות כתוצאה מחבלות קהות,‬ ‫וכי השברים הרבים בצלעות גרמו למצב המכונה "‪ – "Flail Chest‬חוסר יכולת לנשום‬ ‫בשל הנזקים שנגרמו. הטענה שפעולות ההחייאה, ולא החבלות הקשות שבגללן נזקקה‬ ‫המנוחה להחייאה מלכתחילה, הן שגרמו למותה, היא מופרכת מיסודה, ואף נדחתה על-‬
‫ידי בית משפט קמא.‬
‫נוסף על כך, ד"ר נחמן הבהיר בעדותו כי עמדתו בעניין השברים המרובים‬ ‫בצלעות המנוחה נכונה גם בהתחשב בכך שכוחות ההצלה עשו שימוש בשלוש שיטות‬ ‫שונות לביצוע ההחייאה – באופן ידני ובעזרת שני מכשירים שונים. זאת ועוד, כאשר‬ ‫ד"ר קוגל נשאל בחקירתו הנגדית בעניין השברים בצלעות והאפשרות שההחייאה גרמה‬ ‫להן, הוא הדגיש שיש להפנות את השאלה לד"ר נחמן שערך את הנתיחה, והוסיף שככלל‬ ‫אם ישנה צלע שנשברה פעמיים, אז לא סביר שהשברים הם כתוצאה מההחייאה, כי אם‬
‫מלחץ ישיר – מכה במקום השבר.‬
‫לפיכך נטען, כי על פי כל הראיות, לרבות הימצאות כתמי דם רבים בבית המערער,‬ ‫והדברים שמסר לחברו הראל כץ, לבת זוגו ולמשטרה, עולה בבירור כי מותה של המנוחה‬ ‫נגרם בשל מעשי אלימות קשים וקטלניים שנעשו על-ידו, בדירתו, ולא בכל מקום אחר.‬
‫המשיבה ציינה כי המערער לא נתן כל הסבר לממצאים הרבים שנמצאו בזירה,‬ ‫לרבות לעובדה שבדירתו נמצאו כתמי דם רבים שלו. לטענתה, גרסתו לאירועי אותו לילה‬ ‫היתה גרסה מתפתחת, מלאת חורים, בלתי מהימנה ועמדה בסתירה לראיות האחרות‬ ‫שהובאו בפני בית משפט קמא. כך למשל, גרסתו ביחס לשעה בה מצא את אמו פצועה‬
‫בחצר ביתו, השתנתה מספר פעמים, ולא התיישבה עם השעה בה התקשר למוקד ‪.100‬‬
‫בנוסף נטען כי גרסתו המתפתלת של המערער וניסיונותיו ליישב את גרסתו עם‬ ‫הראיות האובייקטיביות, באה לידי ביטוי במספר סוגיות: בניסיונו להסביר שכאשר אמר‬ ‫לחברו הראל כץ, סמוך לחצות, שאמו צריכה להגיע אליו תוך זמן קצר, הוא למעשה‬ ‫שיקר כדי לגרום לחברו ללכת; בטענותיו שלקח את כרטיס הבנק של המנוחה ברשות,‬ ‫אך שכח את הקוד הסודי וחזר רגלית פעמיים לדירתה כדי לקבל ממנה את הקוד, במקום‬

‫‪13‬‬
‫להתקשר אליה; ובניסיונותיו להסביר כי החפצים השבורים השונים שנמצאו בדירתו‬ ‫נשברו עוד קודם לאירוע, והושארו שבורים בבית ובחצר.‬
‫עוד הדגישה המשיבה את התנהגותו מעוררת התמיהה של המערער, אשר לא‬ ‫הזעיק אמבולנס כדי לטפל באמו, ואף לא דיווח על מצבה הקשה. בשיחות שערך עם‬ ‫מוקד ‪ 100‬התלונן על התנהגותה וביקש שיבואו לעזור לו, ולא למנוחה. לטענת המשיבה,‬
‫פרטים אלו מדגישים את המסקנה בדבר אשמתו של המערער.‬
‫אשר למחדלי החקירה הנטענים, המשיבה הדגישה כי טענות המערער בדבר אי‬ ‫בדיקת רמת האלכוהול בדמו, אשר מהווה לכאורה פגיעה בהגנתו – נדחו בערכאה‬ ‫הדיונית באופן מפורט. אשר לטענותיו באשר לאי ביצוע פעולות חקירה נוספות, טענה‬ ‫המשיבה שלוּ היו מבוצעות, לא רק שלא היו מסייעות להגנתו, אלא שיתכן שהיו יכולות‬ ‫לסבך אותו אף יותר. זאת ועוד, אף אם היו נערכות בדיקות נוספות שהיו מעלות תוצאות‬ ‫שליליות, למשל היעדר ממצא ד.נ.א. של המערער על חפץ כזה או אחר, לא היה בכך כדי‬
‫לתרום להגנתו של המערער, שהרי היעדר ממצא לא מהווה ראיה.‬
‫לבסוף נטען, כי אין להתערב בהכרעת הדין שהרשיעה את המערער בעבירה של‬ ‫רצח באדישות ואף אין להקל בעונשו אלא להחמירו, כפי שיפורט להלן.‬
‫ערעור המדינה על קולת העונש‬
‫‪ .26‬לטענת המדינה, בית המשפט המחוזי התעלם בגזר דינו מכך שכיום, לאחר תיקון‬ ‫‪ 137‬לחוק, המתה באדישות מתויגת כרצח, וכי תיוג זה נושא עמו בהתאמה גם תג עונשי‬ ‫חמור הרבה יותר מזה שהיה נהוג טרם הרפורמה. עונשו המרבי של הממית באדישות‬ ‫אינו עוד ‪ 20‬שנות מאסר, אלא מאסר עולם, ומשכך העונש אשר הושת על המערער אינו‬
‫עולה בקנה אחד עם ההחמרה בענישה שבתיקון ‪.137‬‬
‫בנוסף, המדינה טענה כי בגזר הדין לא ניתן המשקל הראוי לנסיבות המחמירות‬ ‫הקשורות לביצוע העבירה, וביניהן העובדה שהמערער קיפח את חייה של אמו מולידתו,‬
‫וכן מספר המכות הרב שהכה בה, אופיין, והחבלות הקשות שגרם לה בכל חלקי גופה.‬
‫זאת ועוד, לטענת המדינה טעה בית המשפט המחוזי שעה שהקל בעונשו של‬ ‫המערער בשל נסיבות שונות, כמו העובדה ששתה כמות מסוימת של אלכוהול באותו‬ ‫היום, לחץ נפשי בו היה מצוי, היותו חולה וכיו"ב – נסיבות שנטען כי אינן מצדיקות‬ ‫הקלה בעונשו. המדינה אף השיגה על התייחסותו של בית המשפט המחוזי לכך שאף‬

‫‪14‬‬
‫בדמה של המנוחה נמצאה כמות גבוהה יחסית של אלכוהול. נטען כי העובדה שהמנוחה‬ ‫שתתה אף היא אלכוהול אינה מפחיתה ממידת אשמו של המערער.‬
‫המדינה אף ביקשה להזכיר את עברו הפלילי של המערער, אשר לחובתו שלושה‬ ‫גזרי דין – האחד עניינו תקיפת המנוחה; השני עניינו בעבירות איומים כלפי בת זוגו;‬
‫וגזר דין נוסף שעניינו עבירת איומים בכלא.‬
‫‪ .27‬להשלמת התמונה יצוין, כי בהשלמת טיעון שהגישה המדינה לבקשת בית משפט‬ ‫זה, הובהר כי לעניין בחירת הדין המקל בענייננו, בהינתן העובדה שכיום לא קבועה בדין‬ ‫הוראה ספציפית המתייחסת להמתת הורה, יש לפנות להוראת סעיף ‪5‬(א) לחוק העונשין‬ ‫– אליה מפנה הוראת המעבר בסעיף ‪ 25‬לתיקון ‪ 137‬לחוק – הקובעת כי "נעברה עבירה‬
‫ובטרם ניתן פסק-דין חלוט לגביה, חל שינוי בנוגע להגדרתה או לאחריות לה, או בנוגע לעונש‬
‫שנקבע לה, יחול על הענין החיקוק המקל עם העושה".‬
‫הודגש לעניין זה כי אף על פי שהוראת החוק בעניין רצח הורה בוטלה, האיסור‬ ‫בדבר המתת הורה עודנו שריר וקיים, והאחריות הפלילית לביצוע מעשה של רצח הורה,‬ ‫כמו כל רצח, אינה מבוטלת ועדיין אסורה. בגדרו של סעיף ‪5‬(א) לחוק נכנסים המקרים‬
‫בהם הערך החברתי עודנו מוגן, אך בוצעו בו שינויים מסוימים, כמו בענייננו.‬
‫הובהר כי לאחר תיקון ‪ ,137‬המתת הורה אינה נחשבת עוד כשלעצמה, חמורה‬ ‫יותר מהמתת אדם אחר. בעוד בעבר ראה המחוקק בהמתת הורה – גם אם באדישות –‬ ‫מעשה הנמנה על המעשים החמורים ביותר בספר החוקים; לאחר התיקון, סבר המחוקק‬ ‫שיתכנו מקרי המתת הורה שלא יימנו על המקרים החמורים ביותר, באופן המאפשר‬
‫הפעלת שיקול דעת בעת גזירת העונש.‬
‫הדין החדש מקל עם המערער באופן מהותי, משלא קבוע בצד עבירת רצח‬ ‫באדישות עונש מאסר עולם חובה, כי אם עונש מאסר עולם כעונש מרבי – שגובהו הסופי‬
‫מסור לשיקול דעתו של בית המשפט הדן בעניינו.‬
‫‪ .28‬לבסוף, המדינה השיגה על קולת העונש שהושת על המערער, בהיותו תואם‬ ‫לרמת הענישה שנהגה בעבר בעבירת ההריגה, בטרם תיקון ‪ 137‬לחוק, ולא תואם את‬ ‫העבירה בה הורשע – רצח באדישות – שעונשה המרבי הוא עונש מאסר עולם בלתי קצוב‬ ‫או ‪ 30‬שנות מאסר. לאור זאת, טענה המדינה כי יש לדחות את ערעור המערער על חומרת‬
‫העונש, ולהחמיר באופן משמעותי בעונשו.‬

‫‪15‬‬
‫דיון והכרעה‬
‫‪ .29‬לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר הראיות שהוגש לבית המשפט המחוזי,‬ ‫ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים בפנינו – הגעתי לכלל מסקנה כי דין‬ ‫ערעור המערער – להידחות, על שני חלקיו; וכי דין ערעור המדינה על קולת העונש –‬
‫להתקבל, וכך אציע לחברי ולחברתי לעשות.‬
‫‪ .30‬ככלל, אנו שבים ומציינים, לא אחת, ביושבנו כערכאת ערעור בתיקים פליליים,‬ ‫כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים של עובדה ומהימנות שנקבעו‬ ‫על-ידי הערכאה הדיונית, אשר התרשמה באורח ישיר מהעדויות שהובאו בפניה‬ ‫ומהשתלבותן במארג הראייתי הכולל, ולה עדיפות ברורה על פני התרשמותה העקיפה‬ ‫של ערכאת הערעור (ראו מני רבים: ע"פ ‪ 7229/20‬מירזייב נ' מדינת ישראל פסקה ‪20‬‬ ‫‪ ;(20.12.2021)‬ע"פ ‪ 6080/20‬פלוני נ' מדינת ישראל פסקה ‪ ;(21.7.2021) 20‬ע"פ‬
‫‪ 8956/20‬מרטינס נ' מדינת ישראל פסקה ‪.((28.6.2022) 23‬‬
‫אני סבור כי אין מקום להתערב בקביעות בית משפט קמא לעניין חוסר מהימנותו‬ ‫של המערער. בית משפט קמא הוא ששמע את עדותו, בחן את הסתירות הבולטות שעלו‬ ‫ממנה, ואני מקבל את מסקנותיו בהקשר זה וקובע כי המערער שיקר במספר נושאים‬ ‫מהותיים, היורדים לשורש העניין, ובהם שקריו למוקד ‪ 100‬ולאלכסנדרה בת זוגו, ביחס‬ ‫לדברים שמסר, כי אמו שברה דברים בבית; שקריו לאלכסנדרה כי בעת שאמו הגיעה‬ ‫לדירתו הוא ישן; שקריו במשטרה כי לא ראה חבלות על פני המנוחה; שקריו ביחס לשעת‬ ‫הגעת המנוחה לביתו; ושקריו באשר לכך שכתמי הדם הרבים בביתו ובחצר ביתו נמצאו‬
‫במקום מספר ימים לפני האירועים הנדונים, או כי מדובר בדם משפתיו הסדוקות.‬
‫אשר על כן, ועל אף שהראיות בענייננו אינן מחייבות תוספת ראייתית, שקריו של‬ ‫המערער בסוגיות מהותיות, בחקירותיו במשטרה ובעדותו בערכאה הדיונית, מתווספים‬ ‫לכלל הראיות העומדות לחובתו, ומהוות ראיות סיוע כנגדו (ראו והשוו: פסקי דיני בע"פ‬ ‫‪ 560/21‬בנימינוב נ' מדינת ישראל, פסקה ‪ ;(28.7.2022) 17‬ובע"פ ‪ 5705/20‬פלוני נ' מדינת‬
‫ישראל, פסקה ‪.((25.8.2021) 24‬‬
‫‪ .31‬לכך יש להוסיף את עדויותיו הכבושות של המערער, אשר נמסרו בבית משפט‬ ‫קמא, אך לא נטענו על ידו במשטרה. טענותיו הכבושות נאמרו ברובן לאחר שבחקירותיו‬ ‫השונות מסר גרסה כללית, אך כאשר הגיע לשלב בו לא נמצאו בידיו הסברים סבירים‬ ‫לשאלות שנשאל, החליט לשתוק. כך לגבי גרסאותיו ביחס לחבלות שנמצאו על גוף‬

‫‪16‬‬
‫המנוחה, ביחס לממצאי הדם הרבים שנמצאו בדירתו, וביחס לחפצים השבורים שנמצאו‬ ‫בזירה.‬
‫הכלל הוא כי "בהערכת גרסה כבושה של נאשמים מתחייבת זהירות מיוחדת,‬
‫ומשקלה של גרסה כבושה הוא מועט ביותר, ככלל, אלא אם כן נתן הנאשם הסבר מניח את‬
‫הדעת לכבישה" (יניב ואקי דיני ראיות כרך א ‪ .((2020) 381‬בענייננו, משקלן של‬ ‫גרסאותיו הכבושות של המערער נמוך אף יותר, מפני שנמסרו רק לאחר שהוצגו לו‬ ‫בחקירותיו במשטרה ראיות מפלילות נגדו שנמצאו בזירה (ראו חוות דעתי בע"פ‬ ‫‪ 5995/21‬אלחסנה נ' מדינת ישראל, פסקה ‪ ;(16.6.2022) 23‬וכן השוו: ע"פ ‪10477/09‬‬ ‫מובארק נ' מדינת ישראל, פסקה ‪ ;(10.4.2013) 30‬ע"פ ‪ 7007/15‬שמיל נ' מדינת ישראל,‬
‫פסקה ‪.((5.9.2018) 33‬‬
‫בענייננו, לא זו בלבד שעדותו של המערער הותירה רושם לא אמין בכללותה,‬ ‫ונפלו בה סתירות, תמיהות ושקרים, אלא אף נקבע כי השקרים שאמר הינם שקרים‬ ‫מהותיים ועדויותיו הכבושות נמסרו רק לאחר שנחשף לכלל חומר הראיות, "ובכך‬ ‫התאפשר לו לעצב באופן מלאכותי את גרסתו" (עמ' ‪ 143‬להכרעת הדין). משכך, איני רואה‬ ‫מקום להתערב במסקנה כי שקריו של המערער ועדויותיו הכבושות מהוות חיזוק‬
‫משמעותי ואף סיוע ליתר הראיות העומדות כנגדו.‬
‫‪ .32‬אשר לטענת המערער בדבר השפעת פעולות ההחייאה להן נזקקה המנוחה על‬ ‫השברים הרבים שנגרמו בצלעותיה, אציין את הדברים הבאים. ראשית, טענה זו נדונה‬
‫בהרחבה בפני בית המשפט המחוזי, ונדחתה.‬
‫שנית, מחומר הראיות עולה שיתכן שפעולות ההחייאה גרמו לשבר או שברים‬ ‫בצלעות המנוחה, אולם ד"ר נחמן הבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שבצלעות‬ ‫המנוחה נמצאו שברים רבים מאוד – מעבר למה שניתן לייחס לפעולות ההחייאה שבוצעו‬ ‫בה. יתרה מכך, ד"ר נחמן עמד על כך שפעולות ההחייאה אינן יכולות להסביר קיומם‬ ‫של שברים מרובים באותה צלע ובמישורים שונים שלה (מוצג ת‪ .(18/‬עוד הוסבר בעדותו‬ ‫כי שברים מרובים, כדוגמת אלו שנמצאו בגופת המנוחה, מתיישבים עם מכה ישירה‬
‫לצלע, ולא עם הלחץ העקיף שנובע מפעולות החייאה.‬
‫בנוסף, ד"ר נחמן קבע באופן חד משמעי שהחבלות בצלעות המנוחה, בחלק הצדי‬ ‫והאחורי, בחלל הבטן ומסביב לטחול, לא אפשרו למנוחה ללכת כלל, והן לא נגרמו‬
‫כתוצאה מהחייאה. מסקנתו זו של ד"ר נחמן לא נסתרה בדברי ד"ר קוגל.‬

‫‪17‬‬
‫שלישית, פעולות ההחייאה נדרשו מלכתחילה בשל כך שהמנוחה היתה ללא הכרה‬ ‫וללא דופק מרכזי, כך שנהיר שלא פעולות ההחייאה הן שגרמו למותה.‬
‫רביעית, עדותו של המומחה ד"ר נחמן וחוות דעתו שהוגשה התקבלו במלואם על‬ ‫ידי בית המשפט המחוזי, ולא הוצגה כל חוות דעת מומחה אחרת הסותרת את הדברים.‬ ‫בהקשר זה אציין כי בית המשפט המחוזי התרשם מעדותו של ד"ר נחמן "כעדות מקצועית‬ ‫ביותר שניתנה על-ידי מומחה שהכיר לעומק את כל פרטי המקרה" (עמ' ‪ 127‬להכרעת הדין)‬
‫וקיבל את כל מסקנותיו.‬
‫יודגש, כי ד"ר נחמן הוא הרופא שערך את הנתיחה בגופת המנוחה, וחלקו של‬ ‫ד"ר קוגל בבדיקתה היה מצומצם מאוד – הוא הגיע לזירת האירוע כדי לבחון את הגופה‬ ‫באופן ראשוני וכדי להעריך את שעת המוות. הוא לא ערך את הנתיחה והבהיר בעדותו‬ ‫מספר פעמים כי שאלות המתייחסות לחבלות שנמצאו על גופת המנוחה, או שאלות ביחס‬
‫לסיבת המוות, יש להפנות לד"ר נחמן.‬
‫‪ .33‬אשר לתרחיש החלופי שהציע המערער ולפיו פציעותיה של המנוחה נגרמו מנפילה‬ ‫בדירתה, או בדרכה לדירת המערער – אני קובע כי דין הטענה להידחות. ראשית, התרחיש‬
‫הוצג ונדון בפירוט רב בבית המשפט המחוזי ונשלל מכל וכל.‬
‫שנית, ד"ר נחמן ציין באופן מפורש בחוות דעתו כי חלק מהחבלות מתיישבות עם‬ ‫שימוש "בחפץ מוגבל היטב" (קרי חפץ כדוגמת שברי כסא) (מוצג ת‪ ,(18/‬ואף שלל את‬ ‫האפשרות שפציעותיה של המנוחה נגרמו מנפילה. זאת בין היתר מהנימוקים הבאים:‬ ‫הצטברות הפציעות כמו גם הפיזור של מיקומן, אינו מתיישב עם תיאוריה זו; והנזקים‬ ‫שנגרמו למנוחה בראשה, סמוך לקודקוד, אינם יכולים להיגרם כתוצאה מנפילה, אלא רק‬ ‫כתוצאה מחבלה מכוונת, מאחר שאין זה סביר שהחלק הקמור של הראש יהיה במגע עם‬
‫משטח בעת נפילה.‬
‫אף בחקירתו הנגדית נשאל ד"ר נחמן שאלות רבות ביחס לאפשרות שהמנוחה‬ ‫נחבלה כתוצאה מנפילה, ובדבריו חזר ושלל אפשרות זאת באופן מנומק.‬
‫בנוסף, הבהיר בעדותו שהפציעות הקשות אשר גרמו למותה של המנוחה, ובפרט‬ ‫השברים המרובים בצלעות וכן הדימום בבטן, היו כאלה אשר לא אפשרו הליכה יציבה,‬ ‫וציין כי הדבר מופרך שהמנוחה יכלה ללכת עם חבלות שכאלה. על כן, בית המשפט‬
‫המחוזי הסיק, ובצדק, כי המנוחה נפגעה במקום בו מצאה את מותה.‬

‫‪18‬‬
‫שלישית, תרחיש חלופי זה אינו מסביר את הממצאים בזירת הרצח – דירתו של‬ ‫המערער: אי הסדר ששרר בדירת המערער, כפי שתואר בעדות מומחי המז"פ; כתמי דם‬ ‫של המנוחה על חלקי כיסא ועל הדלי השבור בחצר, ששברים ממנו נמצאו גם בתוך‬ ‫הדירה ועל גוף המנוחה (מוצג ת‪29/‬ג); וכתמי דם של המערער שנמצאו כאמור במקומות‬
‫שונים בדירה ובחצר.‬
‫רביעית, תרחיש זה אף אינו עולה בקנה אחד עם הדברים שאמר המערער למוקד‬ ‫‪ 100‬במשטרה ולבת זוגו, לפיהם אמו הגיעה לביתו בשעות הלילה ו"עשתה בלגן".‬
‫לפיכך, אני מקבל את המסקנה לפיה הפציעות הקטלניות נגרמו למנוחה במקום‬ ‫בו היא מצאה את מותה – בדירת המערער. בהקשר זה אעיר כי התרשמתי שלא נעלמה‬ ‫מעיניו של בית המשפט המחוזי השאלה שנותרה בלתי פתורה – מה בדיוק אירע בדירת‬ ‫המנוחה. עם זאת, אני סבור כי שאלה זו אינה מעוררת ספק סביר באשמתו של המערער,‬ ‫ובשקילת כל הראיות עליהן עמדתי לעיל, עולה שההתרחשות בדירת המנוחה לא הובילה‬
‫באופן ישיר למותה.‬
‫על תרחיש חלופי, המבקש לעורר ספק סביר, להיות בעל אחיזה בחומר הראיות,‬ ‫באופן שסבירותו תעמוד במבחן המציאות (ראו פסק דיני ב-ע"פ ‪ 511/21‬פלוני נ' מדינת‬ ‫ישראל ‪ ;(22.2.2022)‬ראו גם: ע"פ ‪ 2960/14‬חזן נ' מדינת ישראל ‪ .((18.1.2017)‬ובמילים‬ ‫אחרות, התזה המוצעת על ידי ההגנה צריכה להקים ספק אמיתי ומהותי, שיעלה בקנה‬ ‫אחד עם המארג הראייתי ויעורר ספק סביר במסקנה המפלילה, ולא די באפשרות‬
‫תאורטית או דחוקה (ראו: יניב ואקי דיני ראיות כרך ב ‪.((2020) 1004-1003‬‬
‫בענייננו, התרחיש החלופי שהוצג לא נתמך בראיות מספיקות ואינו מתיישב עם‬ ‫חומר הראיות ובפרט עם הממצאים בזירה, כפי שפירטתי לעיל, ועל כן אינו מעורר ספק‬
‫סביר באשמתו של המערער בביצוע הרצח.‬
‫‪ .34‬אשר על כן, איני רואה להתערב בקביעות של הערכאה קמא בדבר ההתרחשות‬ ‫בדירתו של המערער בליל האירוע, אשר במהלכה המנוחה הוכתה למוות על ידו. ישנן‬ ‫ראיות רבות בתיק המלמדות על התרחשות מאבק אלים בדירת המערער ובחצר, וכן כי‬ ‫המערער היה מעורב במאבק זה, אשר הותיר סימנים בזירה כולה – הימצאותם של חפצים‬ ‫שבורים וכתמי דם מרובים, לרבות על שברי חפצים (שברי הדלי) או על צדדים שונים‬ ‫של חפץ – דבר המצביע על כך שהחפץ היה דינמי בעת האירוע (מוצגים ת‪ 33/‬ו-ת‪29/‬ג).‬ ‫לכך יש להוסיף את עדויות אנשי כוחות ההצלה שהגיעו לדירה ותיארו אותה כ"מאוד‬

‫‪19‬‬
‫מבולגנת", עם שברי חפצים, רצפה המגואלת בקיא ובדם וכן הימצאותם של רהיטים‬ ‫הפוכים.‬
‫המסקנה האמורה אף נתמכת בעדותו של הראל כץ, אשר ביקר את המערער זמן‬ ‫קצר לפני שעת חצות בליל האירוע, והעיד שלא הבחין באי-סדר בדירה, ואף הבהיר,‬ ‫משהוצגו לו תמונות המתעדות את הזירה כפי שנמצאה, שהדירה לא נראתה כך כאשר‬ ‫ביקר בה. תימוכין נוספים מצויים בסרטוני מצלמות האבטחה, המראים את המנוחה לקראת‬ ‫חצות בהוסטל בו התגוררה, כשהיא הולכת "כרגיל", וללא חבלות על פניה (מוצג‬
‫ת‪21/‬א).‬
‫אף קביעתו של ד"ר נחמן, תומכת במסקנה שמעשי האלימות שגרמו למות המנוחה‬ ‫התרחשו בדירת המערער, משהבהיר בעדותו, כי השברים בצלעות והדימומים הפנימיים‬ ‫שנגרמו למנוחה היו כה חמורים עד שאין אפשרות שהיתה יכולה לנשום, ומקל וחומר‬
‫שלא היתה יכולה ללכת רגלית עם פגיעות שכאלה.‬
‫‪ .35‬מכל האמור לעיל, אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי מותה‬ ‫של המנוחה הוא תוצאה של אלימות קשה שננקטה כלפיה, בדירתו של המערער, במכות‬
‫ישירות, בבעיטות, ואף באמצעות הטחת חפצים.‬
‫שאלת תחולת הגנת השכרות בעניינו של המערער‬
‫‪ .36‬שאלת שכרותו של המערער בענייננו עלתה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי‬ ‫מספר פעמים, הן בבחינת אחריותו הפלילית של המערער והן לעניין קביעת העונש. אף‬ ‫סנגורו של המערער חזר וטען בסוגיה זו בערעור. משכך ראיתי להפנות את הזרקור לעניין‬
‫זה ולהעמיד את הדברים על דיוקם.‬
‫‪ .37‬סעיף ‪34‬ט לחוק העונשין הדן בדוקטרינת השכרות קובע כך:‬
‫"(א) לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה‬ ‫במצב של שכרות שנגרמה שלא בהתנהגותו הנשלטת או‬
‫שלא מדעתו.‬ ‫(ב) עשה אדם מעשה במצב של שכרות והוא גרם למצב‬ ‫זה בהתנהגותו הנשלטת ומדעת, רואים אותו כמי שעשה‬ ‫את המעשה במחשבה פלילית, אם העבירה היא של‬ ‫התנהגות, או באדישות אם העבירה מותנית גם בתוצאה.‬ ‫(ג) גרם אדם למצב השכרות כדי לעבור בו את העבירה,‬ ‫רואים אותו כמי שעבר אותה במחשבה פלילית אם היא‬

‫‪20‬‬
‫עבירה של התנהגות, או בכוונה אם היא מותנית גם‬ ‫בתוצאה.‬
‫(ד) בסעיף זה, "מצב של שכרות" - מצב שבו נמצא אדם‬ ‫בהשפעת חומר אלכוהולי, סם מסוכן או גורם מסמם אחר,‬ ‫ועקב כך הוא היה חסר יכולת של ממש, בשעת המעשה,‬ ‫להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע‬
‫מעשיית המעשה.‬ ‫(ה) סעיפים קטנים (א), (ב) ו-(ג) חלים גם על מי שלא‬ ‫היה חסר יכולת כאמור בסעיף קטן (ד), אך עקב שכרות‬ ‫חלקית לא היה מודע, בשעת מעשה, לפרט מפרטי‬
‫העבירה.‬
‫הוראת סעיף ‪34‬ט(א) לחוק קובעת כי אין לייחס לאדם אחריות פלילית למעשה‬ ‫שנעשה תוך כדי "שכרות שנגרמה שלא בהתנהגותו הנשלטת או שלא מדעתו". לצד זאת,‬ ‫סעיף ‪34‬ט(ב) מרחיב את האחריות הפלילית בהתייחסו לאדם הבוחר להיכנס למצב של‬ ‫שכרות מרצונו החופשי. מצב של שכרות מוגדר בסעיף ‪34‬ט(ד) לחוק כמצב בו נמצא‬ ‫אדם תחת השפעת חומר אלכוהולי, ובעקבות זאת "הוא היה חסר יכולת של ממש בשעת‬
‫המעשה, להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה".‬
‫‪ .38‬מעיון בחומר הראיות בענייננו עולה, כי המערער לא עמד בנטל הראיה להוכיח‬ ‫שבעת מעשה הרצח הוא היה חסר יכולת של ממש להבין את מעשיו או את הפסול‬
‫שבמעשיו, בהתאם להגנת השכרות, כפי שיפורט להלן.‬
‫בחקירותיו הרבות במשטרה המערער לא ציין כי היה שיכור, למעט אמירה חד‬ ‫פעמית בנושא זה באחת מחקירותיו (מוצג ת‪ ,(55/‬כאשר אמר שאינו זוכר מה אמרה אמו‬ ‫כאשר קיללה, מאחר שהיה שיכור. בענייננו, נקבע כי רק שוטר אחד, מכלל השוטרים‬ ‫שפגשו במערער, ציין שהוא היה "טיפה סהרורי", ושני שוטרים נוספים ציינו את הריח‬ ‫שנדף ממנו. מנגד, מרבית השוטרים שהגיעו לבית המערער, או שחקרו אותו בסמוך‬ ‫לאירוע, לא ציינו התנהגות כלשהי המעידה על שכרות, כגון דיבור לקוי או הליכה‬ ‫כושלת, ומתוך התשאול שנערך לו ומחקירתו הראשונה עלה שהמערער ענה תשובות‬ ‫לגופו של עניין. לכך יש להוסיף כי מדובר במערער שקיימות ראיות לכך שהיה רגיל‬ ‫בשתיית אלכוהול, ויש להניח כי אף למנהג זה היה קשר למידת השפעתו של האלכוהול‬ ‫עליו בעת האירוע (השוו: ע"פ ‪ 2454/02‬טיקמן נ' מדינת ישראל פסקה ‪.((12.12.2005) 13‬‬
‫עם זאת, אף אם היה ממצא לפיו בדמו של המערער היה ריכוז גבוה של חומר‬ ‫משכר, הדבר לא היה מוביל בהכרח למסקנה כי הוא פעל במצב של שכרות, כפי הגדרת‬ ‫מונח זה בחוק (ראו: ע"פ ‪ 10800/04‬רומנצקו נ' מדינת ישראל פסקה ‪.((18.9.2006) 11‬‬ ‫לא די בכך כי הטוען לשכרות יוכיח כי שתה אלכוהול או כי היה תחת השפעת אלכוהול,‬

‫‪21‬‬
‫אלא עליו להוכיח את השפעת החומר המשכר בעת ביצוע העבירה ואת הקשר הסיבתי בין‬ ‫החומר המשכר לבין ביצועה (ראו מיני רבים, ע"פ ‪ 3243/95‬צאלח נ' מדינת ישראל, פ"ד‬ ‫נב‪ ;(1998) 785 ,769 (1)‬ע"פ ‪ 6679/04‬סטקלר נ' מדינת ישראל, פסקה ‪.((11.5.2006) 52‬‬
‫‪ .39‬בענייננו, התנהגותו של המערער לאחר האירוע מלמדת דווקא כי לא היה כה‬ ‫שיכור עד כי לא יכול היה להיות מודע למעשיו ולמשמעותם. כך, המערער היה פיכח‬ ‫מספיק להתקשר למוקד ‪ 100‬של המשטרה, למסור את שמו, את מספר תעודת הזהות שלו,‬ ‫את כתובתו, וכן מסר פרטים על מקום מגוריה של המנוחה; כן ידע להתקשר באופן מיידי‬ ‫לאחותו ולבת זוגו; בשיחה עם האחרונה, הוא דיבר עניינית והתלונן על מעשיה של אמו‬ ‫בדירתו, ואף הביע חשש שיחשדו בו שהוא זה שפגע בה (מוצג ת‪7/‬א); והמערער אף ידע‬ ‫לומר לשוטר שערך לו את התשאול הראשוני כי לא ימצא דנ"א של אמו על בגדיו.‬ ‫בעובדות אלו יש כדי לשפוך אור על מידת צלילותו של המערער בעת האירוע, ולאחריו.‬
‫לאור האמור לעיל, אני מקבל את קביעתה של הערכאה הדיונית כי בהתאם‬ ‫לתשתית הראייתית שהוצגה בענייננו, המערער לא פעל בשכרות בעת שפגע באמו, ודין‬
‫טענותיו ביחס לתחולת סייג השכרות או סייג השכרות החלקית – להידחות.‬
‫‪ .40‬כפועל יוצא מכך, לא יחול בענייננו אף סעיף ‪301‬ב(ג) לדין החדש, הקובע כי:‬
‫"על אף האמור בסעיפים ‪ 300‬ו‪301-‬א, מי שגרם‬ ‫למותו של אדם ורואים אותו כמי שעשה את המעשה‬ ‫באדישות לפי סעיפים ‪34‬א(א)‪34 ,(1)‬ט(ב) או ‪34‬יד(ב)‬ ‫רישה, דינו – מאסר עשרים שנים" (ההדגשה הוספה – י'‬
‫א').‬
‫שעה שנקבע, ובדין, כי אין המערער נכנס בגדרי הגנת השכרות שבחוק, אין‬ ‫לקבוע כי מדובר בענייננו בהמתה בנסיבות של אחריות מופחתת, לפי סעיף ‪301‬ב(ג)‬ ‫האמור. בעניין זרסנאי, הדגשתי כי סעיף זה יחד עם סעיף ‪34‬ט לחוק העונשין, מהווים‬ ‫הסדר ממצה באשר לאחריותו הפלילית של אדם שביצע את העבירה תחת השפעה מלאה‬ ‫או חלקית של חומר משכר, ובאשר למידת העונש הראויה לו, וכי אין להקל הקלה נוספת‬ ‫בעניינו של מי שלא נכנס בגדרי הוראה זו (ע"פ ‪ 7722/19‬זרסנאי נ' מדינת ישראל פסקאות‬
‫‪.((19.4.2021) 27 ,23‬‬
‫מחדלי חקירה‬

‫‪22‬‬
‫‪ .41‬אשר למחדלי החקירה להם טוען המערער, אעיר מספר הערות. אכן, החקירה‬ ‫המשטרתית לא נועדה אך ורק לאיסוף ראיות להרשעתו של חשוד, אלא לאיתור ראיות‬ ‫שיובילו לגילוי האמת העובדתית (ע"פ ‪ 721/80‬תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה‪466 (2)‬‬ ‫‪ .((1981)‬יחד עם זאת, לא כל מחדל בחקירה גורם בהכרח לזיכוי הנאשם. כאשר קיימת‬ ‫תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו של הנאשם, אין בקיומם של מחדלי חקירה‬
‫כשלעצמם כדי לגרום לזיכויו (ע"פ ‪ 5386/05‬אלחורטי נ' מדינת ישראל ‪.((18.5.2006)‬‬
‫בענייננו, אני מקבל את קביעת בית המשפט המחוזי, אשר דחה את טענת ההגנה‬ ‫בעניין מחדלי חקירה. כפי שצוין לעיל, למעט אמירה חד פעמית של המערער בחקירתו‬ ‫כי היה שיכור, לא ציין בחקירותיו הרבות במשטרה, ולוּ פעם אחת נוספת, כי היה שיכור‬ ‫ואף לא רמז על כך. מעבר לכך, בערכאה הדיונית הובהר כי בעת מעצרו, המערער וסנגורו‬ ‫לא ביקשו להיבדק בבדיקת אלכוהול, ואף לכך יש לתת משקל. גם כמות האלכוהול שציין‬ ‫המערער ששתה באותו היום (כ‪ 600-‬מ"ל), לא תוכל להביא בהכרח למסקנה שאי בדיקתו‬ ‫היתה מחדל משטרתי בהכרח, שאמור לפעול לטובתו, ולהביא לקביעה כי היה במצב של‬
‫שכרות.‬
‫הגנת השכרות במשפטנו אינה מבוססת, כאמור לעיל, על הימצאות כמות מסוימת‬ ‫של חומר משכר בדמו של המערער, אלא על הוכחה ראייתית המצביעה על קיומו של‬ ‫קשר סיבתי בין צריכת האלכוהול לבין חוסר יכולתו של המערער להבין את מעשיו, או‬ ‫את הפסול שבהם, כפי שפורט לעיל. משכך, טענתו של הסנגור לפיה משלא נלקחה‬ ‫בדיקת דם מהמערער, אשר עשויה היתה להוכיח את כמות האלכוהול בדמו, נפגעה זכותו‬ ‫להוכיח את חפותו – אין בה ממש (השוו גם: ע"פ ‪ 1153/15‬קסאי נ' מדינת ישראל, פסקה‬
‫‪((6.10.2016) 7‬‬
‫לפיכך, לאור האמור לעיל, ועל רקע בחינת מכלול הראיות הקיימות בתיק, אין‬ ‫בידי לקבל את הטענה כי העובדה שהמשטרה לא בדקה את רמת האלכוהול בדמו של‬
‫המערער עולה כדי מחדל חקירתי.‬
‫אשר לטענות בדבר אי חקירת חשודים פוטנציאלים, אציין כי בית המשפט‬ ‫המחוזי עמד על כך שהמערער לא מסר בחקירתו גרסה ממשית ביחס לחשודים אחרים,‬
‫ולכן דין טענותיו להידחות גם בעניין זה.‬
‫‪ .42‬בסופו של יום, במקרה דנן, המחדלים הנטענים, כל אחד לחוד וכולם יחד, לא‬ ‫קיפחו את הגנתו של המערער ואף אינם פוגמים ב"יש" הראייתי (ראו פסק דיני ב-ע"פ‬

‫‪23‬‬
‫‪ 9284/17‬חורש נ' מדינת ישראל, פסקה ‪ ;(5.3.2020) 13‬ראו גם השופט א' שטיין ב-ע"פ‬ ‫‪ 9306/20‬ברגות נ' מדינת ישראל, פסקה ‪.((29.4.2021) 16‬‬
‫‪ .43‬ומכאן, אפנה לדון בעבירה בה הורשע המערער – היא עבירת רצח באדישות,‬ ‫הקבועה בעבירת הרצח הבסיסית, שבסעיף ‪300‬(א) לחוק העונשין, כפי שיפורט להלן.‬
‫עבירת רצח באדישות‬
‫‪ .44‬אציין כי עוסקים אנו בעבירה חדשה, אשר ראשיתה בתיקון ‪ ,137‬והמבטאת את‬ ‫החומרה המובהקת שבמעשה ההמתה ואת הפגיעה המגונה כלפי הערך של חיי אדם.‬ ‫בעבר, המתה באדישות נכללה בגדר עבירת ההריגה, לפי סעיף ‪ 298‬לחוק העונשין, בטרם‬ ‫תיקונו. סעיף זה בוטל במסגרת התיקון, ותחתיו נקבעו מספר עבירות חדשות. כיום,‬ ‫המתה באדישות מוגדרת בעבירת הרצח הבסיסית, לפי סעיף ‪300‬(א) החדש, ובצידה‬
‫נקבע עונש של מאסר עולם, כעונש מרבי:‬
‫"‪ .300‬(א) הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם,‬ ‫דינו – מאסר עולם."‬
‫‪ .45‬היסוד הנפשי של אדישות מוגדר בסעיף ‪20‬(א) לחוק העונשין כשוויון נפש כלפי‬ ‫אפשרות התרחשות התוצאה. לפוגע האדיש לא אכפת אם הערך המוגן, ובענייננו חיי‬ ‫אדם, ייפגע או לא. הוא פועל מתוך אדישות לאפשרות גרימת המוות. משכך, יסוד נפשי‬ ‫זה מבטא זלזול מובהק והתנכרות חמורה לערך של חיי אדם – הממית באדישות בוחר‬
‫לפעול אגב, או למרות, פגיעה בערך החברתי.‬
‫בספרות המשפטית ניתן למצוא את הדברים הבאים:‬
‫"לאדיש לא אכפת אם הערך החברתי ייפגע אם לאו.‬ ‫האדיש אינו מעדיף אפילו את אי-ההתרחשות על פני‬ ‫ההתרחשות. היעדר ההעדפה הזה משמיע בחירה שלמה‬ ‫לפגיעה אפשרית בערך המוגן ונכונות מלאה לפגוע בו‬ ‫‪ [...]‬כך מפגין העושה זלזול מרחיק לכת כלפי הערך של‬ ‫חיי אדם, המקרב אותו מאוד אל המתכוון להמית" (מרדכי‬ ‫קרמניצר וחאלד גנאים הרפורמה בעבירות ההמתה ‪(2019)‬‬
‫לאור עקרונות היסוד של המשפט ומחקר היסטורי והשוואתי‬
‫‪ (2020) 265‬(להלן: קרמניצר וגנאים)).‬
‫אכן, המצב הנורמטיבי כיום, לאחר תיקון ‪ 137‬(רפורמת עבירות ההמתה), הוא‬ ‫שבעבירת הרצח הבסיסית, לפי סעיף ‪300‬(א) לחוק העונשין – יסוד נפשי של "אדישות"‬ ‫נכרך יחד עם יסוד נפשי של "כוונה". מבחינה ערכית ומוסרית, ניתן לומר כי האדישות‬ ‫קרובה מאוד לכוונה, ואף בשיטות המשפט הקונטיננטלי, במדינות דוגמת גרמניה,‬

‫‪24‬‬
‫אוסטריה, ספרד ופולין, המשפט הפלילי קושר בין כוונה לאדישות. גישה זו אף תואמת‬ ‫את הדין במדינות המשפט המקובל, שבהן ישנן עבירות רצח המבוססות על יסוד נפשי‬ ‫של כוונת הנאשם לגרום חבלת גוף לקורבן, גם אם לא חפץ בתוצאה הקטלנית ולא צפה‬ ‫אותה (להרחבה ראו: דברי ההסבר לתיקון ‪ 137‬(הצעת חוק העונשין (תיקון מס' ‪(124‬‬
‫(עבירות המתה), התשע"ו–‪ ,2015‬ה"ח ‪.(169 ,166‬‬
‫העמדה התומכת בהשוואת היסוד הנפשי של אדישות ליסוד הנפשי של כוונה,‬ ‫מבחינת דרגת חומרתן, מבוססת על תפיסה מוסרית ומשקפת גישה ערכית מנומקת‬ ‫שעמדה בבסיס ההבניה מחדש של עבירות ההמתה, ולפיה, המדרג שהיה קיים בחוק‬
‫העונשין, בטרם תיקונו, בין עבירת הרצח ועבירת ההריגה לא היה מדרג ראוי.‬
‫עבירת הרצח כפי שהיא מנוסחת היום מקיפה הן את ההמתה בכוונה והן את‬ ‫ההמתה באדישות, בהתאם לאפיון טיב עבירת הרצח כ"המתת אדם מתוך עמדה נפשית‬ ‫שלילית חד-משמעית כלפי הערך של חיי אדם" (ראו, קרמניצר וגנאים, בעמ' ‪ .(280‬משכך,‬ ‫אני סבור כי המחוקק בתיקון ‪ 137‬העניק את ההגנה הראויה לערך העליון המוגן של חיי‬
‫אדם, כאשר הגדיר את הממית באדישות – לא עוד הורג, כי אם רוצח.‬
‫בהקשר זה יוער, כי מאחר שמדובר בעבירה שבצידה עונש מאסר עולם כעונש‬ ‫מרבי (עונש מקסימום), ולצידה מתקיימת עבירה של רצח בנסיבות מחמירות הקובעת‬ ‫עונש של מאסר עולם חובה, ההתייחסות להמתה באדישות במסגרתה של עבירת הרצח‬
‫מבטאת מידתיות ראויה (קרמניצר וגנאים, בעמ' ‪.(281-280‬‬
‫‪ .46‬ומן הכלל אל הפרט. בענייננו נקבע, בהתאם לדברי המומחים שהעידו, כי המנוחה‬ ‫נפגעה מחבלות שנגרמו ממכות שהוכתה בידי אדם ואשר גרמו למותה. החבלות לימדו‬ ‫באופן מובהק כי האדם המכה פעל מתוך כוונה ממשית או לכל הפחות מתוך פזיזות. בית‬ ‫משפט קמא הגיע למסקנה, כי המערער שחבל במנוחה, "הלך לקראת סכנה מדעת ‪[...]‬‬
‫ופגע לכל הפחות בפזיזות מסוג אדישות, שנבעה משוויון נפש לאפשרות גרימת מותה של‬
‫אמו" (עמ' ‪ 166‬להכרעת הדין).‬
‫‪ .47‬אשר לטענת סנגורו של המערער כי יש להרשיעו בעבירה של המתה בקלות דעת‬ ‫לפי סעיף ‪301‬ג לחוק העונשין – איני מוצא בה ממש. אעיר כי מדובר בטענה שלא נטענה‬
‫בערכאה הדיונית ונשמעה לראשונה בדיון בפנינו, ודי בכך כדי לדחותה.‬
‫גם לגופו של עניין דין הטענה להידחות – מעשי המערער משקפים זלזול בוטה‬ ‫בחיי אדם, כפי שפורט לעיל, והניסיון ליחס לו יסוד נפשי מסוג "קלות דעת" ולטעון כי‬ ‫היתה בו תקווה להצליח למנוע את התוצאה הקטלנית של מות אמו, אינה עומדת על‬

‫‪25‬‬
‫רגליה ואינה עולה בקנה אחד עם חומר הראיות. מדובר במעשים חמורים שביצע המערער‬ ‫אשר הביאו לתוצאה הקשה של מות המנוחה. המערער נהג בתוקפנות ובאלימות כלפי‬ ‫אמו, שהיתה אישה מבוגרת, זאת תוך מודעותו למעשיו ולתוצאה הקטלנית האפשרית,‬ ‫אשר התממשה בסופו של יום והביאה למותה. המערער רצח את אמו באלימות מזעזעת‬
‫ובשוויון נפש, והרשעתו בעבירת הרצח בנוסחה המתוקן ראויה היא.‬
‫‪ .48‬על יסוד האמור לעיל, אציע לחברי ולחברתי לדחות את הערעור ולהותיר את‬ ‫הרשעת המערער בעבירת הרצח על כנה.‬
‫הערעורים על גזר הדין‬
‫‪ .49‬כאמור, לפנינו שני ערעורים על גזר הדין – ערעור המערער על חומרת העונש‬ ‫אל מול ערעור המדינה על קולת העונש.‬
‫‪ .50‬ער אני להלכה לפיה בית משפט זה לא ייטה להתערב בעונש שהושת על ידי‬ ‫הערכאה הדיונית, אלא במקרים בהם בולטת חריגה קיצונית ממדיניות הענישה המקובלת‬ ‫במקרים דומים, או כאשר נפלה טעות מהותית בגזר הדין; כמו גם לכלל לפיו ערכאת‬ ‫הערעור אינה נוטה למצות את מלוא חומרת הדין (ראו: ע"פ ‪ 1213/21‬וואסה נ' מדינת‬
‫ישראל, פסקה ‪.((11.8.2022) 24‬‬
‫ואולם, נראה כי בגזר דינו של בית המשפט המחוזי לא ניתן המשקל הראוי‬ ‫והרצוי לשינוי שחל בתיקון ‪ 137‬במסגרת הרפורמה, בביטול עבירת ההריגה ובקביעת‬
‫עבירה חדשה של רצח באדישות.‬
‫‪ .51‬אחזור ואדגיש, הכללת היסוד הנפשי של "אדישות" בגדר עבירת הרצח מהווה‬ ‫את אחד החידושים החשובים שבתיקון ‪ .137‬חידוש זה נושא עמו קביעה נורמטיבית‬ ‫ברורה באשר לחומרה שביסוד נפשי זה וממחיש את קרבתו הגדולה ליחס החפצי של‬ ‫הכוונה. אין להקל ראש בחידוש זה ובתפיסה הערכית שהוא מבשר באשר לקדושת ערך‬ ‫חיי האדם. על בתי המשפט הגוזרים את דינם של הממיתים באדישות לשקף את השינוי‬ ‫שבתיקון, ולצקת לתוכו תוכן באמצעות רמת ענישה הולמת וגבוהה באופן משמעותי‬
‫מרמת הענישה שהיתה נוהגת בטרם התיקון, ביחס לעבירת ההריגה.‬
‫עונש מאסר העולם כעונש מרבי בעבירת הרצח הבסיסית, מבטא את חשיבות‬ ‫ערך חיי האדם ואת החומרה המיוחדת הגלומה בקיפוח חיי אדם, וזאת לצד האפשרות‬

‫‪26‬‬
‫להשית ענישה הולמת ומתאימה בכל מקרה ונסיבותיו (ראו פסק דיני בע"פ ‪1077/22‬‬ ‫קאדר נ' מדינת ישראל ‪.((1.6.2022)‬‬
‫‪ .52‬אכן, בית המשפט המחוזי בגזר דינו עמד כאמור על הפגיעה בערך של קדושת‬ ‫החיים ועל הנסיבות הקשות של המתת המנוחה בענייננו. יחד עם זאת, סייג דבריו, ושקל‬ ‫נסיבות שונות שעניינן, מצבו הרגשי של המערער, מחלתו, הכדורים שנטל, עייפותו,‬ ‫והשפעת האלכוהול עליו – כמשפיעות על שיקול דעתו וכמפחיתות בהערכת "מידת‬
‫אשמו".‬
‫נקבע כי העובדה שהמערער שתה אלכוהול טרם האירוע, צריכה לשמש כנסיבה‬ ‫לקולה, וכי הוא "היה קרוב קרבה מסוימת, אף כי לא הגיע לסייג האמור, הנוגע לשכרות‬ ‫חלקית". משכך נקבע כי "לעובדה זו יינתן משקל ממשי בעת קביעת מתחם הענישה" (בעמ'‬ ‫‪ 9‬לגזר-הדין). ואולם, בבואו לקבוע את מתחם העונש ההולם, הסתמך בית המשפט על‬ ‫פסיקה בה הורשעו נאשמים בעבירת ההריגה לאחר שנקבע כי היו שיכורים בעת ביצוע‬ ‫המעשים, ונכנסו לגדרי סעיף ‪34‬ט(ב) לחוק (ראו ע"פ ‪ 1620/10‬מצגורה נ' מדינת ישראל‬
‫‪ ;(3.12.2013)‬ע"פ ‪ 7000/10‬אלפידל נ' מדינת ישראל ‪.((25.10.2012)‬‬
‫המקרה שלנו אינו נמנה על מקרים אלה, משנקבע במפורש בהכרעת הדין כי‬ ‫המערער לא היה במצב של שכרות בעת ביצוע העבירה, כמשמעותו בסעיף ‪34‬ט(ד) לחוק,‬ ‫וכי עניינו אינו נכנס בגדרי סייג השכרות או השכרות החלקית שבסעיפים ‪34‬ט(ב) ו-‬
‫‪34‬ט(ה) לחוק, בהתאמה.‬
‫‪ .53‬הואיל ואני סבור כי יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין, ומצאתי כי יש לקבל‬ ‫את קביעות בית המשפט המחוזי בעניין שאלת שכרותו של המערער, כפי שפירטתי לעיל,‬ ‫אין בידי לקבל את הנמקתו של בית המשפט המחוזי בגזר דינו, אשר העניק משקל ממשי‬ ‫לכך שהמערער שתה במהלך היום עובר לאירוע וכי היה "קרוב לסייג השכרות החלקית"‬
‫– כנימוק לקולת העונש שהושת עליו. אפרט.‬
‫אין מדובר בענייננו במצב של קרבה לסייג, כמשמעותו בסעיף ‪40‬ט(א)‪ (9)‬לחוק‬ ‫העונשין. מצב של שכרות מהווה סייג לאחריות פלילית, כאמור, רק מקום בו השכרות‬ ‫נגרמה "שלא בהתנהגותו הנשלטת או שלא מדעתו" של האדם, בהתאם לקבוע בסעיף‬ ‫‪34‬ט(א) לחוק. בכל מקרה אחר, של התנהגות חופשית ובחירה להיכנס למצב של שכרות‬ ‫(לפי סעיפים ‪34‬ט(ב) ו-(ג)) – ההסדר בחוק לא מהווה סייג לאחריות פלילית, כי אם‬ ‫הסדר להרחבת האחריות הפלילית, וכך אף נקבע בפסיקת בית משפט זה (ראו, למשל,‬

‫‪27‬‬
‫ע"פ ‪ 7701/14‬אל טייב נ' מדינת ישראל, פסקה ‪ ;(16.5.2016) 5‬ע"פ ‪ 6001/13‬קסה נ'‬ ‫מדינת ישראל, פסקה ‪.((29.1.2014) 10‬‬
‫בענייננו, טען המערער כי מעשיו בוצעו לאחר שתיית אלכוהול ובהשפעתו, וכי‬ ‫יש לתת לכך משקל. ואולם, אף אם אמנם המערער צרך משקאות משכרים בטרם ביצוע‬ ‫העבירה, הוא הכניס עצמו מרצונו החופשי ומדעתו למצב שבו הוא מסכן את הציבור ואף‬ ‫את עצמו, ולכן אל לו לצפות להתחשבות במצב זה כנסיבה מקילה (ראו והשוו: ע"פ‬
‫‪ 799/19‬צ'קול נ' מדינת ישראל, פסקה ‪.((18.7.2019) 10‬‬
‫‪ .54‬בנוסף, אני מקבל את טענת המדינה לפיה העובדה שקרבן העבירה היא אמו של‬ ‫המערער – צריכה לשמש כנסיבה מחמירה לעניין העונש. עצם העובדה שמדובר בענייננו‬ ‫בבן שגרם למותה של אמו, באלימות גסה ובוטה, תוך שימוש במכות חוזרות ונשנות,‬ ‫באמצעות חפצים קשים, תוך שהיה אדיש למותה, מעידה לבדה על מידה של אכזריות.‬
‫לא מדובר ב"אכזריות מיוחדת" כמשמעות ביטוי זה בחוק, החוסה תחת העבירה‬ ‫של רצח בנסיבות מחמירות, לפי סעיף ‪301‬א(א)‪ (7)‬לחוק החדש. אלא עסקינן באכזריות‬ ‫בביצוע המעשה, שהתבטאה הן באלימות הקשה שננקטה כלפי המנוחה ובחבלות‬
‫העוצמתיות שנגרמו לה, והן בעובדה שהמעשה בוצע כלפי אמו מולידתו.‬
‫לא אכחד, במסגרת תיקון ‪ ,137‬בוטל כאמור סעיף העבירה של רצח הורה במזיד,‬ ‫לפי סעיף ‪300‬(א)‪ (1)‬לחוק העונשין (בטרם תיקונו), עבירה בה הואשם מלכתחילה‬ ‫המערער בכתב האישום נגדו, ונסיבה זו לא מופיעה כאחת מהנסיבות המחמירות המנויות‬ ‫בסעיף ‪301‬א(א) לחוק החדש. עם זאת, אין משמעות הדבר כי לרצח הורה אין חומרה‬ ‫מיוחדת הראויה להתייחסות לעניין העונש, לאחר הרשעה בעבירת הרצח הבסיסית‬
‫(השוו: ע"פ ‪ 3223/21‬מדינת ישראל נ' שפק, פסקה ‪.((2.3.2022) 17‬‬
‫יפים לענייננו דבריו של השופט קדמי בע"פ ‪ 4419/95‬חדד נ' מדינת ישראל‬ ‫‪:(22.5.1996)‬‬
‫"השמירה על קדושת החיים ‪ [...]‬היא העומדת‬ ‫בראש תכליות הענישה במקום שמדובר בנטילת חיי אדם,‬ ‫ועל בית המשפט לשוות זאת לנגד עיניו בגוזרו את הדין‬ ‫בעבירות רצח והריגה. לא בכדי הוצב הדיבור "לא תרצח"‬ ‫בראש הדיברות המבטאים את הכללים הבסיסיים של‬
‫חיים בחברה מתוקנת, שאין לך מעשה נורא הימנו.‬
‫כך הם פני הדברים בנטילת חייו של כל אדם באשר‬ ‫הוא אדם; אך נוראה שבעתיים היא נטילת חיי אב או אם,‬ ‫מקור החיים של הממית ‪ [...]‬הדיבור 'כבד את אביך ואת‬

‫‪28‬‬
‫אמך' הקדים את 'לא תרצח'. המתת אב או אם מהווה‬ ‫פגיעה בוטה בשני העיקרים כאחד."‬
‫‪ .55‬לקראת סיום, אציין כי כפי שעולה מחוות הדעת הפתולוגית ומחוות הדעת של‬ ‫המעבדה הניידת, המערער גרם למותה של המנוחה תוך מאבק ואלימות מתמשכים, גרם‬ ‫לה לחבלות משמעותיות וקטלניות באזורים רבים בגופה, תוך גרימת נזקים רבים, לרבות‬ ‫שבירת צלעות גופה, הפרדת הקרקפת מראשה ועוד. נקבע כי חלק מהחבלות נגרמו, בין‬ ‫היתר, באמצעות שימוש בחפצים קשים, וזאת כלפי אמו, בת ה‪ ,66-‬אשר ניצבה חסרת‬
‫אונים מול בנה שהיה חזק ממנה.‬
‫המעשים בהם הורשע המערער הם חמורים וקשים לתפיסה, ותמונות המנוחה‬ ‫בזירה (מוצג ת‪29/‬ג‪ (1‬קשות לצפייה. אף אם אין מדובר במעשה שנעשה ב"אכזריות‬ ‫מיוחדת" כאמור, הרי שמדובר במעשה רע ואכזרי, והעונש שהושת על המערער בגזר‬ ‫דינו אינו משקף זאת באופן ראוי. בנוסף, על אף שהמתת הורה אינה מהווה נסיבה‬ ‫מחמירה לפי הדין החדש, ניתן לומר כי המתת הורה בהחלט מהווה שיקול משמעותי‬ ‫לחומרה, לעניין העונש, כאמור. מעבר לעובדה שמעשה זה עומד בניגוד לחובת כיבוד‬
‫אם ואב כאמור, בהמתת הורה גלומה התנהגות אנטי-חברתית מוגברת.‬
‫‪ .56‬לבסוף, יש לתת את הדעת אף לעברו הפלילי של המערער, המעיד עליו כי דרך‬ ‫האלימות אינה זרה לו. המערער הורשע פעמיים טרם ביצוע הרצח, בעבירות אלימות נגד‬ ‫נשים במשפחתו – אמו ובת זוגו, והעונשים אשר הושתו עליו לא הרתיעו אותו מלחזור‬ ‫ולבצע עבירות, והפעם את העבירה החמורה מכל – רצח אמו. אף לאחר שנכלא שב וחזר‬
‫אל דרכיו אלו, ואיים בשתי הזדמנויות על עובדי הכלא בו היה עצור.‬
‫‪ .57‬אשוב ואחדד בהקשר זה, כי העבירה שיוחסה למערער היא עבירת הרצח לפי‬ ‫סעיף ‪300‬(א)‪ (1)‬לחוק העונשין בטרם תיקונו. עבירה זו קבעה עונש מאסר עולם חובה‬ ‫ל"גורם במזיד, במעשה או במחדל אסורים, למותו של אביו, אמו, סבו או סבתו". לוּ משפטו‬ ‫של המערער היה מסתיים לפני התיקון לחוק, היה נגזר עליו עונש מאסר עולם כעונש‬ ‫חובה, בהתאם לעבירה בה הואשם. כיום, המערער הורשע בעבירה שהעונש המקסימלי‬ ‫בגינה הוא ‪ 30‬שנות מאסר או מאסר עולם בלתי קצוב, ומהווה עבורו "דין מקל", כאמור.‬
‫‪ .58‬בנסיבות אלה, ולנוכח מכלול השיקולים שהוצגו לעיל, לרבות הצורך בענישה‬ ‫ההולמת את העבירה של רצח באדישות, ואת החומרה הגלומה בה, אציע אפוא לחברי‬ ‫ולחברתי לדחות את ערעור המערער על שני חלקיו, ולקבל את ערעור המדינה על קולת‬

‫‪29‬‬
‫העונש כך שעונשו של המערער יעמוד על ‪ 22‬שנות מאסר לריצוי בפועל, ואף זאת רק‬ ‫מאחר שערכאת הערעור אינה ממצה כאמור את הדין עם המערער. אלמלא כן, נכון היה‬
‫לגזור עליו עונש חמור אף יותר.‬
‫לצורך מניין תקופת המאסר בפועל, תמנה התקופה החל מיום מעצרו. יתר רכיבי‬ ‫גזר הדין יוותרו בעינם.‬
‫ש ו פ ט‬
‫השופט ע' גרוסקופף:‬
‫אני מסכים.‬
‫ש ו פ ט‬

‫ש ו פ ט ת‬ ‫ש ו פ ט ת‬

‫השופטת ג' כנפי-שטייניץ:‬
‫אני מסכימה.‬

‫הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלרון.‬ ‫ניתן היום, ט"ו באלול התשפ"ב ‪.(11.9.2022)‬‬